” – היי, תראו, יש לו אפל!

- תפסו אותו!

- תראו לו מה זה!”

(ציטוט מתוך הסרט התיעודי העתידי: כך תעשה לחובב אפל)

כת התפוח. ככה מכנים את אלה שנפלו בקסמה, או בקללתה, של חברת האלקטרוניה שמנהל בימים אלה סטיב ג’ובס. התסמינים של החברים בכת, לכאורה, ברורים ובהירים כשמש: אובבססיה למוצרים שמוציאה החברה, קנייה מיידת של כל מחשב / נגן / גאדג’ט חדש, אמונה עיוורת בג’ובס וידיעה מסתורית כי לא משנה כמה חמור הסרטן שלך – אפשר להרפא ממנו.

רק מה, לאחרונה נראה שיש כת תפוח נוספת, ושכוחה עולה עשרות מונים על זה של המקורית. כי הטרנד היום, חברים, הוא לא לאהוב את אפל. הטרנד היום הוא לשנוא את אפל, ולבוז לכל משתמשי מוצריה. כת התפוח? נסו את כת התפוח הרקוב.

עכשיו, וידוי: אני מחבב, מאוד, את חברת אפל. לא הייתי מכנה את עצמי מעריץ עיוור, אבל אני כן בעלים של מחשב נייד של החברה, אייפון דור שלישי ובקרוב גם iPad, שהחלטתי לרכוש אחרי כמה שעות בהן שיחקתי עם המכשיר והבנתי שככל הנראה הוא יתאים לשימושיי באופן כללי. וזה גם העניין המרכזי. אני קונה מוצרים של אפל כי אחרי בדיקות מקיפות הגעתי למסקנה שהם הכי מתאימים לי. מערכת ההפעלה שלהם נותנת לי את הפתרון הטוב ביותר לסוג העבודה שאני עושה במחשב, הטלפון הנייד שלהם ענה על כמה דרישות בסיסיות שיש לי ממכשיר נייד בצורה שאף מכשיר אחר שבדקתי לא הצליח לענות עליהן, וה-iPad הוא המכשיר הראשון ביקום שיאפשר לי לקרוא קומיקס אלקטרוני בצורה מעולה כשאני שוכב במיטה (ורק בשביל זה הוא שווה, בשבילי, את המחיר שלו. מוזר אבל נכון).

מצד שני, ברור לי שזה שהמוצרים של החברה הזאת קולעים לטעם שלי לא אומר עליהם שום דבר חוץ מזה שהם קולעים לטעם שלי. אני לא חושב שמדובר במכשירים שמימיים שיביאו שלום לעולם, אני לא משוויץ בהם ומגלגל עיניים בפני כל משתמש Windows שאני רואה ברחוב, ואני ממש ממש לא ממליץ לאחרים לקנות בלי לחשוב פעמיים iPad (כי בתכל’ס, ללא האובססיה לקומיקס, אני לא חושב שהייתי קונה לי אחד). איש איש וטעמו, איש איש וצרכיו.

וזה, כנראה, הבדל שאולי קיים ביני לבין חברים סטנדרטים יותר בכת התפוח הנ”ל, אבל גם אם האחרונים קיצוניים יותר – העליהום שקם עליהם / עלינו בחודשים האחרונים נראה לי פשוט חסר כל פרופורציות. לפני מספר שבועות, כשאפל הציגו במסיבת העיתונאים את האייפון החדש (עוד עליו בהמשך), צייץ בחור שאני מעריך ומחבב מילת גנאי שקושרה לכל מי שצופה במסיבת העיתונאים הנ”ל בשידור חי. אדם אחר שאני מעריך ומחבב כינה לאחרונה את כל מי שרוכש מכשירים של אפל “פראייר”. אני לא מדבר על טוקבקיסטים אנונימיים, אלא על אנשים אינטילגנטיים, נחמדים וחתיכים – שעדיין מרשים לעצמם להכנס לטרנד שמוריד מערכם של חברים על בחירות שהם עשו בעיצוב החיים הדיגיטליים שלהם.

ונכון, ברור שזה לא אישי, וברור שזה חצי בצחוק (נניח), אבל זה עדיין מטופש ומטומטם. כשאחד מהבחורים שהזכרתי בפסקה הקודמת כתב דבר אחר, על נושא אחר, וחטף בעקבות כך תגובות מאוד לא מחמיאות – הוא מיהר להתגונן ולציין שזו הייתה דעתו, שזה מה שהוא חושב, ושלא צריך להתנפל עליו בגלל זה. מסתבר שהרבה יותר קשה להיות בצד השני, ושגם כשנתקלים בחוסר סובלנות על דברים יחסית קטנים, כמו העדפות טכנולוגיות או דעות על נושאים לא הרי גורל שנכתבות בבלוג – זה עדיין מאוד לא נעים ומרגיש מאוד אישי.

ואולי את חוסר הפרופורציות הזה ניתן לראות בצורה הטובה ביותר במה שקרה לאפל עם ה-iPhone 4 שלהם. אפל השיקו, ולא בפעם הראשונה, מכשיר לא מושלם, עם בעיה מהותית בעיצוב. הבעיה נבעה ממיקום האנטנה שלו, שגרם לכך שאם אנשים החזיקו את המכשיר בצורה מסויימת באיזורים ללא הרבה קליטה – המכשיר התנתק מהרשת הסלולרית. העיתונאים חגגו, כי זה סיפור טוב: חברה עם רקורד מושלם נופלת מהר האולימפוס שלה בכך שהיא מוציאה מוצר שבור.

רק מה, העיתונאים הנ”ל לא באמת טרחו לבדוק את ההסטוריה: מעבר לכך שאפל היא חברה עם רקורד ממש לא מושלם, הם התעלמו בהפגנתיות מכך שהדפק העיצובי הזה של האנטנה קיים כמעט בכל טלפון מודרני (וטרחו להזכיר זאת במילים מועטות לאחר אייטמים רבים), ושאמנם אפל מתחו את הדפק הנ”ל לקצה גבול היכולת, אבל שהם ממש לא לבד במערכה הזאת. העיתונאים בארץ גם לא טרחו לבדוק אם התקלה הנ”ל תשפיע על משתמשים בישראל, ארץ שברוכה בשמש וקליטה סלולרית, לפני שהם מיהרו לצאת בהצהרות על כך שהמכשיר לא תקין.

