ירי (רגיל) לכיוון ישובים יהודים. ירי (רגיל) חזרה לכיוון עשה. בום בום. עשן. פיצוצים. מדי פעם נהרגים אנשים, מכל הצדדים. בדרך כלל מהצד השני.

ומהצד השני של המפה, מעבר לגבול הצפוני, חיזבאללה ברמפייג’ מטורף לכיבוש ביירות, ולמהומות כלליות בלבנון כולה. במידה והם ישתלטו על המדינה, מה שלא כל כך מונפץ (הרי גם כשהם לא באמת שלטו הם בעצם שלטו. עקב זה שהם הצליחו לגרור את כל המדינה שלהם למלחמה כנראה אומרת את זה, לא?), אפשר יהיה כבר למצוא גרפיקאי שיכין את הכרזה של “מלחמת לבנון 3″. הפעם, כנראה, יהיו גם שחקנים אורחים. יהיה מעניין.

מהצד שלנו, אבל, מה שבאמת מעניין זו השערוריה האחרונה של אולמרט. שהיא בכלל לא אחרונה. היא בעצם שערוריה ממזמן ממש, כזאת שבטח ראש הממשלה עצמו כבר הספיק לשכוח ממנה (עקב השחיתויות האחרות, כמובן), אבל אצלנו היא פורסמה אחרונה .כל כך אחרונה, שאפילו האמריקאים ידעו אותה קודם. והתקשורת שלנו לא תעבור על זה בשקט.

במקום להפנות את אור הזרקורים למקומות שצריך, או לפחות לתת לדרג המדיני להתמודד איתם ברצינות הראויה, בוחרת התקשורת לעשות “דווקא” למשטרה שכפתה עליה את צו איסור הפרסום לפרשת אולמרט, ולדוש ולדון בזה שוב ושוב. מעבר לכך שזה לא ממש מענין (אולמרט? מושחת? די!), זה גם לא במקום. נכון, זה מעליב שכל עם ישראל הצליח ללקט לעצמו את הידיעה הזאת מהאינטרנט, ולא נאלץ הפעם להסתמך על מהדורות החדשות והעיתונים הישראליים, אבל די. תבלעו את הרוק ותמשיכו הלאה. או זה, או שלפחות אחרי שאולמרט יכשל גם במלחמה הבאה (אפשר כבר להריח אותה, אני חושב), אל תבואו בטענות ש”הוא לא היה מרוכז במה שחשוב”.

כאילו במיוחד לכבוד יום הזכרון, שוב עולה לפני השטח פרשת בר רפאלי, ההשתמטות מהצבא ותוצאות העניין.

על הפרק: קמפיין לפוקס. רפאלי לוהקה כפרזנטורית. אנשים מחו. לטענתם, רפאלי שלא שירתה בצבא לא צריכה לקבל תפקידים כאלה. לגיטימי. חברת פוקס הודיעה בתגובה חגיגית כי היא תשקול את העניין שנית, ושתפרסם תגובה רשמית. התגובה הרשמית פורסמה היום. כתנאי להשתתפותה בקמפיין רפאלי תצטרך לדגמן גם “ישראליות אמיתית”, שתכלול ביקור חיילים פצועים, ועידוד צעירים להתגייס. מרגש.

לא.

אני נגד השתמטות, באופן אישי. אני לא חושב שזה הוגן שחלק מהאנשים יתנו את השלוש שנים האלה למדינה, וחלק אחר, שכשיר בצורה מוחלטת, לא יעשה את זה. כולנו חיים באותו מקום, וכולנו צריכים לשאת בחובה הזאת. מצד שני, אני גם בעד הזכות של כל אדם לבחור מה הוא רוצה לעשות בחייו, ובסופו של דבר אני לא מתעב אנשים שלא שירתו בצבא. מי שעשה את הבחירה הזאת, למרות שהיא מעצבנת אותי באופן אישי, שיבושם לו.

לא כך במקרה רפאלי. רפאלי לא רק עשתה את הבחירה הזאת של להשתמט, אלא עשתה אותה בצורה הכי מלוכלת ומגעילה שאפשר. במקום להצניע את זה, כמו שעשו דוגמניות לפניה, בחרה רפאלי, בשיתוף מלא עם הוריה וסוללת עורכי-דין, לצאת במבצע כולל נגד הצבא. הייתי שם. אני מכיר את המקרה הכי מקרוב שאפשר. הדרכים בהם נקטהמשפחת רפאלי היו מכוערות, בצורה הכי מופשטת של המילה. הם הוציאו לתקשורת שקרים של ממש על אנשים מסויימים שהיו קשורים להליך הגיוס של הדוגמנית, טענו טענות לא נכונות, שיקרו ושיקרו ושיקרו, וגם לא חסכו באיומים, צעקות וקללות על חיילים וקצינים באותם ימים.

