חרם שמאלני על צומת ספרים
ידידתי אלה שלחה הבוקר מייל המוני לחבריה (ב-bcc, כי היא בחורה לעניין ולא ספאמרית) על הפרשה האומללה של הוצאת “הספרון הכחול” מסניפי צומת ספרים עקב לחץ של גורמי ימין (לינק לפרשה בהמשך). מכיוון שהיא ניסחה בדיוק את מה שהיה לי להגיד על זה, ביקשתי את רשותה לפרסם את תוכן הדברים גם כאן:
שלום חברים,
דבר ראשון: התנצלותי בפני מי שקיבל את המייל הזה בניגוד לרצונו. אם קבלתו מפריעה לכם, שלחו לי מייל ולא אשלח לכם מייל קבוצתי פוליטי לעולם (וכידוע אני לא שולחת מיילים פוליטיים כמעט בכלל).
ולעניין לשמו התכנסנו: אתמול צומת ספרים הורידה מהמדפים את הספרון הכחול, מניפסט השמאל הלאומי שכתבו שמואל הספרי ואלדד יניב (לא לבלבל עם אלדד זיו). זה מסמך בוטה (יש שיאמרו יותר מדי בוטה, יש שיאמרו פחות מדי) הכתוב מנקודת מבט ציונית- שמאלנית הרלבנטיות לימינו. הספר התחיל להימכר בימים האחרונים יחד עם דגל ישראל מגנטי בש”ח אחד, על-מנת שיגיע לכמה שיותר אנשים לפני יום העצמאות.
מעבר לזה שאני ממליצה לכם לקרוא את המסמך בלי קשר (לינק למסמך, זהירות – PDF כבד) ולהעביר אותו לכל מי שנראה לכם שזה יעניין אותו (ציוני (בעבר או בהווה) ו/או שמאלני (בעבר או בהווה)), רציתי להפנות את תשומת לבכם לכך שצומת ספרים הורידה מהמדפים ספר ציוני בגלל לחץ ציבורי-דתי (כתגובה להתבטאויות בוטות לגבי מתנחלים).
(אין לי פייסבוק, לכן אני לא פותחת קבוצה שקוראת לחרם על צומת ספרים עד שיחזירו את הספר ושולחת לכם מייל.) אני לא הולכת לקנות בצומת ספרים (חרם כלכלי של שמאלנים. מתי שמעתם כאן על כזה דבר לאחרונה?), וגם חשבתי להתקשר לסניפים שלהם (5 סניפים ביום?) ולבקש להזמין את הספר ולומר להם שאני לא קונה אצלם עד שיחזירו אותו. אם בכיף שלכם לעשות את אותו הדבר (או למחות בדרך אחרת),זאת רשימת הסניפים. לי זה נראה חשוב מאין כמותו.
כתבה של גדי טאוב על ההתארגנות הפוליטית בעקבות פרסום הספרון הכחול
מאז שליחת המייל נודע לאלה גם על קבוצת פייסבוק שכבר נפתחה בעניין.
על המשמרת 2001
יום Sunday, 16 July 2006, 15:21
נכתב על ידי ארז
בקטגוריות:
כתבים אורחים יוסי כסיף שזר שרשרת שירים שהלמה בדיוק רב את מצב הרוח בחמישי בערב, ואלג’יר שרו עתה את “דם על הים”. כמו אבי, גם אני נזכרתי ביובל בנאי, שמוסף “7 ימים” פרסם ב-2002 את זכרונותיו ממלחמת לבנון, ובהם אותו רגע של שבר, כשיצא לאפטר מקו החזית והגיע להופעתם של ה-Boomtown Rats החביבים עליו בתל אביב. “לא תפסתי איך יכולה להיות הופעת רוק בתל אביב בזמן שאנחנו שמה חוטפים”, הוא סיפר. “אנחנו במלחמה, ובינתיים החיים ממשיכים להם. דיזנגוף נשאר, רק לי הוא נראה רכבת לילה לקהיר”. את הטקסט ללהיט הקיץ כתב אהוד בנאי, אבל שתי השורות הראשונות, שאהוד לקח כעצת הכוונה לשאר השיר, שורבטו על ידי שלומי ויובל: “אני כל כך עצוב לי ושמש על העיר, ודיזינגוף נראה לי כמו רכבת לילה לקהיר”. עם השנים והמוזיקה הפכה השורה שמבטאת את הדיסוננס בין השמש והחיים הממשיכים כסדרם לאפלה בלב והמוות שנמצא במרחק של שלוש שעות נסיעה, לדיסוננס אחר – בין המציאות וההרגשה ממנה נכתבה בראשו של אדם יחיד לבין אווירת החופש-שמח-קיץ שחווה קהל רבים שצורח את מילותיה בלי לשים לב לתוכנו של להיט הקיץ האולטימטיבי.
