כמו (כמעט) כל בוקר, גם היום התחלתי את יומי בכביש מספר 5, רוכב בקטע שבין מורשה לגלילות. הקטע המקולל הזה של הכביש אף פעם לא מרגיש לי בטוח, לא משנה אם אני נוהג באוטו המשפחתי והיחסית מוגן, בקטנוע או במשאית משוריינת. ההרגשה הזאת על הכביש, שהיא לא רק מנת חלקי, מגיע מכל מיני סיבות: השתלבויות יחסית קצרות ללא ראות טובה, ריבוי משאיות, קרבה למקומות עבודה ומה לא.

כדי לצמצם כמה שיותר את הסיכוי שאפגע אני תמיד רוכב במסלול הימני, במהירות שנעה בין 90 ל-100 קמ”ש. גיליתי שבנתיב הימני לא מנסים לחתוך אנשים שנוסעים במהירות כזאת, כי רוב אלה ש-100 הוא הגבול התחתון שלהם בכבישים גם ככה נוסעים על השמאל, או לפחות בנתיב האמצעי. הנתיב הימני מאפשר לי גם חופש בריחה לשוליים כשצריך ומאפשר לי להיות יותר מרוכז ומודע למה שקורה מסביבי.

כך או כך, לקראת גלילות, חתכה אותי יונדאי שהגיחה מהנתיב השמאלי. אני לא יודע כמה מכם רוכבים על רכבים דו גלגליים, ולכן אתאר את התחושה שמתחוללת בגוף כשחותכת אותך מכונית בכביש מהיר: הלב יורד לתחתונים. ממש. כמעט כל חתיכה כזאת מסתיימת בידיעה הברורה שהעובדה שאני עדיין רוכב על הקטנוע (בניגוד למרוח על הכביש) היא הרבה יותר מזל משכל – מספיקה טיפת שמן אחת על הכביש, או איזה ענף, או אפילו סתם עיכול כדי שאצטרך להתמקם מחדש בנתיב (בתוך הנתיב שלי, כן?), וכשאוטו חותך אותי בתוך הנתיב דברים כאלה – שעלולים לקרות בצורה אינסטנקטיבית – הם עניין של חיים ומוות.

כך או אחרת, האוטו שחתך אותי עוד עשה זאת כדי לעקוף מימין מכונית אחרת. נזכר לרגע במהירויות: אני הייתי על 100 קמ”ש. המכונית האחרת הייתה פחות או יותר במהירות שלי. היונדאי היה משהו כמו 10 או 20 קמ”ש מהיר מאתנו. דהיינו – הבחור עקף מימין תוך כדי חתיכת קטנוע במהירות של כ-115 קמ”ש. משובח. כדי להשלים את התמונה – הוא גם היה עסוק בשיחת טלפון באותו זמן. אמנם בדיבורית, אבל עדיין.

כמה רגעים מאוחר יותר, כשאותה יונדאי פנתה לכיוון הבסיס הצבאי (אנחנו בגלילות, זוכרים?), הצצתי לשנייה ונחרדתי לגלות שהנהג שלה הוא איש קבע, סרן לפחות (לפי המדים הכחולים). האוטו היה אוטו צבאי, עם מספר ל”התקשרו אם עשיתי עבירת דרכים”, אך כשרוכבים על קטנוע אין בדיוק אפשרות להוציא פנקס ולרשום את המספר של הרכב – מה שכנראה הייתי עושה אם הייתי יכול, פשוט כי נראה לי מטופש שקצין בצה”ל, שאמור לפעול לטובתי ולהגן על חיי – מנסה בצורה עקיפה לסיים אותם.

ובינתיים, במקום אחר:

תיבת הדואר האוניברסיטאית שלי מפוצצת במה שאפשר להגדיר רק כ”ספאם רלוונטי”. עשרות הודעות כגון “דרוש עוזר תאורן להפקה”, “הבהרה לגבי המבחן בתאוריות”, “עוזר ההוראה של הקורס בסמסטר ב’ הוחלף” וכדומה נוחתות בה מדי שבוע, ככה שקשה מאוד לברור את ההודעות החשובות באמת (וגם כאלה יש לא מעט). כשהמצב הוא כזה, קבלת ספאם לא רלוונטי לתיבה הנ”ל הופכת להיות מעצבנת הרבה יותר.

אחד מחבריי לחוג שלח הודעת ספאם כזאת לפני כמה ימים, מכתובת הג’ימייל הפרטית שלו, בה הוא מזמין את כו-לם להופעה אלקטרונית בה הוא מנגן. מכיוון שברור שמדובר בבן-אדם חי ולא ברובוט מרושע, החזרתי לו הודעה בו ביקשתי בנימוס (באמת בנימוס!) שימנע בעתיד משליחה של דואר זבל אליי, מכיוון שכפי שהוא וודאי יודע התיבה מפוצצת גם ככה וזה מקשה על מציאת ההודעות הרלוונטיות. תוך דקות קבלתי ממנו תשובה בנוסח של “אתה צודק, אבל חשבתי שפקולטה לאומנויות יהיו יותר פתוחים לדברים כאלה. חחחחחחחחחח, כנראה הפקולטה למדעי ה”כאילו כזה”".

אחרי השוק הראשוני מהמייל שלו, שקלתי לרגע לכתוב לו שאני מצדי ציפיתי שאדם שלומד ב”פקולטה לאמונויות” ידע לפחות איך לאיית נכונה את המילה “אמנויות”, כאדם שעוסק באלקטרוניקה (נו, מוזיקה אלקטרונית, מספיק קרוב) ידע שקבוצת החוג שלנו בפייסבוק היא מקום הרבה יותר אפקטיבי לפרסומות כאלה, וכאדם נורמאלי באופן כללי ידע כמה ספאם זה מעצבן ולא יעשה לחבריו (לחוג) מה ששנוא עליו.

אחרי מחשבה של עוד חמש דקות וויתרתי על התגובה. אין לי מושג מי הבחור הזה, אבל לא הגעתי ללימודים כדי ליצור סכסוכים עם אנשים שעלולים לשבת לידי באחד השיעורים. אם הבחור לא מסוגל להגיב להודעה מנומסת ומנומקת שתוכנה היה “המייל שלך הפריע לי, חדל” ב”אוקיי, סליחה” אלא חייב להגיב בהתקפה – כנראה שהתקפה חוזרת היא לא מה שתגרום לו להבין שלהתנהג כמו בן אדם זה קצת יותר מלכתוב משהו בסטייל “אנחנו בפקולטה לאומנויות צריכים להיות פתוחים לאומנויות ולבוא להופעות חחחחחחחחח”.

מצד שני, כן הייתה בי ציפיה שסטודנטים לאמנויות ידעו להגיב בנימוס על הערות מנומסות (אפילו לא אמרתי להודות בטעות!). או שקציני צה”ל ינהגו כמו בני אדם כשהם על מדים. אבל נו, כמו שהרס”ר שלי היה תמיד אומר (שוב חזרנו לצה”ל) – ציפיות יש רק בכריות. וגם אותן אוכלים.