אחרי שראו שאין ברירה, ושהצבא לא מוכן לוותר (ובצדק, היו עוד צדדים לסיפור הזה שלא כולם מכירים, ושבעקובתיהם “עיקשות” הצבא נראית הגיונית אפילו יותר), הבריחו את בר הקטנה לחו”ל, שם דאגו לחתונה פיקטיבית עם שקר כלשהו, ומשם הדרך לפטור הנכסף הייתה קצרה. כמובן שזה לא הספיק לבר והמשפחה, שהחליטו להתגאות במעשה, ולהמשיך לפעול כנגד הצבא, מוסדות הגיוס שלו, ומדינת ישראל בכלל בלא מעט הזדמנויות.

ה”דרישה” של פוקס נשמעת לי כמו בדיחה. למרות שאני מאמין שרפאלי התבגרה בשנים שעברו, ואולי קצת מיתנה את דעותיה שהיו מאוד ברורות אז, הייתי מצפה שהיא עדיין תתבייש לפעול בכל צורה שהיא במה שקשור לצבא, ולא תצא ל”סיבובי הופעות” בעד חיילים. במיוחד כשפורסם כמבחינת פוקס היה מדובר ב-Deal breaker, דהיינו, “אם לא תסכימי, הקמפיין לא שלך”. משום מה קשה לי להאמין לזה, כשידוע שעל הכף מונחים לא מעט שטרות.

מגעיל מגעיל מגעיל. וגם ציני. וגם מכוער. זכותה של פוקס לבחור את רפאלי כפרזנטורית, בדיוק כמו שזכותה של רפאלי להחליט לברוח לחו”ל ולהתחתן כדי לקבל פטור, אבל השילוב הזה, כמו גם הפתרון התפור והכל כך צבוע הזה, שעוד פורסם בצורה כל כך מלאת גאווה ביום הזיכרון-עצמאות, גורמים לי לתחושת בוז שלא יצא לי לחוש הרבה מאוד זמן.

מי איתי בלהחרים את פוקס השנה? זה לא שאני קונה שם יותר מדי בכל שנה אחרת, אבל עדיין. השנה אני לא מתכוון לדרוך שם, ומתכוון להפיץ את החרם הזה לכל מי שאני מכיר. אשמח אם עוד אנשים שחושבים כמוני יעזרו להפיץ את זה הלאה.

שטחי שטחי, אבל לצרף משקפי תלת-מימד למוסף בגדי הים של בלייזר הוא רעיון די מגניב (אם כי מיושן). חבל שהשיטה יושמה רק על מספר מינימלי של צילומים, כולם כללו צילומים של סובארו כחלק מהנסיון של בלייזר להפוך לעיתון עם הכי הרבה תוכן שיווקי ביקום. עוד יותר חבל שחלק מהמעט צילומים האלה הוקדשו להילה ערן.

אבל היי, סיכמנו שזה שטחי מלכתחילה, אז שוין.

(עוד פוסט בוקר. כבר היה פה אחד כזה לאחרונה. מוזר. נראה לי שאני אפתח קטגוריה כזאת, אולי זו התחלה של מסורת)

כדורסל זה לא הקטע שלי. אפילו עם זו מכבי, וזה גמר גביע היורוליג. כמה דקות אחרי עשר הגעתי לדירה מרכז תל-אביבית ממוצעת. המחשב, שמתפקד גם כטלוויזיה לעת מצוא, ניסה נואשות להתחבר לשידור החי באתר ערוץ 10. הודעת השגיאה, שהתריאה על עומס לא צפוי, חזרה בכל נסיון. וזה בסדר, כי כדורסל זה ממש לא הקטע שלי.

ב-23:30 קינג ג’ורג’ היה ריק מאדם. זה מחזה די יפה, מוזר וקצת סוריאליסטי. תל-אביב היא הרי הדבר הכי קרוב לעיר חיה ונושמת 24 שעות ביממה שיש לנו כאן, וקינג ג’ורג’, כמו הרחובות הסובבים אותו, הוא המרכז של המרכז, איפה שתמיד אפשר למצוא תנועת אנשים ערה, לא משנה אם זה בחמש אחר-הצהריים, שתיים בלילה או שבע בבוקר. אתמול, לעומת זאת, הוא היה שומם. אין מכוניות, אין אנשים. פה ושם פאבים עם טלוויזיה ששידרו את המשחק עם קמצוץ צופים נלהבים, שבשלב זה כבר הסתכלו במסך במבט המנבא רעות והלא כל כך שמח.

