את האמת – זו לא אשמתו של עידו רוזנבלום. הוא בסך הכל העלה שלוש נערות אתיופיות למונית הכסף שלו, זרם איתן, פלירטט איתן, הגיב לשטויות שלהן – קיצר, עשה מה שהוא תמיד עושה. איך הוא היה אמור לדעת שהפלירטוטים הלא מזיקים יביאו להתנהגות שתגרום לישראלים טובים ברחבי הארץ לחשוב שהנערות הינן נערות ליווי?

ובתכל’ס, זו גם לא אשמת האתיופיות. בסך הכל עלו למונית, נתקלו בעידו רוזנבלום הח-תייייך, פלירטטו איתו כמקובל, אולי קיוו בסתר ליבן שבשבילן יסכים העידו לעזוב את היונית, צחקו, ענו על כמה שאלות וירדו. איך הן היו אמורות שבעקבות הנסיעה הנחמדה הזאת תחשוב הארץ שהן נערות ליווי, והן יפוטרו מעבודתן?

ובסופו של דבר, גם הבוסים של אותן אתיופיות, שפיטרו אותן בעקבות השידור, לא אשמים. בהתחלה חשבו שהבוסים פיטרו בגלל החשד שהן נערות ליווי, אבל במהרה נמצאה סיבה הגיונית יותר: נערות ליווי או לא, במהלך הנסיעה במונית הכסף הסתתרו הנערות ממישהו שעבר ברחוב. כשעידו רוזנבלום שאל לפשר הדבר, הן ענו לו שהן הבריזו מהעבודה והבחור ברחוב הוא הבוס שלהן. לא צריך להיות סרסור כדי לפטר עובדות שמזייפות ימי מחלה ואז מספרות את זה לעולם בפריים-טיים.

וביננו, גם עורך התוכנית לא אשם. אז נכון, הוא ערך, ככה בסבבה שלו, פרק קצת מניפולטיבי, התיז עוד קצת עשן לעבר העיסוק הלא מוגדר של הבחורות, גירה את הקהל לחשוב שוואו, הבחורות האלה ממש, אם היינו באילת, היו יכולות להיות שלנו תמורת חופן מזומנים.

והקהל? צופי התוכנית? הו, הם בטוח לא אשמים. הטלוויזיה המסחרית גורמת לטמטמת מרוכזת מצד צופיה בצורה מכוונת ואכזרית – תנו לנו להגיד לכם מה לחשוב, מה לאהוב, על מה לדבר. זה קצת מתנשא להגיד שהקהל הם רק כבשים תועות, ושצופי מונית הכסף לא מבינים מניפולציות עריכתיות מה הן – ועדיין. מונית הכסף היא חלק ממגמה כלל תקשורתית, ואין להאשים את אלה שנפלו בפח שהטמינו להם לפני שנות שידור רבות.

כנראה אין אשמים בסיפור הזה. ניצול טלוויזיוני, שלוקח אנשים תמימים והופכים אותם לבדיחה – קיים כבר שנים רבות. זה חלק מהחוקים הלא כתובים של עולם הבידור. רוצה להיות כוכב? זרוק את הכבוד העצמי שלך לפח. גם נינט, הסופר-סטארית, זכתה בחלק לא מבוטל מאהדת הציבור בזכות כמה קילוגרמים עודפים באיזורים הלא נכונים.

ועדיין, יש כאן שיעור מאלף בכוחניות של הטלוויזיה, ולמען הדיוק – של זכיינית מסויימת מאוד בטלוויזיה. שבוע לאחר המקרה המקורי, שלח רוזנבלום התנצלות בפרק העוקב של מונית הכסף. ההתנצלות, שוודאי נוסחה בזהירות על ידי אנשי יחסי הציבור והמחלקה המשפטית של הזכיינית ולא על ידי רוזנבלום עצמו, מראה טוב מאוד את הכוחניות המדוברת.

“לפני סיום, בשבוע שעבר שידרנו כאן קטע מקסים עם שלוש בחורות שעלו למונית באילת. כל כוונתנו היתה להעביר את הכיף שבקטע וחשוב לנו להגיד שלא היתה שום רמיזה או אמירה שיש בה כדי לפגוע באותן בנות. אם מישהו נפגע מהתוכנית אנחנו מצטערים. רצינו שאותן בנות יגיעו שוב למונית לקטע נוסף, והן סירבו. בכל מקרה אנחנו מכבדים אותן ומאחלים להן כל טוב”ֿ

טוב, זה היה קטע מקסים! הכל היה כיף! לא הייתה שום רמיזה או אמירה כדי לפגוע! אבל אם מישהו כן נפגע (לא באשמת מונית הכסף! כי היא הרי לא שידרה שום רמיזה או אמירה!) הם מתנצלים. ובכלל, כפיצוי הם הציעו לבנות את כרטיס הזהב חזרה ללב הפריים טיים – לבוא ולהשתתף שוב במונית הכסף! לעבור עוד השפלות! לתת לזכיינית להרוויח עוד קצת כסף, לגזור קופון נוסף מהסיפור! והן סירבו!!! סירבו!!!!!! לא מסרבים לדון קשת. אבל בכל מקרה, למרות הסירוב (!) קשת מכבדת אותן. שזה יפה ומכובד. הן גם מאחלים להן כל טוב, שזה בכלל מרגיע.

רוזנבלום “שכח” להתייחס לכך שבקשת העלו את הפרק המדובר לפורטל סלולרי עם הכתובית “נערות הליווי“. להאשים את העם ואת הבנות בקריאה מוטעית של הטקסט זה דבר אחד – אבל ברגע שגם עובד החברה ששידרה את הטקסט פירש אותו בצורה זאת – זו כבר אינה טעות.