“הארץ” מדווח שהרמטכ”ל שלנו מתבייש. האם הוא מתבייש ברמת הביצועים המזעזעת של הצבא שלו במלחמות האחרונות? אולי על סירובו העיקש של הצבא לקבל על עצמו וועדת בדיקה חיצונית ניטראלית? לא. דווקא לא על הדברים האלה, ולא על עשרות דברים אחרים ששווה להתבייש בהם.

הוא מתבייש בגימנסיה הרצליה, התיכון התל-אביבי בו הוא למד בימי נערותו, אחרי שמנהל בית הספר הזה סירב להשתתף בתוכנית משותפת למשרד החינוך וצה”ל בו קצינים בכירים מגיעים לשוחח עם הצוות הפדדגוגי של בית הספר כדי להנחות אותם כיצד לשוווק את אהבת צה”ל לתלמידים שלהם.

מנהל בית הספר אמר שהסירוב לצה”ל לא נעשה בגלל שהוא שונא את הצבא, אלא בגלל שהוא לא מאמין, חינוכית, שלקציני צה”ל יש זכות, סיבה, או יכולת לבוא ולהנחות מורים מקצועיים כיצד לנסות ולחנך את תלמידיהם. על כך שבית הספר ככל הנראה אינו דוגל בנסיונות דרדור להשתמטות מעידים אחוזי המתגייסים הגבוהים: מעל 95 אחוזים מבוגרי בית הספר מתגייסים לצה”ל. אבל הרמטכ”ל עדיין מתבייש.

או שאולי הרמטכ”ל פשוט סיפק תשובה פופוליסטית לרעיון פופוליסטי? האם באמת יש לקציני צה”ל מקום במערכת החינוך? למה לא לתת, לשם הפלורליזם בלבד, גיבוי לאותו מנהל שסרב לתוכנית את אותו גיבוי שמקבלים המנהלים שקיבלו אותה בזרועות פתוחות?

התשובות, כמובן, קשורות קשר ישיר לכל החוט העבה שמקשר בזמן האחרון בין חינוך לצבא. מנהל עירוני א’ שדיבר מול תלמידיו נגד הכיבוש (לא נגד צה”ל, נגד הכיבוש!) כמעט נצלב בתקשורת (בתמיכת ובגיבוי משרד החינוך), ישיבות הסדר שמזוהות עם סרבנות מוצאות מההסדר ורביהן נצלבים גם הם על ידי התקשורת, ואפילו אוניברסיטת חיפה מכנה חיילי עורף (ג’ובניקים בלשון העם) “משתמטים למחצה” במחקר אקדמי (!).

המיליטריזם שקברניטי החברה הישראלית כופים עלינו חוצה את כל גבולות הטעם הטוב וההגיון. יותר מהכל זה מראה שחלק מקודקודי המדינה, החינוך והצבא ככל הנראה לא באמת מאמינים בצידקת הדרך ובנחיצותו של הצבא במתכונתו הנוכחית. הרי אם הם היו מאמינים בכל בלב שלם, הם לא היו מוציאים כל כך הרבה אנרגיות כדי לנסות לשכנע את הילדים במערכת החינוך שככה זה.

או שאולי המצב הוא הפוך? מיליטריסטים וותיקים, שועלי מלחמות, גנרלים ושרי בטחון רואים שחלה ירידה מסויימת בתמיכה בצה”ל וברצון להתגייס, ומעוניינים למגר את התופעה עוד בחיתוליה, שלא, חלילה, נגיע למצב בו רוב העם יחשוב שיש דרך אחרת מלבד כיבוש וצבא. כאילו, דמוקרטיה דמוקרטיה, אבל עד כאן.

אהוד קינן, חבר וקולגה לשעבר המכונה על ידי חבריו “אהוד קינן”, העלה מן האוב את התחזיות לשנת 2009 שכתבנו ביחד לפני קצת יותר משנה, ובדק איפה צדקנו ואיפה טעינו. אתם מוזמנים לבדוק אותנו בבלוג שלו, אני ערב לכך שיהיה לכם מצחיק.

ואם כבר נזכרנו בתחזיות, קבלו את התחזיות המאוחרות שלי לשנת 2010 (מינוס שבוע, כדי שלא תגידו שאני מרמה).

מזג האוויר: החורף ימשך שבועיים בדיוק, וגם בהם לא יהיה גשם אמיתי. זה לא יפריע למערכות הביוב העירוניות לקרוס בכל פעם שירד טפטוף. בסוף החורף הרשמי דני רופ יספר שלמרות שנראה שהיה מעט גשם, בעצם הגענו לממוצע הרב-שנתי אז אנחנו בסדר. לוולדרמונט תהיה נזלת, אבל בגלל שאין לו אף הוא לא יוכל לנגב אותה. אף אחד לא יגלה לדני רופ שאם לא יורד גשם בישראל במשך עשור רצוף, אז “כמעט הגענו לממוצע” זה מצב ממש ממש עגום. הקיץ יהיה חם ולח, אבל לבחורות עדיין יהיה קר ברגע שידליקו את המזגן, וכך כולנו נזיע למוות.

טלוויזיה: הטלוויזיה הישראלית תמשיך לייצר טלנובלות מחפירות, ואז לקרוא להן “דרמה מופתית”, לסווג אותן כסוגה עילית ולטעון שהן יצירות מופת. העונה השביעית של ארץ נהדרת תגמר כעבור שלושה פרקים מקוריים ושבעה לקטים, ותוכתר על ידי אותה מבקרת שהגדירה את הפרק הראשון שלה כ”גרוע ומחפיר” “העונה הטובה שלהם עד עתה”. שני כהן תודה שהיא לסבית ותהפוך לפעילה לזכויות בעלי חיים, ותסכים לתרום קצת מהאף שלה לוולדרמונט. הוא לא יסכים. ומה באמריקה? סדרות טובות יבוטלו כעבור שבעה פרקים, סדרות גרועות יחודשו לעונה שביעית ושמינית ותשיעית. הסימפסונס יגיעו לארץ הקודש, אבל לא לערוץ הראשון. מאט סמית’ יהיה דווקא אחלה דוקטור.

קולנוע: יהיה סרט אחד עם אדם סנדלר וסרט אחר עם בן סטילר, אבל בעצם זה יהיה אותו סרט בדיוק. יצאו יותר סרטים בתלת ממד ופחות סרטים עם דמויוות עמוקות. מספר הסרטים בכיכוב סת’ רוגן יהיה גדול ממספר הימים בשנה הקלנדרית. מישהו יתאכזב מהמשך של סרט שהוא ממש אהב. כולם יגידו שהם מאוד מרוצים מאמה וואטסון, אבל שמצד שני הרמיוני אמורה להיות בחורה רגילה ולא כוסית על, ככה שבעצם היא לא משהו. לוולדרמונט עדיין לא יצמח אף.

