יש יתרונות ברורים בלגור בדירה ששייכת למשפחה. שכר הדירה נמוך, בעלי הבית מוכרים והוגנים, ובאופן כללי כנראה שאף אחד לא ירמה לך ויבטיח “דירה מרווחת ושקטה” כשבפועל מדובר במחסן של מטר על מטר באמצע מוסך. לראיה הדירה שלי - נחמדה וחביבה, באזור שקט של רעננה (לא שיש ברעננה אזורים רועשים, אבל שוין). סבתא שלי, עליה השלום, קנתה אותה כהבטחת הכנסה אחרי שסבי נפטר. כשגם סבתא נפרדה מהעולם, ירשו את הדירה אמא שלי ודוד שלי. לפני מספר חודשים התחלתי לגור כאן, ובינתיים הכל כיף ומגניב.

רק מה, לפעמים יש דברים שיכולים לקרות רק בדירות כאלה, משפחתיות, שיכולות להעלות את מפלס העצבים למליון, תוך שתי דקות. חוויה כזו עברתי הרגע. ישבתי מול המחשב בחדר העבודה, והטלפון צלצל.

כבר מוזר. את מספר הטלפון בדירה הזאת יש בדיוק לבחורה אחת שאני מכיר, היא זוגתי (שתחיה! תחיי!), והיא לא נוהגת להתקשר בשעות כאלה, ואם כן, אז לסלולרי. אפילו אמא לא מכירה בעל פה את המספר כאן, שלא לדבר על אף בן אדם אחר. עניתי בחשד, ומהצד השני היה בחור צעיר ונחמד, ששאל אם הגיע למשפחת זילברשטיין - שם המשפחה של סבתי ודודי.

פחות או יותר הבנתי לאן זה הולך. אמרתי שהוא לא הגיע בדיוק לזילברשטיין, אבל שאני מבין מאיפה נובעת הטעות. הוא אמר שהוא מחפש את יפה זילברשטיין, ושאל אם אני מכיר אותה. עניתי שכן. בכל זאת, סבתא שלי. הוא התחיל לספר בקול מתרגש שהוא מדבר מהאגודה למען החייל, ושהוא רק התקשר להודות ליפה, באופן אישי, על כל התמיכה שלה בחיילים בודדים לאורך השנים האחרונות.

הסברתי לו, בקול די רם יש לציין, שזה קצת מוזר. סבתא שלי לא תמכה באף חייל בודד לאחרונה, אלא אם הם פתחו קווי התרמה מעבר לקבר. “היא נפטרה לפני כ-15 שנים”, הסברתי לו, “בפעם הבאה שאתם מנסים לשקר לתורמים פוטנציאליים בפנים, לפחות תבדקו שהרשומות שלכם מעודכנות”, וניתקתי.

לשם הסר ספק: סבתא שלי לא תרמה באופן קבוע לאף חייל בודד. היא גם אף פעם לא גרה כאן.

שתי אפשרויות: הראשונה - מדובר בנוכלות. מישהו מנסה למצוא כאלה שתרמו פעם שקל שתיים לאגודה, להודות להם ולבקש תרומה נוספת. את השם של סבתי הוא מצא בספר הטלפונים, כי הקו של בזק עדיין רשום על שמה. מעצבן, אבל הגיוני.

השניה, והמעצבנת הרבה יותר: זו שיטה של האגודה. הם עוברים על רשומות בזק, מתקשרים ומודים על תרומות כדי ליצור סימפטיה וחיבור, זאת מבלי שאלה אליהם התקשרו באמת היו בקשר כלשהו עם האגודה. אם זו האפשרות הנכונה - לא רק שהיא מרתיחה, היא גם נוגדת את כל ענין הכנות והאינטימיות שדרושה כדי שמישהו יסכים לתרום לארגון: אם אגלה שארגון מסוים שיקר לי בשביל מאה שקלים, אז אולי את המאיה הזאת הוא הצליח לקחת לי, אבל אין סיכוי שאתרום לו שוב בעתיד.

מה אתם חושבים? שמעתם על מקרים נוספים כאלה? אם כן בבקשה הגיבו, ואתקשר לדוברות של האגודה למען החייל כדי לנסות לברר פרטים נוספים.

חברי למשרד, מר אהוד קינן היקר, סובל ממטרד לא קטן: אחת לכמה זמן מתקשרים אליו ממספר לא מוכר, ומנתקים מיד. כשאהוד חוזר למספר המוזר, הוא מקבל תא קולי שמזהה את עצמו כמכירה מיוחדת של פריטי הוצאה לפועל, שאומר “תודה שחזרתם אלינו, אנו עסוקים בפניות קודמות” ומבקש להקיש מספר טלפון, אליו יוכלו לחזור כשיתפנו.