במסיבת העיתונאים שכינס ביום שישי, סטיב ג’ובס נראה בעיקר מופתע מחוסר הפרופורציות אליו העניין הזה נופח. הוא באמת נראה כאילו הוא חושב משהו כמו, “רגע, דווקא על השטות הזאת נטפלים אלינו?”, וחשף את מה שכל בן אדם עם טיפה פרופורציות כבר ידע: מוצרים טכנולוגיים כמו טלפונים הם לא מושלמים. ניתן לפתור את התקלה בצורה מאוד פשוטה וזולה (שהפכה לחינמית), אבל גם ככה היא משפיעה על אחוז אפסי מהלקוחות. זה לא שהמוצר מתפוצץ לאנשים בידיים, הופך לשקרניק שרוצח בני אדם או, חלילה, מתחיל לנגן באקראי שירים של ג’אסטין ביבר. למעשה, זה לא שהוא לא עושה מה שמכשירים אחרים עושים כבר במשך שנים. אולי, כמו שאפל נוהגים להגיד, הוא עושה את הדפק הזה קצת יותר טוב ממכשירים אחרים, אבל מכאן ועד למה שעשו מזה יש דרך ארוכה.

אבל נו, פרופורציות? עזבו אתכם מפרופורציות. חברי כת התפוח הרקוב ימשיכו להאחז בזוטות כאלה כדי שלא יצטרכו להודות באמת שהם לא מצליחים להבין או להתחבר אליה. שהמוצרים של אפל מצליחים לא כי הצרכנים שלה הם זומבים חסרי מוח או פראיירים – אלא כי המוצרים שלה פשוט מתאימים לצרכנים שלה (כמובן שזומבים כאלה קיימים – אבל בימינו הם קיימים לכל חברה או מוצר, ואפל לא נבדלת גם כאן). לא יותר ולא פחות. אבל נו, למה אתם מצפים? להשתמש במוצרים של אפל זה הכי סחי, לא פלא שההמון הזועם יוצא נגדנו.

פאקינג היפסטרים.

כשעבדתי בשירות הלקוחות של yes לפני שנים אחדות, צמד מילים היו חוזרים על עצמם פעמים רבות: הבטחות ברכישה. ככה כינינו בחברה מקרים בהם נציג מכירות הבטיח ללקוח פוטנציאלי הבטחות ללא כיסוי כדי שזה יתרצה ויחתום על חוזה התקשרות. קיצר – זו מכבסת מילים ל”נציג שלנו שיקר ללקוח, עכשיו הוא כועס, בואו נראה מה אפשר לעשות”. yes דאגה להגיד ללקוחות הכועסים אז כי היא מתנערת מנציגי המכירות השקרנים האלה, ושאם התלונות על אותן הבטחות ברכישה יתגלו כנכונות, החברה תדאג להפטר מהם. ברוב המקרים, אגב, הדבר אפילו לא היה נחוץ: רוב נציגי המכירות השקרנים היו כאלה שבכל מקרה התכוונו לעזוב את העבודה, וניצלו את החודש האחרון כדי לנסות לגייס כמה שיותר לקוחות בדרכים מפוקפקות וכך להרוויח בונוס שמנמן בצ’ק האחרון שלהם.

לפני מספר ימים, בשעת ערב מוקדמת, קבלתי טלפון למספר הבזק שאני מחזיק בבית. באופן כללי, שני אנשים בלבד מכירים את המספר הזה – אמא שלי והחברה שלי. אז עניתי, כי אני אוהב את שתיהן. בצד השני של הטלפון הייתה נציגת בזק, שהציגה את עצמה כ”נציגת שימור”, ואמרה שבגלל שאני לקוח וותיק ונאמן ובלה בלה בלה, היא מציעה לי חבילת 200 דקות בהנחה. היא טענה שהיום אני משלם על החבילה הזאת סכום מסויים, ושאחרי ההנחה אשלם פחות. נשמע נחמד. ווידאתי שהיא אכן נציגת בזק, והסכמתי. היא תקתקה כמה תקתוקים במחשב, ואז אמרה שהיא גם מציעה לי שירות שיחה מזוהה במחיר מוזל. מכיוון שאין לי צורך בשירות שיחה מזוהה סירבתי. היא שאלה אם אני בטוח. הסברתי לה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאני בטוח ושאיני מעוניין בשירות. היא אמרה “אוקיי תודה להתראות” וניתקה את הטלפון.

היום קבלתי טלפון נוסף בקו הבזק. על מסך המכשיר האלחוטי שלי הופיע המספר של אמא. בהתחלה שמחתי, כי אמא התקשרה, אבל אז עיקמתי את הפה – למה מופעל אצלי שירות השיחה המזוהה בכלל? הרי הבהרתי לנציגה בצורה ברורה וישירה שאיני מעוניין בו. יכול להיות שהיא הפעילה אותו למרות זאת?

זה גרם לי לחשוב עוד, ולהזכר שבחיים שלי לא נרשמתי לעבר לשום חבילת 200 דקות, והיא הרי אמרה “היום אתה משלם עליה ככה וככה וככה” כשהיא הציעה לי את המחיר המוזל. מכיוון שהיא התקשרה אליי הבית, בשעת ערב נינוחה, מחברה מכובדת (יחסית) כמו בזק לא חשדתי לרגע שהיא עובדת עליי בעיניים. הרי לא שילמתי שום דבר על החבילה הזאת כי היא בחיים לא הייתה מופעלת אצלי – ככה שגם אם קבלתי אותה בהנחה – הרי עדיין הוספתי תשלום קבוע למנוי החודשי. תאמינו לי שאם הנציגה הייתה מסבירה לי את זה ככה הייתי מסרב גם לחבילת הדקות – כי איני זקוק לה באמת.

זה הזכיר לי את ה”הבטחות ברכישה” האלה של יס. נראה שנפלתי קורבן לכאלה. נציגת upsale שככל הנראה עושה בונוסים על שדרוגים פנתה אליי, שיקרה לי בפנים, הוסיפה לי שירותים שאיני צריך במרמה ובשקר, אחד מהם אחרי שהבהרתי לה במפורש שאיני מעוניין בו. שחזרתי את השיחה הזאת בראשי מספר פעמים, ואין לי ספק שלא מדובר בחוסר הבנה מצער. הנציגה הבינה טוב מאוד שאיני מעוניין בשירות והיא הפעילה אותו בכל זאת. היא גם גרמה לי להבין שהיא מעניקה לי הנחה על מוצר שאני כבר משלם עליו כשלמעשה היא הוסיפה לי מוצר חדש לגמרי לשירות.

