לפני די הרבה שנים, עסקתי בפעילות גופנית. לא משהו מסודר, לא משהו מטורף, זה לא כלל משקולות ובריכות ומה לא – אבל זה כן כלל טיולי אופניים נהדרים בימי שבת בבוקר.

הייתי לוקח את האופניים ובשלב הראשון חוצה את רעננה, עם כל העלייה המעצבנת והבלתי-נסבלת של רחוב וויצמן, לנקודת המפגש שלנו, ליד הבית של מיכאל, בדרך כפר נחמן – הנקודה בה רעננה נושקת לשדות ולפרדסים של היישובים הסמוכים לה – רשפון, בצרה וכדומה. נסענו בדרכים האלו, החקלאיות, במקביל לפסי הרכבת, צפונה. לפעמים חתכנו מערבה לכיוון שפיים, לחוף הים הדי קסום, זה עם הצוק והבית-קפה המשונה ליד ארסוף. לפעמים המשכנו עד גבול נתניה. לפעמים סתם נסענו, בשבילים שלא הכרנו, כדי לחפש מקומות מגניבים לשים בהם את האופניים בצד, לשכב על הגב, לתת לשרירים הקצת-תפוסים מנוחה, לשתות מים, לצלם קצת, ולקחת את הזמן האיטי הזה, שיש רק בשבת בבוקר, ואת האוויר היחסית צלול שיש רק במקומות שלא צמודים לכבישים מהירים.

באחת מהפעמים האלה מצאנו מזבלה יבשה כזאת, מסתתרת בין העצים, ממש קרוב לרעננה. מעין מקום קסום כזה, בו כל מיני אנשים יודעים שאפשר לזרוק בו שקיות זבל ישנות, שאין כוח או זמן לזרוק כמו שצריך למזבלה אמיתית. רוב הזבל שם היה ישן. כל מיני פגושים של מכוניות, רדיו ישן ומצחיק מפלסטיק, המון ניירות, קופסא ישנה של קצף גילוח, ספר שירי אהבה מצהיב ועוד. נכון, זה קצת מעצבן שמחריבים ככה את הטבע, וזורקים זבל במקומות שאמורים להיות בהם בעיקר עצים, אבל המחזה, המזבלה המאולתרת, היבשה, הזאת – יצאה לגמרי פוטוגנית ומרהיבה.

היום, כשחיכיתי חולה וכואב לאוטובוס שיחזיר אותי מקריית שדה התעופה הביתה, דרך שהכרתי טוב מאוד במקום העבודה הקודם שלו, מצאתי עוד כמויות של זבל פוטוגני (ברמה קצת פחות טובה), מפוזר ליד תחנת האוטובוס. חיילים זורקים בדלי סיגריות, אנשי עסקים זורקים עטיפות של קטשופ, גרגרן כזה או אחר זורק ליבה של תפוח.

משהו בזבל הזה, שמתחיל לאבד את הצבעים האמיתיים שלו, להיות דהוי יותר, להנזק מהשמש, ובמקרים אחרים מנמלים ומזיקים אחרים, גרם לי להוציא את המצלמה מהתיק ולקחת כמה תמונות (כנראה שלא מוצלחות מדי, אבל זה מה יש). וגם לרצות להתקשר לרשות המקומית, או להנהלת שדה התעופה, או למי שלא יהיה אחראי לפיסת הכביש והמדרכה הזאת, ולהפציר בהם לשלוח מנקים.

הערה טכנית: מי שגולש לכאן עם ספארי, הדפדפן המוצלח מבית אפל, והוריד את גירסת הבטא החדשה שלו, וודאי שם לב שהדפדפן לא ממש מסתדר עם העיצוב של הבלוג. העברתי את זה לאחי המוצלח, שהוא גם האחראי הטכני של הבלוג, והוא ינסה לסדר את זה כשיהיה לו זמן (מה שבקצב הזה יכול להיות עוד שנתיים, בעצם). בינתיים אפשר לסבול, או לעבור לפיירפוקס – שם הבלוג עדיין נראה טוב.

דבר נוסף: הפודקאסט החמישי עלה לאוויר. אתם מוזמנים להאזין אם בא לכם.

