“קול רענן” מקומונצ’יק חינמי שמגיע לתיבת הדואר שלי כל שבוע מאז שאני זוכר את עצמי, הוא העיתון האידיאלי לקחת לשירותים. אני בטוח שכל מי שעיין בו, או בכל אחד מהעיתונים של רשת “קול ה…” יבין על מה אני מדבר.

כך או כך, השבוע פורסמה בשבועון כתבה עם השם המבטיח “אני אוהבת אצלו הכל. הוא מדהים בעיניי”, אותה כתבה הכתבת אירית מרק. מכיוון שהכותרת כל כך אינפורמטיבית, החלטתי שאני חייב להמשיך ולקרוא, כדי להבין לפחות מה רוצים ממני. מסתבר שזו כתבה על איילה רשף, אחת המתמודדות שהודחו מ”האח הגדול”, שמתכוננת לעודד את חברה, סער שינפיין, אותו פגשה בבית האח, שיתמודד בגמר היום בערב (את הפרטים הנ”ל אני יודע מהמשנה של הכתבה, אם תהיתם, מה שגם הסביר את ריבוי הפעמים ששמעתי בשבועות האחרונים את השמות “איילה וסער” בדשא באוניברסיטה).

לא אלאה אף אחד בתובנות החיים המרשימות של הגברת רשף, שיכולות לפרנס מחקר אנתרופולוגי שלם בפני עצמו, רק אצטט ציטוט קצר מגוף הכתבה, שמוכיחה מעבר לצל של ספק את הטענה שלי מהפיסקה הראשונה כאן.

איילה רשף היא יפהפייה, אינטליגנטית, ישירה, רזה ותמירה, ואין לה בכלל ישבנים כו שרואים בטלוויזיה “הטלוויזיה משמינה”, היא מסבירה.

אין לה בכלל ישבנים? באמת? באמת שאין לה? אז מה יש לה שם מאחורה? האם היא עברה ניתוח אכזרי להסרת הישבנים? האם כשהיא מורידה את התחתונים מגלים חלל מדמם, או אולי סתם חור איפה שהרגליים שלה אמורות להתחבר?

גם אם נתעלם מהעובדה שהמשפט הזה ככל הנראה לא נכון אנטומית, איך יכול להיות ש”אין לה בכלל ישבנים” נכנס לעיתון? זו אמירה מביכה, משפילה, שוביניסטית - והנסיון להקנות לה איזשהו אספקט אינטלגנטי ע”י החלפת המילה “תחת” ב”ישבנים” (לא ישבן אחד! ישבנים!) הופכת אותה לעוד יותר הזוייה (אם ערן צור לא מצליח לזה לעבוד, למה קול רענן חושב שהוא יצליח?). אם נכניס למשוואה גם את שגיאות הפיסוק האיומות במשפט הנ”ל - כנראה שנגיע למסקנה שאף עורך לא ממש עבר על הטקסט הזה.

או שאולי מדובר בהפוך על הפוך? הכתבת ידעה שהאח הגדול זה המיץ של הזבל, אז היא כתבה אייטם שגם הוא המיץ של הזבל כדי לשקף איכשהו את הרדידות של הצופים? משום מה אני בספק, אבל הגברת אירית מרק, שעלולה להגיע לכאן אם תחפש את שמה בגוגל, מוזמנת להעמיד אותי על טעותי.

החלטתי לאחרונה לנסות לעמוד ביעד קצת שאפתני של לראות סרט ביום (לא איכפת לי אם מדובר בסרטים חדשים או ישנים, טובים או רעים, טראש או איכות, מיינסטרים או אינדי). בסופי שבוע ובחופשים זה אומנם קלי קלות, אבל בימי שבוע שורצי לימודים, שלא לדבר על ימי עבודה שאולי מתישהו יגיעו (בשביל זה צריך למצוא קודם עבודה, כמובן) זה יהיה קצת יותר קשה. אבל אשתדל. במקסימום השאיפה הזאת תעבור מטמורפוזה, מסרט ליום לאו סרט או שני פרקים של סדרות ביום, ומזה לאו סרט או פרקים או שעת משחק באקסבוקס / פלייסטיישן ביום. בסוף זה כמובן יהפוך לאו זה או זה או זה או שנת צהריים ארוכה ביום, מה שיוריד את כל השאיפה הזאת לטמיון. אבל היי, רק התחלתי.

כך או כך, אנסה לכתוב על הסרטים שאני רואה, ולדרג אותם במדד החלשים. המדד הוא בין נקודה אחת לסרט גרוע לאללה לבין עשר נקודות לסרט מצויין. חמש הוא הממוצע, דהיינו, סרט סבבה שאפשר להעביר איתו את הזמן, ככה שגם ציון של 6 חלשים הוא, בסופו של דבר, המלצה ללכת לראות את הסרט. לא המלצה חמה במיוחד, אבל עדיין המלצה. למה אני עושה את זה? ככל הנראה כדי למתוח את שרירי כתיבת הביקורות שלי. למה? לא יודע בדיוק, אבל זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות.