בסוף הגענו לאלנבי (טיפה יותר שוקק, בעיקר בעובדים זרים שהקשר בינם לבין מכבי הוא… אממם, די גדול, האמת, כי מכבי מורכבת בעיקר מזרים). בחרנו בקפידה פאב שאין בו זכר למסך טלוויזיה, אבל יש בו בירות מוזרות. הברמן היה קצת מופתע, ומיהר להביא לנו תפריטים. היינו הלקוחות היחידים. אחד העובדים שאל אותנו ביאוש אם יש לנו מושג מה המצב בגמר. אמרנו שאנחנו לא בדיוק יודעים, אבל באחת הפיצוציות באיזור ישבו כמה אוהדים מול המסך ונראו באבל. הוא הבין שהפסדנו, הנהן בעצב, וחזר לשבת לבד על הבר.

גם אחרי שהמשחק נגמר המצב לא כל כך השתנה. פה ושם הופיעו אנשים בודדים, שירדו על אלכוהול מהיר לפני השינה. לא אופייני לעיר בה מצאתי את עצמי מסתובב זמן רב בימי ראשון בלילה בחיפוש אחרי מקום פנוי לשבת בו.

אני לא נוהג לצאת לשתות לפני ימי-עבודה, במיוחד כאלה שמתחילים בשעות הבוקר. גם אם כן, זה בדרך כלל נעשה בשעות הערב היחסית מוקדמות, ולא נגרר לשעות חד ספרתיות. אבל היה לנו על מה לחגוג, והיה לנו על מה להתעצבן ולהתעצב, אז יאללה. יש דברים יותר חשובים מעירנות בעבודה. אלכוהול, למשל. תארתי לעצמי שהאווירה התל-אביבית הסלחנית של שעות הלילה, שכאילו אומרת “זה בסדר, תצא, תשתה, תאכל, כולנו כאן באותה סירה” תנחם אותי ישר למיטה, למספר הקטן מדי של שעות שינה שנשאר לי, אבל גם בדרך חזרה, זמן רב אחרי תום המשחק, הרחובות היו שוממים, עם שקט כזה של יום אבל. רק הזרקורים שמעל העיריה, שכבר מוכנים ליום העצמאות המתקרב, האירו על כיכר ריקה, שבתוצאה אחרת הייתה הופעת למקום הכי שמח בארץ.

לישון, להתהפך במיטה, להסתכל על השעון ולא להבין איך המעט זמן הזה עובר כל כך מהר. לקום. חצי טוסט. שיחה מנומנמת. אוטובוסים לא מוכרים. עוד יום. בוקר טוב.

קצת יותר משנה אחרי שהרעיון המקורי עלה לי באוטובוס מצומת סגולה הביתה (קו 551 רולז!), זמן שכלל גיוס צוות כותבים מגניב, מציאת מפיקה שהבריזה אחרי ישיבה אחת והחלפתה באחרת, הרבה יותר שווה, ניסויים, גניזות, שכתובים, אודישנים, ליהוקים, ושאר ירקות - סוף סוף סיימנו, ממש אתמול בערב, לכתוב את כל 12 הפרקים של “מחוננים”, סדרת הרשת שאני מדבר עליה כבר יותר מדי זמן בלי תוצאות של ממש.

תהליך העבודה על מחוננים הוא מההרפתקאות היצירתיות היותר מוזרות שעברתי. בעיקר כי בדרך כלל אני רגיל לעבוד לבד, וכאן מראש הגדרתי את זה כפרוייקט קבוצתי. את הכותבים ליקטתי לעצמי די מהר. אני מכיר את החברים שלי, יודע מי מהם הם המוכשרים ואלה שנוח לי לעבוד איתם. לשמחתי, כל מי שפניתי אליו הסכים להצטרף, ואחרי חריקות קטנות בהתנעה הראשונית התגבשה קבוצת הכותבים (שעברה שינויים פה ושם, אבל נשארה על בסיס אותו גרעין קבוע לכל אורך הדרך).

בשלב מסויים מישהו, לא זוכר מי, השווה אותי קצת להאוס. בפגישות הכתיבה תמיד הייתי זה שישב על המקלדת. מכיוון שמדובר בלפטופים, זה לא יצא יותר מדי הזמדנויות לאחרים לראות מה אני בדיוק כותב. פגישות רבות התנהלו בכך שאני כתבתי קטע של פרק עד שנתקעתי, ואז הקראתי את כל מה שיצא עד עכשיו וביקשתי עזרה. החברים זרקו רעיונות, עד שעלה משהו שנשמע לכולם טוב. כתבתי אותו עד שנתקעתי שוב, וחוזר חלילה.