במוזאון הפיצ’י, שנמצא בפירנצה (עיר די משעממת, למרות התהילה המאפיינת אותה), הרגשתי שאני לא יכול יותר, ועשיתי שוב את מה שהפך הרגל בטיול הגדול לארצות הברית, לפני קצת יותר משנה. “סליחה?” פניתי באנגלית עילגת לאחת מאנשי הצוות, “אפשר לקחת כיסא גלגלים?”.

פלטפוס זה דפקט די מצחיק. למרות שבמקרים מסויימים, כמו שלי, הוא חמור מספיק בשביל להוריד לפרופיל לא קרבי, ולמרות שאחרי הליכה ממושכת הוא יכול לגרום לכאבי תופת ברגליים, הוא רחוק מלהחשב כנכות של ממש. ובצדק. ועדיין, זה לא נעים. בארץ כמעט זה לא מורגש. רק לפעמים, אחרי ימים עמוסי הליכות, נניח, בכל מיני שבוע הספרים או פסטיבלים כאלה או אחרים, הרגליים מתחילות להציק. אבל שם, אפשר פשוט לחזור בערב הבייתה, לשבת, לנוח ולחזור לשגרה היומית, שביננו, היא די עצלנית – עם המון ישיבה. בחו”ל, לעומת זאת, זה אחרת.

כל יום הופך למרתון של הליכות, שבסופו (או באמצעו. או בתחילתו) הרגליים כבר כואבות. ואז חוזרים למלון או לצימר או לבית החווה (יאי בית חווה!), נחים כמה שעות, ושוב – יוצאים למרתון הליכה נוסף, לפני שהרגליים מספיקות להרגע. זה כיף, ורואים נופים, ופוגשים ערים, ולפעמים גם קונים צעצועים (מישהו אמר אייפון? לא אני), אבל בשלב מסויים הרגליים כל כך כואבות, עד שהן פתאום מפסיקות לכאוב. זהו.

השלב הזה שמעבר לכאב הוא הכי נורא. קודם כל, הוא נורא מלחיץ. הגוף מאותת שמשהו אמור לכאוב, שהרגליים האלה לא אמורות לשאת כל כך הרבה לחץ לכל כך הרבה זמן. אבל לא, הכל יחסית רגוע. אחרי כמה דקות כאלה, הגוף פשוט מתחיל, לאט לאט, להכנס למצב של אפיסת כוחות. מהר מאוד אין כח לדבר, שלא לדבר על להסתכל על כל אותו נוף וערים וצעצועים. פשוט נגררים, איכשהו, ומחכים לשעת המנוחה באותו מלון / צימר / בית. בסוף מגיעים, נחים קצת, מתעוררים במצב (יחסית) סביר, בו כבר שוב מרגישים את הכאב – ומתחילים את כל הסבב הזה מהתחלה.

אז אתמול, במוזאון הפיצ’י, הרגשתי שלהמשיך ככה יהיה אסון. יש משהו קצת מוזר בלשבת פתאום על כיסא גלגלים. יש הרגשה כזאת שהפריווילגיה, או העונש, של כיסא גלגלים, זה משהו ששייך רק לנכים האמיתיים. כאלה שבשום מצב שהוא לא יכולים לעמוד על שני רגליים וללכת. וככאלה, כל מי שנמצא על כיסא גלגלים זוכה למעין מבטי רחמים מלווים בסנוביזם (אבל אולי זה רק כי מי שיושב בכיסא הוא, מן הסתם, הרבה יותר נמוך מהעולם) מכל הסובבים אותו.

נכון, אנשים זזים ומפנים מקום ומחייכים חיוכים מאולצים, אבל יש הרגשה כזאת, שעמוק עמוק הם חושבים, “וואי, איזה מזל שאני לא הוא”.