פוליטיקה: ביבי כמעט יפרק את קדימה, אבל אז בעצם לא יצליח לפרק את קדימה, לפחות שלוש פעמים. שאול מופז יריב עם ציפי לבני ואז יתפייס עם ציפי לבני לפחות שלוש פעמים. גלעד שליט כמעט ישוחרר מהשבי אבל בסוף בדקה התשעים ההסכם יגיע למבוי סתום לפחות שלוש פעמים. וולדרמונט יצטרף לש”ס, אבל בגלל שאין לו אף יודח.

אינטרנט: בנסיון נואש להחזיר ל-Wave את ההייפ שהלך לאיבוד, גוגל תחלק למשתמשים נבחרים “אנטי-הזמנות”, שיסגרו להם לסגור את חשבון ה-Wave שלהם. יפתח אתר חדש שלעומתו השימוש בפייסבוק ובטוויטר יראה לנו כהשקעת זמן נבונה ואיכותית, ולמרות זאת הוא יהפוך לאתר הכי פופולרי בעולם. בזק והוט ימשיכו להרחיב את הרשתות שלהן, ובעוד שנה נוכל לגלוש במהירויות של 20 גיגה, זאת בהנחה שנוכל לתפוס את שירות הלקוחות שלהם בטלפון כדי לשדרג. וולרמונט יפתח עמוד ב-Jdate.

חיים: ברגע שארז יחשוב “וואו, אני יכול להמשיך להפליץ תחזיות במשך שעות!” יצלצל הטלפון, וחברתו תצהיר מהצד השני של הקו שהיא הגיעה והיא מחכה לי למטה. ארז יצטרך לסיים את הפוסט באופן ממש מהיר, להתלבש ולצאת. יכול להיות שהוא אפילו יקטע משפט, או אולי אפילו מילה באמצע. וולדרמונט יגרום לארז להצטלם בעי

פתאום זה היכה בי: אני פרנואיד.

זו לא תכונה חדשה אצלי. מעין פדנטיות שמונעת מאיזשהו חשש בלתי נשלט מכל מיני דברים לא ממש סבירים. מסוג התכונות האלו שגורמות לכם לתהות באמצע יום העבודה אם כיביתם או לא כיביתם את הגז כשיצאתם מהבית, אפילו שלא באמת השתמשתם בגז באותו יום. אז תחושות כאלה, רק כל הזמן.

ככה אני מוצא את עצמי, יותר מפעם אחת בשבוע, חוזר לדירה אחרי שיצאתי אליה כדי לבדוק שהדלת של המקרר סגורה והתנור באמבטיה כבוי. תמיד כשאני בבית אני בודק שהדלת באמת נעולה מבפנים, ולא פעם אני יוצא מהמיטה החמה רגע לפני שאני נרדם כדי לבדוק שזה אכן כך. מדי פעם אני מכבה את מתג הגז במטבח, סתם כדי שאם במקרה הכיריים יחליטו שהן רוצות להתחיל לעבוד באופן עצמאי זה לא יגרום לשום דליפה.

היום, כשהחנתי את הקטנוע ליד האוניברסיטה, נפלה לי אחת הכפפות מתחתיו. התכופפתי, וכשהרמתי אותה הבחנתי בשני צינורות דקים וקטנים שתלויים מתחת לקטנוע שלי, יוצאים מהמנוע ולא מחוברים לשום דבר. המחשבה הראשונה שלי הייתה “נו, זה שום דבר, הרי נסעתי בו כרגע והוא כבר מסויים”. ואז הפראנויה נכנסה להילוך גבוה. בהתחלה בחנתי בידיים את הצינורות, ניסיתי לקבוע אם הם קרועים או חתוכים. אחר כך ניסיתי לבדוק אם נוזל מהם משהו. בשביל ההדרן הלכתי לחפש בין עשרות הקטנועים הדומים דגם זהה לשלי, כדי שאוכל להתכופף לידו ולבדוק האם הצינורות האלה הם עניין שבשגרה או לא (לא מצאתי קטנוע זהה).

באחת ההפסקות התקשרתי למוסך. כבר גמלתי בלבי להבריז מהשיעור, לרכב בזהירות ובאיטיות אליו בשביל שהמוסכניק יבדוק את הצינורות. לכו תדעו, אולי זה צינורות של הברקסים, או של הדלק, או של מה שלא יהיה! למזלי הייתי חכם מספיק בשביל לבקש את המוסכניק בטלפון קודם, ושאלתי אותו מה הוא חושב.

למרות שהייתי במוסך הזה בדיוק פעמיים (פעם לבדיקה שגרתית ופעם אחרי תאונונת שעשיתי עם מנעול הדיסק), המוסכניק זיהה אותי. “זה בסדר, אם זו הייתה בעיה היית מרגיש אותה מייד, ויוצאים מהמנוע צינורים לניקוז נוזלים שלא מחוברים לשום מקום”, הוא אמר לי בקול צוהל, ואז הוסיף בשקט, “תקשיב, אחי, אתה דואג יותר מדי, כל הזמן אתה שואל שאלות כשהקטנוע עובד כמו שצריך”.

ואז זה היכה בי. אז אני פרנואיד. נו, לכל אחד יש לפחות תכונה אחת מעצבנת ולא מוצדקת. לי יש הרבה יותר מאחת כזאת, והפראנויה ביניהן. נו, אז מה? מדי פעם זה קצת מביך, במיוחד כשהמוסכניק או האהובה מעירים לי, בנימוס, שאני קצת מגזים, אבל נו, בשביל שאני אוכל לישון בשקט אני מוכן לסבול עוד טיול קטן לדלת לבדוק שהיא באמת נעולה.

עכשיו תסלחו לי, אני חושב שאבדוק אם יצא עדכון אבטחה חדש לוורדפרס, שלא חלילה אסבול מהתקפת ווירוסים חריפה שתחריב את הבלוג.

סטופ דה פרינט, הולד הבריטיגנג, נפל דבר בישראל! או יותר נכון – ייפול דבר בישראל בסוף היום הזה, שהוא, מסתבר, יום הבחירות הרשמי לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב. הלובי הריק בדרך כלל של הפקולטה לאמנויות מלא בשולחנות, פלאיירים, חבר’ה שמטרידים בשאלה הנצחית “תגיד חבוב, אתה כבר הצבעת?” וכדומה.

המאורע הוא כל כך מכונן, כל כך חשוב, עד שהפסקתי באמצע את כתיבת פוסט הביקורת על אווטאר, ומהרתי לפתוח חלון חדש עם פוסט חדש. בחירות! חגיגת הדמוקרטיה! איזה כיף!