את מרתון הסרט ליום שלי פתחתי בקטן. במקס שלי היו מוקלטים שני ההמשכים של “פארק היורה” שאף פעם לא ראיתי, אז הלכתי עליהם. הסרט השני, “העולם האבוד“, בויים אפילו על ידי סטיבן ספילברג, אז היי, בכלל טוב. או שלא. שלא כמו “פארק היורה” שהלהיב אותי גם כשראיתי אותו לפני מספר חודשים, שנים אחרי שהאפקטים החדשניים של אז הפכו למיושנים של היום, “העולם האבוד” היה מקושקש ואפילו קצת משעמם. ערכי המשפחה ובעיות האבהות שספילברג מטפל בהם בכל סרטיו נראה כאילו נדחפו בכח מאוחר יותר לתסריט, וכך הורגש במהלך כל הצפייה המאבק בין התסריט, שבסך הכל רצה להראות דינוזאורים וקטעי אקשן, לבין הבמאי שרצה לביים דרמה משפחתית. אפילו פארק היורה 3, שלא בויים ע”י ספילברג, כבר היה יותר טוב מזה: הבימוי הקולנועי היה אומנם פחות מוצלח (כי גם כשספילברג רחוק משיאו הוא עדיין “במאי טכני” מצויין שיודע להעמיד סצנות מדהימות), אבל לפחות לא היו יומרות והסרט הציג דינוזאורים שרודפים אחרי בני אדם בצורה נקייה ויחסית משכנעת.
מדד חלשים: העולם האבוד (פארק היורה 2) -5 חלשים, פארק היורה 3 -6 חלשים

המשכתי עם Up in the Air, שמציג בימים אלה בבתי הקולנוע. זה סרט בו ג’ורג’ קלוני משחק אדם שמשרתו היא לפטר אנשים אחרים (חברות שמבצעות גל פיטורין מעסיקות את החברה שלו כדי שתטפל בהודעות הפיטורין בצורה מהירה ויעילה), ולכן טס רבות ברחבי ארה”ב. קלוני התמכר לסגנון החיים הנוודי המודרני: הוא גאה בכרטיסי המועדון שבארנקו, שואף להגיע ל-10 מיליון מיילים בחשבון הנוסע המתמיד שלו, פיתח פילוסופיה שלמה לגבי איך לארוז תיק ומכיר כל טריק שיש כדי להפוך שהייה בשדות תעופה ובבתי מלון פרטיים לנעימה יותר. מנקודת פתיחה יחסית מעניינת (דיאלוגי הפיטורין של קלוני מצויינים וכך גם תיאור דמותו) הסרט הופך במהרה למסטיק צדקני, שמנסה ללמד את קלוני ואותנו שהחיים המודרניים האלה בעצם בודדים לאללה, ושעדיף להתיישב במקום אחד עם אישה נחמדה מאשר להעביר את הזמן בטיסות. מדובר, בסופו של דבר, בסרט מסע לא משכנע, בו המסע הפנימי של הדמויות הרבה פחות מעניין מהמסע החיצוני שלהן - וכראייה הרבה יותר התעניינתי מאיך נראה כרטיס הסופר-פלטינום של מועדון הנוסע המתמיד של קלוני מאשר בהאם הבחורה שהוא אוהב תהיה או לא תהיה בבית כשהוא יחליט לקפוץ לבקר אותה. מה שהכי מוזר בעסק הוא שכל הסיפור הזה מועמד לאוסקר. מצד שני, לפני שנה זכה בו Slumdog Millionaire (שלרגע שכחתי את שמו בעברית), ככה שגם ככה אי אפשר לצפות כלום מחברי האקדמיה האלה.
מדד חלשים: אף אין דה אייר - 4 חלשים

היום ראיתי את רכבת לדאג’רלינג, לקראת ההקרנה של “מר שועל המהולל” שמצפה לי ביום שני בערב בסינמטק. הרכבת היא קומדית-מסע שביים ווס אנדרסון המגניב והמוכשר. הבנתי שהגירסה שראיתי, ששודרה לאחרונה ב-Yes Movies HD, היא גירסה מקוצצת יחסית, מה שאולי הסביר למה הסרט הרגיש לא שלם, אבל אחרי שסיימתי אותו הרגשתי שגם הלפחות-סצנה-משמעותית-אחת שאני יודע שקוצצה מהגירסה הזאת לא הייתה מצילה אותו. על מה הרכבת? על שלושה אחים בני 30 ומשהו שלא סומכים אחד על השני שיוצאים לטיול בהודו, על רכבת האקספרס לדאג’רלינג. מדובר בטיול מאורגן שארגן אחד האחים כדי לקרב ביניהם מחדש, וכדי להפגש מחדש עם אימם שנטשה אותם לטובת חיי נזירות בהודו. ווס אנדרסון הוא נחמד, נחמד מאוד, ולכן מדובר בסרט מהנה לצפייה לכל אורכו, אבל למרות זאת הוא מרגיש מבולבל ומבלבל. דמויות האחים לא הצטיירו בצורה טובה במיוחד, ההתפתחות שלהם במהלך הסרט לא נראתה טבעית וקשה היה למצוא נקודות “להאחז” בהן כדי להתחבר רגשית לדמויות האלה, שבסופו של דבר נראות כשלושה בחורים אמריקנים מאוד מעצבנים. נקווה שהשועל יחזיר את הכבוד לאנדרסון.
מדד חלשים: רכבת לדאג’רלינג - 6 חלשים

זה מה שהספקתי בינתיים. השבוע מצפים לי מר שועל הנ”ל בסינמטק, הנסיכה והצפרדע של דיסני ביס פלנט ו”הקלפן והיצאנית” בהקרנת בקיאות בסרטים באוניברסיטה. בבית אני צריך לראות את “חיים של אחרים” (גם ללימודים), ומקווה להספיק גם את American Gangster של רידלי סקוט (שהתחלתי לצפות בו היום) ואת Precious המככב ברשימת המועמדים לאוסקר ויצא, בתזמון נוח במיוחד, בבלו-ריי.

נפל דבר בישראל: עקב חבילת נפץ שנשלחה בדואר, החליטה רשות הדואר לעצור את חלוקת דברי הדואר הרשומים, החבילות והצרורות בכל רחבי הארץ. לא בדואר ולא במשטרה מספרים בינתיים במשך איזו תקופה לא נקבל את דברי הדואר שלנו, מה הסיבה בגללה נעצרה החלוקה, האם נקבל פיצוי כספי על עיכובים במסירת דברי דואר וכו’.