ואכן מזל. מזל שאני לא הוא, אותו נכה שחייב להתנייד בעזרת הכיסא הארור כל הזמן. לא רק כי לנווט בכיסא כזה זה לא הכי פשוט בעולם, ושצריך וואחד שרירי ידיים כדי להצליח לצלוח כמה שעות רצופות בתוכו, אלא בעיקר כי העולם לא בנוי לנכים. מדי פעם מנסים להנגיש, לבנות רמפות, וכאלה, אבל אי אפשר, פשוט אי אפשר, לבלות יותר מעשר דקות ישובים בכיסא גלגלים מבלי שהצאוור יתפס. פתאום כל העולם משתרע למעלה. תמונות במוזאון הרחק מעל קו הראייה. פרצופים של אנשים מסתכלים עליך מלמטה, ועם התאורה מספיק חזקה אפשר לראות את כל מה שהולך להם בתוך הנחיריים. מחריד קצת.

לי זה היה ככה בדיוק שעתיים. שעתיים של מוזאון, שהיו קצת מביכות וטיפה משפילות ובעיקר לא נעימות, אבל היו עדיפות, בהרבה, על האלטרנטיבה. קצת מעציב אותי לחשוב שיש כאלה שאצלם זה תמידי. ולכן המסקנה היחידה שאני יכול לתת לכם, חוץ מלהקדיש יותר זמן לעיירות קטנות מאשר לפירנצה במידה ואתם מבקרים בטוסקנה, היא כזאת: תשמרו על הרגליים שלכם.

ג’ובאנה, בעלת הוילה בה אני ומשפחתי נתגורר בשבוע וחצי הקרובים, טוענת באתר האינטרנט של הדירות שהיא משכירה שיש בהן חיבור לרשת, איפהשהו באיזה לובי נידח. אין לי מושג מה זה אומר, ואם אצליח לארגן לעצמי איזו חצי שעה איכותית מול האינטרנט מאוחר יותר היום, אבל אולי. אולי לא. זה מה שכל כך יפה בטיולים לחו”ל – אי הוודאות.

הים התיכון נראה כחול מעבר למעטה העננים שנשקף מהחלון. כרגיל בטיסות שלי בשנים האחרונות, הושיבו אותנו ליד הכנף – מה שתמיד קצת מלחיץ, כי רואים אותה זזה לפעמים, ומתנדנדנת, ומבינים שכל הקטע הזה של מטוסים זה הרבה פחות יציב ממה שזה נראה על הקרקע. אבל היי, מאוחר מדי להתחרט, המזוודות כבר בתא המטען, בן גוריון כבר מזמן מאחורנו, אפילו נקודת האל-חזור כבר עברה. עוד שעה, פלוס מינוס, נוחתים ברומא, לוקחים את האוטו ששכרנו מראש, ומתחילים בדרך לטוסקנה, לעבר הוילה המסתורית של ליידי ג’ובאנה.

ב”חוצלארץ”, כנראה השיר המצויין היחיד באלבום החמוד של “בלגאן”, מנסה דנה ברגר, דרך המילים של דן תורן, לשכנע שמה שצריך לעשות זה להסתובב ברחובות העיר כאילו זו הייתה חוצלארץ. לשבת לבית קפה, בלי לתכנן מראש, להתחיל עם בחורה אקראית, מה שיהיה יהיה. תחשוב שזה חוצלארץ, כאמור.

לא שיש לי תוכניות להתחיל עם בחורות איטלקיות, אבל המחשבה של עשרה ימים חופשיים כאלה, בלי עבודה ובלי לוח זמנים מוגדר ועם קצת נופים חדשים ואוויר אחר עושה לי נחמד, שזה קצת עוזר לכך שגם יש בי צד שקצת חבל לו לעזוב את הארץ, אפילו לחופשה קצרה. איכשהו שני הצדדים מתאזנים להם יחדיו, ועם התקווה שהטיול הכי כיף ויעבור ללא תקלות – אני צופה חופשה משעשעת ויעילה.

מה יהיה עם חלשים ב-10 הימים הקרובים? אין לי מושג. הייתי רוצה לחשוב שאמשיך לעדכן כאן בקצב של השבועות האחרונים, הווה אומר פוסט כל יומיים-שלושה, אבל כאמור – חו”ל זה סוג של אי וודאות, וקשה לי להעריך אם יהיה לי על מה לכתוב, והאם יהיה לי מספיק זמן פנוי לכתוב את זה. אולי בעצם אני אעלה לכאן פוסטים מצולמים? אולי המלצות לטיולים? אולי יהיו עכשיו ימים שלמים בלי עדכונים? אין לי מושג.