או גם: איזו תחושת גועל נפש. איזו בחילה. איזו צביעות. קרקס הבחירות התחיל לפני כשבועיים בערך. לפני שיעורים מרכזיים המובאים בפני כל החוג, עלו לבמה סטודנטים המתמודדים על מקום באגודה, וניסו לשכנע אותנו להצביע להם. ניסו זה אוברסטייטמנט. רובם פשוט מלמלו משהו לא מובן.

“כן, אני, אהההה, מייצג את החוג שלכם… אההההה… אני אדאג ל…. אההה…. כן, משהו, כן… אהההה, אז בעצם… אההה, תצביעו לי, כי…. אההההה, אז זהו, תצביעו” היה כנראה התסריט עליו המועמדים התבססו כשהם ניסחו את נאומי הבחירות שלהם. גם הפלאיירים הצבעוניים שהם חילקו (תוך כדי חוסר התחשבות משווע בסביבה, הייתי מצפה מאנשים צעירים להבין שפלאיירים זו צורת פרסום שחלפה מהעולם ולא לבזבז כל כך הרבה נייר לריק) לא אמרו כלום.

גם כשניסיתי לשאול את אחת הסטודנטיות שחילקה לי פלאייר בהפסקה מה האידיאולוגיה של המועמד שהיא קדמה, היא גמגמה שאין לה בעצם מושג, והיא סתם עוזרת לו ועושה לו טובה. המועמד עצמו, אגב, לא נתן לי הסבר מעמיק יותר. “אני פה כדי לייצג את האינטרסים של החוג באגודה”, הוא ענה, אך כשהקשתי ושאלתי אותו מה האידיאולוגיה שלו, ואיך הוא מתכוון להביא אותה לידי ביטוי אם יבחר – הוא שתק.

זה לא חדש שבדמוקרטיה אנשים מצביעים מחוסר ידיעה. תראו לי יותר משני אנשים שאתם מכירים שמכירים את המצעים המפורשים של המפלגות אליהם הם מצביעים בבחירות לכנסת, שלא לדבר על לראשות העירייה. אני יכול להניח שרוב המתמודדים לאגודה חשבו שאם גם ככה רוב האנשים לא יטרחו לבדוק את העניין, אין שום טעם או עניין לכנס אידיאולוגיה – גם ככה אנשים יצביעו לחברים שלהם או לאיש עם השם הכי קליט (זו הסיבה, אגב, שאני די בטוח שבחור בשם שי גבסו יזכה אצלנו).

אני העדפתי להמנע. אני יודע שפה ושם קיימים מועמדים עם אידיאולוגיות מוצקות מאחורי בקשתם להצביע להם. חלק מהם אף ניסו להסביר לי מה היא. אבל כאשר מערכת הבחירות כולה מבוססת על מתמודדים חסרי אידיאולוגיה, ובוחרים שכלל לא יודעים מה יהיה כח של אותם נבחרים, ולמה בדיוק הם צריכים לעזור להם להגיע למעמד הנבחרים, אני מעדיף להשאר מחוץ לקרקס.

רק מה, בשביל הטעם הטוב לקחתי עוגיה מהשולחן של אחת התנועות הגדולות ביותר בקמפוס שמנסה לשכנע אותי להצביע לנציגיה. הם טוענים שהם טהורים ולא מושחתים ושטובת הסטודנטים עומדת בראש סדר העדיפויות שלהם ושהם לא עוסקים בכלל בכל הפוליטיקה הזאת. העדפתי להמנע מלהסביר להם כמה העוגיות שלהם מזכירות את הנקניקיות המפורסמות ממרכז הליכוד. פשוט הודתי להם על המתנה, והגעתי למסקנה שלפחות הבחירות האלה עושות לי קצת מתוק עם הקפה.

זהו. עברנו את זה! המאבק מאחורינו, והאייפון סוף סוף נמצא באופן רשמי בישראל. אחרי מספר ימים של אייטמים עיתונאיים רבים (בעיקר בעיתונות הכלכלית), השקת חצות לא אופיינית (שכנראה נועדה בעיקר לצרכי שיווק ולא באמת בשביל למכור מכשירים) ועוד הפתעות, נראה שסוף סוף אפשר לנוח ולהתרפק על הגאווה הלאומית החדשה שלנו. נינט, רדי מהכותרות, את כבר לא המאמי של המדינה! מהיום יש לנו (תרועת חצוצרות) א-י-י-פ-ו-ן-!

בואו נהיה כנים לרגע: ברור שההייפ ששרר בימים האחרונים עקב הגעתו של אותו אייפון היה מוגזם מדי. מדובר בסופו של דבר במכשיר סלולרי, ואפילו אם הוא המוצלח ביותר מבין אלה המוצעים כרגע בשוק (ואני לא אומר שהוא כזה), זה עדיין לא כזה ביג דיל. סלולר. סה טו. מצד שני, על הייפ הזה בדיוק אני מעוניין לכתוב. בימים האחרונים שררה אווירה קצת מצחינה, בעיקר בבלוגים, מדורי הטכנולוגיה והעיתונות הכלכלית שלנו. בעולם האמיתי, אגב, השקת האייפון הייתה כמעט בלתי נראית, אבל כאחד שהוא גם קצת בלוגר בהווה, וגם הרבה כתב טכנולוגיה בעבר, אני יכול להבין למה אנשים מסויימים מרגישים מיאוס גדול מאותו הייפ ומאותו אייפון.

כך או כך, האשמים כאמור הם העיתונים הכלכליים, מדורי הטכנולוגיה והבלוגרים. בואו נראה מה יש להם להגיד להגנתם.

כמובן שהעיתונות הכלכלית, שהייתה אחראית לרוב ההייפ, תגן על עצמה ותגיד שהאייפון חשוב כל כך לא בגלל שהוא זה מגניב, אלא בגלל שהוא מכריח את חברות הסלולר להתחיל לחשוב על מודלים עסקיים חדשים, על יציאה לחירות מאימת הפלאפון-סלקום-אורנג’ (ובחג החנוכה! כל כך סמלי!) לטובת בריכת הטריליונתלאפים אפליקציות של האפ סטור וכדומה. ההשקה, אם נקשיב לתשובה התיאורטית של העיתונות הכלכלית, היא שאולי זה רק סלולר, אבל זו גם רעידת אדמה של ממש בתחום התקשורת בארץ, וככזו יש להתייחס אליה בהתאם.

גם מדורי הטכנולוגיה יכולים להסתתר מאחורי חומה דומה: זה האייפון, חבר’ה! זה הגאדג’ט הכי נחשק בעולם, זה שינע עשרות מיליוני יחידות! אנחנו חייבים להתייחס לזה, ואם מנקודת מבט עיתונאית-אקדמאית בלבד. טוב. נניח.