מכיוון שהזמן שלנו יקר, לא הצלחנו להתקשר למספר ולהקיש את מספרי הטלפון של כל בתי הזונות בעיר כמו שרצינו, כדי לגרום לסרסור או שניים להתעצבן על המטרידים הסדרתיים (התוצאה של זה על אחריותו של הסרסור בלבד). נשמח אם תעזרו לנו במשימה המבורכת.

איך מוצאים טלפון של בית זונות? אה, זה פשוט. מחנים את האוטו בדרום תל-אביב לרבע שעה בשעת לילה, והאוטו יהיה מלא בכרטיסי ביקור של זונות. אפשר גם סתם לעיין בעמודי המודעות של הפנאי פלוס או המקומון הקרוב לביתכם, או פשוט לחפש באינטרנט. הייתי מפרסם את המספרים כאן - אבל יש ילדים שגולשים כאן.

לאן מתקשרים כדי לבצע את השידוך? לכאן: 073-2244064 או 072-2454512. מומלץ בחום לבצע את השיחות מהעבודה, כי זה הרבה יותר בטוח ככה, אבל אל תגלו לבוס שזה מה שאמרתי.

תודה על שיתוף הפעולה!

הנה עקרון אחד מני רבים לפיו אני חי: אני לא אוהב להצטלם.

כל מי שמכיר אותי יותר מיומיים מכיר את התופעה. תציבו מצלמה לפניי ותבקשו ממני לחייך, ואדחה אתכם בנימוס. תרבויות עתיקות האמינו שצילום לוכד את הנשמה. האמונות שלי לא כל כך קיצוניות, אבל אני כן מאמין שאני נראה מחריד בכל תמונה שאי פעם אקלע לתוכה, ולכן מעדיף להמנע מהתענוג מראש. כפי ששרה להקה שאני אוהב, תפסיקו לכוון אליי, תתנו לי קצת זמן אולי.

לאי חובבי הפוטוגניות שלהם, כמוני, פייסבוק הוא אחת מההמצאות הכי מעצבנות ופוגעות בפרטיות שקיימות. כל אדם יכול למצוא איזו תמונה שמתישהו הצליחו לתפוס אותי בה, ולסמן אותה, שכולם ידעו. לאחרונה, למשל, עלה לאתר הארור הזה אלבום תמונות ובתוכו לא מעט שלי מלפני כארבע שנים. אין לי שום טענה למי שהעלה את האלבום (ואולי קורא כאן) ותייג אותי - זה אכן אני בתמונות האלה, ואף אחד לא צריך לדעת שיש לי בעיה עם זה. כן יש לי בעיה עם אותו פייסבוק עצמו, שמרשה לעצמו לתייג, למיין ולרכז - בלי לשאול אותי בכלל.

פייסבוק הרי יודע לאותת לי ברגע שמישהו מתייג אותי בתמונה. הוא ישר שולח מייל, “היי ארז, תראה! אתה מתועד! הנה אתה! כנס ננס!”. למה שהמייל הזה לא יהיה בקשת אישור? “תקשיב, ארז, מישהו תייג אותך בתמונה, עשה טובה, אם אתה מעוניין, כנס לתמונה, תראה שזה אתה ותאשר את התיוג”. ככה לא הייתי צריך לבזבז עכשיו דקות ארוכות במעבר על כל התמונות והורדת התיוג המביך (זאת ועוד - אני לא בטוח שאם מישהו יחליט לתייג מחדש האתר ימנע את זה ממנו).

קשה לי עם החשיפה הזאת. אולי חשיפה היא לא מילה מתאימה, זה לא שהתמונות ישר עולות מפייסבוק לעמוד הראשון של ‘ידיעות’. אשנה ניסוח. חסר לי עם חוסר השליטה הזאת. למרות שאני נותן לפזר את שמי ברחבי הרשת, ואפשר למצוא, די בקלות, לא מעט דברים מביכים עליי בגיגול פשוט (תודה לאל על ארז רונן השחקן, שמכסה את הסיפורים המביכים שלי מהתיכון בטריליון איזכורי גוגל סתמיים), אבל תמיד תמונות היו הקו האדום שלי. בחרתי כל תמונה שהעלתי לרשת בפינצטה. פייסבוק לוקח ממני את הכח הזה.