בחו”ל, הרי, הכל אפשרי.

הנה, כנראה, החדשה הכי משמחת של השבוע: יריד שבוע הספר העברי בתל-אביב חוזר למקומו הטבעי, כיכר-רבין.

למרות שבדרך כלל הזכרון שלי ממש ממש גרוע בכל הקשור לדברים ספציפיים בילדות שלי, את הפעם הראשונה בה נסעתי לשבוע הספר בתל-אביב אני זוכר טוב מאוד. מתישהו לקראת סוף בית הספר היסודי, ההורים שלי ציידו אותי ב-120 שקלים לספרים, והפקידו את בטחוני על אחי הגדול. ביחד יצאנו לקו 47 של אגד, שעוצר ממש בכיכר רבין. התרגשתי. אני! ואח שלי! לבד! על אוטובוס! לתל-אביב! זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לעיר הזאת בלי ליווי של ההורים או הסבים, ובלעדיהם הכל, אפילו הדרך הקו 47 הידוע לשמצה, נראה גדול יותר ומרשים יותר.

אחרי חצי שעה של נסיעה (נו, זה היה לפני הרבה שנים, לא היו אז פקקים) הגענו. ירדתי מהאוטובוס, עברתי את הכביש שמתחת למרפסת של העיריה, ופקחתי את העיניים לרווחה. וואו. מי שלא חווה מימיו את שבוע הספר בכיכר רבין (שנקראה אז כיכר מלכי ישראל) לא יבין. משהו בכל הדוכנים הצפופים, בספרים הרבים המונחים לתצוגה בסדר מופתי, בעשרות המוכרים ובמאות האנשים מסביב, שמסתכלים ובודקים וקונים, הקנה לכל היריד הזה אווירה מיוחדת. אווירה שלא עברה עם היריד כשמארגניו החליטו, עקב המצב הבטחוני, להעביר אותו לגני התערוכה.

בכל מקרה, הסתובבתי עם אח שלי בעיניים גדולות. למיטב זכרוני יצאתי מאותו שבוע הספר עם ה”זבנג” שיצא באותה שנה (חתום, כמובן), ועם “ג’ינג’י וגנבי הצעצועים”, שגם אותו הצלחתי להחתים. חתימה! של גלילה רון-פדר (אז עוד לא היה עמית)! עכשיו זה בעיקר מצחיק אותי, אבל אז זה היה עולם ומלואו. אח שלי מצא גם הוא כל מיני ספרים שעניינו אותו, ואחרי כמה סיבובים חוזרים ונשנים בכל הדוכנים, כדי לוודא שלא פספסנו איזה ספר מעניין או מבצע שלא יחזור, ראינו שכבר מאוחר (היה איזה שמונה בערב, טירוף) ואצנו רצנו לתחנה של האוטובוס שהחזיר אותנו, עייפים אך מרוצים, הבייתה.

מאז זו כבר נהייתה מסורת. כל שנה, ביקור בשבוע הספר בתל-אביב. בשנים הראשונות עדיין הייתי תלוי באח שלי (או בהורים), אחר כך כבר הייתי גדול מספיק כדי לקחת אוטובוסים לבד או עם חברים. כל שנה חיכיתי בקוצר רוח לנסיעה הזאת, שאחריה הסיבובים בדוכנים, הבחירה הדקדקנית של הספרים (בכל זאת, היו רק 120 שקלים לבזבז), המפגש השנתי עם אורי פינק (שמתישהו באמצע גם לימד אותי קומיקס ביד-לבנים, והיה מעין מורה, מנטור וקמיקסאי מוערך ונערץ). העובדה שברעננה לא באמת מתקיים שבוע הספר, אלא מעין מכירת חוץ של אחת מחנויות הספרים הגדולות שלא כללה יותר מדי כותרים או הנחות, רק תרמה לרצון לעלות על האוטובוס ולנסוע ליריד הגדול בעיר הגדולה.