אין לי ספק שבשיחה עם נציגת השירות שאקיים מחר, היא תתנצל ותגיד שהיא תשלח תלונה ושיטפלו בזה (אין צורך, אני בעצמי אשלח תלונה, עם העתקים למשרד התקשורת וההמונה להגנת הצרכן), ושהחברה מתנערת ממקרים כאלה וכו’. אבל כמו במקרה yes, אני תוהה עד כמה באמת חברה שמודל התגמול של נציגיה גורם להם “למכור בכל מחיר” יכולה לטעון בכנות שהיא מתנערת מהמקרים הנ”ל. אם היא הייתה באמת רוצה להתנער, היא הייתה משנה את שיטת הבונוסים, ומטפלת במקרים כאלה בצורה אקטיבית, לא רק כשלקוחות מתקשרים להתלונן לאחר מעשה.

יובל דרור שיתף את קוראי הבלוג שלו בחוויות לא נעימות שהוא עבר במסגרת מעבר הדירה שלו, ועל איך אנשי הגז והנקיון עבדו עליו, שיקרו לו וגבו ממנו כספים שלא היו אמורים להיגבות. “איך הגענו למקום הזה שבו כל מי שנכנס אליך הביתה מנסה לגנוב אותך? איך הגענו למצב הזה בו כל איש מקצוע מנסה לדפוק אותך? מתי אנשים איבדו את ההגינות הבסיסית שלהם והחלו להתנהג כמו חיות אדם האחד כלפי השני?”, הוא כותב.

ואני לא מבין למה הוא כל כך מופתע. אנשי המקצוע לא המציאו כלום. הם רק מחקים את החברות הגדולות, המונופוליסטיות, שהוכיחו שניתן לעשות רווחים של מליונים באותן דרכים בדיוק. חברות כמו בזק, yes וכמובן חברות הסלולר והאינטרנט עושות זאת הרי במשך שנים, ואף אחד – לא הלקוחות ולא הרגולטורים – באמת נוקטים באמצעים שימנעו את זה. אם כך, למה לאנשי המקצוע הפרטיים להתנהג אחרת?

קטע קסום ב”נראה אותך”, שעשועון המתחיחות החדש של “קשת”, בו שי גולדשטיין ואבי נוסבאום תופסים זוגות שיושבים במסעדה, “מגייסים” אחד מהם וגורמים לו לעשות כל מיני משימות שונות ומשונות מבלי שבן זוגו המופתע יבין שמשהו לא בסדר. או כפי שאהוד הגדיר את זה – יגאל שילון במיטבו.

אז מה ראינו שם? זוג מבוגר, שנשוי כבר למעלה מ-50 שנה, הגיע למסעדה. גולדשטיין ונוסבאום תפסו את האישה, גברת נחמדה, שהסכימה בגמגומים ולא הצליחה להפסיק לצחוק לרגל המשימות המטופשות שהטילו עליה (לשכנע את בעלה ללכת איתה להופעה של איל גולן, למשל). הבעל איכשהו לא גילה, והזוג יצא עם 2,500 שקלים. כשהם עלו לחדר ההפקה בקומה השנייה של המסעדה לשיחת הסיכום עם המנחים, התרחש הרגע הקסום.

האישה, שעדיין ציחקקה ממבוכה, פשוט לא הצליחה להפסיק להתנצל. לא בפני בעלה, אלא בפני המנחים. “אני מצטערת אם הרסתי לכם”, היא אמרה שוב ושוב, בכנות אמיתית ונוגעת בלב, “אני פשוט לא טובה בדברים האלה, אני מצטערת שהרסתי”.

וזה קסום, כי זה דבר אחד כשהטלוויזיה מנצלת אנשים ליצירת דרמות יש מאין ועשיית רייטינג בשעשועונים מטופשים, אבל זה דבר אחר לגמרי לגרום לאנשים הנ”ל לא רק לא להבין שהם מנוצלים – אלא להאמין שהם עצמם ניצלו את הטלוויזיה ועוד להתנצל על זה.

ידידתי אלה שלחה הבוקר מייל המוני לחבריה (ב-bcc, כי היא בחורה לעניין ולא ספאמרית) על הפרשה האומללה של הוצאת “הספרון הכחול” מסניפי צומת ספרים עקב לחץ של גורמי ימין (לינק לפרשה בהמשך). מכיוון שהיא ניסחה בדיוק את מה שהיה לי להגיד על זה, ביקשתי את רשותה לפרסם את תוכן הדברים גם כאן:

שלום חברים,
דבר ראשון: התנצלותי בפני מי שקיבל את המייל הזה בניגוד לרצונו. אם קבלתו מפריעה לכם, שלחו לי מייל ולא אשלח לכם מייל קבוצתי פוליטי לעולם (וכידוע אני לא שולחת מיילים פוליטיים כמעט בכלל).

ולעניין לשמו התכנסנו: אתמול צומת ספרים הורידה מהמדפים את הספרון הכחול, מניפסט השמאל הלאומי שכתבו שמואל הספרי ואלדד יניב (לא לבלבל עם אלדד זיו). זה מסמך בוטה (יש שיאמרו יותר מדי בוטה, יש שיאמרו פחות מדי) הכתוב מנקודת מבט ציונית- שמאלנית הרלבנטיות לימינו. הספר התחיל להימכר בימים האחרונים יחד עם דגל ישראל מגנטי בש”ח אחד, על-מנת שיגיע לכמה שיותר אנשים לפני יום העצמאות.

מעבר לזה שאני ממליצה לכם לקרוא את המסמך בלי קשר (לינק למסמך, זהירות – PDF כבד) ולהעביר אותו לכל מי שנראה לכם שזה יעניין אותו (ציוני (בעבר או בהווה) ו/או שמאלני (בעבר או בהווה)), רציתי להפנות את תשומת לבכם לכך שצומת ספרים הורידה מהמדפים ספר ציוני בגלל לחץ ציבורי-דתי (כתגובה להתבטאויות בוטות לגבי מתנחלים).

