הפרק השני (והארוך) של פודקאסט זה לחלשים, זמין לשמיעה והורדה באתר החדש שהקמנו במיוחד בשבילו. לכו על זה!
אין תגובות
פודקאסט זה לחלשים, עכשיו באתר מעוצב יותר!
כלבים נופלים על ארבע
מזמן לא כתבתי פוסט בוקר כזה, שנכתב באוטובוס בלי משהו ספציפי שיש לי להגיד, או אפילו קו מחשבה מסויים שמנחה אותי במהלך הכתיבה. סתם, כתיבה חופשית, בחסות קו 504, מרעננה עד מקסימום תל-אביב ומינימום מתי שלא יהיה שאסיים לשפוך את כל המילים שתקועות לי בראש, ללא סדר מסויים כאמור, בזמן האחרון. אז הנה. אני כותב.
***
היו לי חלומות רעים הלילה, והרבה מהם. רק מה, חלומות כמו חלומות משאירים רק שובלים של זכרון במקרה הטוב. זכור לי בבירור שהתעוררתי לא אחת במהלך הלילה וחשבתי כמה רגעים, לפני שנרדמתי שוב, על החלום הגרוע שהעיר אותי, אבל חוץ מזה אני לא זוכר פרטים ספציפיים כמעט לגבי אף אחד מהחלומות. חוץ מאחד מהם.
היינו במקום מסויים, בעיר. אני אפילו לא זוכר מי היה איתי. ראינו שיש איזה בניין עם חלון פתוח לרווחה בקומה השלישית. דרך החלון הציץ כלב, די גדול ומסיבי, שלפי התנועות שלו נראה כאילו הוא ישב על כיסא משרדי על גלגלים. הוא התגלגל לו בסקרנות, כאילו זה עתה גילה את קסם הכיסא המשרדי, וכל הזמן התקרב יותר ויותר לחלון.
בהתחלה הסתכלנו וחשבנו שזה מאוד משעשע. הכלב נראה דבילי כזה. מצחיק. אבל לאט לאט הוא התקרב לחלון הפתוח, והיה לנו ברור שאם הכיסא יתגלגל קרוב מדי לפתח המסוכן, לא יהיה לכלב איך לעצור את עצמו מליפול. אז צעקנו, ועשינו תנועות מוזרות עם הידיים, ואיכשהו הפחדנו את הכלב שירד מהכיסא והתרחק מהחלון. הרגשנו מרוצים.
עד שכעבור שתי שניות בדיוק הכלב הציץ שוב מהחלון. הוא הסתכל עלינו, אז למטה, אז רחרח קצת, ואז פשוט נפל-קפץ למטה. קומה שלישית. כלבים, לא כמו חתולים, לא נופלים על ארבע. רצנו לחצר של הבנין, לראות מה איתו, אבל זה כבר היה מאוחר. הוא אומנם היה עוד חי, איכשהו, אבל הוא נשם בכבדות, ועין אחת שלו הייתה מכוסה בדם, והוא לא בדיוק הסתכל לאף כיוון.
בשלב הזה התעוררתי, חשבתי כמה רגעים, ואז נתתי לשינה לסחוף אותי בחזרה לחלום הרע, שלמרות שאני לא זוכר את הפרטים המדוייקים שלו, לא היה טוב יותר.
***
נכון שכל יום עם העיתון מגיע מוסף יומי, 24 שעות או המגזין (הארץ לא נחשב)? אז למה, הו למה, יש את המנהג המגונה הזה להתחיל כתבה, ואז לגדוע אותה באמצע ולהפנות להמשכה, באחד העמודים האחרונים? זה נורא, ומרגיש כמו ספר אתה הגיבור. מספרים סיפור עיתונאי, תופסים את תשומת הלב של הקורא, ואז פתאום, בדרך כלל ממש באמצע משפט, בום טארח, נגמר, ואם אתה רוצה להמשיך אתה צריך להפר את כל הריכוז שלך, לעבור כמה עמודים, ולהתפלל שהכתבה תמצא אותך במצב שהיית בו לפני ההפניה.
זה גרוע, ואף פעם אני לא מבין אם זה מצביע על עורך גרוע שמעודד את התופעה, גרפיקאי גרוע שלא מסוגל לעמד כמו שצריך, או עיתונאים גרועים שלא יכולים לעמוד במגבלת מילים. כך או כך, מי שלא יהיה אחראי – לפעמים כפולה היא רק כפולה. היא לא צריכה להיות כפולה ועוד רבע. תפטרו אותנו כבר מהעונש הזה.
***
לפעמים בא לי להמשיך את ‘אנשים שבורים’, סיפור שהתחלתי לכתוב לפני אי אילו חודשים. פשוט לשבת על התחת, ולזרוק את כל מה שיש לי על מעבד התמלילים. הרי הסיפור די גמור לי בראש. אני יודע מה הולך לקרות, לאן הדמויות הולכות. את הסוף מעורר המחלוקת כבר ניסחתי לי עשרות פעמים בראש. הכל שם עדיין, במגירה אפלה, רק מחכה לצאת לאור.
לפעמים גם בא לי לכתוב משהו אחר. קרוב יותר מאנשים שבורים. אפל יותר. שם שום דבר לא סגור לי בראש, והכתיבה תצריך לא מעט אילתורים ובישולים והידוק של הסיפור והטקסט, וגם למצוא סוף, שבטח במיטב המסורת שלי יהיה רע לתפארת – אבל יהיה לי הרבה יותר מענין, אם גם קשה, לכתוב אותו.