הנקודה הזאת כל כך קרובה ללבי כי אני מזמין לא מעט דברים בדואר. רק היום הספקתי להתחמק מעצירת החלוקה (שדברה כנראה עדיין לא הגיע לסניף שלי) ואספתי חבילה עם שני סרטי בלו-ריי. בימים אלה אני מצפה לעוד מספר חבילות שנשלחו לי, עם פריטים בשווי של כ-150 דולרים - ובשבועות הקרובים יצאו אליי עוד חבילות עם פריטים בסכומים דומים. אבל עכשיו אני כלל לא בטוח אם ומתי יגיעו אליי הפריטים שלי. אולי הדואר יחליט להשמיד את כל החבילות? אולי להעביר אותן בדיקה בטחונית נוספת, מה שבטח יגרום לאובדן של לא מעט חבילות? או אולי הוא סתם יעצור את החלוקה לשבוע-שבועיים, עד שהרוחות ירגעו, ואז נצטרך להתמודד עם תורים לא סבירים בסניפים?

כך או כך, הפתרון של להפסיק את החלוקה, אלא אם כן יתברר כפתרון זמני מאוד של מספר שעות בלבד (דהיינו, שמחר בבוקר כבר יהיה ניתן לאסוף חבילות) הוא פתרון לא סביר ולא הגיוני. אני לא רואה פתרון הגיוני שיאפשר לדואר להתחיל לעבור על כל החבילות שכבר נמצאות בסניפי הדואר ומצפות למסירה כדי לוודא שאין שם פצצות נוספות - אלא אם כן הדואר מצפה שנשב עכשיו שבועות ארוכים עד שנוכל לקבל את החבילות שלנו שוב. גם תגבור של אמצעי הבטיחות הראשוניים יותר של הדואר, במרכזי ההפצה ובשדות התעופה, הוא דבר שלא יקח שעתיים לעשות ויוכל לעורר עיכובים של ימים או שבועות ארוכים.

ובתוך כל זה מתעלמים בהנהלת הדואר מהעובדה שאנחנו לקוחות משלמים. כן כן. ברור שכל הקטע של חלוקת דואר תקוע לרשות הדואר, שמספקת גם שירותים בנקאיים שוודאי מספקים לה הכנסות נאות, כמו עצם בגרון. אבל למרות זאת, גם על הדואר שלנו אנחנו משלמים. מי ששולח דואר רשום משלם על זה שהדואר שלו יגיע ליעד תוך זמן סביר, ולא יעוכב בתוך הסניפים. גם מי שמשלם דולרים רבים על חבילות מחו”ל עושה זאת כדי שהן יגיעו אליו תוך זמן סביר והגיוני. אמנם יש חברות שילוח בטוחות יותר, שגובות עשרות דולרים יותר ממשלוח הדואר, אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית שגם על משלוחים רגילים אנחנו משלמים, ואמורים לקבל שירות הגיוני תמורת הכסף הזה.

שלא תבינו אותי לא נכון, שירות הגיוני צריך לכלול בתוכו בטחון ראוי, ואם התגלתה בעיה מהבחינה הזאת אולי יש הגיון ב”לשבור את הכלים” לכמה ימים כדי לתקן את המקולקל - אבל שירות הגיוני גם צריך לכלול שקיפות ולא יכול להרשות לעצמו להשאיר, ולו לרגע אחד, לקוחות מבולבלים ואבודים שאין להם מושג האם ומתי הם יוכלו לאסוף, למשל, את הספרים שהזמינו מאמזון - או במקרים דחופים יותר את צ’ק המשכורת של הפרילאנסר שנשלח בדואר רשום, קבלות רכישה שדרושות כדי לסגור דו”ח חודשי למע”מ, כרטיס האשראי החדש ועוד.

כמו (כמעט) כל בוקר, גם היום התחלתי את יומי בכביש מספר 5, רוכב בקטע שבין מורשה לגלילות. הקטע המקולל הזה של הכביש אף פעם לא מרגיש לי בטוח, לא משנה אם אני נוהג באוטו המשפחתי והיחסית מוגן, בקטנוע או במשאית משוריינת. ההרגשה הזאת על הכביש, שהיא לא רק מנת חלקי, מגיע מכל מיני סיבות: השתלבויות יחסית קצרות ללא ראות טובה, ריבוי משאיות, קרבה למקומות עבודה ומה לא.

כדי לצמצם כמה שיותר את הסיכוי שאפגע אני תמיד רוכב במסלול הימני, במהירות שנעה בין 90 ל-100 קמ”ש. גיליתי שבנתיב הימני לא מנסים לחתוך אנשים שנוסעים במהירות כזאת, כי רוב אלה ש-100 הוא הגבול התחתון שלהם בכבישים גם ככה נוסעים על השמאל, או לפחות בנתיב האמצעי. הנתיב הימני מאפשר לי גם חופש בריחה לשוליים כשצריך ומאפשר לי להיות יותר מרוכז ומודע למה שקורה מסביבי.

כך או כך, לקראת גלילות, חתכה אותי יונדאי שהגיחה מהנתיב השמאלי. אני לא יודע כמה מכם רוכבים על רכבים דו גלגליים, ולכן אתאר את התחושה שמתחוללת בגוף כשחותכת אותך מכונית בכביש מהיר: הלב יורד לתחתונים. ממש. כמעט כל חתיכה כזאת מסתיימת בידיעה הברורה שהעובדה שאני עדיין רוכב על הקטנוע (בניגוד למרוח על הכביש) היא הרבה יותר מזל משכל - מספיקה טיפת שמן אחת על הכביש, או איזה ענף, או אפילו סתם עיכול כדי שאצטרך להתמקם מחדש בנתיב (בתוך הנתיב שלי, כן?), וכשאוטו חותך אותי בתוך הנתיב דברים כאלה - שעלולים לקרות בצורה אינסטנקטיבית - הם עניין של חיים ומוות.