(אין לי פייסבוק, לכן אני לא פותחת קבוצה שקוראת לחרם על צומת ספרים עד שיחזירו את הספר ושולחת לכם מייל.) אני לא הולכת לקנות בצומת ספרים (חרם כלכלי של שמאלנים. מתי שמעתם כאן על כזה דבר לאחרונה?), וגם חשבתי להתקשר לסניפים שלהם (5 סניפים ביום?) ולבקש להזמין את הספר ולומר להם שאני לא קונה אצלם עד שיחזירו אותו. אם בכיף שלכם לעשות את אותו הדבר (או למחות בדרך אחרת),זאת רשימת הסניפים. לי זה נראה חשוב מאין כמותו.

כתבה של גדי טאוב על ההתארגנות הפוליטית בעקבות פרסום הספרון הכחול

מאז שליחת המייל נודע לאלה גם על קבוצת פייסבוק שכבר נפתחה בעניין.

לפני יומיים החלטתי, למרות חופשת הפסח, לקפוץ לרגע לתיבת הדואל האוניברסיטאית שלי ולבדוק אם יש שם דברים חדשים חשובים. התיבה בדרך כלל מפוצצת בספאם של החוג בו אני לומד, שרובו אינו נוגע לי, לכן אני משתדל לבדוק אותה לעיתים רחוקות. אבל משהו גרם לי להכנס לשם הפעם, וכותרת של אחד המיילים גרמה לי לסנן בפאניקה “אוי שיט”.

“שביתת סטודנטים עם החזרה מחופשת פסח”, הרכיז המייל שנשלח ממחלקת ההסברה של אגודת הסטודנטים. המייל הכריז על שביתה עקב כוונתו של משרד האוצר להעלות את שכר הלימוד. שביתות הסטודנטים המהוללות בארץ כבר מזמן עברו כל גבול של הגיון, ונראה שהפכו מכלי מחאה לגיטימי לכלי מנדטורי שמאפשר ל”נבחרי הסטודנטים” להאריך את חופשות הסמסטר בלי הרבה מחשבה מראש על התוצאות הנלוות. כך, שביתות הסטודנטים הגדולות של השנים שעברו כמעט דפקו ללא מעט אנשים שאני מכיר את התואר, וגרמו בסופו של דבר לירידה משמעותית באיכות הלימודים שלהם באותם שנים. אני, איכשהו, התחלתי ללמוד בשנה ללא שביתה, אבל המחשבה של קיצוץ בסמסטר ב’, הדליל בפני עצמו, לא עשתה לי טוב. לאוניברסיטה נרשמתי כדי ללמוד. לא כדי לנפוש, לא כדי לבלות על הדשא. ללמוד.

וכאחד שרוצה ללמוד, אני גם לא מתנגד, בסופו של דבר, לעלייה בשכר הלימוד. עלייה כזו אמנם צריכה לבוא ביחד עם תוכנית כלכלית מורחבת, שתיתן לסטודנטים נזקקים יותר אפשרויות למלגות ולהלוואות מהבנק, אבל בגדול כל מה שירים עוד קצת את רמת ההוראה הלא כל כך גבוהה שקיימת כיום באוניברסיטה, ואולי גם ישאיר חלק מהסטודנטים שלא באמת מעוניינים ללמוד (ויש המון כאלה) מחוץ לקמפוס – הוא דבר חיובי לדעתי, גם אם הוא יכאב קצת בכיס.

כך או כך, שביתה. שיט. עד שראיתי את המייל האחרון ששלחה האגודה, שסיפר לנו שהשביתה לא הייתה ולא נבראה, ומדובר היה רק במתיחה של האחד באפריל, שמטרתה לגרום לאנשים להתגייס לטובת חוק הצעירים שהאגודה מנסה לקדם.

קראתי את המייל ההבהרה ולא האמנתי.

לא האמנתי שאגודה שמתיימרת להיות רצינית משתמשת במניפולציות כל כך זולות כדי שאנשים ירשמו לטובת פעילות שספק שהם בכלל מבינים מה היא אומרת. ברור שכשאומרים לרוב הסטודנטים “בואו, אנחנו עושים מאבק מגניב, תהיה שביתה, תהיה לכם הזמדנות לבלות במקום על הדשא בהפגנות ולוותר על השיעורים המעיקים האלה, רק צריכים שתחתמו פה שאתם תומכים” – אנשים יחתמו. אני, לתומי, קיוויתי שבהיותה זרוע של מוסד להשכלה גבוהה, אגודת הסטודנטים לא תשתמש באמצעים פוליטיים כל כך זולים כדי למשוך אנשים למטרתה – אלא תשתמש בחינוך, בהסברה, בנסיונות לגרום לסטודנטים להבין, הלכה למעשה, מה כל כך חשוב בחוק הצעירים שהיא מנסה לקדם.

השימוש בנשק השביתה כמתיחה הוא לדעתי חציית גבול. שביתה היא עניין רציני, שמשפיעה באופן ישיר על כלל הסטודנטים. היא משפיעה לא רק על הלימודים שלהם אלא גם על חייהם האישיים: עבודה, תכנונים לעתיד ועוד. הכפתור האדום שנמצא אצל אגודת הסטודנטים צריך להיות שמור למקרים בהם הם באמת מרגישים כאילו אין ברירה, כאילו זה או שביתה או סוף האוניברסיטה כפי שהם מסכימים לקבל אותה.

והדבר העוד יותר מרגיז בכל העניין הזה? שמייל האחד באפריל הזה נשלח בכלל ב-31 במרץ בשעה שש בערב. מסתבר שהחבר’ה באגודת הסטודנטים כל כך גאונים, עד שהם אפילו לא יודעים לקרוא לוח שנה כמו שצריך. אני לא יודע איך מרגישים שאר חבריי הסטודנטים, אבל אני מתבייש שאלה האנשים שמתיימרים לייצג אותי.

פעם הייתה תקופה שכל מיני אנשים אמרו לי שהקול שלי דומה לקול של חיים הכט. זה היה הדבר הכי מעליב שאי פעם אמרו לי. מאז הספקתי לשכוח את זה, עד שראיתי פתאום פרומו לתוכנית החדשה שלו. הפרומו כל כך הגעיל אותי שאפילו לא שמתי לב איך קוראים לתוכנית הזאת (נו, השם שלה היה בסוף הפרומו, כשכבר ממש זעמתי). הקונספט של התוכנית הוא למצוא כמה ישראלים הם אנשים עם לב זהב וכמה מהם חארות של בני אדם. המתודה: בימוי של מקרי קצה במקומות ציבוריים, שיתעד את התגובות של עוברי האורח בעזרת מצלמות נסתרות.