הבלוגים הם כבר מקרה מצער יותר, במיוחד בגלל שרוב הבלוגרים יצאו נגד האייפון. נראה לי שבימים האחרונים קראתי יותר פוסטים של “עשר סיבות לא לרכוש אייפון” מאשר כמות מכשירי האייפון שעתידה להמכר בכל הארץ בעשור הקרוב. הבלוגרים בהמוניהם טענו הרבה טענות, חלקן נכונות, חלקן שקריות. זכותם, כמובן. הבלוגיה בדרך כלל יוצאת כנגד הייפים (אלא אם כן מדובר בהייפים שהיא עצמה יצרה, ע”ע דב חנין) והאייפון לא יוצא מהכלל כאן. העיתונים והמדורים הטכנולוגים מתלהבים מהפלא של אייפון? אנחנו נצא נגד. ניתן אלטרנטיבה. נראה לקוראים שיש דרך אחרת, דרך חסרת אייפון.

הבעיה שלי עם פוסטים כאלה הם בעיקר הריח החמוץ הנידח למרחקים שנפוץ מהם. מעין תחושת התנשאות של “כולם רוצים אייפון! אנחנו יותר טובים – אנחנו נגד אייפון!!!!!!1″. בתור בעל אייפון איני מרגיש צורך מהותי להגן על הבחירה שלי ועונה לכל מי ששואל אותו אם כדאי אייפון או לא ש”תלוי, לי המכשיר הזה מתאים, אתה יכול לשנוא אותו – הכל תלוי בצרכים שלך ואם מסך המגע יהיה לך נוח”. הבלוגרים היוצאים נגד האייפון, לעומת זאת, מנסים באופן מאוד מאוד בוטה להגן בחריפות נפש על הבחירה שלהם כנגד האייפון. שלא במודע, הם יוצאים fanboys אולטימטיביים – פשוט לא בעד מותג או מוצר מסויים אלא נגדו. כך או אחרת, אם יש סוג אחד של אנשים שאף פעם לא אוכל לסמוך על דעתם הם פאנבוייז.

אז מהי דעתי הסופית בנוגע לכל העסק? שאייפון זה סבבה אם זה סבבה לכם. שההשקה שלו, שהואדרה בעיתונים ובחדרי החדרים של הבלוגרים, הייתה כמעט בלתי נראית במציאות (מרבית מחבריי הלא גיקים כלל לא ידעו שהוא הגיע, שלא לדבר על השקות החצות שלו). שבסופו של דבר, נחמד שישראל נכנסה לאחת המדינות בה אחד המכשירים הסלולריים המצליחים והמדוברים בעולם מופץ בה באופן רשמי (לא מסיבות של אהדת אפל, אלא מהסיבה שכיף להיות חלק מהעולם הגדול).

ובעיקר שיאללה, חבר’ה, קצת פרופורציות.

אין לי בעיה תרבותית עם “האח הגדול”, למרות שבדרך כלל איני נמנה על חסידיה. את העונה הראשונה ניסיתי לראות והיא פשוט שעממה אותי מדי מכדי לצלוח פרק שלם. גם את עונת ה-VIP ניסיתי לדגום פעם אחת ונתקלתי באותה עונת שעמום. שלא כמו רבים ממתנגדי התופעה, אני חושב שמדובר בסדרת ריאליטי בידורית ותו לא. היא לא יצירת המופת שחלק מחובביה עושים ממנה וגם לא הורסת התרבות כפי שמתנגדיה תופסים ממנה. היא סדרת טלוויזיה עם קצת יותר מדי הייפ (מצד שני, כל סדרה בקשת היא סדרה עם יותר מדי הייפ) וקצת יותר מדי אסי עזר. זה הכל.

ובכל זאת, אתמול מצאתי את עצמי עם כאב ראש מטורף של עייפות אחרי יום לימודים ארוך מדי. הגעתי הבייתה בדיוק כשהפרק התחיל, ואמרתי לעצמי “יאללה, למה לא, זו יכולה להיות המנוחה שהראש שלי כל כך זקוק לה”. הבאתי שקית של ביסלי מהמטבח, הדלקתי את מפזר החום (שמתם לב שנהיה קר מאוד בלילות? ממש חורף) והתרווחתי בספה. יאללה ארז, יאללה אסי, נראה מה יש לכם לתת לי. והו, היה להם מה לתת.

אחרי הצפייה בפרק, מתחילתו ועד סופו, הרגשתי בעיקר כאילו צפיתי בתאונת רכבת. זה היה מחריד, זה היה לא נעים, זה עשה לי הרגשה כזאת של כאב בטן, אבל לא הצלחתי להתנתק מזה כתוביות הסיום. האם זה אומר שזהו, התמכרתי, הפכתי לאחד העם ומעתה גם שמי יתנוסס כחלק משלושים אחוזי הרייטינג של התוכנית? כנראה שלא – ארחיב למה בהמשך.

אבל לפני ההמשך, זה מה שקרה אתמול באח הגדול, למי שפספס: אחת מהדיירות בבית, בחורה הריונית שנכנסה עם בעלה בשם מעיין חודדה (נראה לי), התגלתה כבחורה די מחרידה, שהמילה המתאימה ביותר לתאר אותה תהיה בהמה (בלי קשר להריון שלה, כמובן). היא קיללה ללא הרף את הדיירים האחרים, רבה עם רבים מהם, שרה בקולי קולות (וזיופי זיופים) מבלי להתחשב באחרים וכדומה. דן-יה כינתה אותה בפוסט משלה בחורה חסרת כבוד לאף אחד ולשום דבר, וזו הגדרה די קולעת. חלק מהמשתתפים ביקשו לצאת מהמשחק עקב ההתנהגות שלה (והתבקשו “לישון על זה לילה”), והבחורה עצמה ספגה מספר אזהרות מהמצלמה המכונה “האח הגדול”. האזהרות לא עזרו, החודדה המשיכה להתנהג בצורה לא נאותה, עד שבסופו של דבר הגיעה “ההודעה הדרמטית” עליה עשו לנו טיזינג כל הערב, וכולנו בושרנו, בשידור חי, שמעיין הודחה עקב ההתנהגות שלה.

הצפייה בתאונת הרכבת ששמה חודדה הייתה מרתקת. אנחנו פוגשים באנשים כמוה כל יום, בין אם זה בכבישים, בתור למכולת או סתם בעימות מקרי ברחוב. אף הפעם, כשבחורה כזו הייתה לכודה על מסך הטלוויזיה שלנו, ויכולנו לראות אותה מצולמת ומתועדת מכל הזוויות ומכל הכיוונים, כולל ווידויים מדהימים של “אני לא מבינה מה הם רוצים ממנייייייייייייי הרי הם התחילו איתייייייי זה הגיע להם הגיע להם אני הייתי בסדר גמורררררררררר”.

היה משהו מאוד מביך בצפייה הזאת. זה הרגיש לי קצת כמו ביקור בגן חיות. כולם עומדים סביב הכלוב של איזה קוף טיפש במיוחד, שמנסה פעם אחרי פעם לטפס על עץ ונופל ממנו. הוא נופל, כואב לו, אבל הוא מתגבר ומנסה שוב, הולך כמו עיוור לכישלון אליו הוא נידון מראש. בהתחלה אנחנו מובכים, אבל מהר מאוד אנחנו צוחקים. וואו, איזה קוף טיפש, איזו חודדה מטומטמת, איזה יופי שהדיחו אותה.