בפגישות המאוחרות יותר כבר ניסינו שיטה אחרת. אמנם אני עדיין לא הסכמתי להפקיר את מקומי על המקלדת, אך עקב הנסיון למדנו שלמחשבים ניידים יש יציאות וידאו, איתן אפשר, תאמינו או לא, לחבר את התצוגה להתקן חיצוני - כמו מקרן או מסך טלוויזיה. ככה כולם יכלו לראות בזמן אמת ולהעיר במשך כל העבודה. מה שהיה לי מוזר מאוד בהתחלה, כי כאמור אני רגיל לכתוב לבד לבד - אבל בסוף התרגלתי ולא הבנתי איך עבדנו ככה מלכתחילה.

הפגישות האחרונות היו פגישות שיכתוב בלבד. השלדים של הפרקים כולם היו מוכנים, ונשאר רק ללטש ולעצב. לדאוג שהכל כתוב כמו שצריך, שהדיאלוגים סבירים (בינתיים רק סבירים, בתקווה שבחזרות נמצא את הנקודות הבעיתיות כדי לנסח אותן מחדש). עבודה שחורה קצת, שבשילוב בלתי נמנע עם אי-אילו תהפוכות בחיים (שלי ושל לא מעט משאר הצוות) נמתחה ונמתחה. עד שהיא נגמרה. אתמול התיישבנו, בהרכב די מצומצם, בחדר של גל, הדלקנו את המחשב, ועברנו במהירות על 3 הפרקים האחרונים. “בתולה וחסודה” עבר די מהר, “זה רק ספורט” די טס, וב”מחוננים והאמיצים” בכלל לא נגענו כי אהבנו אותו כמו שהוא. ואז זהו.

רק בדרך לחניון של הסנטר, שם השארתי את האוטו, זה היכה בי. זהו. החלק הראשון של הפרויקט הזה, שהתחיל בתור “עוד אחד מהפרויקטים האלה שבטח אף פעם לא יתגשמו”, עבר. נגמר. כתוב.

יש את אלה שיגידו, ובצדק, שעכשיו מגיעה העבודה הבאמת קשה (סיום הליהוק, חזרות, ברייקדאון ואז ימי הצילומים והעריכה וההשלמות), אבל לא איכפת לי. סיימנו לכתוב. 12 פרקים, ואני גאה בכל אחד ואחד מהם. כהוכחה לכך, אני מוצא את עצמי יותר ויותר משתמש בבדיחות פרטיות מתוך הטקסטים גם בסיטואציות בהן רק אני מבין אותן (זכור לי טלפון משועשע במיוחד מאחד השותפים לפרוייקט, ששאל “תגיד, יכול להיות שפרסמת בוויגיימס כותרת בשם ‘World of Warcraft יכול לגרום למומים בעובר?’).

אני נזכר גם באחד האודישנים שהיו לנו, לא אגלה של מי כדי לא להביך אף אחד במידה והוא קורא כאן, בו השחקן הצליח, עם תסריט אחד בלבד, לקלוע בול לדמות שהוא נבחן אליה, עם כל הניואנסים שעד אז חשבתי שרק אני רואה. פתאום הדמות הזאת, שהייתה נורא תאורטית וחצי כתובה, קרמה עור וגידים ממש מול העיניים שלנו. זה היה הזוי, וכל כך משמח, שאפילו אני לא הצלחתי לשמור על פני הפוקר המאפיינים אותי באודישנים. איזו נחת.

בכל מקרה, אני מרשה לעצמי רגע של גאווה עצמית נדירה כדי להסתכל על השנה האחרונה ולהגיד לעצמי שלמרות כל הרע שקרה בה, לפחות יצאה ממנה עונה ראשונה כתובה של מחוננים. מי ייתן ועד סוף השנה היא גם תהיה מצולמת.

(הנה בעצם הקטע הכי חשוב כאן: יובל, אדם, נועה, ערן, שיר, עידן וגל - תודה תודה תודה. עוד יותר תודה ליעל וללי, שמצליחים לדחוס את הפרוייקט הזה בין מליון ואחת העיסוקים וההתחייבויות שלהם, ולגרום לו להמשיך לזוז גם כשאני כבר באפיסת כוחות. איזה כיף איתכם!)

או לפחות שש. ומספר טלפון.

מאז שהסתיימה העונה של המירוץ למליון אנחנו מוצאים את עצמנו בלי מה לראות אחרי ארוחת הערב המשפחתית של יום שישי. המצב עד כדי כך גרוע, עד שהיום, באקט של יאוש, העברנו ל’אולפן שישי’ עם יאיר לפיד. כנראה הפעם הראשונה שאני רואה מהדורה עם הלפיד, ובכלל, פעם ראשונה מזה המון זמן שאני צופה בערוץ 2 בשישי בערב (גם את אהרלה ברנע לא סבלתי, מה גם שחדשות בסוף שבוע תמיד נראה לי כמו אקט קצת מזוכיסטי).