דוגמאות (אמיתיות לגמרי, מהפרומו): קופאית בסופר שעוברת הטרדה מינית על ידי הבוס שלה, שנושק לה בלחי ומבטיח לה שתקודם אם תהיה “חמודונת”. ילד קטן וחמוד מחפש אוכל בפחי זבל צמוד לשאוורמיה. תינוק בוכה במושב האחורי של רכב נעול. דמיינו קלוז אפים על האזרחים שנקלעים למחזות האימה הנ”ל. דמיינו את ההתלבטות שבעיניים שלהם. דמיינו את הכט, גדול הדמגוגים של התקשורת הישראלית, משבח את אלה שעזרו לדמויות הבדויות, קורא להם צדיקים. עכשיו דמיינו אותו הופך את כל אלה שראו והתעלמו לדמונים, לרשעים, לישראליים מכוערים.

מפרוייקט לפרוייקט, משנה לשנה, מרשה לעצמו הכט להפוך לשופט ומוציא להורג, משיח מטעם עצמו והזכיינית. אם כשהוא צד אנשי מקצועי רמאים ב”יצאת צדיק” זה עוד היה חינני, ככל שהוא המשיך את הקריירה שלו הוא רק הפך לקיצוני יותר ויותר. הקונספט של התוכנית החדשה שלו מזעזע. האם אדם שלא עוצר את אותו בוס מטרידן בסופרמרקט הוא אדם נורא? אולי הוא פשוט אדם שלא רואה את התמונה המלאה, לא מכיר את הדמויות הפועלות, לא קולט אם מדובר בהטרדה מינית אמיתית או איזשהו הומור פנימי בין שני אנשים שעובדים ביחד (מה שקיים בעולם גם, וזה עם כל הכבוד להטרדות מיניות)? או שאולי הוא מפחד? מה הוא אמור לעשות, בעצם? לפוצץ את המטרידן במכות? לצעוק על הקופאית שתתעורר ותתלונן?

האם התוכנית מכירה את האזרחים המתעלמים, שוודאי תוציא כאפתיים מגעילים שלא מעניין אותם דבר פרט להם עצמם? לא. הכט לא יודע את המצב הכלכלי או החברתי של קורבנות המלכודת הטלוויזיונית שלו. הוא וודאי לא יתייחס לכך שאנחנו חיים במדינה שצפירה בכביש יכולה לגרור סכין בבטן, כך שאנשים כיום חושבים פעמיים לפני שהם מעירים לאנשים שנתפסים כאלימים.

מה שהכי עצוב הוא שעיסוק במוסריות בפריים טיים היא, על פניה, דבר חיובי. העולם כולו עובר בשנים האחרונות משבר מוסריות, ועיצוב מחדש של מה נכון ומה לא – והתקשורת ככלל ממעיטה להתעסק בכך בצורה עמוקה מספיק. הבעיה היא שעד שסוף סוף קם מישהו ומתעסק בנושא הזה, המישהו הזה הוא הכט, בחור שההוויה הטלוויזיונית שלו היא בינארית לחלוטין, שדרן שמציג עולם של שחור ולבן. כמה חבל שמוסר פועל בתחומים האפורים דווקא.

“קול רענן” מקומונצ’יק חינמי שמגיע לתיבת הדואר שלי כל שבוע מאז שאני זוכר את עצמי, הוא העיתון האידיאלי לקחת לשירותים. אני בטוח שכל מי שעיין בו, או בכל אחד מהעיתונים של רשת “קול ה…” יבין על מה אני מדבר.

כך או כך, השבוע פורסמה בשבועון כתבה עם השם המבטיח “אני אוהבת אצלו הכל. הוא מדהים בעיניי”, אותה כתבה הכתבת אירית מרק. מכיוון שהכותרת כל כך אינפורמטיבית, החלטתי שאני חייב להמשיך ולקרוא, כדי להבין לפחות מה רוצים ממני. מסתבר שזו כתבה על איילה רשף, אחת המתמודדות שהודחו מ”האח הגדול”, שמתכוננת לעודד את חברה, סער שינפיין, אותו פגשה בבית האח, שיתמודד בגמר היום בערב (את הפרטים הנ”ל אני יודע מהמשנה של הכתבה, אם תהיתם, מה שגם הסביר את ריבוי הפעמים ששמעתי בשבועות האחרונים את השמות “איילה וסער” בדשא באוניברסיטה).

לא אלאה אף אחד בתובנות החיים המרשימות של הגברת רשף, שיכולות לפרנס מחקר אנתרופולוגי שלם בפני עצמו, רק אצטט ציטוט קצר מגוף הכתבה, שמוכיחה מעבר לצל של ספק את הטענה שלי מהפיסקה הראשונה כאן.

איילה רשף היא יפהפייה, אינטליגנטית, ישירה, רזה ותמירה, ואין לה בכלל ישבנים כו שרואים בטלוויזיה “הטלוויזיה משמינה”, היא מסבירה.

אין לה בכלל ישבנים? באמת? באמת שאין לה? אז מה יש לה שם מאחורה? האם היא עברה ניתוח אכזרי להסרת הישבנים? האם כשהיא מורידה את התחתונים מגלים חלל מדמם, או אולי סתם חור איפה שהרגליים שלה אמורות להתחבר?

גם אם נתעלם מהעובדה שהמשפט הזה ככל הנראה לא נכון אנטומית, איך יכול להיות ש”אין לה בכלל ישבנים” נכנס לעיתון? זו אמירה מביכה, משפילה, שוביניסטית – והנסיון להקנות לה איזשהו אספקט אינטלגנטי ע”י החלפת המילה “תחת” ב”ישבנים” (לא ישבן אחד! ישבנים!) הופכת אותה לעוד יותר הזוייה (אם ערן צור לא מצליח לזה לעבוד, למה קול רענן חושב שהוא יצליח?). אם נכניס למשוואה גם את שגיאות הפיסוק האיומות במשפט הנ”ל – כנראה שנגיע למסקנה שאף עורך לא ממש עבר על הטקסט הזה.

או שאולי מדובר בהפוך על הפוך? הכתבת ידעה שהאח הגדול זה המיץ של הזבל, אז היא כתבה אייטם שגם הוא המיץ של הזבל כדי לשקף איכשהו את הרדידות של הצופים? משום מה אני בספק, אבל הגברת אירית מרק, שעלולה להגיע לכאן אם תחפש את שמה בגוגל, מוזמנת להעמיד אותי על טעותי.