ואז אני נזכר שדי, אין לי כח, או זמן, או מילים לבזבז. הדבר האחרון שבא לי לעשות אחרי יום עבודה הוא לחזור ולשבת מול מסך בוהק ולהקליד מילים על מקלדת, והדבר האחרון שבא לי לעשות בסופי שבוע הוא לצאת מהמיטה.
אוף. אני צריך חופש. ארוך.
***
אני עייף ובא לי קצת לנמנם, בדקות הקצרות שנשארו עד שאגיע לתחנה שלי. אז אסיים כאן. לחיי החופש והכלבים.
יום הבוחר
אם הכל מתנהל כשורה, אז בערך עכשיו ציפי לבני נפגשת עם שמעון פרס. אני מניח שפרס מציע לה כוס תה, כי תה זה מנומס ומרגיע, והיא מסכימה ומבקשת גם ביסקוויטים, שיהיה מה לטבול. אחר כך הם ידברו קצת על מזג האוויר, ואז יגיעו לפואנטה. “נכשלתי”, תגיד לבני בפרצוף מיוסר, “לא הצלחתי להרכיב ממשלה, צריך בחירות”. פרס יסתכל עליה במבט מלא אמפתיה – מי כמוהו מבין איך היא וודאי מרגישה. הוא יהנהן בעצב, ימזוג עוד קצת תה, ויוליך אותנו לתהליך שיעלה את בנימין נתניהו לראשות הממשלה בעוד משהו כמו ארבעה חודשים.
אפשר להבין, אני מניח, את הסיבות של לבני לבחירות. היא מנסה לשדר פוליטיקה ישרה, בלי בולשיט. הסחטנות הפוליטית בה היא נתקלה בנסיונותיה להרכיב ממשלה רחבה. המפלגה הזאת רוצה עוד ועוד כסף, וזו עוד ועוד הבטחות, וזו כיסאות וזו תיקים וזו מי יודע מה. היא הייתה יכולה להתרצות, להבטיח ולתת לאוצר לשבור את הראש כשזה ירכיב את התקציב הקרוב, אבל בסופו של דבר בחרה לא לעשות זאת – ובמבחינתה בצדק: אם הייתה פועלת כמו כל פוליטיקאי אחר ומרכיבה ממשלה בכל מחיר בשביל כמה חודשים של ישיבה בכסא הנוח של ראש הממשלה, לא הייתה לא שום זכות קיום מול הפוליטיקאים שיתחרו נגדה בבחירות.
ככה לפחות היא נשארה בעמדה של הבחורה הישרה היחידה בעולם של שקרנים ורמאים וגנבים. כנראה שהקלף הזה לא יעזור לה אל מול ביבי, אלוף אהדת הקהל של בעלי הזכרון הקצר, אבל זה קלף, היחיד שיש לקדימה לשחק בו לקראת בחירות שנראות, לפחות עכשיו, אבודות.
אבל עזבו אתכם לבני. מה שבאמת לא ברור לי זה ש”ס. אלה שהפילו, בסופו של דבר, את קיומה של הממשלה, וגררו את כולנו לבחירות. הטענה שלהם היא שהסיבה לסירוב היא אי מתן מספיק קצבאות לבוחרים שלהם, מה שאולי, איכשהו, נותן הרגשה כאילו שהם באמת דואגים לאינטרסים של הציבור שבחר אותם. מצד שני, החלופה, בחירות, הגיונית אפילו פחות: לגרור את המדינה לבחירות בתקופה כלכלית כל כך מעורערת זה מעשה שיגרום לרעידות אדמה נוספות בשוק ההון – ויפגע במאגרי הכסף של אזרחי המדינה – כל זאת בלי הבטחה, או אפילו תוצאות סקרים, שבבחירות הבאות הם יהיו יותר כוחניים ויוכלו להשיג יותר כסף.
אז כן, מספרים שאלי ישי מפחד מאריה דרעי, ושהכל זו הפגנת כח, או משהו. לא יודע. אולי זה נכון, אולי לא. מה שבטוח הוא שקבוצה מאוד מצומצמת של אנשים – מנהיגי דת, לא פחות, שאמורים להיות שקולים בדעתם – עשו מה שהם עושים תמיד: מסתכלים רק על עצמם, לא על התמונה הרחבה, וגוררים את המדינה איתם למטה. קיוויתם שהכלכלה תייצב אחרי בחירתו הצפויה של אובמה? פחחחח. עזבו אתכם, בחייכם – ש”ס דנו אותנו לעוד מספר חודשים לפחות של אי וודאות כלכלית ובטחונית.
נו טוב – לפחות, בעקבות כל הסיפור הזה, במחיר של הדלק יורד בפראיות. לפעמים, כשאין ברירה אחרת, צריך ללמוד להסתכל גם על חצי הכוס המלאה.
הסלולרי הכי טוב בעולם
פתאום שמתי לב שעבר כבר כמעט שבוע מאז שנחתתי בארץ, ועדיין לא פרסמתי כאן שום דבר חדש. את רוב האשמה אני נאלץ להטיל על כל הזמן שלקח לי לחזור לקצב הרגיל שלי. היו מלא פרקים של סדרות טלוויזיה אמריקאיות להשלים, וארוחות חג, ולפגוש אנשים, ולישון המון (אני האדם היחיד שאני מכיר שחזר מאיטליה עם ג’ט לג. ארורים יהיו ישראייר!) וכדומה.