בשנים האחרונות אמנם הצלחתי לשמור על המסורת, אבל היריד לא היה אותו יריד. המעבר שלו לגני התערוכה, כאמור, קצת סירס אותו. ראשית, העקירה ממרכז העיר, למיקום שבשביל להגיע אליו צריך לצאת מהבית במיוחד ולקחת אוטובוס\אוטו\רכבת\אופניים\חתול, גרמו לו להיות הרבה פחות צפוף, וכהשלכה להרגיש פחות אורבני. אבל אני חושב שמה שיותר הרס זה המרחב הענקי שהוקצב ליריד במתכונתו הגנית. כל הוצאה קבלה הרבה יותר דוכנים ממה שהיא באמת הייתה צריכה, ובמהלך הסיבוב הקבוע במטרה “להקיף את שבוע הספר” יצא לראות את אותם ספרים חוזרים שוב ושוב בדוכנים שונים. בכיכר רבין הקטנה זה לא קרה: כל דוכן היה עולם ומלואו, והציג ספרים שהיו יחודיים רק לו. משם התפתחה מסורת ההקפה. מהידיעה שאסור לפספס שום דבר, שכל דוכן יכול להכיל את הספר שיעשה לי את השנה.

אז הנה. התחושה הזאת, והאווירה הזאת, והיריד הזה חוזרים ובגדול. אז נכון, שבוע הספר הפך לקצת פחות מפתיע מבחינתי (כל שנה אני עושה אותו דבר: מסתובב בדוכנים, מפהק, ובסוף מבזבז כמה מאות שקלים בדוכן של הספרייה החדשה, ההוצאה האיכותית ביותר והיחידה שאי אפשר למצוא הנחות שלה מחוץ ליריד), וסביר להניח שעם ההתבגרות על העסק יראה לי הרבה יותר קטן והרבה פחות קסום ממה שהוא היה כשהייתי ילד, אבל עדיין, קשה לי לא להתרגש.

אסיים את הפוסט הזה במשפט שהכי יתאים כרגע: אלוהים, אני לא מאמין שכרגע ציטטתי את ג’קו.

של מי היה הרעיון הגאוני הזה, לבוא לעבודה ישר משדה התעופה?

שלי. החשבון, לפני שבוע, היה די פשוט: המטוס שלי נוחת בסביבות חמש בבוקר. המשרד (לא של העבדוה הקבועה שלי, אלא זה שאני מגיע אליו רק פעם בשבוע) נמצא חמש דקות נסיעה משדה התעופה. אם אבוא ישר מהמטוס לעבודה, לא רק שאחסוך נסיעת אוטובוס מעצבנת ביום אחר בשבוע – אלא שגם אהנה מכמה שעות לבד במשרד, שיאפשרו לי לנמנם. לגלוש באינטרנט ומה לא. רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: העייפות.

טיסות לילה זה עסק ביש. כן, יש את הקטע שמרוויחים יום בחו”ל והכל, אבל בחייאת – בטיסה אי אפשר לישון כמו בן-אדם (במיוחד בטיסה של ארבע שעות), ואת היום שמרוויחים בחו”ל מפסידים אחר כך בארץ (או להיפך). לא בעיה אם נוחתים בסופ”ש – בעייה ענקית אם נוחתים בליבו של שבוע עבודה.

אבל מילא. אני לא כאן להתלונן. אני כאן להעלות על הנייר הוירטואלי מספר נקודות ומחשבות שצצו לי במהלך הטיול. מקווה שאזכור את כולן. כך או כך, יש לי הרגשה שזה יצא קצת ארוך, אז אעשה משהו שאני לא נוהג לעשות בחלשים בדרך כלל – וזה לגרום לכם ללחוץ על “קראו עוד” כדי להמשיך לקרוא. קיצר, נתראה אחרי הביפ.