אחת הכתבות ששודרה הייתה כתבת שכול. יום הזיכרון כבר מעבר לפינה, ואם אפשר לרכב על הגל כדי להכניס למהדורה סיפור אנושי עצוב ומרגש - מה טוב. בצד השני של הסקאלה, בערוץ 10, משודר המשחק של מכבי. התוצאה: תמונות קורעות של חלל צה”ל, ועשרות צעקות “יאללה מכבי!!!!1″ מצד כל השכנים. האלמנה מספרת על כמה קשה לה לגדל לבד את הילד, וכל השכונה צועקת, כאילו כתגובה ישירה, “כןןןןןןןן!!! ישששששששששששששששש!”.

איזה שיבוץ מטומטם. ממש ממש מטומטם. סביר להניח שבשביל ערוץ 2, המהדורה של הערב הייתה קרב אבוד מראש. מעבר לכך שיאיר לפיד לא מספק את הסחורה, הרי גם אם היה מדובר בפצצת רייטינג בכל יום אחר, ההתמודדות נגד הפיינל-פור תביא, מן הסתם, לרייטינג נמוך. השיבוץ של הכתבה הזאת, כשבערוץ האחר מכבי נלחמת על מקומה בפיינל, מחליא ומגעיל ופשוט לא עושה כבוד לכתבה הבאמת מרגשת ועצובה הזאת. גם בכלל שניכר בו משהו קצת מתנשא, סטייל “בערוץ המתחרה עוסקים בכדורסל כשאנחנו, אנחנו עוסקים בשכול!”, וגם כי אני לא יכול לחשוב על יותר מדי מקומות בארץ בהם מישהו יוכל לראות את הכתבה הזאת בלי קולות השמחה של האוהדים מהבתים השכנים.

בין אם מדובר בהחלטה מודעת של שיבוץ הכתבה, ובין אם מדובר בחוסר תשומת לב מצד העורך - הנה עוד סיבה למה אני לא סובל את יאיר לפיד.

הצביעו ג’ינג’יות!

כל מיני דברים קורים מסביב. ויש גם קורס פסיכומטרי מעצבן (שעומד לשנות את התואר ל”קורס פסיכומטרי מאוד מעצבן” ממש בקרוב), וקצת לחץ בעבודה. קצב העדכון כאן ירד קצת ביומיים האחרונים. מקווה מאוד שזה זמני מאוד וקצר מאוד. כרגע זה או ככה, או להלעות אתכם בפוסטים אסוציאטיביים שאף אחד לא באמת יבין, כולל אני.

לפרגן. תכונה חשובה, בתכל’ס. בדרך כלל אני לא מפרגן למשחקוני-משימתומי-איכשלאלקרואלזהמי רשת שכאלה, כמו משחק הפרגונים שהגיע לפתח ביתי בחסות קפיטן עופר מ”מלה“, אבל הפעם החלטתי לשתף פעולה. גם כי לא מדובר בשאלון סתמי שכזה כמו שבדרך כלל נהוג במקרים אלה, אלא במשהו עם קצת יותר תוכן מאחוריו, וגם כי… אמם, טוב, כי לא היה לי שום דבר אחר לכתוב עליו היום.

כדי לא לבלום לגמרי את הצד שבי שנמנע ממשחקים כאלה, אני לא אעביר את השרביט לבלוגרים אחרים בסופו של הפוסט. אני חושב שהעובדה שאני לא מכיר כמעט בלוגרים אחרים קשורה לזה איכשהו, אבל לא ממש בטוח. בכל מקרה - פרגון.

1. הגורל. או החיים. או האלוהים. או מה שלא מכתיב מלמעלה את כל מה שקורה לחיים שלי לאחרונה. הם לא תמיד נעימים (על מי אני עובד, הם אף פעם לא נעימים), הם לא תמיד עובדים כמו שצריך, אבל היי - בחודשיים-שלושה האחרונים הם לא משעממים לרגע. אני חושב שעד לפני לא יותר מדי זמן זה היה מעצבן אותי, אבל פתאום זה דווקא מרגיש לי נחמד. דילמות, הפתעות, אנשים מהעבר, עבודות מהעתיד וכאלה. מוזר.

2. טלוויזיה ב-HD. צעצוע לעשירים, כנראה. אבל צעצוע מגניב. השתכנעתי לקנות מסך דק אחרי שהייתי באיזה כנס של אטארי-ישראל, בו הסתכלתי בקנאה על ה-Xbox 360 שלהם מחוברת למסך HD גדול ואיכותי. הקונסולה שלי בבית הייתה מחוברת באותה תקופה לטלוויזיה רגילה די עלובה, וכשממש רציתי רזולוציה גבוהה חיברתי אותה למסך המחשב (15 אינץ’). לא להיט. בערך שעה אחרי שיצאתי ממסיבת העיתונאים החלטתי שאני מרוויח מספיק כסף, ואני יכול להרשות לעצמי גם. כמה ימים אחר כך הכנסתי לחדר שלי את המסך הנוכחי, על יכולות ה-HD הנחמדות שלו (720P למי שתוהה, אבל Full HD בגדלים של פחות מ-42 אינץ’ זו פיקציה).