אחד מהדברים שעשיתי באינטנסיביות די גדולה היה לשחק עם הצעוצע החדש שקניתי לי בסיאנה, iPhone דור 3, עם 16 גיגה, בצבע לבן. עלה לא מעט כסף, אבל היי, בשביל זה אני עובד, נראה לי, לפחות עד שאצא מהסככה הנחמדה של בית ההורים, אי שם בתחילת חודש אפריל.
בכל מקרה, אייפון. שחקתי בו לא מעט, כאמור. התקנתי דברים ובדקתי כל מיני אופציות. מה אומר ומה אגיד? האם הוא הסלולרי הכי טוב בעולם, כמו שאפל מנסה לשווק אותו? אל תרביצו לי כשאני כותב את זה, אבל יש סיכוי סביר שלפחות נכון להיום, התשובה היא חיובית לגמרי. מכיוון שאין לי כח לכתוב הררי טקסט, אעשה את זה ברשימת יתרונות / חסרונות. יאי!
יתרונות
מסך מגע די מגניב – לא יעזור, כל פעם שמתפעלים את המכשיר הזה, עדיין קשה להאמין שהוא באמת עובד. מסך המגע מדהים, המולטי-טאץ’ עובד בצורה נהדרת, והמכשיר כולו מגיב בצורה מאוד מאוד מהירה – הרבה יותר מכל מכשיר מגע אחר שאי פעם יצא לי לבדוק.
דפדפן מטורף – עוד דבר שלא יעזור. מי שמחפש מכשיר אינטרנט נייד – האייפון (או האייפוד טאץ’) הוא הבחירה הטובה ביותר. כאשר הדבר הכי רע שאפשר להגיד על דפדפן סלולרי הוא שהוא לא תומך בפלאש – מבינים שבעצם מדובר במוצר די מוצלח. וזה נכון. הספארי הנייד מאפשר להציג באופן כמעט מושלם את רוב האתרים שאני גולש אליהם באופן קבוע. עם החיבור לדור השלישי, זה ממש פרקטי באוטובוסים ונסיעות ארוכות (וזו גם הסיבה העיקרית שקניתי אותו, אני מניח).
המון אפליקציות – אני מסתובב כבר הרבה חודשים עם ה-N95 של נוקיה. הסתובבתי כמה שבועות עם ה-E71. שניהם מכשירי דגל של חברת הסלולר הגדולה בעולם, ועדיין, בשבוע וקצת עם האייפון אני מוצא אותו כהרבה יותר שימושי ומגוון משני הניידים הנ”ל, שאגב, מריצים מערכת הפעלה פתוחה (בניגוד לאייפון).
חנות האפליקציות של האייפון רוחשת באחלה תוכנות שבעולם. האייפוד שלו הוא נגן המוזיקה הכי נוח שהכרתי. הוא יודע להוריד ולסנכרן לבד פודקאסטים בצורה הכי פשוטה שאפשר, וכל ההתעסקות איתו, מעבר לשימוש כמובן, מסתכמת בלבחור מה רוצים להתקין, ללחוץ, לחבר למחשב וללחוץ על כפתור הסינכרון. בלי מליון תוכניות, התקנות מתוך המכשיר ועוד סיבוכים. הכל פשוט עובד.
וזה אולי היתרון המשמעותי ביותר – הכל פשוט עובד. לא בצורה מושלמת, אומנם, ויש תוכנות שמתרסקות פה ושם, אבל את זה יש גם ב-N95, שמריץ הכל בצורה איטית להחריד בהשוואה לאייפון. כן כן. הוא עובד, והוא עובד מצויין.
חסרונות
מצלמה – מצלמת סלולרית אף לא הייתה כוס התה שלי, אבל גם בשבילי התירוץ למצלמה שיש שם היא אכזבה די רצינית, במיוחד בגלל הפוטנציאל הקיים במכשיר כמו אייפון עם מצלמה איכותית – תוכנות עיבוד ושיתוף תמונה עם מסך המגע, למשל, היו יכולות להפוך צילום ספונטני, מה שנקרא פוינט-אנד-שוט, למשהו שונה לגמרי. אבל הן לא, כי התמונות שהמכשיר מספק נראות נורא על המחשב ומחוצה לו. חבל.
טלפון – הטלפון באייפון טוב. יש לו איכות שמע מצויינת (לפחות ברשת דור 3), הוא די מהיר והוא נחמד מאוד. רק מה – קצת מוזר לי שבמכשיר שאמור להיות בראש ובראשונה פלאפון – צריך שתי לחיצות כדי להגיע ללוח המקשים (וגם רשימת אנשי הקשר, שלא לדבר על הסמסים, עולה יחסית לאט). זה לא בלתי נסבל, אבל זה בהחלט שינוי קונספט מעניין – האייפון הוא הטלפון הראשון שהיה לי שלא מרגיש בכלל כמו טלפון.
פריצה – אני לא אוהב לפרוץ מכשירים. באמת. אני מעדיף שהם ישארו סגורים ומהודקים ויפים. רק מה, באייפון אין ברירה, במיוחד אם אנחנו דוברי עברית.