אז במקרה הטוב יראו כל מיני חברים ומכרים תמונות מביכות שלי. לא נורא. במקרה הרע, אם חלילה אמות צעיר, יכנס איזה עיתונאי לעמוד הפייסבוק שלי, ויבחר תמונה לא משקפת. וככה יזכרו אותי. מאיזו תמונה מטופשת בה יש לי קוצים בשיער וחולצה מזעזעת מטיול שעשיתי בצבא עם חברים, או שיער ארוך ולא מסורק וחולצה עוד יותר מזעזעת מהפקת חובבים שהשתתפתי בה לפני שנים. וכל התמונות יהיו מתאימות לזו שבעיתון, כמובן, בכולן אחייך, ובכולן אהיה מוקף חברים וכו’ - רק מה - זה לא יהיה אני, שם בתמונות. זה יהיה זכרון עמום, משהו שלא זכרתי, שלא ידעתי שצילמו. משהו שלא רציתי שיהיה שם. אבל זה מה יש, וזה מה שיהיה שם, וזה מה שיזכרו.

כי הרי את זה זוכרים. לא את עשרות התמונות אצל המשפחה, לא את הזכרון החזותי שנמצא בראש של החברים. מה שבסוף כולם יזכרו כשיחשבו עליי לאחר מותי זה את התמונה שפורסמה בעיתון.

אני לא אוהב להצטלם. אני מוכן לקחת את מי שהמציא את המצלמה, לדחוף לו את הראש לאסלה ולהוריד עליו את המים. עד שזה יקרה, חברים, יש לי רק בקשה אחת בשבילכם: בבקשה, למען הזכרון שלי, למען הדורות הבאים, אל תתייגו אותי בפייסבוק.

חייבים להציל את הכינרת. ואם אפשר, על הדרך, גם את עור הפנים של בר רפאלי, נינט, רננה רז ועוד שלל סלבריטאים - יהיה אפילו יותר טוב. א-הם. כי, וזה ידוע לכולם, אין לנו מים לבזבז.

את הפיסקה הבאה כדאי לקרוא בקול רם וברור ובטון מאיים וקצת מאשים. שנת בצורת, רבותיי! הכינרת מגיעה לקו האדום הסופר-דופר-תחתון, מתחתיו אסור אפילו להסתכל, ואתם, אתם, אזרחים רגילים שלי, ממשיכים להתנהג כתמול שלשום. כאילו, באמת, קצת התחשבות! הכינרת מתייבשת, ואתם ממשיכים להתקלח, לשתות, לשטוף כלים, להרתיח מים בשביל קפה ואני אפילו לא רוצה לחשוב מה אתם עושים עם הצינור הזה כשאתם שוטפים את האוטו.

בגלל שהמצב כל כך גרוע, והעם שלנו כל כך לא מתחשב, החליטו במועצת המים לגייס את מירב סלבריטאי הארץ. אין לנו מים לבזבז, אומרים לנו כל הפסקת פרסומות מפורסמים כמו טייב, רפאלי, רז, רופ ועוד. מנצלים את הכוח המיסטי שקיים רק לסלבריטאים, משל היו בקמפיין שנוצר בפיקוחו של ערוץ הילדים. הרי מה לבר רפאלי, בחורה שהפגינה זלזול מתמשך בחוקי ואזרחי המדינה, ואפילו לא גרה כאן על בסיס קבוע, להטפה הזאת? ולמה שנאמין לדני רופ, שבקושי מצליח לחזות האם מחר ירד או לא ירד גשם, כשהוא מספר לנו שהכינרת עברה את הקו האדום?

לא חשוב. העיקר שהם שם. ושמשתמשים שוב באותו אפקט עור מתקלף שמשתמשים בו כבר למעלה משנה עם רננה רז. כי לא רק מים אין לנו לבזבז, אלא גם תקציב לשלם לגרפיקאי להוציא אפקט אחר באפטר. אבל זה בכלל לא חשוב.

מה שחשוב הוא שהקמפיין המטופש והמיותר הזה, כמו גם הידיעות על כוונת מועצת המים לחלק לכל האזרחים “חסכמים” ביחד עם שעון חול, שחלילה לא נתקלח מעל לארבע דקות ונבזבז מים יקרים, הם בדיוק הסיבה שהגענו למצב היבשושי הזה. הרי במדינה יבשה כמו שלנו, כשהגיעה בעברה יותר מפעם אחת למצבים של ארבע-חמש שנות בצורת רצופות, שהכינרת שלה ידעה עליות ומורדות (אך בעיקר מורדות) היו צריכים כבר מזמן להתעורר ולהפעיל אחד מעשרות האפשרויות לדאוג שגם אחרי בצורת מתמשכת, המצב לא יהיה כל כך קטסטרופלי. אבל האם עשו משהו? לא. פחחחח. עזבו אתכם. מקסימום נפיל את זה על האזרחים, ונגייס כמה סלבריטאים בהתנדבות לקמפיין.