בתור צופה מודע, אגב, אינני יכול שלא לתהות מה הייתה הסיבה האמיתית להדחה. האם האופי הדוחה של הגברת? יכול להיות, אבל אני מרשה לעצמי להטיל ספק. אנחנו חיים בעולם כל כך ציני, שהדבר היחיד היותר ציני והנצלני ממנו הן זכיניות הערוץ השני, שלא פחדו בעבר לנצל אנשים כמו חודדה, ואין סיבה שיתחילו לעשות כך כיום. הסיבה, לדעתי, וזו ספקולציה בלבד, היא למנוע מצב של “בסרט הזה כבר היינו”. הרי העונה הראשונה של האח הגדול בוססה על קרב השחורים בלבנים, הערסים בחנונים, הקולניים בשקטים. להשאיר את חודדה משמעו לעלות שוב על אותו הנראטיב (הרי אף קהל שפוי בדעתו לא ידיח את אותה חודדה שמספקת כל כך הרבה אקשן), והמפיקים לא יכולים להרשות זאת לעצמם אם הם רוצים להשאיר את הקהל מרותק למסך. אבל זו, כאמור, רק ספקולציה על ההדחה. לכו תדעו מה הייתה הסיבה האמיתית לקיומה.

ההדחה המדוברת, אגב, היא גם הסיבה בגללה אין לי ממש סיבה או רצון להמשיך ולצפות באח הגדול. “קשת” סיפקו לי פרק שלם, עם התחלה אמצע וסוף. חודדה עיצבנה, חודדה ננזפה, חודדה עפה. כל המסביב (איך יגיבו הדיירים, איך יגיב בעלה וכדומה) הם רעשי רקע לסיפור האמיתי, שנגמר כמו שהתחיל. להתראות חודדה, להתראות האח הגדול.

אתמול יצא לי לראות הצגה. לא עניין גדול, אבל היי, מאורע די נדיר בשבילי בשנים האחרונות למרבה הצער. ההצגה המדוברת הייתה “חמישה קילו סוכר”, שהוצגה בהאנגר של תאטרון גשר. כבר מקריאת התיאור שלה הייתה לנו הרגשה שמדובר במשהו שיזכיר הפקת חובבים, אבל בלענו את תחושת האליטיזם, והזמנו כרטיסים.

מכיוון שאני לא משוכנע שתרוצו בהמונכם לחפש את תקציר ההצגה באינטרנט, אכתוב אותו כאן בשבילכם: בחור צעיר נקלע לסדרת מפגשים לא צפוייה עם סבו המת, שמבקש ממנו לתקן עוול הסטורי ולבקש מנכד של חבר וותיק שלו מתקופת המלחמה, שכותב עליו ביוגרפיה, שיוסיף שורה קטנה בנוגע למעורבתו של אותו סבא בהברחת סוכר לעיירה קטנה בברית המועצות. סוג של הצגת מד”ב, שהתגלתה ככזאת שמודעת לעצמה מאוד, והתכתבה לא מעט עם היותה הצגה. השחקנים יצאו לא אחת מדמותם, דיברו ישירות עם הקהל או בינם ובין עצמם, שיתפו ב”לבטים” שעלו בכתיבת המחזה והחזרות עליו וכו’.

כבר בכניסה לאולם, הבנו שנקלענו להפקה כזו או אחרת שמקורה לפחות היה בבית ספר למשחק. כל הקהל, מלבדנו, הכיר זה את זה. נושאי השיחה החמים סביבנו היה מי נמצא באיזו שנה (ציטוט נבחר: “הפלצנים האלה משנה ג’ מתנשאים עליי כי אני רק שנה ב’! מניאקים!”), על איזו הפקה או תרגיל עובד מי, איזה מניאק המורה הזה ואיזה נחמד המורה האחר. הבנתם את הרעיון.

ההפקה עצמה, אם להודות, הייתה בהחלט מהנה. לא הצגת העשור, רחוק מזה, אבל היא בהחלט סיפקה שעה וחצי של כיף, הציגה שחקנים טובים, דיאלוגים חביבים ורעיונות מעניינים (אם כי לא עמוקים כלל). היו לה גם לא מעט בעיות, כשהגדולה מכולן הייתה שהיא הרגישה יותר כמו תרגיל בבית ספר מאשר הצגה של ממש: נראה שהיוצרים שלה כתבו טיוטא ראשונית והחליטו לרוץ איתה, כך שהתוצאה הסופית הייתה לא מלוטשת מספיק. אך למרות זאת, כאמור, מהנה.

התהייה הגדולה שלי הגיעה אחרי שההצגה נגמרה. בזמן שזרמנו עם הקהל אל מחוץ לקהל, שמעתי מסביבי לא מעט את המילה “גאוני” נזרקת לאוויר העולם. “זו הייתה ההצגה הכי טובה שראיתי בזמן האחרון!”, מישהו אמר ברצינות תהומית. “אני הולך להמליץ לכל מי שאני מכיר לראות את זה”, אמר אחר. כולם, להזכירכם, סטודנטים לתאטרון.

לאן נעלמה בעצם הביקורתיות? האם הפסיקו ללמד את הסטודנטים האלה לראות, לנתח ולבקר את ההצגה שהם רואים? ללמוד מהדברים הטובים והרעים שלה? לא ברור. מצד שני, בעולם בו כל מי שיצא מ”ממזרים חסרי כבוד” מלמל “טרנטינו הזה – גאון” בשיא הרצינות – אני מניח שלא הייתי צריך להיות מופתע.

נתחיל במשהו שעליתי עליו, שבעצם לא קשור לכלום: המילה “סלבית” (ע”ע סלב) היא המילה “לסבית” בסיכול אותיות (או שמא: שיכול אותיות? האינטרנט טוענת שאפשר גם וגם). מוזר? לא אכחיש. אבל לא קשור לכלום. נמשיך הלאה:

דן-יה שוורץ. דן-יה היא בחורה משכמה ומעלה. גיטריסטית פרועה בלילות (בלהקת דפנה והעוגיות), אמא חרוצה ביום, ועובדת היי-טק (סוג של, לפחות) בין לבין. גברת יה שיחקה בראש לאחרונה עם הרעיון להצטרף לבית האח הגדול. על פניו, חשבה, מדובר בהימור בטוח, קאסטינג מתבקש: כוכבת רוק, אמא ולסבית בדמות אחת, שגם יכולה לזמר במקלחת ולעשות אייר-גיטר מרשים במשימות.