כך או אחרת, האוטו שחתך אותי עוד עשה זאת כדי לעקוף מימין מכונית אחרת. נזכר לרגע במהירויות: אני הייתי על 100 קמ”ש. המכונית האחרת הייתה פחות או יותר במהירות שלי. היונדאי היה משהו כמו 10 או 20 קמ”ש מהיר מאתנו. דהיינו - הבחור עקף מימין תוך כדי חתיכת קטנוע במהירות של כ-115 קמ”ש. משובח. כדי להשלים את התמונה - הוא גם היה עסוק בשיחת טלפון באותו זמן. אמנם בדיבורית, אבל עדיין.

כמה רגעים מאוחר יותר, כשאותה יונדאי פנתה לכיוון הבסיס הצבאי (אנחנו בגלילות, זוכרים?), הצצתי לשנייה ונחרדתי לגלות שהנהג שלה הוא איש קבע, סרן לפחות (לפי המדים הכחולים). האוטו היה אוטו צבאי, עם מספר ל”התקשרו אם עשיתי עבירת דרכים”, אך כשרוכבים על קטנוע אין בדיוק אפשרות להוציא פנקס ולרשום את המספר של הרכב - מה שכנראה הייתי עושה אם הייתי יכול, פשוט כי נראה לי מטופש שקצין בצה”ל, שאמור לפעול לטובתי ולהגן על חיי - מנסה בצורה עקיפה לסיים אותם.

ובינתיים, במקום אחר:

תיבת הדואר האוניברסיטאית שלי מפוצצת במה שאפשר להגדיר רק כ”ספאם רלוונטי”. עשרות הודעות כגון “דרוש עוזר תאורן להפקה”, “הבהרה לגבי המבחן בתאוריות”, “עוזר ההוראה של הקורס בסמסטר ב’ הוחלף” וכדומה נוחתות בה מדי שבוע, ככה שקשה מאוד לברור את ההודעות החשובות באמת (וגם כאלה יש לא מעט). כשהמצב הוא כזה, קבלת ספאם לא רלוונטי לתיבה הנ”ל הופכת להיות מעצבנת הרבה יותר.

אחד מחבריי לחוג שלח הודעת ספאם כזאת לפני כמה ימים, מכתובת הג’ימייל הפרטית שלו, בה הוא מזמין את כו-לם להופעה אלקטרונית בה הוא מנגן. מכיוון שברור שמדובר בבן-אדם חי ולא ברובוט מרושע, החזרתי לו הודעה בו ביקשתי בנימוס (באמת בנימוס!) שימנע בעתיד משליחה של דואר זבל אליי, מכיוון שכפי שהוא וודאי יודע התיבה מפוצצת גם ככה וזה מקשה על מציאת ההודעות הרלוונטיות. תוך דקות קבלתי ממנו תשובה בנוסח של “אתה צודק, אבל חשבתי שפקולטה לאומנויות יהיו יותר פתוחים לדברים כאלה. חחחחחחחחחח, כנראה הפקולטה למדעי ה”כאילו כזה”".

אחרי השוק הראשוני מהמייל שלו, שקלתי לרגע לכתוב לו שאני מצדי ציפיתי שאדם שלומד ב”פקולטה לאמונויות” ידע לפחות איך לאיית נכונה את המילה “אמנויות”, כאדם שעוסק באלקטרוניקה (נו, מוזיקה אלקטרונית, מספיק קרוב) ידע שקבוצת החוג שלנו בפייסבוק היא מקום הרבה יותר אפקטיבי לפרסומות כאלה, וכאדם נורמאלי באופן כללי ידע כמה ספאם זה מעצבן ולא יעשה לחבריו (לחוג) מה ששנוא עליו.

אחרי מחשבה של עוד חמש דקות וויתרתי על התגובה. אין לי מושג מי הבחור הזה, אבל לא הגעתי ללימודים כדי ליצור סכסוכים עם אנשים שעלולים לשבת לידי באחד השיעורים. אם הבחור לא מסוגל להגיב להודעה מנומסת ומנומקת שתוכנה היה “המייל שלך הפריע לי, חדל” ב”אוקיי, סליחה” אלא חייב להגיב בהתקפה - כנראה שהתקפה חוזרת היא לא מה שתגרום לו להבין שלהתנהג כמו בן אדם זה קצת יותר מלכתוב משהו בסטייל “אנחנו בפקולטה לאומנויות צריכים להיות פתוחים לאומנויות ולבוא להופעות חחחחחחחחח”.

מצד שני, כן הייתה בי ציפיה שסטודנטים לאמנויות ידעו להגיב בנימוס על הערות מנומסות (אפילו לא אמרתי להודות בטעות!). או שקציני צה”ל ינהגו כמו בני אדם כשהם על מדים. אבל נו, כמו שהרס”ר שלי היה תמיד אומר (שוב חזרנו לצה”ל) - ציפיות יש רק בכריות. וגם אותן אוכלים.

הנה אנקדוטה: לאמא שלי יש טויוטה ולאבא שלי יש סובארו. אני מרבה לנהוג בשתי המכוניות. באיזו מכונית, לדעתכם, נתקלתי בתופעת “דוושת הגז הסרבנית”, שיורדת ויורדת ומסרבת לעלות בחזרה?