האזרחים לא גרמו למשבר המים, והם לא אלה שצריכים לשלם עליו. הקמת מתקני התפלה, טיהור מי שופכין לשימוש בחקלאות (כמו שחלק מהרשויות המקומיות עושות זה מכבר), הסרת סטטוס “חלקה חקלאית” (ואיתה הקצבת מים מטורפת) מנחלות שנמצאות בישובים שכבר מזמן אבדו זיקה לחקלאות הם דברים שהמדינה הייתה יכולה לעשות כבר מזמן, ולהמנע מהמצב הזה מראש. אמנם אז לרננה רז לא הייתה עבודה, אבל זה כנראה המחיר שצריכים לשלם בשביל כינרת מלאה יותר.

אבל לממשלה זה לא איכפת. וגרוע מכך, כנראה שגם לרשות המים לא איכפת. במקום זה הם ינסו להגביל אותנו לארבע דקות מקלחת, פתרון מאוד דמגוגי, שכנראה כן יחסוך במקצת את בעיית המים, אבל על הדרך גם יגרום לקיץ הקרוב להיות מאוד לא נעים. ואני עוד נוסע באוטובוסים, שבדרך כלל לא ממוזגים. קצת רחמים! תנו לאחיי היהודים להתקלח! או שלפחות, ביחד עם החסכמים ושעוני החול, חלקו גם אטמי אף.

ולכן, בתור אזרח שומר חוק ומשלם מיסים, כזה שמקווה שהממשלה שלו תעשה פעולות שיתנו לנו לחיות כאן את החיים הכי נורמאליים שאפשר במדינה כזו, אני מכריז כאן שלי דווקא יש מים לבזבז. באמת! אני גר לבדי בדירה שמספיקה לשלושה אנשים לפחות. אין לי מדיח, אין לי מכונת כביסה. המים שאני מבזבז שווים ערך למקלחת אחת עד שתיים ביום, שטיפת כלים קצרה כל יום, לפעמים למלא את קערת המים של החתולה וזהו. לפי החישוב, יש לי בערך כמות של איש וחצי נוספים לבזבז, על חשבון אלה שהיו יכולים לגור כאן אבל לא עושים זאת. מי שרוצה מקלחת ארוכה, או סתם בא לו ללכת מלחמת מים בחג השבועות הקרוב, מוזמן לכאן. אקבל אותו בזרועות וברזים פתוחים.

ומה עם היוזמה השובבה שלי תגרום לנורא מכל להתרחש? מה אם הבזבוז הזה יגרום לכינרת להתייבש, ולמאגרי המים לאזול לגמרי? אז אולי הממשלה שלנו תתעורר. בהתחלה היא תצטרך לייבא מים מחו”ל, הליך יקר ולא נחוץ, וכנראה שאנחנו נצטרך לקנות הרבה בקבוקים של מים מינרליים. וזה יהיה יקר, וזה יהיה לא נעים. אבל זה יהיה זמני. כי אחרי שהמים יגמרו הממשלה תהיה חייבת לייצר כבר פתרון קבוע, כאלה הרי יש מספיק, הם פשוט דורשים עבודה. והרי הרבה יותר קל לפתור את זה באופן זמני ולבקש מאיתנו להפוך את שעון החול לפני שאנחנו נכנסים להתקלח, ככה עד משבר המים הבא.

אח שלי נתקל בצעצועים האלה כשהוא הלך לטייל בעיר החדשה בה הוא גר (קיוטיו, יפן, אם במקרה תהיתם). בהתחלה הוא חשב שזה איזה ליין צעצועים בלעדי ליפן, אבל אז הוא הציץ באינטרנט ומצא את זה גם באתר הבינלאומי של הסברו. שזו, מסתדר, חברת צעצועים.

קיצר, דמיינו את הצעצועים המגניבים לגמרי של הרובוטריקים, שכולנו אהבנו כשהיינו ילדים. היו לנו רובוטים שהפכו למכוניות, רובוטים שהפכו למטוסים, ולברי המזל שביננו היו אפילו כאלה שהפכו לדינוזאורים או חלליות, או אפילו ערים שלמות. טירוף! עכשיו דמיינו את הבובות של ספיידרמן. כאלה עם מלא מפרקי-כיפוף, ושהיה אפשר לדמיין, כששחיקנו איתם בילדות, שאנחנו ספיידרמן שמעופף לו מעל כל הצעצועים הלא שווים האחרים.

עכשיו, דמיינו שצעצוע של רובוטריק וצעצוע של ספיידרמן עשו אהבה מטורפת. זה מה שיצא:

זה ספיידרמן! והוא רובוטריק! שהופך לאופנוע. למתמידים, יש גם וונום שהופך למכונית:

איירון מן שהופך למטוס:

וולברין שהופך לג’יפ 4X4:

ועוד צעצוע מגניב מאוד, מסדרה דומה אבל שונה, דארת’ וויידר שהופך לדת’ סטאר:

כן. עכשיו תקנו לי כאלה. רובם אפילו לא כל כך יקרים!