זה נראה מגניב. ואני אוהב טלוויזיה, לכן המרחק בין רכישת המסך למנוי לשירותי ה-HD של ספק הטלוויזיה שלי היה קצר. מאז, אני חייב לציין, אני מרגיש בעולם אחר. גם את הטלוויזיה שאני מוריד מהאינטרנט אני עושה ב-HD עם החיבור למסך, ומרגיש מאושר. 20-40 דקות הניתוק האסקפיסטי הטלוויזיוני משתדרגות לאללה. כיף.

3. פיץ‘. אני חייב לפרגן לפיץ’. כי היא חמודה. והיא איכשהו מצליחה לשרוד, עם הזיקנה ועם זה שהיא כבר לא אוהבת לאכול (היא אוכלת מתי שהיא צריכה, אף פעם לא יותר ממה שהיא צריכה). והיא עדיין אומרת לי מיאו שאני חוזר הבייתה, ומגרגרת כשהיא יושבת עליי, ובכלל, לא משרה תחושה כאילו היא הולכת לאנשהו בזמן הקרוב.

4. להקות שנותנות להוריד בוטלגים שלהן באינטרנט - 8.8.07 (חבל שלא 08, הא?). הבאוורלי בול רום בניו-יורק. הגענו מוקדם, כדי לתפוס מקום טוב. היינו במקום הרביעי בתור שהשתרך מחוץ לדלתות הכניסה. היה חם, ולא היו שום מסעדות באיזור. נשענו על הקיר. ניסינו לפטפט עם האחרים בתור, שלא כל כך התלהבו לדבר עם הישראלים שבאו לראות את ההופעה. אז דברנו עם עצמנו, עד שנפתחו הדלתות.

נכנסנו, וחיכינו קצת בפנים, ולא הסכימו למכור לגל בירה כי לא האמינו שהיא מעל 21 (קשה להאשים אותם, בתכל’ס). ובשעה איחור, שהזכירה לי את הבארבי, They Might Be Giants עלו לבמה. אולי הם לא להקה כל כך מוכרת או פופולארית בישראל, אבל הם בהחלט הלהקה שלי. מכיר אותם כל כך הרבה שנים, כל אלבום שלהם מחזיר אותי לתקופה אחרת, לאנשים אחרים, לרגשות אחרות.

ההופעה הזאת הייתה אחד הדברים הכי טובים בכל הטיול הזה. והעובדה שתמורת עשרה דולרים יכלתי להוריד אותה ולחזור אליה בכל זמן שאני רק רוצה, היא אחד הדברים המגניבים והמשמחים בהסטוריה. אני רוצה עוד כאלה.

5. שינה. לישון זה כיף. זה מרענן, ולפעמים יש חלומות מעניינים. וזה מעביר את הזמן. וזה, כנראה, מה שרצוי שאעשה בערך עכשיו.

המקום הכי טוב לשבת בו באוטובוס עמוס לעייפה הוא במרפסת. זוג המושבים שנמצאים בול מאחוריי הדלת האחורית, ונותנים ליושבים בהם הרגשה שהאוטובוס הרבה פחות צפוף ממה שהוא באמת. יש הרבה יותר מקום לברכיים, ואפשר אפילו להניח את התיק תחת לרגליים בלי להתאמץ יותר מדי - שלא לדבר על לעבוד עם לפטופ, מה שלפעמים לא אפשרי במושבים אחרים עקב הצפיפות.

אתמול לא יצא לי לכתוב בחלשים. כשהתחלתי לעדכן בקביעות את הבלוג, לפני אי-אילו חודשים, הכלל שלי היה פוסט אחד ליום לפחות, לא כולל סופי-שבוע. הסיבה הייתה בעיקר להוכיח לעצמי שאני יכול שאם אני מציב לעצמי כלל יצירתי-כתיבתי, אני יכול לעמוד בו, אפילו אם הוא לא תלוי דד-ליין וכסף. בדרך כלל אני מצליח לעמוד בכלל הזה, אבל מדי פעם (קצת יותר מדי לאחרונה) אני מוצא את עצמי כורע תחת העומס שבלא לעשות כלום.