מכאן לכאן, ואחרי דין ודברים עם ההפקה, הוחלט בעל פה שהיא אכן תקפוץ לבית. דן-יה, ככל הנראה, לא הייתה שלמה עם הליהוק, ומיהרה לכתוב עליו פוסט בבלוג שלה. עד מהרה, קראו מפיקי התוכנית את הפוסט, והחליטו שעם דיירת כזאת אין להם מה להתעסק (מה גם שפרסום העובדה שמישהו הולך להשתתף באח הגדול פוסלת את השתתפותו, לפי תקנון התוכנית). וכך, עוד לפני שהליהוק הפך לרשמי והחוזים המתאימים נחתמו – הודחה דן-יה באכזריות מהבית. הקורבן הראשון, לפני שהעונה השלישית אפילו עלתה לאוויר.

הסיפור הקטן הזה גרם לי לתהות פה ושם על מהות הכוכבות. דן-יה התארחה לאחרונה ב”פודקאסט זה לחלשים“, תוכנית הרדיו-אינטרנט השבועית (עלק) של אהוד קינן ושלי. איני בקיא בנתונים של הפודקאסט, אבל אני מעריך שבמקרה הטוב היו לו, נניח, 30 מאזינים. אם הגברת שוורץ, לעומת זאת, הייתה נכנסת לבית האח הגדול, והופכת באחת לסלבית במובן הכי המוני של המילה – סביר להניח שהמספר היה מכפיל את עצמו פי עשרה לפחות. אם היא הייתה נשארת לפרקים האחרונים – פי אלף ועשרת אלפים ומי יודע מי כמה.

אז נכון, לתפוס טרמפ SEO על חשבון כוכבנית ריאליטי הוא לא הדבר הכי טהור בעולם, אבל היי – כניסות לפודקאסט! שמח! וגם: לפני שהתחלנו להקליט, שיחקנו קצת, דן-יה ואני, ברוק בנד. פתאום תהיתי כמה בשכל הייתי יכול לעשות אם הייתי מצלם קצת. אם דן-יה הייתה הופכת לסלבית, הייתי יכול בקלות למכור את התמונות למדור הרכילות המדור לביתי, ואם לא אליו אז לפחות למי שמביא את המשחק הזה לארץ.

מכאן, כמובן, עוברים לעתיד, הבלתי נמנע, של כוכבת תאורטית כזאת: דן-יה הייתה מנצחת (או מפסידה, אבל ביננו, היא הייתה מנצחת) את “האח הגדול”, מגלה שהפרס הכספי, אחרי קיזוז מיסים, מספיק בקושי לחבילת חיתולים, ומתנחמת, לפחות, בכך שהיא הפכה תמורת שיעבוד הדמות שלה לצופי ערוץ 2 לדמות המזוהה והאהודה ביותר בארץ.

האגו טריפ בעקבות הגילוי יטריף אותה על דעתה. היא תפרוש במהירות מ”דפנה והעוגיות” (הם קטנים עליי”, ותקים להקה מתחרה, “דן-יה והשוקולדות” (כי ידוע ששוקולדה זה הרבה יותר מוצלח מעוגיה. באמת! תשאלו את כולם), תזניח את בנה הקטן לטובת בייביסיטרים מתחלפים, תתמכר לטיפה המרה (קפה. למה, למה חשבתם שהתכוונתי?), תעבור לגור מתחת למדרגות של צלמי הפאפארצי ומה לא.

ואז, אחרי חודש, ישכחו ממנה. היא תדעך. פרצופה ישכח. כבר לא יבקשו ממנה חתימות ברחוב. היא תשאר חסרת כל. ממש כמו שפרה מי שזכתה בעונה הראשונה של האחהגדול, או, אלפי הבדלות, האקס הזה של מאיה בוסקילה שזכה בשנייה.

מה אני בעצם מנסה להגיד כאן? האם עדיף לה לדן-יה שהגורל פתר אותה מהגורל האכזר, ומנע את הפיכתה לסלב-על לפני שיצאה למסלול זה? האם היא תשאר מאושרת ושמחה במקומה הנוכחי? האם בנה יגדל בריא ומאושר יותר עם אמא נורמאלית, ללא מניירות וללא תספורת קארה המאפיינת את כל המגה סלבית (ע”ע נינט ואותה שפרה ממקודם)?

אולי. מה שבטוח יקרה הוא שהרייטינג של “פודקאסט זה לחלשים” ישאר ברצפה. חבל.

אני לא חושב שיש משהו עצוב באנשים שמתאבדים. קשה לי להתאבל עליהם, או לרחם עליהם. הם בחרו את דרכם האחרונה, ואפילו אם הדרך לאותו שביל אחרון הייתה טראגית ומעוררת רחמים, מעשה נטילת החיים עצמו הוא בחירה מודעת, דרך להתחמק מכל מיני צרות, ועל כן אין לי שום סימפטיה לגביהם. גם לא שנאה, אגב. אני פשוט אטום לזה. בן אדם התאבד? יופי לו, מקווה שטוב לו שם מעבר לחיים, עכשיו תנו לי להמשיך את היום בשקט.

עם זאת, זה יהיה לא נכון להגיד שהתאבדותו של דודו טופז לקראת סוף השבוע השאירה אותי אדיש. אין מה לעשות, דודו הוא דודו, והסיפור שדוד נקלע אליו, או אולי יש לנסח את זה “הסיפור שדודו גרם לכולנו להקלע אליו” היה מדהים בראשוניותו ובקיצוניותו. בדרן-על שהפך לסוג של מאפיונר חסר לב, ששולח בריונים להכות את אנשי התקשורת שדחו אותו, ולא סתם צ’אפחות אלה מכות נמרצות, לפעמים מול ילדים, לפעמים סתם מול כלבים, זה סיפור מטורף. טופז, שאף פעם לא אהב לרדת מהכותרות, הגיע למצב בו הוא לא יכל לשאת את האחריות על מעשיו בעיתוי אירוני: שמו ירד שוב מהכותרות, ופינה מקום לגל מעשי האלימות שפוקד את הארץ. בהתאבדותו, ציווה לנו דודו טופז עוד לפחות כמה ימים של כותרות ראשיות בכיכובו, של סיפורים מרגשים במוספי סוף השבוע (עוד על זה בהמשך) וחשיפות בלעדיות על כך שבתא המעצר שלו לא כיוונו מצלמה לכיוון המקלחת – וחבל, שכן סביר להניח שהיינו מקבלים גם חשיפה בלעדית באחד מערוצי הטלוויזיה – הפרופיל המלא, הלא מצונזר והעירום של טופז ברגעים האחרונים לחייו.

נחזור להתאבדויות.