העברית שהתקנתי עובדת מצויין, ומרגישה מקצועית כמו העברית הממוקצעת במכשירי הנוקיה שלי, אבל העובדה שהייתי צריך להתחיל להתעסק עם פריצות בשביל להתקין אותה די מבאסת אותי. מצד שני, בפריצות יש גם יתרון, במיוחד בדמות כל מיני אפליקציות נחמדות אחרות – כמו אמולטור לנינטנדו, או יותר חשוב בשבילי: תוכנה שהופכת את האייפון למודם סלולרי. ביחד עם חבילת הגלישה הבלתי מוגבלת בסלקום, זה הופך את המכשיר הזה לממש ממש מגניב, וכן – כנראה הסלולרי הכי טוב שאי פעם היה לי.
הקמפיין החדש של מיקרוסופט: סוג של בלון
במקור בכלל תכננתי לפרסם היום משהו אחר, אבל בגלל שנסיעה ברכבת לוקחת הרבה פחות מנסיעה באוטובוס, ועקב אירוע חברתי ממש ממש כיפי בו נשארתי מאוחר יותר ממה שתוכנן במקור, לא הספקתי לסיים לכתוב את אותו תכנון מקורי, שיאלץ לחכות למחר.
במקום זאת שני הקוראים כאן יאלצו להסתפק בדיעה שכתבתי מוקדם יותר היום בנוגע לקמפיין החדש של מיקרוסופט. למי שלא שמע: כחלק ממסע פרסום שנועד להכפיש את ההכפשות (!) על מערכת ההפעלה Vista, לקחה מיקרוסופט אי אילו משתמשי מחשב שעדיין לא עברו לויסטה, והציגו בפניהם את “מערכת ההפעלה הבאה”, מה שלמעשה היה אותה Vista עם סקין קצת שונה.
נציגי מיקרוסופט הראו למשתמשים הנ”ל פיצ’רים מסויימים ונתנו להם לשחק קצת עם המערכת, ואז שאלו את דעתם. התגובות, על פי רוב, היו חיוביות מאוד, וכשאלה נחשפו לעובדה שבכלל מדובר היה ב-Vista בתחפושת הם דיגמנו פרצופים המומים וססמאות כמו “וואו, ויסטה זה בכלל לא כמו שכולם מספרים”. יאי.
קיצר, טור הדעה הקצר הזה פורסם כבוקסה בידיעה על הקמפיין, ולא נחשף כאייטם בפני עצמו, מה שכנראה אומר שלא יותר מדי אנשים קראו אותו. הנה הוא לפניכם. לא נגעתי.
XXX
כולנו מכירים את הפרסומות הנפלאות לאבקות הכביסה: פרזנטור מטעם ייצרנית האבקה פונה לאישה אקראית ברחוב, מלכלך את בגדיה בחומרים לא סימפטיים, ואז מכניס אותם למכונת כביסה.
האישה האקראית, שעשוייה להיות שחקנית בעצמה, המומה מהתוצאות, פונה למצלמה ומעידה על עצמה שהיא אף פעם לא האמינה שאבקת כביסה יכולה להיות כל כך נהדרת, הכל תוך כדי הפגנת כישורי משחק בינוניים ומטה, והקראת שורות שיווקיות מהטקסט.
הקמפיין החדש של מיקרוסופט הוא לא יותר מעוד פרסומת כזאת, רק שהפעם את אבקת הכביסה המסורתית מחליפה מערכת ההפעלה Vista, ואת עוברי האורח התמימים מהרחוב מחליפים משתמשי מחשבים להם נתנו להתנסות ב”מערכת ההפעלה הבאה של מיקרוסופט”, שהתבררה בסופו של דבר כ-Vista. התגובות של אותם נסיינים, נוסח “וואו, לא הייתי מאמין שמערכת הפעלה שכבר קיימת יכולה לעשות דברים כאלה!” לא היו מביישות את אבקת הכביסה המנוסה ביותר.
גם אם מאמינים למיקרוסופט שהנסיינים הם אכן משתמשי מחשבים תמימים שצולמו במצלמות נסתרות, ולא מדובר בשחקנים, מדובר בקמפיין מלא אוויר, ללא תוכן אמיתי מאחוריו.
נסיינים שמאמינים שהם נחשפים באופן בלעדי למערכת הפעלה שעדיין בפיתוח יהיו לא אובייקטיבים מלכתחילה, עקב התרגשות מהמעמד ונטיה להיות סלחנים למוצרים שעדיין לא יצאו ממרכזי הפיתוח של החברה (הרי גם אם יש תקלות, הן עוד יכולות להסתדר). גם “בדיקה” של כמה עשרות דקות, במקרה הטוב, וחשיפה לתכונות מאוד מסויימות מצד עובדי חברה לא יכולה להחשב למקצועית או מקיפה. לא מן הנמנע שמשתמשים שהתלהבו מ”מוהאבי” ינחלו אכזבה כשינסו להתקין את Vista על המחשב הביתי שלהם.
עם זאת, ראוי עדיין לציין לטובה את מיקרוסופט על הקמפיין הזה. ראשית, כי הוא סוף סוף נותן לנו להרגיש שמיקרוסופט מודעת לבעיה התדמיתית של מערכת ההפעלה שלה, ומנסה לתקן, בדרכה, את העניין.
גם הפניה הישירה לצרכנים, המשתמשים הפשוטים, שלא דרך עיתונות הטכנולוגיה וללא שימוש במונחים מתוחכמים כדי “לבלבל את האוייב”, יכולה להצביע על כך שמיקרוסופט מתחילה לדבר עם הלקוחות שלה בגובה העיניים. אם נלמד מקמפיין I’m a mac של אפל, נגלה שמדובר בצעד שיכול לעשות לחברה רק טוב.