מכירים את זה? שיש לכם תקופות חסרות עבודה ובלי יותר מדי שגרה, ואתם מוצאים את עצמכם דוחים את המעט שכן יש לכם לעשות כי “טוב נו, יש לי עוד את כל היום לפניי, אנוח עוד קצת ורק אז?”. ימים שלמים של כלום. של לקום, לשבת, לאכול, לראות איזה משהו במחשב, לקלוט טונות של מידע של ממש חשוב ברשת, לדבר בטלפון עם איזה חבר, לאכול שוב, ואז לתהות לאן כל הזמן נעלם. מלחמה יומיומית שכזאת על לתעל את הכלום למשהו. גם החגים, שהציבו אותי באותו בית עם אנשים שימי החופש הנ”ל דווקא באו להם באמצע חיים שגרתיים וגדושים, לא עזרו להרגשה.

אני מתחיל לתהות האם מיציתי כבר את החופש הזה. אחרי חודש של יום עבודה אחד בשבוע, פלוס קורס פסיכומטרי שלא-משנה-כמה-ארצה להשקיע בו את השעות המתות שיש לי זה פשוט לא קורה (יש גבול לכמה שהראש שלי מסוגל לעבד בכל הקשור לחשיבה כמותית בבת-אחת), פלוס… אממם… כלום. המתנה מנינה לימי שישי, אז יורדים הפרקים החדשים של “המשרד” ו”לוסט”, ולשבת שמביאה עימה את באטלסטאר ההו-כל-כך משובחת שזה כואב. סטארבק.

נעבור נושא.

פעם נהגתי לכתוב כאן טקסטים בשם “מה שעובר עליי”. לא, אלה לא היו כתבי הערצה ל’איפה הילד’ (למרבה הצער), אלא פיסות טקסט קצובות בזמן, שיצאו ישירות מהראש שלי אל הדף הווירטואלי. או גם: כשלא היו לי דברים ספציפיים לכתוב עליהם, לקחתי לי עשרים דקות על השעון ופשוט נתתי לאצבעות שלי לזרום על המקלדת. מה שיצא יצא, בלי הגהה, בלי מחיקות, בלי פואנטות. אני חושב שזה מה שאני עושה עכשיו. זה, ולהודות לאל שבשמיים על זה שהצלחתי לתפוס מקום ישיבה (ועוד במרפסת) באוטובוס הזה, שהנהג שלו דווקא לא שמע על כלל “בנסיעה בינעירונית לא יעלו יותר מ-10 נוסעים בעמידה”, מה שגורם לשאר הנוסעים כאן להידחק כמו סרדינים בקופסאות שימורים.

אני מוצא את עצמי יותר ויותר בתל-אביב בשבועות האחרונים, מחריף את יחסי האהבה-שנאה שלי עם העיר הזאת. מצד אחד יש בה משהו מקסים ושובה. אולי המקום היחיד בישראל שבאמת מרגיש כמו עיר, כזאת שחיה, נושמת, מאפשרת לכל מיני קבוצות שונות לחיות במקביל. מרכז תל-אביב הוא מקום כזה, שלא משנה מתי יוצאים מהבית, בין אם זה בשעות אחר-הצהריים, או באמצע הלילה, או דווקא מוקדם בבוקר, תמיד יהיו מלאים באנשים וקולות וסצנות קטנות כאלה, סיפורים קטנים של אנשים קטנים שחושבים שהם גדולים (לפעמים).

ביום רביעי ישבתי עם גל בפוסט-קפה, שהפך להיות הפאב (פאב? בר?) החביב עליי באיזור מרכז תל-אביב. מה שעושה אותי, אני מניח, ברנז’ה תל-אביבית בכמה שנים איחור, או סתם אחד שמסתער על הפירורים, אבל למי איכפת. כיום מדובר במקום בלי פוזה, עם גינס, ולמרבה ההפתעה גם עם מקומות ישיבה פנויים כמעט בכל שעה. והם גם ממלאים את קערית הזיתים כל הזמן. פעם ישבנו שם על שלוש קעריות זיתים ורק כוס אחת של בירה. נהדר. ואפילו שהמוזיקה היא תמיד אותה מוזיקה, היא ממש בסדר, ו”הבא בתור הוא סוס” תמיד מצליח להעלות חיוך מחדש.

קצת אחרינו, נכנס למקום זוג יפה כזה, צעיר, מאלה שאמרו לעצמם לפני שהחליטו לצאת מהדירה המיוזעת שלהם שדי, יש גבול לכמה סקס אפשר לעשות ברצף, ושצריך לצאת קצת ולנשום אוויר שלא כולל ריחות של מין. כמובן שאצל זוגות כאלה העסק לא כל כך עובר את מבחן המציאות, והיציאה כולה הופכת לספירה לאחור עד הזיון הבא, שבמקרה הטוב קורה בשירותים של המקום אליו הם יצאו ובמקרה הרע הרבה לפני.