התשובה: דווקא בסובארו. לא בגלל תקלה מהותית בדוושת המצערת, אלא בגלל גורם הרבה יותר פשוט: שטיחון הרגליים המטופש של הנהג. השטיחון הזה, בכל מכונית כמעט, יכול ואף נוטה להסתבך בין, מתחת ולפעמים אף מעל הדוושות. מספיק שפעם אחת לא יניחו את השטיחון כראוי אחרי שטיפת האוטו, וניתן להגיע למצב בו “האוטו מאיץ מעצמו”, או לשם הדיוק, השטיחון מנסה להוכיח שהוא יכול להיות אחלה נהג שודים.

אז מה עושים? בולמים. עוד בשיעורי הנהיגה לימדו אותי שדוושת הבלימה חזקה בהרבה מדוושת המצערת, וזה אכן נכון. גם אם המצערת תהיה בפול-גז, לחיצה חזקה על הברקסים תעצור את האוטו. אז מעבירים לניוטרל או מכבים את המנוע, בודקים מה הבעיה וזה הכל בעצם.

חברת טויוטה נמצאת בשבועות האחרונים בבעיה. בעיית ייצור בדוושת המצערת של הרבה מאוד מהרכבים שייצרה בשנים האחרונות יכולה לגרום לה להתקע במצב לחוץ ובכך ליצור האצה בלתי רצוייה במכינויות. לא נעים, אבל כל מי שיודע להשתמש בדוושת הבלם יעיד שזה גם לא בדיוק נורא, במיוחד אם מתחשבים בעובדה שהתקלה התרחשה, ככל הידוע, פעמים בודדות בלבד, ומספר המכוניות הנגועות במנגנון העלול להיות בעייתי וודאי עומד על מאות אלפים, אם לא מליונים (למיטב ידיעתי אף אחד עדיין לא פרסם אומדן מדוייק).

ועדיין, אנשים מתנפלים על מוסכי החברה, ציי ליסינג מבטלים הזמנות, מומחי הכלכלה מנבאים לה צרות בעתיד הקרוב, העיתונים כותבים על זה כאילו מדובר באסון לאומי ובכלל, נראה שהטירוף חוגג. לא מזיקה לטירוף הזה העובדה שתאונות הדרכים שהתרחשו עקב בעיה זו הסתיימו בצורה קטלנית, אך אם נתחשב בכך שתאונות אלה בוצעו באמריקה, המקום בו לימוד נהיגה מתבצע בצורה לא ממש מקצועית, ושמאז כל העיתונאים בעולם כתבו בדיוק כיצד יש לנהוג כאשר מתבצעת האצה לא מתוכננת (כאמור - לבלום), ושככל הנראה טעויות קורות בכל פס ייצור בעולם, אני מתקשה להבין על מה כל ההתרגשות הגדולה והפאניקה המטורפת.

הרי ביננו, כשאני נוהג בטויוטה של אמא שלי, אני הרבה יותר מפחד מבעל הג’יפ שנוהג בנתיב הימני ובדיוק עסוק בלדבר בסלולרי שלו / לקרוא עיתון / לצעוק על הילדים, או על בעל ה-BMW השחורה שדוהר בנתיב הימני ב-160 קמ”ש וחותך כל רכב בנמצא כדי לא, חלילה, לצאת פראייר ולא להצליח לעקוף בכביש את אחיו הישראליים. גם את בעל המאזדה שגונב רמזורים אדומים אני לא ממש מחבב, או בעלי הסיטרואנים שמתפרצים לכיכרות מבלי לתת זכות קדימה, או נהגי האוטובוס שעוברים נתיבים בלי להביט במראה הצדדית לוודא שהם לא עולים על אף אחד… קיצר, עם כל הכבוד לטויוטה - אני חושב שתשומת הלב של כל כתבי הרכב ומומחי התחבורה צריכה להיות מופנית למקומות אחרים לגמרי.

ואם אתם בעלי טויוטה, אני יכול להמליץ לכם רק להרגע, להמתין בסבלנות לזימון למוסך, לא לשכוח כיצד משתמשים בבלמים, ולהשתדל לנסוע כחוק, בתבונה ובחוכמה. אולי ככה, עם דוושה עצבנית או בלי, תגיעו הבייתה בשלום.

“הארץ” מדווח שהרמטכ”ל שלנו מתבייש. האם הוא מתבייש ברמת הביצועים המזעזעת של הצבא שלו במלחמות האחרונות? אולי על סירובו העיקש של הצבא לקבל על עצמו וועדת בדיקה חיצונית ניטראלית? לא. דווקא לא על הדברים האלה, ולא על עשרות דברים אחרים ששווה להתבייש בהם.

הוא מתבייש בגימנסיה הרצליה, התיכון התל-אביבי בו הוא למד בימי נערותו, אחרי שמנהל בית הספר הזה סירב להשתתף בתוכנית משותפת למשרד החינוך וצה”ל בו קצינים בכירים מגיעים לשוחח עם הצוות הפדדגוגי של בית הספר כדי להנחות אותם כיצד לשוווק את אהבת צה”ל לתלמידים שלהם.

מנהל בית הספר אמר שהסירוב לצה”ל לא נעשה בגלל שהוא שונא את הצבא, אלא בגלל שהוא לא מאמין, חינוכית, שלקציני צה”ל יש זכות, סיבה, או יכולת לבוא ולהנחות מורים מקצועיים כיצד לנסות ולחנך את תלמידיהם. על כך שבית הספר ככל הנראה אינו דוגל בנסיונות דרדור להשתמטות מעידים אחוזי המתגייסים הגבוהים: מעל 95 אחוזים מבוגרי בית הספר מתגייסים לצה”ל. אבל הרמטכ”ל עדיין מתבייש.