החלטתי לאחרונה לנסות לעמוד ביעד קצת שאפתני של לראות סרט ביום (לא איכפת לי אם מדובר בסרטים חדשים או ישנים, טובים או רעים, טראש או איכות, מיינסטרים או אינדי). בסופי שבוע ובחופשים זה אומנם קלי קלות, אבל בימי שבוע שורצי לימודים, שלא לדבר על ימי עבודה שאולי מתישהו יגיעו (בשביל זה צריך למצוא קודם עבודה, כמובן) זה יהיה קצת יותר קשה. אבל אשתדל. במקסימום השאיפה הזאת תעבור מטמורפוזה, מסרט ליום לאו סרט או שני פרקים של סדרות ביום, ומזה לאו סרט או פרקים או שעת משחק באקסבוקס / פלייסטיישן ביום. בסוף זה כמובן יהפוך לאו זה או זה או זה או שנת צהריים ארוכה ביום, מה שיוריד את כל השאיפה הזאת לטמיון. אבל היי, רק התחלתי.

כך או כך, אנסה לכתוב על הסרטים שאני רואה, ולדרג אותם במדד החלשים. המדד הוא בין נקודה אחת לסרט גרוע לאללה לבין עשר נקודות לסרט מצויין. חמש הוא הממוצע, דהיינו, סרט סבבה שאפשר להעביר איתו את הזמן, ככה שגם ציון של 6 חלשים הוא, בסופו של דבר, המלצה ללכת לראות את הסרט. לא המלצה חמה במיוחד, אבל עדיין המלצה. למה אני עושה את זה? ככל הנראה כדי למתוח את שרירי כתיבת הביקורות שלי. למה? לא יודע בדיוק, אבל זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות.

את מרתון הסרט ליום שלי פתחתי בקטן. במקס שלי היו מוקלטים שני ההמשכים של “פארק היורה” שאף פעם לא ראיתי, אז הלכתי עליהם. הסרט השני, “העולם האבוד“, בויים אפילו על ידי סטיבן ספילברג, אז היי, בכלל טוב. או שלא. שלא כמו “פארק היורה” שהלהיב אותי גם כשראיתי אותו לפני מספר חודשים, שנים אחרי שהאפקטים החדשניים של אז הפכו למיושנים של היום, “העולם האבוד” היה מקושקש ואפילו קצת משעמם. ערכי המשפחה ובעיות האבהות שספילברג מטפל בהם בכל סרטיו נראה כאילו נדחפו בכח מאוחר יותר לתסריט, וכך הורגש במהלך כל הצפייה המאבק בין התסריט, שבסך הכל רצה להראות דינוזאורים וקטעי אקשן, לבין הבמאי שרצה לביים דרמה משפחתית. אפילו פארק היורה 3, שלא בויים ע”י ספילברג, כבר היה יותר טוב מזה: הבימוי הקולנועי היה אומנם פחות מוצלח (כי גם כשספילברג רחוק משיאו הוא עדיין “במאי טכני” מצויין שיודע להעמיד סצנות מדהימות), אבל לפחות לא היו יומרות והסרט הציג דינוזאורים שרודפים אחרי בני אדם בצורה נקייה ויחסית משכנעת.
מדד חלשים: העולם האבוד (פארק היורה 2) -5 חלשים, פארק היורה 3 -6 חלשים

המשכתי עם Up in the Air, שמציג בימים אלה בבתי הקולנוע. זה סרט בו ג’ורג’ קלוני משחק אדם שמשרתו היא לפטר אנשים אחרים (חברות שמבצעות גל פיטורין מעסיקות את החברה שלו כדי שתטפל בהודעות הפיטורין בצורה מהירה ויעילה), ולכן טס רבות ברחבי ארה”ב. קלוני התמכר לסגנון החיים הנוודי המודרני: הוא גאה בכרטיסי המועדון שבארנקו, שואף להגיע ל-10 מיליון מיילים בחשבון הנוסע המתמיד שלו, פיתח פילוסופיה שלמה לגבי איך לארוז תיק ומכיר כל טריק שיש כדי להפוך שהייה בשדות תעופה ובבתי מלון פרטיים לנעימה יותר. מנקודת פתיחה יחסית מעניינת (דיאלוגי הפיטורין של קלוני מצויינים וכך גם תיאור דמותו) הסרט הופך במהרה למסטיק צדקני, שמנסה ללמד את קלוני ואותנו שהחיים המודרניים האלה בעצם בודדים לאללה, ושעדיף להתיישב במקום אחד עם אישה נחמדה מאשר להעביר את הזמן בטיסות. מדובר, בסופו של דבר, בסרט מסע לא משכנע, בו המסע הפנימי של הדמויות הרבה פחות מעניין מהמסע החיצוני שלהן – וכראייה הרבה יותר התעניינתי מאיך נראה כרטיס הסופר-פלטינום של מועדון הנוסע המתמיד של קלוני מאשר בהאם הבחורה שהוא אוהב תהיה או לא תהיה בבית כשהוא יחליט לקפוץ לבקר אותה. מה שהכי מוזר בעסק הוא שכל הסיפור הזה מועמד לאוסקר. מצד שני, לפני שנה זכה בו Slumdog Millionaire (שלרגע שכחתי את שמו בעברית), ככה שגם ככה אי אפשר לצפות כלום מחברי האקדמיה האלה.
מדד חלשים: אף אין דה אייר – 4 חלשים