ובאותו הקשר, פורומים של קהילה מסויימת שפעם הייתי חבר בה, לא אנקוב שמות, העלו דיון על “מה עשיתם ביום שישי האחרון, במקום לצאת לבילוי הקבוע של הקהילה שנדחה בשבוע”. בתקופתי, אגב, דיונים כאלה היו בעיקר מניבים תוצאות של “נשארנו בבית, אלא מה?”, אבל הנוער של היום הוא לא הנוער של שנת 2000. בקיצור, מעבר לרשימות “תראו איזה יופי, יש לנו חיים מעניינים ומצאנו תחליפים מעניינים לבילוי הקבוע (המעניין!)”, הייתה תשובה שחזרה שוב ושוב. דהיינו, “הייתי בהצגה וראיתי סרט ומצאתי מספר ראשוני חדש ועשיתי סקס.” סקס. סקס סקס סקס. חלק גם הפליאו והמשיכו לפרט על תנוחות. ושעות. ופרנטנרים.

וזה מגעיל. באמת. אני לא הכי שמרני בעולם, ומבין דיבורי סקס והשוואות פעילות בין חברים / ידידים / מכרים / חתולים, אבל ההעלאה הזאת של מה שאמור להיות אקט אינטימי (אינטימי!) בין שני אנשים או יותר (וגם עם יותר, עדיין אינטימי) למרחב הציבורי, סטייל “שכולם ידעו מה אני עושה, איך אני עושה ועם מי, היא פשוט גועל נפש. זה לא גורם לי לקנא באנשים האלה, אפילו אם מהיכרות אישית אני יכול להעיד עליהם שהם יפים ומוצלחים ווואטאבר (מה שלא בהכרח נכון, אבל שיהיה). זה גורם לסלידה, ולגועל, ולאיכסה.

עברנו את סירקין, והאוטובוס מפוצץ אפילו יותר. נערה דתיה ולא יפה במיוחד עומדת דחוסה ודחוקה לדלת האחורית, מאחוריי חייל שעומד עקום. אני תוהה כמה המשימה לרשת ממלכודת האנשים הזאת שתגיע התחנה שלי הולכת להיות מסובכת.

לקראת סיום. יש שירים שיכולים להמיס אותי. לא משנה איפה אני, או מה העונה, או מה מצב הרוח - ברגע שהם יקפצו באייפוד, או ברדיו, או בכל מקום - אני פשוט אעצור, אעצום עיניים, וארגיש את הגוף שלי מתפרק, נרגע, נקרע - הכל ביחד. שירים כאלה, אגב, הם הסיבה שאני כל כך אוהב מוזיקה.

“צוללת” של אפרת בן-צור הוא כזה. קטע הצעקה ב-Break Your Heart של Barenaked Ladies. ושירים כאלה הם גם “מבול” של רונה קינן ו-When I Go של מינימל קומפקט. השבוע יצא לי, באופן די נדיר וכל כך משמח, לשמוע ביצועים חיים של שני האחרונים, ערב אחרי ערב. אמנם When I Go לא כלל את מלכה שפיגל ואת הקלידים של ברי כמו הביצוע הבאמת ממיס מהאיחוד ההוא, אבל עדיין, השיר הזה כל כך יפה שגם כשכנסיית השכל שרה אותו ביחד עם הלהקה של פורטיס הוא יכול להשכיח ממני את הבארבי העמוס לעייפה, לגרום לי לעצום עיניים ולהרגיש לבד, מפורק, רגוע, קרוע - רק אני והשיר. שלא לדבר על “מבול” באווירה אינטימית הרבה יותר בפאטיו (תרגום קלוקל ל”חצר האחורית הזאת שאין לנו מה לעשות איתה”) של המשכן העירוני למוזיקה ואומנויות (שם ארוך קצת) ברעננה, חמש דקות הליכה מהבית.

תענוג של סופ”ש. כזה שאפילו יום ראשון הזוועתי שהגיע אחריו לא הצליח להחריב.

טוב. זה הזמן לסיים, לפני שהאוטובוס יעבור למצב של כאוס טוטאלי. הנה תוספת שאני כותב כבר מהמשרד הנוח: אם חור שחור הוא גוף שהמאסה שלו כל כך גדולה, עד ששום דבר, כולל אור, לא מצליח לברוח ממנו - האם העובדה שלי היה מאוד מאוד קשה לברוח מהאוטובוס בצפיפותו בתחנה שלי, בשילוב עם העובדה שבאותה תחנה עלו יותר אנשים מאשר ירדו - מה שמוביל למסקנה החדשה שבתחנה הבאה בתור יהיה בלתי אפשרי לחלוטין לברוח ממנו - האם קו 947 הוא חור שחור?