בקצה רעננה יש דירה, עם שלושה חדרים, והיא שלי, רק שלי, שלי שלי שלי. בעצם, זה לא מדוייק. היא של אמא שלי ואחיה (דוד שלי, בעצם). אבל אני גר בה. רק אני. בעצם, גם זה לא מדוייק. יש כאן גם את פיץ’ החתולה המופתית. אבל חוץ מזה? חופש, עצמאות וכיף גדול. ובלגאן. יאי!

אז אחרי שהתקופה המאוד מוזרה ומלחיצה שהייתה לפני מעבר הדירה (וכללה גם פרידה מאחי הגדול, שעזב אותנו ליפן לשנתיים לפחות) הסתיימה, אני מקווה מאוד שאוכל לחזור לכתוב כאן בקצב יחסית סביר. אז אתחיל את התקופה המחודשת של בלוג זה לחלשים, במספר תובנות שקבלתי בימים האחרונים, שהיו עמוסים בארגזים, כבלים, חשמלאים, טכנאים, שיעולים וחתולה מייללת אחת. קבלו אותי, בגירסת הסעיפים!

* אין דבר כזה, מעבר דירה קל. זו פיקציה. ולא איכפת לי מה יאמרו כל הוותיקים במעברים, ששמעו שאני עובר לדירה מרוהטת, ושצריך להעביר רק כמה ארגזים עם דיסקים ומשחקים, פלוס טלוויזיה וכמה קונסולות משחק. תמותו, וותיקים! מעברים קלים לא קיימים. גם המעבר הקל ביותר כולל המון אבק, נקיונות, ארגזים, סדר, בלגאן ומה לא. אז נכון, בטח להתחיל לסחוב גם רהיטים של ממש, או חלילה לארגן התקנות של מטבחים וכאלה, זה עוד יותר מבאס, אבל כמו שכגיליתי - הקושי האמיתי במעברים הוא לא הדברים הגדולים. את הטלוויזיה הגדולה שלי העברתי די בקלות. זה כבד, נכון, ולפעמים צריך לקמבן כדי שהכל יכנס בדלת, אבל זה כבר רק קצת, ואז שמים את זה במקום ונגמר. הארגזים עם אינספור הדברים הקטנים, לעומת זאת, עדיין ממתינים לי ליד החלון הגדול בסלון, מחכים שאסדר אותם.

* ובאותה נשימה - יש לי יותר מדי דברים.

* יש שני סוגים של אנשים שאף אחד אף פעם לא ירצה לראות במפתן ביתם: הסוג הראשון - קצינים של צה”ל, שמגיעים עם הכומתה ביד, ומבשרים בצעד רב על נפילתו של קרוב בקרב. הסוג השני - טכנאים של בזק שמודיעים שהם בדקו, אבל בגלל שיש תשתית גרועה ברחוב אי אפשר לעשות פה אינטרנט במהירות של יותר ממגה וחצי.

* ובאותה נשימה - המעבר מחמישה מגה לשניים וחצי (אני יודע, הוא אמר מגה וחצי, אבל שכנעתי אותו לתת לי עוד מגה אחת, אולי זה יעבוד, וזה עובד) מורגש. אוף.

* בעבר בנו בתים עם תשתית חשמל שמתאימה, פחות או יותר, לשתי מנורות, חצי מכונת כביסה ודוד, בתנאי הוא דוד שמש שלא צורך חשמל. בימים הראשונים כאן החשמל היה כל כך עקשן, עד שכאשר הפקק קפץ כל פעם שניסיתי להדליק את הטלוויזיה. בסוף בא חשמלאי וסידר משהו בארון, ועכשיו זה איכשהו עובד, אבל עדיין - אם רוצים להבטיח שהחשמל לא יחליט להתאבד מדי פעם, צריך להחליף את כל החיוט בתוך הקירות, לכבלי חשמל קצת יותר עבים והרבה יותר תקניים מאלה בהן השתמשו כשבנו את הדירה הזאת לפני כמה עשרות שנים.

* ובאותה נשימה - דוד שמש זה קטע מטורף. יש מים חמים כל הזמן, וזה לא עולה לי שקל חשמל. כיף! עושה טיפה נעים עם העובדה שבישראל אף פעם אין חורף באמת.

* שיעול שיעול שיעול. מה שהתחיל כשפעת של יומיים, עם חום נמוך במיוחד שחלף מזמן, עבר למסכת שיעולים בלתי נגמרת, שגומרת לי כבר את הגרון כבר חודש. עם כל הבלגאנים של המעבר, רק היום היה לי זמן לקפוץ לרופא.