היום ראיתי את רכבת לדאג’רלינג, לקראת ההקרנה של “מר שועל המהולל” שמצפה לי ביום שני בערב בסינמטק. הרכבת היא קומדית-מסע שביים ווס אנדרסון המגניב והמוכשר. הבנתי שהגירסה שראיתי, ששודרה לאחרונה ב-Yes Movies HD, היא גירסה מקוצצת יחסית, מה שאולי הסביר למה הסרט הרגיש לא שלם, אבל אחרי שסיימתי אותו הרגשתי שגם הלפחות-סצנה-משמעותית-אחת שאני יודע שקוצצה מהגירסה הזאת לא הייתה מצילה אותו. על מה הרכבת? על שלושה אחים בני 30 ומשהו שלא סומכים אחד על השני שיוצאים לטיול בהודו, על רכבת האקספרס לדאג’רלינג. מדובר בטיול מאורגן שארגן אחד האחים כדי לקרב ביניהם מחדש, וכדי להפגש מחדש עם אימם שנטשה אותם לטובת חיי נזירות בהודו. ווס אנדרסון הוא נחמד, נחמד מאוד, ולכן מדובר בסרט מהנה לצפייה לכל אורכו, אבל למרות זאת הוא מרגיש מבולבל ומבלבל. דמויות האחים לא הצטיירו בצורה טובה במיוחד, ההתפתחות שלהם במהלך הסרט לא נראתה טבעית וקשה היה למצוא נקודות “להאחז” בהן כדי להתחבר רגשית לדמויות האלה, שבסופו של דבר נראות כשלושה בחורים אמריקנים מאוד מעצבנים. נקווה שהשועל יחזיר את הכבוד לאנדרסון.
מדד חלשים: רכבת לדאג’רלינג – 6 חלשים

זה מה שהספקתי בינתיים. השבוע מצפים לי מר שועל הנ”ל בסינמטק, הנסיכה והצפרדע של דיסני ביס פלנט ו”הקלפן והיצאנית” בהקרנת בקיאות בסרטים באוניברסיטה. בבית אני צריך לראות את “חיים של אחרים” (גם ללימודים), ומקווה להספיק גם את American Gangster של רידלי סקוט (שהתחלתי לצפות בו היום) ואת Precious המככב ברשימת המועמדים לאוסקר ויצא, בתזמון נוח במיוחד, בבלו-ריי.

נפל דבר בישראל: עקב חבילת נפץ שנשלחה בדואר, החליטה רשות הדואר לעצור את חלוקת דברי הדואר הרשומים, החבילות והצרורות בכל רחבי הארץ. לא בדואר ולא במשטרה מספרים בינתיים במשך איזו תקופה לא נקבל את דברי הדואר שלנו, מה הסיבה בגללה נעצרה החלוקה, האם נקבל פיצוי כספי על עיכובים במסירת דברי דואר וכו’.

הנקודה הזאת כל כך קרובה ללבי כי אני מזמין לא מעט דברים בדואר. רק היום הספקתי להתחמק מעצירת החלוקה (שדברה כנראה עדיין לא הגיע לסניף שלי) ואספתי חבילה עם שני סרטי בלו-ריי. בימים אלה אני מצפה לעוד מספר חבילות שנשלחו לי, עם פריטים בשווי של כ-150 דולרים – ובשבועות הקרובים יצאו אליי עוד חבילות עם פריטים בסכומים דומים. אבל עכשיו אני כלל לא בטוח אם ומתי יגיעו אליי הפריטים שלי. אולי הדואר יחליט להשמיד את כל החבילות? אולי להעביר אותן בדיקה בטחונית נוספת, מה שבטח יגרום לאובדן של לא מעט חבילות? או אולי הוא סתם יעצור את החלוקה לשבוע-שבועיים, עד שהרוחות ירגעו, ואז נצטרך להתמודד עם תורים לא סבירים בסניפים?

כך או כך, הפתרון של להפסיק את החלוקה, אלא אם כן יתברר כפתרון זמני מאוד של מספר שעות בלבד (דהיינו, שמחר בבוקר כבר יהיה ניתן לאסוף חבילות) הוא פתרון לא סביר ולא הגיוני. אני לא רואה פתרון הגיוני שיאפשר לדואר להתחיל לעבור על כל החבילות שכבר נמצאות בסניפי הדואר ומצפות למסירה כדי לוודא שאין שם פצצות נוספות – אלא אם כן הדואר מצפה שנשב עכשיו שבועות ארוכים עד שנוכל לקבל את החבילות שלנו שוב. גם תגבור של אמצעי הבטיחות הראשוניים יותר של הדואר, במרכזי ההפצה ובשדות התעופה, הוא דבר שלא יקח שעתיים לעשות ויוכל לעורר עיכובים של ימים או שבועות ארוכים.

ובתוך כל זה מתעלמים בהנהלת הדואר מהעובדה שאנחנו לקוחות משלמים. כן כן. ברור שכל הקטע של חלוקת דואר תקוע לרשות הדואר, שמספקת גם שירותים בנקאיים שוודאי מספקים לה הכנסות נאות, כמו עצם בגרון. אבל למרות זאת, גם על הדואר שלנו אנחנו משלמים. מי ששולח דואר רשום משלם על זה שהדואר שלו יגיע ליעד תוך זמן סביר, ולא יעוכב בתוך הסניפים. גם מי שמשלם דולרים רבים על חבילות מחו”ל עושה זאת כדי שהן יגיעו אליו תוך זמן סביר והגיוני. אמנם יש חברות שילוח בטוחות יותר, שגובות עשרות דולרים יותר ממשלוח הדואר, אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית שגם על משלוחים רגילים אנחנו משלמים, ואמורים לקבל שירות הגיוני תמורת הכסף הזה.

שלא תבינו אותי לא נכון, שירות הגיוני צריך לכלול בתוכו בטחון ראוי, ואם התגלתה בעיה מהבחינה הזאת אולי יש הגיון ב”לשבור את הכלים” לכמה ימים כדי לתקן את המקולקל – אבל שירות הגיוני גם צריך לכלול שקיפות ולא יכול להרשות לעצמו להשאיר, ולו לרגע אחד, לקוחות מבולבלים ואבודים שאין להם מושג האם ומתי הם יוכלו לאסוף, למשל, את הספרים שהזמינו מאמזון – או במקרים דחופים יותר את צ’ק המשכורת של הפרילאנסר שנשלח בדואר רשום, קבלות רכישה שדרושות כדי לסגור דו”ח חודשי למע”מ, כרטיס האשראי החדש ועוד.

כמו (כמעט) כל בוקר, גם היום התחלתי את יומי בכביש מספר 5, רוכב בקטע שבין מורשה לגלילות. הקטע המקולל הזה של הכביש אף פעם לא מרגיש לי בטוח, לא משנה אם אני נוהג באוטו המשפחתי והיחסית מוגן, בקטנוע או במשאית משוריינת. ההרגשה הזאת על הכביש, שהיא לא רק מנת חלקי, מגיע מכל מיני סיבות: השתלבויות יחסית קצרות ללא ראות טובה, ריבוי משאיות, קרבה למקומות עבודה ומה לא.