או שאולי הרמטכ”ל פשוט סיפק תשובה פופוליסטית לרעיון פופוליסטי? האם באמת יש לקציני צה”ל מקום במערכת החינוך? למה לא לתת, לשם הפלורליזם בלבד, גיבוי לאותו מנהל שסרב לתוכנית את אותו גיבוי שמקבלים המנהלים שקיבלו אותה בזרועות פתוחות?

התשובות, כמובן, קשורות קשר ישיר לכל החוט העבה שמקשר בזמן האחרון בין חינוך לצבא. מנהל עירוני א’ שדיבר מול תלמידיו נגד הכיבוש (לא נגד צה”ל, נגד הכיבוש!) כמעט נצלב בתקשורת (בתמיכת ובגיבוי משרד החינוך), ישיבות הסדר שמזוהות עם סרבנות מוצאות מההסדר ורביהן נצלבים גם הם על ידי התקשורת, ואפילו אוניברסיטת חיפה מכנה חיילי עורף (ג’ובניקים בלשון העם) “משתמטים למחצה” במחקר אקדמי (!).

המיליטריזם שקברניטי החברה הישראלית כופים עלינו חוצה את כל גבולות הטעם הטוב וההגיון. יותר מהכל זה מראה שחלק מקודקודי המדינה, החינוך והצבא ככל הנראה לא באמת מאמינים בצידקת הדרך ובנחיצותו של הצבא במתכונתו הנוכחית. הרי אם הם היו מאמינים בכל בלב שלם, הם לא היו מוציאים כל כך הרבה אנרגיות כדי לנסות לשכנע את הילדים במערכת החינוך שככה זה.

או שאולי המצב הוא הפוך? מיליטריסטים וותיקים, שועלי מלחמות, גנרלים ושרי בטחון רואים שחלה ירידה מסויימת בתמיכה בצה”ל וברצון להתגייס, ומעוניינים למגר את התופעה עוד בחיתוליה, שלא, חלילה, נגיע למצב בו רוב העם יחשוב שיש דרך אחרת מלבד כיבוש וצבא. כאילו, דמוקרטיה דמוקרטיה, אבל עד כאן.

“לראשונה אחרי שנים, המדינה נעתרה לבקשת ynet ואפשרה לרוצח רבין לענות לשאלות עיתונאים”.

בושה שיש לנו עיתונות שלא רק שמבקשת מהמדינה במשך שנים לאפשר לשאול שאלות את רוצח ראש הממשלה, אלא שגם מתגאה בכך. ומילא, מילא אם השאלות היו מצביעות על… לא יודע, משהו חדש, משהו שצריך לספר (נניח, יגאל עמיר מספר איך הוא חמק מעינו של השב”כ או משהו כזה), אבל להתגאות בדבר כזה רק כדי לשמוע את עמיר חוזר על טענותיו לבית המשפט על כך שנוקמים בו בכך שכולאים אותו בהפרדה מהאסירים הבטחוניים האחרים?

אני חוזר על עמדתי שעומדת איתנה כבר שנים: יגאל עמיר צריך להנמק בכלא. כל פרסום עליו רק מחזק את רצונו להפוך למעין אייקון. העיתונות הייתה צריכה לדווח על העתירה הנוכחית שלו לבית המשפט, זה ברור, כי כאן אכן מדובר בחדשות, אבל להסתפק בכך. הבחור הגיש עתירה, בית המשפט דן בה, די. כל התעסקות נוספת בכך, כאשר “יגאל עמיר עונה לשאלות” היא הדוגמה הכי ברורה וצפוייה שלה, הוא רק כלי עשיית רייטינג נלוז ומציצני במיוחד.

איכס.

אני לא מאמין שזה קורה לי פעם שנייה. מארז DVD שהזמנתי מאמזון הגיע עם פאק באריזה, שגרם לאחד הדיסקים להיעדר. בפעם הקודמת זה קרה במארז של כל Six Feet Under, שכלל דיסק מסויים פעמיים על חשבון דיסק אחר. אז זה נגמר בהחלפת המוצר (ניצלתי את אהודק היקר, שטס לארה”ב ושלח אותו למרכז ההחזרות של אמזון מתוך ארצות הברית, מה שהוזיל את כל הסיפור). הפעם - המארז האולטימטיבי של Blade Runner, חמישה דיסקים. מסתבר שהדיסק הראשון, שכולל את גירסת הבמאי החדשה של הסרט, אומנם נראה כמו הדיסק הראשון מבחינת התווית שלו, אבל כולל את התוכן של הדיסק החמישי דווקא.

זה אומר, למעשה, שקיבלתי את הגירסה האולטימטיבית של Blade Runner - ללא הפיצ’ר המרכזי שהוא הגירסה האולטימטיבית של הסרט. זה מעצבן, ומרגיז וטפשי - במיוחד כי המלאי של המוצר הזה אזל באמזון, ככה שלא אוכל לקבל מארז חלופי ותקין בתרומתו. שזה מעצבן, כי רציתי לראות את הסרט באיכות שהבלו ריי מסוגל לספק. מקווה שהוא יחזור למלאי של אמזון בקרוב, ואוכל להזמין אותו מחדש בהזמדנות אחרת.

וכן, “שאלו יהיו הבעיות שלנו” והכל, אבל זה עדיין מעצבן. קצת.