* ובאותה נשימה - למה, כשעושים צילום רנטגן של הראות, שמים כיסוי עופרת כזה על הישבן, אבל לא על ה… אה… המקדימה? סדר העדיפויות של קופת החולים שלי נשגב מבינתי.

טוב. יאללה זהו. מחר יש ליל סדר, מה שבדרך כלל מהווה תירוץ נהדר לכתוב פוסטים מטופשים על כל מיני דברים. עד אז - אני חושב שאוכל לי אגס, שקניתי לגמרי לבד בסופר, וארחוץ לגמרי לבד בכיור במטבח, לגמרי לבד.

קצת מצחיק, כי בזמן האחרון דווקא יש לי הרבה על מה לכתוב. כל יומיים צץ רעיון לפוסט, רק מה, עדיין לא נתקלתי בזמן שפתאום צץ, בו אני אוכל לכתוב את כל הרעיונות האלה. כל מיני דאגות, סידורים, שינויים מתקרבים ודברים כאלה גורמים לזה. טפו טפו טפו, עוד כשבועיים התקופה המוזרה תעבור, ואחזור לכתוב כאן בתדירות סבירה.

בינתיים, בזמן שאני לא כותב, אני דווקא כן מדבר. בנוסף ל”פודקאסט זה לחלשים” השבועי, התחלנו היום מסורת חדשה גם בערוץ המחשבים של ynet. הטמקאסט הוא פודקאסט טכנולוגי, בו משתתפים ניב ליליאן (עורך הערוץ ומנחה הפודקאסט), אהוד קינן (כתב בערוץ וחברי לפודקאסט זה לחלשים) ואני מדסקסים טכנולוגיה. כעשר דקות לפרק. אפשר להאזין בדפדפן (אם הוא אקספלורר) או להוריד מפ3.

(ובלי קשר לפודקאסט, בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מעדכן יותר ויותר את הטוויטר שלי, בזכות תוכנת אייפון נוחה להפליא, אז אפשר למצוא אותי גם שם)

תארו בעיניכם את מפקד חיל הים. איש אמיץ, עסוק. ימאי. יוצא לקרבות ימיים מרתקים על ספינות נהדרות, עם תותחים ותורן ומפרש. הוא חי את האוקינוס, נושם את הגלים. עולה לתורן, מוציא מהווסט שלו משקף, רואה אי באופק וצועק “יבשהההההה!”. כל החיילים שלו קוראים לו “קפטן”, ואפילו שודדי הים המסוכנים ביותר בעולם פוחדים ממנו. עדיין, הוא מפקד חיל הים של הצבא החזק בעולם. זה לא תואר שהולך ברגל.

עכשיו תארו לכם את המפקד, צ’ייני הנורא, חוזר ממסע כזה בלב ים. הוא עייף וסחרחר, והדבר היחיד שהוא רוצה זה להטביע את יגונו בשיכר במסבאה הקרובה, איפה שהשיכר זול וקר, המלצריות נאות מראה, הקטטות קולניות והמיקום קרוב לנמל (כדי שיהיה אפשר לחזור לספינה במהירות). רק מה, בארץ אין בכלל מסבאות כאלה, לימאים, אז הוא נאלץ ללכת לדבר הכי קרוב לזה מבחינת הזיעה והזילות - מועדון חשפנות.

ואז רואה אותו שם איזה עיתונאי, או סתם איזה משמיץ. והימאי הגיבור מוצא את פרצופו תחת כותרות מביכות, סטייל “מה חיפש הקצין הבכיר במועדון החשפנות?” (איזו שאלה מטופשת. סביר להניח שקצת ציצי). ופתאום קצינות ח”ן לשעבר קוראות להתפטרותו, והציבור זועם, והתקשורת מאשימה, והחלום לעזוב את חיי הים המדכאים האלה, בהם האדמה נראית כמו חלום רחוק ומתעתע והנר בחלון אהובתך עלול להיכבות בכל רגע, החלום הזה, בו הוא עוזב הכל לטובת משרד נוח בלשכת הרמטכ”ל הולך ונעלם. והכל בגלל קצת ציצי.

עכשיו, אתחיל בזה שמועדוני חשפנות זה משהו שבעיני יחסית מגעיל. לא שיש לי בעיה עם בחורות נאות רוקדות חשופות חזה, אבל כן יש לי בעיה עם הזילות, הניצול (המודע או הלא מודע), הסליזיות והמסחריות שבעניין. לא ביקרתי במועדון כזה בימי חיי, וסביר להניח שגם לא אבקר. אין גם ברצוני להגיד שביקורו של האלוף באותו מועדון הוא סיבה להתגאות. ממש לא.

מצד שני, העליהום הזה לא מובן לי. אז הקצין הבכיר ביקר, בזמנו החופשי, על לבוש אזרחי, במסגרת איזה אירוע פרטי של חברים, במועדון חשפנות. מה הסיפור? מה הביג דיל? על זה מפילים אלוף?