כדי לצמצם כמה שיותר את הסיכוי שאפגע אני תמיד רוכב במסלול הימני, במהירות שנעה בין 90 ל-100 קמ”ש. גיליתי שבנתיב הימני לא מנסים לחתוך אנשים שנוסעים במהירות כזאת, כי רוב אלה ש-100 הוא הגבול התחתון שלהם בכבישים גם ככה נוסעים על השמאל, או לפחות בנתיב האמצעי. הנתיב הימני מאפשר לי גם חופש בריחה לשוליים כשצריך ומאפשר לי להיות יותר מרוכז ומודע למה שקורה מסביבי.

כך או כך, לקראת גלילות, חתכה אותי יונדאי שהגיחה מהנתיב השמאלי. אני לא יודע כמה מכם רוכבים על רכבים דו גלגליים, ולכן אתאר את התחושה שמתחוללת בגוף כשחותכת אותך מכונית בכביש מהיר: הלב יורד לתחתונים. ממש. כמעט כל חתיכה כזאת מסתיימת בידיעה הברורה שהעובדה שאני עדיין רוכב על הקטנוע (בניגוד למרוח על הכביש) היא הרבה יותר מזל משכל – מספיקה טיפת שמן אחת על הכביש, או איזה ענף, או אפילו סתם עיכול כדי שאצטרך להתמקם מחדש בנתיב (בתוך הנתיב שלי, כן?), וכשאוטו חותך אותי בתוך הנתיב דברים כאלה – שעלולים לקרות בצורה אינסטנקטיבית – הם עניין של חיים ומוות.

כך או אחרת, האוטו שחתך אותי עוד עשה זאת כדי לעקוף מימין מכונית אחרת. נזכר לרגע במהירויות: אני הייתי על 100 קמ”ש. המכונית האחרת הייתה פחות או יותר במהירות שלי. היונדאי היה משהו כמו 10 או 20 קמ”ש מהיר מאתנו. דהיינו – הבחור עקף מימין תוך כדי חתיכת קטנוע במהירות של כ-115 קמ”ש. משובח. כדי להשלים את התמונה – הוא גם היה עסוק בשיחת טלפון באותו זמן. אמנם בדיבורית, אבל עדיין.

כמה רגעים מאוחר יותר, כשאותה יונדאי פנתה לכיוון הבסיס הצבאי (אנחנו בגלילות, זוכרים?), הצצתי לשנייה ונחרדתי לגלות שהנהג שלה הוא איש קבע, סרן לפחות (לפי המדים הכחולים). האוטו היה אוטו צבאי, עם מספר ל”התקשרו אם עשיתי עבירת דרכים”, אך כשרוכבים על קטנוע אין בדיוק אפשרות להוציא פנקס ולרשום את המספר של הרכב – מה שכנראה הייתי עושה אם הייתי יכול, פשוט כי נראה לי מטופש שקצין בצה”ל, שאמור לפעול לטובתי ולהגן על חיי – מנסה בצורה עקיפה לסיים אותם.

ובינתיים, במקום אחר:

תיבת הדואר האוניברסיטאית שלי מפוצצת במה שאפשר להגדיר רק כ”ספאם רלוונטי”. עשרות הודעות כגון “דרוש עוזר תאורן להפקה”, “הבהרה לגבי המבחן בתאוריות”, “עוזר ההוראה של הקורס בסמסטר ב’ הוחלף” וכדומה נוחתות בה מדי שבוע, ככה שקשה מאוד לברור את ההודעות החשובות באמת (וגם כאלה יש לא מעט). כשהמצב הוא כזה, קבלת ספאם לא רלוונטי לתיבה הנ”ל הופכת להיות מעצבנת הרבה יותר.

אחד מחבריי לחוג שלח הודעת ספאם כזאת לפני כמה ימים, מכתובת הג’ימייל הפרטית שלו, בה הוא מזמין את כו-לם להופעה אלקטרונית בה הוא מנגן. מכיוון שברור שמדובר בבן-אדם חי ולא ברובוט מרושע, החזרתי לו הודעה בו ביקשתי בנימוס (באמת בנימוס!) שימנע בעתיד משליחה של דואר זבל אליי, מכיוון שכפי שהוא וודאי יודע התיבה מפוצצת גם ככה וזה מקשה על מציאת ההודעות הרלוונטיות. תוך דקות קבלתי ממנו תשובה בנוסח של “אתה צודק, אבל חשבתי שפקולטה לאומנויות יהיו יותר פתוחים לדברים כאלה. חחחחחחחחחח, כנראה הפקולטה למדעי ה”כאילו כזה”".

אחרי השוק הראשוני מהמייל שלו, שקלתי לרגע לכתוב לו שאני מצדי ציפיתי שאדם שלומד ב”פקולטה לאמונויות” ידע לפחות איך לאיית נכונה את המילה “אמנויות”, כאדם שעוסק באלקטרוניקה (נו, מוזיקה אלקטרונית, מספיק קרוב) ידע שקבוצת החוג שלנו בפייסבוק היא מקום הרבה יותר אפקטיבי לפרסומות כאלה, וכאדם נורמאלי באופן כללי ידע כמה ספאם זה מעצבן ולא יעשה לחבריו (לחוג) מה ששנוא עליו.

אחרי מחשבה של עוד חמש דקות וויתרתי על התגובה. אין לי מושג מי הבחור הזה, אבל לא הגעתי ללימודים כדי ליצור סכסוכים עם אנשים שעלולים לשבת לידי באחד השיעורים. אם הבחור לא מסוגל להגיב להודעה מנומסת ומנומקת שתוכנה היה “המייל שלך הפריע לי, חדל” ב”אוקיי, סליחה” אלא חייב להגיב בהתקפה – כנראה שהתקפה חוזרת היא לא מה שתגרום לו להבין שלהתנהג כמו בן אדם זה קצת יותר מלכתוב משהו בסטייל “אנחנו בפקולטה לאומנויות צריכים להיות פתוחים לאומנויות ולבוא להופעות חחחחחחחחח”.

מצד שני, כן הייתה בי ציפיה שסטודנטים לאמנויות ידעו להגיב בנימוס על הערות מנומסות (אפילו לא אמרתי להודות בטעות!). או שקציני צה”ל ינהגו כמו בני אדם כשהם על מדים. אבל נו, כמו שהרס”ר שלי היה תמיד אומר (שוב חזרנו לצה”ל) – ציפיות יש רק בכריות. וגם אותן אוכלים.