XXX
יאי! היה קצר ולא מזיק. עכשיו אני אלך לישון. יאם. לישון.
ריק.
(עוד פוסט בוקר. כבר היה פה אחד כזה לאחרונה. מוזר. נראה לי שאני אפתח קטגוריה כזאת, אולי זו התחלה של מסורת)
כדורסל זה לא הקטע שלי. אפילו עם זו מכבי, וזה גמר גביע היורוליג. כמה דקות אחרי עשר הגעתי לדירה מרכז תל-אביבית ממוצעת. המחשב, שמתפקד גם כטלוויזיה לעת מצוא, ניסה נואשות להתחבר לשידור החי באתר ערוץ 10. הודעת השגיאה, שהתריאה על עומס לא צפוי, חזרה בכל נסיון. וזה בסדר, כי כדורסל זה ממש לא הקטע שלי.
ב-23:30 קינג ג’ורג’ היה ריק מאדם. זה מחזה די יפה, מוזר וקצת סוריאליסטי. תל-אביב היא הרי הדבר הכי קרוב לעיר חיה ונושמת 24 שעות ביממה שיש לנו כאן, וקינג ג’ורג’, כמו הרחובות הסובבים אותו, הוא המרכז של המרכז, איפה שתמיד אפשר למצוא תנועת אנשים ערה, לא משנה אם זה בחמש אחר-הצהריים, שתיים בלילה או שבע בבוקר. אתמול, לעומת זאת, הוא היה שומם. אין מכוניות, אין אנשים. פה ושם פאבים עם טלוויזיה ששידרו את המשחק עם קמצוץ צופים נלהבים, שבשלב זה כבר הסתכלו במסך במבט המנבא רעות והלא כל כך שמח.
בסוף הגענו לאלנבי (טיפה יותר שוקק, בעיקר בעובדים זרים שהקשר בינם לבין מכבי הוא… אממם, די גדול, האמת, כי מכבי מורכבת בעיקר מזרים). בחרנו בקפידה פאב שאין בו זכר למסך טלוויזיה, אבל יש בו בירות מוזרות. הברמן היה קצת מופתע, ומיהר להביא לנו תפריטים. היינו הלקוחות היחידים. אחד העובדים שאל אותנו ביאוש אם יש לנו מושג מה המצב בגמר. אמרנו שאנחנו לא בדיוק יודעים, אבל באחת הפיצוציות באיזור ישבו כמה אוהדים מול המסך ונראו באבל. הוא הבין שהפסדנו, הנהן בעצב, וחזר לשבת לבד על הבר.
גם אחרי שהמשחק נגמר המצב לא כל כך השתנה. פה ושם הופיעו אנשים בודדים, שירדו על אלכוהול מהיר לפני השינה. לא אופייני לעיר בה מצאתי את עצמי מסתובב זמן רב בימי ראשון בלילה בחיפוש אחרי מקום פנוי לשבת בו.
אני לא נוהג לצאת לשתות לפני ימי-עבודה, במיוחד כאלה שמתחילים בשעות הבוקר. גם אם כן, זה בדרך כלל נעשה בשעות הערב היחסית מוקדמות, ולא נגרר לשעות חד ספרתיות. אבל היה לנו על מה לחגוג, והיה לנו על מה להתעצבן ולהתעצב, אז יאללה. יש דברים יותר חשובים מעירנות בעבודה. אלכוהול, למשל. תארתי לעצמי שהאווירה התל-אביבית הסלחנית של שעות הלילה, שכאילו אומרת “זה בסדר, תצא, תשתה, תאכל, כולנו כאן באותה סירה” תנחם אותי ישר למיטה, למספר הקטן מדי של שעות שינה שנשאר לי, אבל גם בדרך חזרה, זמן רב אחרי תום המשחק, הרחובות היו שוממים, עם שקט כזה של יום אבל. רק הזרקורים שמעל העיריה, שכבר מוכנים ליום העצמאות המתקרב, האירו על כיכר ריקה, שבתוצאה אחרת הייתה הופעת למקום הכי שמח בארץ.
לישון, להתהפך במיטה, להסתכל על השעון ולא להבין איך המעט זמן הזה עובר כל כך מהר. לקום. חצי טוסט. שיחה מנומנמת. אוטובוסים לא מוכרים. עוד יום. בוקר טוב.
התפוח ואני: סיכום הימים הראשונים
השדון האגדי ביקש, מי אני שאסרב?
התגובה הכי נפוצה שקבלתי מחברים וסתם עוברי-אורח במהלך השבוע הזה, כשהם ראו אותי משתמש בפלא הלבן והחלקלק של אפל, הייתה “רגע, אתה באמת צריך את זה?”.
“אתה באמת צריך את זה?” שאל המתכנת שהתרשם מהגודל והנוחות, אבל ביטל בבוז את מערכת ההפעלה ה”סגורה” של אפל. “אתה באמת צריך את זה?” שאל החבר בפגישת הכתיבה של ‘מחוננים’ מוקדם יותר השבוע, ולא הצליח להבין מי נגד מי בממשק הכל כך לא ווינדוזאי הזה. “אתה באמת צריך?” שאלו החבר’ה בפורומים של וויגיימס, וציינו שבאותו מחיר הייתי יכול לקנות נייד PC עם מפרט הרבה יותר טוב (שטות מוחלטת, אגב).