בינתיים ברדיו עברו לנעם רותם, אנחנו כבר כמעט הגענו לקיבוץ גלויות בדרכנו להופעה בבארבי, תוהים האם הקהל מורכב ממי שמחפש במוזיקה אסקפיזם או מי שיוצא הערב דווקא מתוך תחושה הפוכה, של היאחזות בשגרת החיים למרות הכל כהתרסה. בשמיים יש ירח מרהיב במיוחד, בגוון צהוב וגדול מידות. אני מציצה בו מדי פעם, כשהוא מציץ אל הכביש מבין הבניינים שתוחמים את נתיבי איילון.
למחרת בערב אני מחפשת מוזיקה הולמת להליכה הלילית שלי. מחליטה להשאיר בצד הפעם את אפרת בן צור שמלווה אותי ברחובות בשבועיים האחרונים. במקומה נכנס לדיסקמן “האחר”, אלבומו המרתק של ברי סחרוף.
“האחר” יצא בדצמבר 2001, שלוש שנים אחרי “נגיעות” הקליל יותר, ושנה אחרי פרוץ האינתיפדה השנייה. דיסק קודר וכבד, שניסה לשרטט מוזיקלית את אווירת הנכאים והפיגועים בישראל אותה שנה (קוטנר הרחיב במומה על ההקבלה בין הדיסק למצבה של המדינה). לפתע, בהאזנה חוזרת ממרחק הזמן, עלה בראשי ש”האחר” הוא התשובה לשאלה איך היה נשמע אלבומם החדש של פורטיס את סחרוף, “על המשמרת”, לו היה נכתב על ידי סחרוף בלבד – כך בדיוק.
יש מספר קווים משיקים בין שני האלבומים. שניהם מתחילים מהקל אל הכבד, ומרצועה לרצועה מתקדרים ושוקעים בעצב. במיוחד אצל “האחר”, שמסתיים ב”ריבונו של עולם” המרטיט, לחן וביצוע מרגשים לטקסט חזק של בארי חזק ז”ל. שניהם מנסים לצלם תמונה של המציאות בארץ בנקודת הזמן בה הם נכתבו, ופחות למחות או להציע פתרונות של ממש, אלא יותר לתעד. בשניהם יש יהלום נסתר ברצועה מספר 8 (“נכנע לך” ו”בסוף של יום”).
ההבדל בין שני האלבומים הוא כהבדל בין השניים, פורטיס וסחרוף. דרך הביטוי של סחרוף תמיד היתה מוזיקלית יותר מטקסטואלית. את מה שלא הצליח לרשום במילים הוא מטיב לנסח להפליא בציור הצלילים ובהפקתם. הטקסטים אצלו נועדו לרוב לשרת את המנגינה, והוא יעדיף לשכתב משפט כדי להתאים את המצלול ללחן ולא ההפך. “האחר” מפגין עודף צלילים שלא עושה הנחות לאוזניים, לעתים צורמני, עמוס מדי ודיסהרמוני במתכוון, מטביע טקסטים מסוימים במתקפת ים הרעש – ממש כמו המציאות שהוא מתאר, שבה הדיבורים ומבזקי החדשות הופכים לדיסטורשן אחד גדול, רעש לבן ומשתק. ב”על המשמרת” הלחנים ישירים ופחות תוקפניים, ואילו הטקסטים מחודדים יותר. הם ראש החץ באלבום, ואולי לכן יש פחות צורך בהפגזה ארטילרית של סאונד שתעשה את העבודה ותדבר במקומם. שימו לב שגם את המילים של “ריבונו של עולם” ושיר הנושא של “האחר” ברי עוטף בעטיפה מינורית, שמדגישה את הטקסט החוצה.
כשהקשבתי לטקסטים ב”האחר” (אלו שנכתבו על ידי סחרוף. פרט אליהם יש שני טקסטים של שטרית ואדף שלא נכתבו מתוך הקונספט הכללי, הטקסט של בארי חזק וקאבר לאהוד בנאי) עלתה בראשי שורה שכתב סחרוף באלבום אחר, 11א’, שלטעמי מתאר יפה את שיטת העבודה שלו: “מגלה כל יום/ שאפשר לחשוב/ בשברי מילים/ בקולי קולות”.
(פורסם במקור בפורום מוזיקה ישראלית ע”י יעל רגב. הועתק לכאן ברשותה)