ביפ

אומרים שהשבת יהיה חמסין.
אין בעיה, “חלשים” יספק פתרונים לכל ילד וכל ילדה…

אז ככה, אני יודע שאני חוזר על עצמי עם מדבר יהודה אבל מדבריות זה הדבר בחורף, אח”כ בקיץ כשחם איימים הולכים להתקרר בצפון.
אז ככה- דראג’ה. או נחל דרגה בעברית…
רובנו מכירים, לא כולנו עשינו, אבל מי שקצת יודע יגיד לכם שעכשיו זה הזמן! בעוד שבועיים, מקסימום חודש כל הגבים יהיו מעופשים ומסריחים מלאים ביונים מתות ולכלוך של מטיילים.
שבת הזו יש שרב, זה ימתן את הקור מהמים הקפואים. נכון לשבוע שעבר המים נקיים, הגבים מלאים ועדיין אין פקקי תנועה ממטיילים…
קחו חבל 50 מטר, קחו בגדים חמים וניילנו כדי שלא ירטבו, בגד ים, נעלי מים, המון שתייה ואוכל ליום (הכל שלא ירטב), סעו לים המלח עלו למצפה שלם (איפה שהמחסום של צה”ל, 20 ק”מ לפני\אחרי עין גדי) תחנו את הרכב בישוב ולכו על שביל עפר עד לירידה למורעאבת (יש ליד המושב שלט עם המסלולים, אפשר לקחת מפת סימון שבילים 8).
רדו ועקבו אחר הסימון לדראג’ה\נחל דרגה.
בסוף לתפוס טרמפים חזרה לאוטו. מומלץ שמישהו יתפוס טרמפים בעוד השאר מכינים ארוחת ערב בשפף הנחל… סתם כי זה כיף.
חייבים להתחיל מוקדם, שמונה זו שעה טובה, עד תשע. חייבים בגדים חמים. חייבים חבל. לא לסחוב יותר מידי.
יהיה קר, אבל עם חמסין… יהיה סבבה.

בהצלחה.

כשחזרתי מנפאל היה לי רעיון לכתוב יומן טיול ולפרסם אותו כאן. ארז בחוכמתו יעץ לי קודם לכתוב לפני שאני יוצא בהצהרות וצדק. חצי שנה אחרי ועוד אין לי כותרת.

הרעיון הכללי היה להעביר מעין יומן טיול שיהיה ענייני מספיק כדי שכל מה שמטייל יהיה צריך לעשות זה להדפיס את היומן וזהו, יש לו טיול מתוכנן- מסלול, ימים, המלצות בדרך ועלויות.
אז זה עוד בדרך.

פרויקט הטיולים בעצם יהיה אותו דבר, רק שאני אתחיל בקטנה. אני (והכותבים, בתקווה שיצטרפו) נמליץ על ימי טיול פשוטים, מקומות קסומים (אני לא באמת השתמשתי המילה הזו), מסלולים ארוכים וקצרים, מקומות לבקר והכל- בארץ ובעולם.