במדינה בה הרמטכ”ל המיתולוגי היה בוזז עתיקות, שר האוצר הנהדר גנב (על פי החשד) כספים מניצולי שואה, שר אחר הבריח סמים בתוך סוכריות אם אנד אם (מה אשמות הסוכריות המסכנות?) ועוד אנשי ציבור רבים שכשלו ועסקו בפלילים של ממש - בחרו להעמיד על המזבח דווקא את זה שמעד בצורה אנושית הרבה יותר. מועדון חשפנות. כולה קצת ציצי. רצה להרגע קצת, אחרי יום עבודה מפרך. כאמור - לא משהו להתגאות, אבל בחייאת רבאק, אין כאן שום עניין פלילי, והוא כולה בן-אדם, גם לא מותר.

תעזבו אותו בשקט כבר. מספיק היה צריך להתפתל ולהתייעץ עם יועצי התקשורת ולמלמל איזו התנצלות, ואיזו “עשיתי טעות”, ולהתפלל חזק חזק שישכחו לו את זה עד הרגע בו שמו יעלה על השולחן, כשיחשבו על מינוי הרמטכ”ל הבא.

או שאולי אנחנו פשוט רוצים את הגיבורים הצבאיים שלנו רובוטיים יותר? אולי ככה נוח לנו יותר להאמין להם, להריע להם כשהם הורגים מאות חפים מפשע ב”מלחמות”? אולי דווקא ניצוץ האנושיות הזה, הבילוי הסליזי והכל כך מובן, פתאום הזכיר לנו שגם הוא כמונו, ושגם אנחנו כמוהו היינו יכולים למצוא את עצמנו קפטנים של ספינה, מוקפים בהחלטות גורליות, מנסים (ואולי אפילו מצליחים) לחיות עם המצפון שלנו ועם הדרישות הבלתי אפשריות של התפקיד? עדיין, מפקד חיל הים של הצבא החזק בעולם. זה לא תואר שהולך ברגל. במינימום לוקח טקסי. למועדון חשפנות.

לפני די הרבה שנים, עסקתי בפעילות גופנית. לא משהו מסודר, לא משהו מטורף, זה לא כלל משקולות ובריכות ומה לא - אבל זה כן כלל טיולי אופניים נהדרים בימי שבת בבוקר.

הייתי לוקח את האופניים ובשלב הראשון חוצה את רעננה, עם כל העלייה המעצבנת והבלתי-נסבלת של רחוב וויצמן, לנקודת המפגש שלנו, ליד הבית של מיכאל, בדרך כפר נחמן - הנקודה בה רעננה נושקת לשדות ולפרדסים של היישובים הסמוכים לה - רשפון, בצרה וכדומה. נסענו בדרכים האלו, החקלאיות, במקביל לפסי הרכבת, צפונה. לפעמים חתכנו מערבה לכיוון שפיים, לחוף הים הדי קסום, זה עם הצוק והבית-קפה המשונה ליד ארסוף. לפעמים המשכנו עד גבול נתניה. לפעמים סתם נסענו, בשבילים שלא הכרנו, כדי לחפש מקומות מגניבים לשים בהם את האופניים בצד, לשכב על הגב, לתת לשרירים הקצת-תפוסים מנוחה, לשתות מים, לצלם קצת, ולקחת את הזמן האיטי הזה, שיש רק בשבת בבוקר, ואת האוויר היחסית צלול שיש רק במקומות שלא צמודים לכבישים מהירים.

באחת מהפעמים האלה מצאנו מזבלה יבשה כזאת, מסתתרת בין העצים, ממש קרוב לרעננה. מעין מקום קסום כזה, בו כל מיני אנשים יודעים שאפשר לזרוק בו שקיות זבל ישנות, שאין כוח או זמן לזרוק כמו שצריך למזבלה אמיתית. רוב הזבל שם היה ישן. כל מיני פגושים של מכוניות, רדיו ישן ומצחיק מפלסטיק, המון ניירות, קופסא ישנה של קצף גילוח, ספר שירי אהבה מצהיב ועוד. נכון, זה קצת מעצבן שמחריבים ככה את הטבע, וזורקים זבל במקומות שאמורים להיות בהם בעיקר עצים, אבל המחזה, המזבלה המאולתרת, היבשה, הזאת - יצאה לגמרי פוטוגנית ומרהיבה.

היום, כשחיכיתי חולה וכואב לאוטובוס שיחזיר אותי מקריית שדה התעופה הביתה, דרך שהכרתי טוב מאוד במקום העבודה הקודם שלו, מצאתי עוד כמויות של זבל פוטוגני (ברמה קצת פחות טובה), מפוזר ליד תחנת האוטובוס. חיילים זורקים בדלי סיגריות, אנשי עסקים זורקים עטיפות של קטשופ, גרגרן כזה או אחר זורק ליבה של תפוח.