האם אני באמת צריך את זה? לא כנראה שלא. העניין הוא שאני רוצה את זה.
מוסף המחשבים של ידיעות פרסם היום ראיון עם אחד מבכירי המתכנתים של מיקרוסופט, שציין שההבדל בינם לבין אפל הוא לא טכנולוגי, אלא בכך שאפל מצליחים ליצור קשר רגשי של ממש בין המוצרים למשתמשים שלהם. לא סתם מתייחסים לחובבי המקינטוש כאל חברי כת מסתורית. מי שנאמן לחברה הזאת נאמן לה עד הסוף – וגם אני, אחרי שבוע אחד בלבד של שימוש בנייד, מתקשה לדמיין איך אני חוזר ל-PC מבוסס Windows.
הסוד הוא בעיקר בעיצוב. אבל כשאני אומר עיצוב אני לא מדבר רק על הפלסטיק הלבן והחלק ממנו עשויה המעטפת החיצונית של הלפטופ. העיצוב של אפל נמשך לכל אורך הדרך, החל מהרגע הראשון בו פותחים את אריזת המוצר, עד לרגע בו מתרגלים לחזות החיצונית ומתרגלים למערכת ההפעלה. הכל – מהאריזה עד ה-OS בנויים מאותם קווים עיצוביים. נקיים, חלקים, בוהקים. מי שסגנון חשוב לו, וזו לא בושה להודות בזה, ימצא את עצמו נהנה מהאפל שלו הרבה אחרי שיפסיק לבהות בו בהערצה מרחוק (וגם זה קורה, אגב) ויתחיל להשתמש בו בצורה מאסיבית.
וכאן אנחנו נכנסים לעניין הבא, וכנראה החשוב ביותר – מערכת ההפעלה. הרי החומרה היא רק חומרה, והעיצוב, מגניב ככל שהוא יהיה, לא באמת משמש תפקיד פונקציונלי. מה שבאמת מרשים הוא איך שהכל מתאגד יחדיו תחת ה-OS X (לאופרד, למי שתוהה), שפשוט יודעת לעשות את כל מה שהמחשב אמור לעשות בצורה הטובה ביותר.
דוגמאות יש מלא. נניח – מציאה והתחברות לרשתות אלחוטיות. גילשה אלחוטית היא הרי מאפיין בילט-אין של המחשב. ואכן, שלא כמו בווינדואוז שמציאת רשת אלחוטית יכולה להיות כרוחה לפעמים ביותר מדי קליקים, במחשב החדש זה פשוט ומהיר. יש סמן של רשתות אלחוטיות שניצב תמיד בשורת המשימות למעלה, לוחצים עליו, בוחרים לאן רוצים להתחבר (או אם רוצים לנטרל את האנטנה), וזהו. בווינדואוז זה איכשהו אמור להיות ככה, אבל בדרך כלל זה הרבה יותר מסובך (במיוחד בויסטה).
גם כל עניין מצב השינה, שהכרחי למחשב נייד ששם את הניידות במרכז (בניגוד ל-Desktop Replacer, שיכול להסתדר גם בלי). בכל מחשב Windows שעבדתי איתו נתקלתי באי אילו תקלות בעניין: סגרתי את המסך אך המחשב נשאר דלוק, פתחתי את המסך והוא סרב לצאת ממצב השינה – וגם כשלא סירב, הזמן שלוקח לחלונות להרדם ולהתעורר הוא מאוד מאוד ארוך. כאן זה עובד תוך שניות. שתי שניות על השעון לוקח למסך של המחשב להתעורר כשאני פותח אותו, ועוד בערך 2-3 שניות עד שהוא מגיב. מסגירת המכסה ועד שהוא נרדם לגמרי יש משהו כמו 5 שניות (שבמהלכן הוא לא משותק – דהיינו, אפשר לפתוח אותו והוא יחזור לעבוד מיידית). כיף ויעיל.
בקצרה אפשר לסכם את זה: השילוב של החומרה עם התוכנה עובד נהדר. גם בחיבור למסכים חיצוניים (טלוויזיה, למשל) הכל עובד מהר וללא תקלות (אם כי מצריך אדפטר נוסף בתשלום, מה שמאוד מעצבן), כשמחברים התקני USB הם מתחברים ומתנתקים במהירות מפליאה (במיוחד Ipod, שלפעמים מחכה 30 שניות עד שהוא מסכים להתנתק מה-PC בעבודה), המדפסת עבדה מייד כשחיברתי אותה בלי צורך להתקין שום דרייברים, ואפילו השלט הרחוק המגניב של אפל שימושי.
התוכנה עצמה, בלי קשר לחומרה, מוצלחת מאוד. את זה כבר כתבתי בהתרשמות הקודם, כשרק קבלתי את המחשב. מי שלא מבין כלום במחשבים ורגיל כל חייו לעבוד בחלונות לא ימצא את מערכת ההפעלה הזאת נוחה במיוחד (פשוט כי יש כאן כמה דברים שעובדים שונה באופן מהותי), אבל כל מי שקצת מבין איך דברים עובדים יקלוט מאוד מהר איך משתלטים על המערכת, וברגע שזה יקרה הוא יבין דבר די מופלא: פתאום, אחרי שנים בהם מערכת ההפעלה תפסה לפעמים את הספוטלייט מהתוכנות עצמן (עם הודעות שגיאה, התראות מערכת או סתם איטיות מחרידה) – פתאום מערכת ההפעלה מרגישה כמו הרקע לעבודה.