מעיינות חמים

חיוני מאוד לחורף שאוטוטו נגמר. כל מי שמכיר אותי יודע שמידי פעם אני בורח להעביר לילה במדבר יהודה. זה הכל, לילה, לא צריך יותר. האהבה הכי גדולה שלי בחורף היא המעינות החמים בשמורת חוף עין-גדי. למעשה, קיימים בעין-גדי (הקיבוץ) מיינות חמים שאותם הם משווקים כספא לאירופאים עשירים ואמריקאים ציוניים, אנחנו ישראלים פשוטים מחפשים מקום יותר חביב ואפילו חינמי. אז ככה, כולנו יודעים שעקב סכירת הירדן שמספק 30% מתספוקת המים השנתית לים המלח הימה המיוחדת מתייבשת ונסוגה, כמובן שעם הנסיגה נוצרות בעיות קשות למערכת האקולוגית כגון בולענים אבל גם נחשפים מעיינות תת-ימיים (בעבר כמובן) חלקם חמים וחלקם קרים, רובם לא מלוחים אך מאוד גפרתיים (מלבד עין פשחה). עד לפני כמה שנים אותו מעיין קטן ליד ביסה”ש עין גדי היה עלום שם ורק מקורבים ידעו עליו, לאט לאט התפשטה השמועה וסופי השבוע החלו להיות יותר ויותר עמוסים במטיילים שעצרו להשטף ולפתוח אוהל שם עד שהפקחים נשברו, הכריזו כחלק מהשמורה וכעת דרך הגישה נוחה אפילו לפריווט (למרות שאני לא הייתי עושה את זה עם פחות מג’יפון) איך מגיעים?
אם מכיוון ירושלים יש לנו בעיה, קשה למצוא את הירידה מהכביש ורוב הזמן עדיף להמשיך עד לפנייה לשמורת נחל דויד, להסתובב ולחזור, עמוד החשמל (לא מעץ, ממתכת) הראשון בצד ימין מהכיוון הזה (דרום לצפון) בערך מאתיים מטר אחרי הפניה לשמורה (בה הסתובבנו) מסמן את הירידה לדרך עפר. מכיוון ירושלים ניתן לראות שלט חום שמחווה על אכסניית הנוער וביסה”ש עין גדי מצד ימין ומייד אחריו משמאל אותו עמוד חשמל (כבר רואים את הפנייה לשמורה ולאכסנייה).
בדרך העפר ניסע 250 מטר עד לשלדה של מכונית (צד שמאל) ומייד אחריה ירידה לא חדה, בירידה נראה מולנו לשון יבשה הנכנסת לתוך ים המלח, בצד הצפוני של הלשון נמצא את המעיין. אבל איך? נחנה מול הלשון (סביר להניח שיהיו שם עוד מכוניות) ונרד ישירות לחוף שמצפון לה, נגיע לקו המים “(פעם היה שם נציב מלח שציין את הנקודה אבל בביקורי האחרון ראיתי כי קרס) ונתחיל ללכת צפון עד שנחתוך זרם מיים גופרתי חם, זו הנביעה, נטפס חזר במעלה הזרם בערך 15 מטר ונגיע לברכה. זהו המעיין, יאללה פנימה.

כמה נקודות חשובות- בבקשה לא לכלך את המעיין והסביבה, הוא כבר הרבה פחות יפה מאשר לפני שש שנים תודות למבקרים הישראלים. ניתן להשאר לישון באזור אבל חשוב לא להשאיר אוכל בחוץ (שועלים ותנים יאכלו אותו) ולנעול את האוטו טוב טוב, כי זה מדבר יהודה.

טיול מהנה.
 

אני יודע שזה אמור לבוא בתור תגובה לפוסט עצמו, אבל ארז נתן לי את פריוולגית היוזר וביי גוט, אני אשתמש בה!
בכל אופן, מעשה שהיה כך היה- כבר לפני זמן רב הבחנתי בפרסומות התמוהות, יותר בסגנון טיזרים לעניין הזיקוקין, בתור איש תרבות, העולם הגדול ולחליפין בליין, או בכלל סתם ישראלי ממוצע, חשבתי לעצמי כמה נפלא יהיה לראות את המופע כמעין מתנת יומולדת. מי שגם מכיר אותי יודע שחומרי נפץ ואני הולכים ביחד עוד מימי הגן (וכאן אני רוצה לעצור לדקת דומיה לזכר ברוריה, עוזרת גננת שהיתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון) ולכן היה רק הגיוני שאני אלך למפגן ה… ההמוניות הזה.
כאן אני רוצה להדגיש כי ארז מאז ומתמיד היה לי חבר טוב שחלק המון תחומי עניין איתי וגם ידע שמי יתלהב יותר ממפגן כזה מאשר אני. יתכן שבגלל זב הוא היה מופתע שלא באתי ולכן אני חייב לו הסבר מסוים. הלך המחשבות שלי בשבוע האחרון היו מאוד אנטי. אנטי גלובליזציה, אינטגרציה, אנטי ממשלתיות, אנטי תרבותיות, אנטי הכל… בין היתר, אחרי ל”ג בעומר מפכח למדי בהתנחלות קטנה לים בית לחם בשם תקוע, יומולדת 23 שגרר מחשבות אקסטנצאליות ונסיעה ארוכה באגד החלטתי, עוד באותו הבוקר, להדיר רגלי מהטקס הנ”ל. למה?
ראשית, אני כבר זקן, מאוד. אני לא יכול לדמיין את עצמי מתאמץ כל-כך, נאבק באוטובוסים מפוצצים וצירי תנועה חסומים בשביל כמה דקות של “שייני לייטס!” וחזרה ממש מאוחרת הביתה. מה גם שאין לי שום עניין בהדחסות עם 250 איש שלא לדבר על שלושת האפסים הנותרים… לבסוף, נקודה כואבת, ככל שזה עצוב ולמרות שאמרתי שלעולם לא אתבגר, מצאתי את בילוי היומים הבאים בחיפוש דירה בירושליים וביקור בפתיחת תערוכה של חברה טובה, יותר מאתגרים ומעניינים מאורות בשמיים. שלא יהיו אי הבנות, אני עדיין אוהב חומרי נפץ וזיקוקין ובכלל שטויות של ת”א, אבל כמו שירו של בילי ג’ואל- i’m in a jerusalem state of mind… אולי חבל, אולי לא. אז לכול 250,000 המיוזעים והנדחסים שהטריחו את עצמם לטובת המאורע- אני רק יכול קוות שנהנתם, באמת…