משהו בזבל הזה, שמתחיל לאבד את הצבעים האמיתיים שלו, להיות דהוי יותר, להנזק מהשמש, ובמקרים אחרים מנמלים ומזיקים אחרים, גרם לי להוציא את המצלמה מהתיק ולקחת כמה תמונות (כנראה שלא מוצלחות מדי, אבל זה מה יש). וגם לרצות להתקשר לרשות המקומית, או להנהלת שדה התעופה, או למי שלא יהיה אחראי לפיסת הכביש והמדרכה הזאת, ולהפציר בהם לשלוח מנקים.

הערה טכנית: מי שגולש לכאן עם ספארי, הדפדפן המוצלח מבית אפל, והוריד את גירסת הבטא החדשה שלו, וודאי שם לב שהדפדפן לא ממש מסתדר עם העיצוב של הבלוג. העברתי את זה לאחי המוצלח, שהוא גם האחראי הטכני של הבלוג, והוא ינסה לסדר את זה כשיהיה לו זמן (מה שבקצב הזה יכול להיות עוד שנתיים, בעצם). בינתיים אפשר לסבול, או לעבור לפיירפוקס - שם הבלוג עדיין נראה טוב.

דבר נוסף: הפודקאסט החמישי עלה לאוויר. אתם מוזמנים להאזין אם בא לכם.

אני לא איש של בוקר. כל מי שמכיר אותי יותר מחמש דקות יודע את זה. קשה לגרום לי לפקוח את העיניים או להשתמש בראש שלי לפני כוס קפה אחת לפחות, ואני לא מתחיל לפעול בתפוקה מלאה עד מינימום אחת בצהריים. זה גם אומר שקשה לגרום לי לצאת משלוותי בבוקר. אני אדם יחסית רגוע מטבעי, ובשעות הדמדומים בין היקיצה הלא טבעית לבין הרגע בו הראש שלי מסכים להתמודד עם העובדה שאני כבר לא במיטה אני בכלל מתנהג כמו היפי (רק בלי הקטע של הסקס החופשי, אוף) - מדבר חלש, מגיב לאט ומטיף לשלום ואהבה.

היום קרה מקרה משונה, שכמעט הוציא אותי משלוותי הטבעית. זה קרה במעלית בדרך למערכת. באופן כללי אני נוהג להכנס למעלית עדיין עם אוזניות מההליכה (שבדרך כלל מכוונות על פודקאסט כזה או אחר), ולהוריד אותן במהלך הנסיעה הקצרה במעלית (זה קצת מצחיק, שנוסעים במעלית, אבל זה לא קשור). הפעם נכנסתי כשליאו לפורט דיבר על כל מיני דברים ב-Twit. איתי נכנסה למעלית מישהי לא מוכרת, שבדיוק הייתה בלבה של שיחה בנייד שלה.

כשאני כותב “שיחה”, אני מתכוון צעקות. כשאני כותב צעקות, אני מתכוון כאלה שיכולים לגרום לכאבי ראש מטורפים. המעלית קטנה, האוזניות שלי היו על עוצמה די חזקה, ועדיין לא יכולתי שלא לשמוע אותה צועקת, על הבוסית שלה או על חברה שלה או על מה שלא יהיה. ובוקר. ועייפים. ועזבו, תנו קצת שקט. אז אמרתי לה, בנימה מאוד ידידותית-נחמדה (באמת!) “למה לצעוק על הבוקר?”. לא בכוונה להטיף או להגיד לה להיות בשקט (כי אחרת הייתי אומר “את מוכנה בבקשה לדבר קצת יותר בשקט?” אלא כדי להצביע על מה שהיא עושה - אני יודע שבדרך כלל אנשים שצועקים בסלולר במקומות ציבוריים לא כל כך שמים לב לעניין.

היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח, וצעקה, הפעם עליי. “זו לא אשמתי שאתה לא מתעורר בבית! אני לא צריכה להיות בשקט כי אתה עייף או כי בוקר! מי אתה שתגיד לי מה לעשות!” וכדומה. אני נשבע שהייתי מאבד את העשתונות שלי אם לא היה לוקח לי זמן להבין שהיא בכלל צועקת עליי, ולא על חברתה לשיחת הסלולר -עד שהבנתי את זה היא כבר יצאה מהמעלית (בעוד היא אמרה לטלפון, ‘חוצפה שכזאת של אנשים’!).

אז בעצם, באיזה שלב בדיוק העולם הזה התהפך ואף אחד לא גילה לי?