שזה אדיר. גם כי אפילו בתור רקע היא עובדת ונראית נהדר, ובמיוחד כי סוף סוף אפשר לעבוד בשקט. תמו הימים בהם חלונות הייתה מקפיצה לי באופן אלים הודעות “תוכנה זו וזו רוצה להתעדכן” משורת המשימות. כשהתפוח רוצה להגיד לי משהו, הוא נותן לי אינדיקציה לכמה רגעים, סטייל “היי, חבוב, יש משהו שאתה צריך לדעת”, ואז מרגיע. אני אבדוק כשיהיה לי זמן לבדוק, תודה.
כשתוכנות נתקעות (גם זה קורה, מה לעשות), הן לא משפיעות על המהירות הכללית של המערכת. בחלונות לא אחת קרה שהאקספלורר שהפסיק להגיב גרר איתו את המחשב כולו, שפשוט לא תפקד עד שהצלחתי לעשות לו End Process דרך ה-Task Manager, מה שגם יכול לקחת דקות ארוכות. כאן אם תוכנה נתקעת אפשר להמשיך לעבוד כרגיל בתוכנות האחרות, ומהירות המערכת כולה לא מושפעת מהעסק. גם ה-Force Quit עובד במהירות וביעילות, וסוגר את התכנה די מהר מבלי לשתק את השאר תוך כדי. שוב – המשפט שתמיד עולה לי בסוף פסקאות – זה פשוט עובד.
וזה הסיכום הכללי, בסופו של דבר. האם אני באמת צריך את המקינטוש הזה, שגם יותר יקר ממחשבים אחרים (נניח) וגם פחות “פתוח” מהם (מה לעשות – יש פחות תוכנות ופחות תמיכה בעברית ופחות אתרי אינטרנט שעובדים כמו שצריך וכו’)? לא, אני לא באמת צריך אותו. אני כן רוצה אותו – כי בניגוד ל-PC, שאולי יותר זול ויותר נרחב – המקינטוש הזה פשוט עובד, ועובד נהדר.
בהמשך היום – שעשועון חדש ונושא פרסים ב”בלוג זה לחלשים” – מה אמר דודידו? אל תפספסו!
ימי הולדת זה לחלשים.
אם יש כמה דברים שלמדתי בשנתיים האחרונות, אחד מהם הוא שאם אני מציין שמשהו הולך לקרות בתאריך מסויים בבלוג הזה, סביר להניח שהוא לא יקרה.
את יום ההולדת השני של “בלוג זה לחלשים” התכוונתי לחגוג עם איזו הפתעה מגניבה לגולשים. הבעיה הייתה שכבר כמה שבועות ארוכים היה לי הקונספט למה שאני רוצה לעשות בראש, אבל כשהגיע הזמן להפוך את הקונספט הזה למשהו ממשי, לטקסט, פשוט לא הצלחתי. קורה. למרות שהפעם לא הבטחתי כלום, יש לי הרגשה שאם לא הייתי מציין לפני מספר ימים שיש תכניות חגיגיות להיום, זה דווקא היה יכול לעבוד.
אבל נו, שוין, חלשים זה חלשים, ואם פתאום אתחיל לעמוד בהבטחות סביר להניח ששני הקוראים (הנאמנים!) שלי לא יבינו מה קורה, יבהלו מהשינוי ויברחו לבלוג אחר. ואנחנו לא רוצים שזה יקרה.
בכל מקרה, מכיוון שלא כל יום חוגגים שנתיים לפרסום הפוסט הראשון בבלוג, החלטתי לפרסם את הפרק הראשון של “אנשים שבורים”. סיימתי לכתוב אותו לפני מספר שבועות, ומאז לא המשכתי לפרק השני (האם אמשיך אי פעם? אולי, לכו תדעו), אבל עדיין, אולי זה יעניין אתכם. בכל זאת, הוא מתאר את הדייט של דייב ואלינור, שכבר ניסו פעמיים לצאת לדייט אך נכשלו לבסוף באשמתי, ועוד פעם אחת באשמת WaWa המגניבה. הפעם זה דווקא הולך להם. לפחות נכון לפרק הראשון.
כך או כך, גם אם העסק לא מעניין אתכם זו לא בעיה. הוא טמון אחרי הביפ, ככה שהוא לא יציק לכם בעיניים אם אתם סתם מרפרפים כאן. הוא כן יציק אם אתם קוראים אותנו ב-RSS.
לפני סיום, אני חייב תודה ענקית להילה הנהדרת, שהסכימה לשתף פעולה עם ההפתעה שתכננתי לעשות כאן. אמנם בסוף זה לא יצא לפועל, אבל העיקר הכוונה. תודה הילה! תודה גם לשלי, שקראה את הפרק כבר ואפילו שלחה הערות שעדיין לא יצא לי לענות עליהן (כבר כמה שבועות, אני יודע). תודה שלי!
כתובת חדשה
המעבר לשרת האכסון החדש אפשר לעשות מעשה שרצינו לעשות כבר מזמן, אבל לא התאפשר עקב מגבלות טכניות של Go Daddy (הרשעים!). אתם מוזמנים לעדכן את הבוקמארקס שלכם, הכתובת החדשה של הבלוג היא www.halashim.com (כתובת שעבדה גם בעבר, אבל רק כמפנה, ולא ממש הכתובת שרואים בחוץ). מגניב לנו ממש! קולולו!