זה עתה חזרתי ממופע הזיקוקים בתל-אביב.
כן כן, הייתי אחד מברי מזל מעטים (מה זה מעטים? רבע מליון איש) שיצאו מספיק מוקדם מהבית ולא נתקעו בפקקי הענק שסתמו את כל איזור המרכז (הסיפורים בווי-נט עדיין מעבירים בי צמרמורת), וחוץ מבעיות קלות לתפוס אוטובוס מתל-אביב בחזרה הביתה, אפשר להגיד שלא הרגשתי כלל בבעיות תחבורתיות (בשעה 23:30, כביש החוף פתוח לגמרי, בלי שום פקק. כדאי לנסות).

מתישהו אחרי ההופעה, קבלתי טלפון מיובל (שגם כותב כאן! פלא!), ששאל איך היתה ההופעה, וסיפר שחבר שלו, שראה את ההופעה בטלויזיה ואף השווה אותה עם הופעות אחרות של אותה קבוצת-מהנדסי-זיקוקים, ממש התאכזב ואמר שההופעה הזאת הזכירה “מפגן זיקוקי יום העצמאות של עיריית קרית אתא”.
כמה דברים על ההערות מצד החבר הנ”ל של יובל, ובכלל, לכל ‘מאוכזבי המפגן’ שמופיעים בכל רחבי הרשת, כפטריות אחרי הגשם (או כפקקים אחרי מופע זיקוקים, אם רוצים להיות רלוונטיים):

מי שטרח לבדוק באינטרנט מופעי זיקוקים קודמים של החבר’ה הנ”ל, ואז השווה בדיקדוק את טיב ההופעה לאלה שקדמו לה, כנראה לא מבין מה הקטע במופעי זיקוקים. יש משהו קסום בלראות אורות צבעוניים בשמיים. בזיקוקים יש משהו שתמיד מחזיר אותי לילדות, כשהפרופורציות הצורניות עדיין לא מקובעות, ושכל צורה או עצם גדול נראה פתאום “הכי ענק בעולם”. כשרואים זיקוקים אפשר לשכוח מהכל, להתרכז רק בפיצוצים האלה, ובאורות הצבעוניים בשמיים, ומהתאורה הבאמת-הכי-יפה-בעולם הזאת.

וזה גם מה שהרגשתי בטיילת של תל-אביב. כמות לא מבוטלת של אנשים, כולם מסתכלים לשמיים בעיניים מזוגגות, משננים מדי פעם “וואו… איזה יופי… תראו את האור!”, שוכחים למשך 15 דקות מהצרות, מהעבודה, מהסכסוך הישראלי פלסטיני ואפילו מפקקי התנועה.

אז כן. היה מוצלח. היה יפה, והיו הרבה אנשים, וזו הייתה חוויה חד-פעמית, ואני לחלוטין לא מאוכזב או מצטער שהלכתי. עכשיו, אם תסלחו לי, אלך לישון. לילה טוב ומלא זיקוקים.