הדבר היחיד היותר מעצבן שקרה לי היום היה להכניס את דיסק ההופעה החיה של פונץ’ למחשב שלי בפעם הראשונה ולגלות, כמו שקורה לי כמעט כל פעם עם דיסקים ישראליים חדשים, שחברת ההפקה לא טרחה לעדכן את שמות השירים והאלבום ב-CDDB. לא יודעים מה זה? הסבר פשוט: מכירים איך זה שבכל פעם שאתם מכניסים דיסק לועזי למחשב, אז הוא יודע לזהות לבד באיזה דיסק מדובר ואתם ישר רואים את שמות השירים והכל? אז את המידע הזה המחשב שואב ממאגר נתונים פתוח שכולל נתונים על הרבה מאוד דיסקים. כשאני אומר פתוח אני מתכוון שכל אחד יכול לעדכן את הנתונים הנ”ל, ולדעתי זה לא יותר מדי לבקש מחברת הפקה לעדכן פרטים כאלה לפני שהם משגרים דיסק לשוק.

ובכלל, לא יזיק לאותה חברת הפקה עלומה להשקיע טיפה ב-SEO ולגרום לכך שחיפוש שם האלבום בגוגל-תמונות יביא בתוצאה הראשונה את עטיפת האלבום באיכות סבירה. שוב, “שאלו יהיו הבעיות שלנו” והכל, אבל זה עדיין מעצבן.

וכן, אני יודע, פוסטים של הוצאת קיטור על בעיות אישיות מינוריות זה ממש לא לעניין, ומעצבן לקרוא, אבל נו, שאלו יהיו הבעיות שלכם.

15 דקות, הדרמה היומית החדשה של יס, עושה הכל נכון: היא מקסימה, כתובת היטב, שנונה ולעיתים אפילו מצליחה להצחיק. אז נכון, אפשר לזהות קווי עלילה אובר-דרמטיים ואובר-משעממים, ויש רק לקוות שלא יפתחו אותם הלאה, אבל בגדול נראה שזה הולך להיות יורש ראוי ל”אולי הפעם” (שחולקת עם 15 דקות את אותו כותב ראשי) שכל כך אהבתי והצטערתי לשמוע שלא ממשיכה לעונה נוספת.

אז מה זה בעצם, 15 דקות? על פניו נראה שזו הגירסה האינטליגנטית (עד כמה שאפשר לכנות דרמה יומית במונח הזה) ל”השיר שלנו” - סדרה המתארת מאחוריי הקלעים של תוכנית ריאליטי בשם “מגה סטאר” שהיא שילוב בין כוכב נולד לאח הגדול. ההתמקדות, לפחות בינתיים, היא על צוות הסדרה, בניצוחו של העורך המניפולטור (בגילומו של שי גולדשטיין שעושה אותו מצויין).

מה עובד שם? המופרכות של העניין. המודעות העצמית מבוססת על בדיחות חביבות ואמיתות-טלוויזיוניות-נצחיות, ולא על דאחקות שנכתבו רק על הכוכבים של כאן ועכשיו כמו שנעשה ב”שיר שלנו” (לא מבינים את ההקשר? נסו לראות עכשיו עונה של השיר שלנו שנכתבה לפני כחמש שנים ותבינו שכל הבדיחות כבר פגות תוקף). השחקנים הצעירים לא מוכרים ברובם, וגם בין הבוגרים יותר יש פרצופים לא מוכרים - וזה תמיד יתרון בישראל הקטנה, שמלהקת את ליאור אשכנזי לכל תפקיד אפשרי ואת משה אבגי לכל תפקיד שליאור אשכנזי לא היה פנוי לגלם.

מה יכול להשתבש? הרבה מאוד. זו עדיין דרמה יומית, והמרחק בין “דרמה יומית” ל”טלנובלה” דק מאוד אצלנו. מה גם שיש נטייה (מובנת) ליוצרי דרמות ישראליות להשקיע מאוד בפרקים הראשונים ולהתחיל לחפף לאחר מכן - דהיינו, למשוך ולמכר את הצופים בדם, יזע ודמעות ולפרוע את הקופון בתסריטים לא מושקעים ומשחק מחופף בפרקים המאוחרים. “15 דקות” יכולה לסבול מהתסמונת הזאת בקלות, ולהפוך ללא יותר מ”השיר שלנו 6″ (או 7? או 8? אני כבר לא עוקב). אם מתייחסים לעובדה שבין המפיקים ניתן למצוא את רובי דואניס וצביקה הדר, אז בהחלט אפשר להתחיל לדאוג (או לפחות להניות בהסתייגות).

כך או כך, בימים הקרובים אמשיך לעקוב, וככל הנראה להנות. אם היא תהיה רק חצי מענגת ממה ש”אולי הפעם” הייתה היא תבטיח לעצמה אותי כצופה נאמן עד הסוף המר. אמשיך לעדכן.

15 דקות משודרת מדי יום ב-20:05 בערוץ Yes Strars Next ב-yes. כתבתי עליה מרצוני החופשי בלבד, ללא שום פניה מצד yes או גורם אחר. הטקסט פורסם במקור בפורום טלוויזיה המעולה של Agenda.

(הערה לשני הקוראים האמיתיים של הבלוג: הבונוס שהוזכר בכותרת יגיע מיד אחרי הבהרה קלה לקהל הספאמרים שמתאסף כאן מדי פעם. הייתי כותב את ההבהרה בסוף הפוסט, אבל סביר להניח שקהל היעד שלה לא יקרא עד שם)

בימים האחרונים אני מוחק יותר ויותר תגובות מצד ספאמרים, שבטח מכנים את עצמם “מומחי SEO” כדי שיוכלו לישון עם עצמם יותר טוב בלילות. התגובות בדרך כלל מורכבות משורה אחת חסרת משמעות (למשל “העיקר שהוא מצליח, לא?” בפוסט הקודם על ציון ברוך), וקישור לאתר קיקיוני כזה או אחר המקושר לשם (המתחלף) של הספאמר. קיצר - לא צריך להיות גאון כדי להבין שמדובר בקידום אתרים ולא בתגובה רלוונטית.