כשהייתי בכיתה יא’, התאבד מי שהיה אז המורה לספורט שלי. כדי שאנשים שמחפשים את שמו האמיתי בגוגל לא יעלו עליי, אקרא לו נהר ערני. מי שמכיר יעשה את ההיקש לשמו האמיתי לבד. מי שלא יוכל לנחש. בכל מקרה, נהר, בחור חסון ואכזרי, שנודע ברחבי רעננה כמורה לשחייה מהקאנטרי קלאב שנהג לזרוק ילדים קטנים למים כשהם בוכים ומתים מפחד אך מנגד כמי ששכל את בנו במלחמה, נקלע לחובות, וכשהבין שהוא לא יוכל להחזיר אותם מבלי לשעבד את חייו לבנק, הוא לקח רובה ומכונית לשדה, ותקע לעצמו כדור בראש.

זה קרה בחופשת סוכות. אני, באותו זמן, הייתי עסוק בפסטיבל “אייקון”, בו התגלגלתי לתפקיד ניהולי לא ברור כלשהו, מה שגרם לי לבלות שם ימים כלילות. היה נחמד. לאחר שהפסטיבל נגמר, תפסתי אוטובוס הביתה ביחד עם אסף, חבר מרעננה. בדרך היה טלפון. רותם, חברה לספסל הלימודים, הודיעה לי בקול חנוק מדמעות שנהר ערני התאבד. היא לא סיפקה פרטים נוספים, אולי רק את זמן הלוויה. אמרתי לה שאני בהלם, וניתקתי. אסף שאל אם הכל בסדר. שתקתי רגע, ואז אמרתי לו שהמורה שלי לספורט התאבד. שתקנו חמש שניות, ואז התפרצנו בצחוק.

נהר ערני לא היה מורה מוצלח. הוא היה מהדור הישן של המורים לספורט, אלה שלא יודעים חולשה אנושית מהי, וחושבים שתלמידים שלא בכושר ומתלוננים שהם לא יכולים לרוץ 2,000 מטר מבלי לגמור לעצמם את השבוע בכאבי שרירים הם סתם עצלנים שמנסים להתחמק מפעילות גופנית. התאבדות של מורה כזה היא סוג של חלום של כל ציניקן. לא משנה איך הפכתי את זה בראשי, לא הצלחתי למצוא את המקרה עצוב. טראגי קצת, אבל על טראגדיות צוחקים. אז צחקתי.

בטקס האזכרה שהתקיים ביום שחזרנו ללימודים, על במה מאולתרת במגרש הספורט של בית הספר, עלה מנהל בית הספר וספד לנהר. הוא אמר עליו כל מיני דברים, וסיים בכך שערני תמיד היה בחור חזק, לקח את גורלו בידיו, וככה גם סיים את חייו. אם לא הייתי שם לא הייתי מאמין שמנהל בתיכון אומר דבר כזה על התאבדות, כאילו זה הדבר החזק לעשות. אבל זה מה שמוות עושה לאנשים שנשארים מאחור – מבלבל אותם, גורם להם לאיבוד שיווי משקל, גורם להם להגיד דברים שהם לא היו אומרים בשגרה.

וכאן אעבור לסמדר שיר. שיר לא התאבדה, חלילה, אבל היא בהחלט כתבה משהו, בעקבות מותו של טופז, שאני מאמין שהיא לא הייתה כותבת בשגרה. במוסף השבת של ידיעות, חשפה שיר על רומן שטופז והיא ניהלו לפני אי אילו שנים. אפילו בעלה לא ידע על הרומן הזה. גם אבנר גדסי, מי שהלחין את המגינה עליה הדביקה שיר את שירה “נפרדנו כך” שכתבה בעקבות הפרידה מטופז, לא ידע.

עצוב? לא ממש. “הרומן האסור”, כפי שהגדירה אותו שיר במאמר שלה, התרחש כשטופז היה בן 25. סמדר שיר, לעומת זאת, הייתה אז בת 14. בפעם הראשונה שנפגשו, כשסמדר ניגשה אליו לבקש חתימה, הוא נתן לה אסימון ופתק “אני נותן לך אסימון, צלצלי אליי בעוד חמש שנים, כשתהיי גדולה”. מכאן לשם, זה התגלגל לרומן.

בין השורות, ניתן להסיק שהיה שם סקס. זה לא נכתב במפורש, אבל נו-באמת. רק ההגדרה, רומן אסור, מסמלת. גם העובדה שכשאימה של שיר גילתה על הרומן היא התקשרה לאביו של טופז, והזהירה אותו שאם זה לא יתרחק מהילדה הקטנה שלו היא תדווח עליו למשטרה. קיצר, ככל הנראה, סקס בוסרי וצעיר עם גירסה צעירה של טופז, רגע לפני שזה הפך לסופרסטאר ועלה על המסלול שגרם לו, בסופו של דבר, לכרוך חבל חשמל של קומקום חשמלי על צווארו, לקשור את צידו השני לברז, ולהשעין את גופו קדימה כדי לנתק את עצמו מהמטרד הזה שנקרא אוויר.

בכל מקרה, 14 ו-25. הנה שני גילאים שלא מתחברים ביחד. אפילו אם סמדר שיר הייתה בוגרת לגילה, והרי אנחנו יודעים שדודו טופז נשאר צעיר לגילו במשך כל הקריירה שלו, מדובר כאן במשהו שנורמאטיבית קשה לנו להבין. סקס עם בחורה כל כך צעירה, כשהפרש הגילאים הוא 11 שנים, לא יכול להתפרש בצורה אחרת מניצול מיני. אפילו אם זה היה בהסכמה, אפילו עם סמדר שיר הייתה בטוחה שהיא בוגרת ומוכנה ויודעת מה היא עושה, אפילו אם היא כבר לא הייתה בתולה – טופז היה צריך לבלום את זה, להמנע מזה.

על זה סמדר לא כתבה במאמר שלה בידיעות. אותה סמדר שיר, שכותבת לא אחת לבני נוער, לא מזהירה את אלה שקוראים את טורה שמעשים כאלה, בגילאים כאלה, הם משהו שעדיף להמנע ממנו, לטובת כל הצדדים המעורבים בסיפור. אולי כי היא לא מוכנה להודות ששיקול הדעת שלה, בגיל 14, לא היה צלול במיוחד. אולי כי לא היה שם סקס בכלל, וסתם קראתי לא נכון בין השורות. או אולי היא פשוט הייתה עצובה ומזועזעת אחרי ההתאבדות של טופז.

כך או כך, ילדים, אם יש מוסר השכל אחד מהמוות הזה (ויש יותר) לפי סמדר שיר, או לפחות לפי הפרשנות שלה לדבריה, הוא קשור לסקס עם קטינים, ולשירים שהלחין גדסי. הו דודו, יו לאקי בסטרד, אם זה היה כל אחד אחר, היו שוטפים אותו במוסריות, באצבעות מאשימות, ואולי אפילו בתואר “אנס”. אבל זה דודו, והוא התאבד, ואיזה עצוב זה יוווווווווווו. אז זהו, שלא. אני לא חושב שיש משהו עצוב באנשים שמתאבדים, ותחושת הקבס שלי רק עולה מהסיפור הזה. מלך הרייטינג אינדיד.