(מנויי RSS היו אמורים להתעדכן אוטומטית בעזרתו האדיבה של Feedburner)
ואם כבר בענייני עדכונים מטופשים עסקינן, יש לי חשבון Flickr חדש (שהחליף את הישן, שאת פרטי הכניסה שלו איבדתי ולא הצלחתי לשחזר למרות שניסיתי מליונתלאפים פעם). נכון לעכשיו, וכנראה עד עולם (בלי נדר), הפליקר הזה יהיה מוקדש אך ורק לתמונות שצולמו במצלמהפון החדש. יש לו פשוט אפשרות קישור ממש קלה, סטייל "צלם, לחץ על כפתור אחד והתמונה בפליקר", שממש היה קשה לי לסרב אליה. אתם מוזמנים להציץ, למרות שאני לא מבטיח שיהיו שם דברים מרתקים מדי (מצד שני, יש שם תמונות של פיץ’! ושלי כבטמן! ועוד שיגועים).
מתחים בחשמל
רשת החשמל שלנו משתגעת. הפעם הקודמת שזה קרה הייתה בסופה הגדולה של החורף, לפני מספר חודשים. התעוררתי בבוקר מצפצופים, שהגיעו מכיוון האל-פסק ומגן החשמל שמגנים על המחשב והטלוויזיה שלי. צפצוף אחרי צפצוף אחרי צפצוף. החשמל אף פעם לא ירד לגמרי, פשוט היו כל הזמן “נפילות מתח” כאלה – האורות מתעמעמים, וכל מכשירי החשמל המורכבים נכבים ונדלקים מייד. מיותר לציין שזה לא משהו שממש בריא לאף אחד, אז ניתקתי את כל הציוד היקר מהחשמל.
מאוחר יותר באותו יום ההורים התקשרו להגיד לי לא לחזור הבייתה. להזכירכם, הייתה סופה. רוח מטורפת, גשמים, ברד, בלגאנים. הייתי עוד במשרד כשהם התקשרו. בהתחלה חשבתי שאמא מתקשרת להזהיר אותי שיש איזו סופת ברדים מטורפת במיוחד באיזור הבית, ככה שאולי כדאי לי להשאר במשרד עוד קצת זמן עד שהעסק ירגע. מסתבר שהיא המליצה לא לחזור בכלל. משהו על החשמל שלא בסדר, ושהם היו צריכים להוריד את הפקק של כל הבית, ולהסתובב עם נרות ופנסים. נשמע מגניב, האמת, אבל באמת יותר מדי בשבילי אחרי יום עבודה. גם ככה היו תכניות בתל-אביב, אז פשוט שריינתי לעצמי מקום לינה בעיר הגדולה, וחזרתי למחרת.
למחרת כבר היה חשמל. היו גם כל מיני מכשירים מקולקלים, מפוזרים על השולחן בחלל הכניסה לדירה (חדר האורחים, בלעז), ופתק על הדלת להתקשר לנציג של חברת החשמל בקשר למכשירים שהתקלקלו. התקשרתי לאבא בסקרנות. הוא סיפר שההפרעות בחשמל, שהתחילו עוד בבוקר, התגברו והתגברו, עד שבאיזה שמונה בערב הפכו לממש נחשולי מתח מטורפים. אחת המנורות בחדר של ההורים (נורת לילה כזאת) דלקה. אמא ספרה מאוחר יותר שהאור שהנורה הוציאה הפך כל הזמן לחזק יותר ויותר, ויותר ועוד קצת – עד שהנורה פשוט התפוצצה. בום טראח. בשלב הזה ההורים שלי הורידו את המפסק הראשי, אבל זה היה מאוחר מדי בשביל איזה שעון חשמלי, המנגנונים של המיטות ועוד כמה מגיני מתח.
אנחנו יצאנו עוד בזול. שכנים שלא כיבו בזמן את החשמל זכו למחשבים שרופים (ואני מדבר אתכם על ממש שרופים), טלוויות לא עובדות ועוד הפתעות מרגשות. חשמל זה דבר מצחיק, במיוחד כשהוא עושה תקלות. לטובת חברת החשמל אפשר להגיד שצוות הטכנאים שהוזעקו אלינו, אחרי שהעניין הוכח כשאשמתם (היה איזה חלק בעמוד החשמל שמקושר לבניין שלנו היה תקול ולא הוחלף בזמן), תיקנו את כל המוצרים התקולים במהירות וביעילות, וגם היו מאוד נחמדים תוך כדי.
בכל מקרה, הנה זה מתחיל שוב. בינתיים נפילות מתח, אחת לכמה דקות. כל קומלפקס הטלוויזיה-פלייסטיישן-אקסבוקס-ווי-מערכת סטראו כבר מנותק מהחשמל. את המחשב אני עוד משאיר (לסמוך על אל-פסק זה כיף), אבל גם הוא ינותק אם העניינים ימשיכו להתחמם. חברת החשמל טוענים שזו תקלה בכל העיר, ושהם עובדים עליה. נקווה שעד שעות הערב וסגאת-השרדות-שממאנת-להגמר הכל יפסיק. לא שאני אראה את זה בלייב, אבל המקס צריך להקליט כדי שאוכל להריץ את כל הפרק במהירות כפולה אחר-כך.