כדי שיהיה ברור וחד משמעי: תגובות כאלה לא מקובלות כאן, ולכן אינני מאשר אותן. אם יתגלה לי שספאמר (סליחה, “מומחה SEO”) כזה או אחר הצליח להערים עליי ולהכניס תגובה פרסומית כזאת, אדאג למחוק אותה בדיעבד. אם אראה תגובות רבות המגיעות מאותה כתובת IP אדאג לפנות למחלקת ה-Abuse של ספקית האינטרנט אליו שייך הספאמר ואדווח אליו. ראו הוזהרתם.

אם קראתם את כל זה ועדיין ברצונכם לפרסם את אתרכם הקיקיוני ב”בלוג זה לחלשים”, תוכלו למצוא את כתובת הדואל שלי ב”אודות” - פנו אליי ונסגור ביחד חוזה פרסום שיקנה לכם מקום של כבוד בבלוג ולי צ’ק שמן כל חודש.

ועכשיו, כמובטח, הבונוס:

תוכן ספאמרי בתגובות לא חדש לי ב”בלוג זה לחלשים”. שזה מפתיע, כי אף פעם לא הייתי בלוג פופולארי במיוחד, ולא הבנתי למה הספאמרים הנ”ל לא עברו להטריד בלוגרים עם קהל קוראים רחב יותר. אבל שיהיה, אולי זו מחמאה, או משהו, ואם כן אז יאללה בכיף. למרות הנאמר למעלה, היו שני מקרים קיצוניים של ניצול תגובות למטרות ציניות שהשאיר בי טעם מאוד רע בפה.

המקרה הראשון היה לאחר שפרסמתי פוסט על הספר “ספק גורלי” של עו”ד אמנון בן לוי. את הספר קבלתי כשגרתי אצל הוריי בדואר. העו”ד שלח את הספר לכתובת הוריי, עם מכתב בו הוא מבקש, תמורת הספר שנשלח, תרומה לטובת מתמחה שלו, שחולה בניוון שרירים. אני ראיתי את הבקשה כחוצפה ממדרגה ראשונה: אמנון בן דוד פרץ לפרטיות משפחתי בצורה בוטה כאשר דחף לתיבת הדואר שלנו ספר שלא ביקשנו מעולם, ועוד דרש עליו תשלום (תרומה או לא, זה עדיין תשלום על מוצר שלא ביקשנו). בן לוי כתב שאם איננו מעוניים בספר הנ”ל, הוא יודה לנו עם נשלח לו אותו בחזרה בדואר - הליך שגם הוא כרוך בעלויות משלוח וזמן.

כתבתי את מה שכתבתי באותו פוסט, ובסופו הצעתי לעורך הדין הצעה: אם מה שחשוב לו באמת הוא עניין התרומה למתמחה, הזמנתי אותו ליצור איתי קשר ולתאם איתי את החזרת הספר לשולח - על חשבונו (דהיינו, שישלח שליח שיקח את הספר, או מעטפה מבויילת על חשבונו). אני מצדי הבטחתי שאם הוא יעשה זאת, אתרום את כל הסכום ישירות לטובתו של המתמחה החולה.

כמובן שעורך הדין לא שלח שום מעטפה מבויילת ולא יצר שום קשר. מה שהוא, או מישהו אחר מטעמו, עשה, היה לשלוח אליי צבא של מגיבים טוקבקיסטים, שצבאו על הבלוג על בסיס יומי בתגובות שנוסחן, פחות או יותר, היה “אמנון בן לוי הוא בעל לב זהב! אתה בחור ציני ומרושע!” וכו’, על כך שהעזתי להעביר ביקורת על הדרך (הצינית והמרושעת לדעתי) בה בחר העו”ד לקדם את ספרו ולחלוב תרומות. כמובן שכל התגובות הגיעו מכתובת IP זהה, ששייכת, כמה מפתיע, למשרדו של עורך הדין אמנון בן לוי. גועל נפש? לא אכחיש.

אם הסיפור הקודם עוד נסבל, כי הרי לא צריך להתפלא כשעורכי דין מתנהגים לא יפה, הרי הסיפור השני בכלל עשה לי טעם של קיא בפה: בתקופה ש”בלוג זה לחלשים” היה מאמץ קבוצתי, כתבה בו חן דרכמן החיננית פוסט המלצה על חנות אינטרנטית לאיתור ומכירת ספרים ישנים משומשים. היא המליצה על החנות לאחר שהשתמשה בשירותיה. בהחל כל הכבוד.

רק מה, לא עברו כמה ימים והבלוג התחיל להתמלא בתגובות המהללות את אותה חנות. אחרי תגובה אחת כזאת שאישרתי, התחלתי לחשוד, וערכתי בדיקת IP קצרה שאימתה את החשש: התגובות נשלחו מהחנות עצמה, ע”י בעליה, מנהלי האתר שלה או סתם עובדים פשוטים. מהתגובה השניה ואילך לא פרסמתי את התגובות הנ”ל, ואף הוספתי לפוסט הנ”ל הבהרה שתגובות כאלה אינן מקובלות.

במחשבה שניה, כשאני מסתכל על הדברים בעיניים מפוקחות, לא הייתי בסדר: הייתי צריך למחוק את הפוסט כולו מיידית ברגע שהחנות ניסתה לעשות סיבוב על בלוג שפרסם עליה תשבוחות. נקמני וילדותי? אולי.

מה אתכם? יש למישהו כאן סיפורי אימה נוספים על תגובות מטעם שנשלחו אליו בעבר? בהווה? בעתיד? אשמח לשמוע. זה נושא שמעניין אותי משום מה.