יאה יהיה עם קשה יקחו אחריות על המקרה. יודו פעם אחת בכח העצום שיש להם. “זו טלוויזיה, בייבי”, הם יכולים להגיד: “ולפעמים מה שנראה כהלצה תמימה בחדר העריכה יוצא מפרופורציות לאחר השידור. לא הייתה לנו כוונה לפגוע או להעליב, אנחנו מתנצלים בפני הבנות, ומבטיחים לפעול כדי שמקרים כאלה לא ישנו” הייתה יכולה להיות תשובה לא פחות דיפלומטית, אבל הרבה יותר מציאותית.

אבל נו, למה שקשת תיקח אחריות? זו בכלל לא אשמתה. זו הרצפה שעקומה.

קטע קסום ב”נראה אותך”, שעשועון המתחיחות החדש של “קשת”, בו שי גולדשטיין ואבי נוסבאום תופסים זוגות שיושבים במסעדה, “מגייסים” אחד מהם וגורמים לו לעשות כל מיני משימות שונות ומשונות מבלי שבן זוגו המופתע יבין שמשהו לא בסדר. או כפי שאהוד הגדיר את זה – יגאל שילון במיטבו.

אז מה ראינו שם? זוג מבוגר, שנשוי כבר למעלה מ-50 שנה, הגיע למסעדה. גולדשטיין ונוסבאום תפסו את האישה, גברת נחמדה, שהסכימה בגמגומים ולא הצליחה להפסיק לצחוק לרגל המשימות המטופשות שהטילו עליה (לשכנע את בעלה ללכת איתה להופעה של איל גולן, למשל). הבעל איכשהו לא גילה, והזוג יצא עם 2,500 שקלים. כשהם עלו לחדר ההפקה בקומה השנייה של המסעדה לשיחת הסיכום עם המנחים, התרחש הרגע הקסום.

האישה, שעדיין ציחקקה ממבוכה, פשוט לא הצליחה להפסיק להתנצל. לא בפני בעלה, אלא בפני המנחים. “אני מצטערת אם הרסתי לכם”, היא אמרה שוב ושוב, בכנות אמיתית ונוגעת בלב, “אני פשוט לא טובה בדברים האלה, אני מצטערת שהרסתי”.

וזה קסום, כי זה דבר אחד כשהטלוויזיה מנצלת אנשים ליצירת דרמות יש מאין ועשיית רייטינג בשעשועונים מטופשים, אבל זה דבר אחר לגמרי לגרום לאנשים הנ”ל לא רק לא להבין שהם מנוצלים – אלא להאמין שהם עצמם ניצלו את הטלוויזיה ועוד להתנצל על זה.

פעם הייתה תקופה שכל מיני אנשים אמרו לי שהקול שלי דומה לקול של חיים הכט. זה היה הדבר הכי מעליב שאי פעם אמרו לי. מאז הספקתי לשכוח את זה, עד שראיתי פתאום פרומו לתוכנית החדשה שלו. הפרומו כל כך הגעיל אותי שאפילו לא שמתי לב איך קוראים לתוכנית הזאת (נו, השם שלה היה בסוף הפרומו, כשכבר ממש זעמתי). הקונספט של התוכנית הוא למצוא כמה ישראלים הם אנשים עם לב זהב וכמה מהם חארות של בני אדם. המתודה: בימוי של מקרי קצה במקומות ציבוריים, שיתעד את התגובות של עוברי האורח בעזרת מצלמות נסתרות.

דוגמאות (אמיתיות לגמרי, מהפרומו): קופאית בסופר שעוברת הטרדה מינית על ידי הבוס שלה, שנושק לה בלחי ומבטיח לה שתקודם אם תהיה “חמודונת”. ילד קטן וחמוד מחפש אוכל בפחי זבל צמוד לשאוורמיה. תינוק בוכה במושב האחורי של רכב נעול. דמיינו קלוז אפים על האזרחים שנקלעים למחזות האימה הנ”ל. דמיינו את ההתלבטות שבעיניים שלהם. דמיינו את הכט, גדול הדמגוגים של התקשורת הישראלית, משבח את אלה שעזרו לדמויות הבדויות, קורא להם צדיקים. עכשיו דמיינו אותו הופך את כל אלה שראו והתעלמו לדמונים, לרשעים, לישראליים מכוערים.

מפרוייקט לפרוייקט, משנה לשנה, מרשה לעצמו הכט להפוך לשופט ומוציא להורג, משיח מטעם עצמו והזכיינית. אם כשהוא צד אנשי מקצועי רמאים ב”יצאת צדיק” זה עוד היה חינני, ככל שהוא המשיך את הקריירה שלו הוא רק הפך לקיצוני יותר ויותר. הקונספט של התוכנית החדשה שלו מזעזע. האם אדם שלא עוצר את אותו בוס מטרידן בסופרמרקט הוא אדם נורא? אולי הוא פשוט אדם שלא רואה את התמונה המלאה, לא מכיר את הדמויות הפועלות, לא קולט אם מדובר בהטרדה מינית אמיתית או איזשהו הומור פנימי בין שני אנשים שעובדים ביחד (מה שקיים בעולם גם, וזה עם כל הכבוד להטרדות מיניות)? או שאולי הוא מפחד? מה הוא אמור לעשות, בעצם? לפוצץ את המטרידן במכות? לצעוק על הקופאית שתתעורר ותתלונן?

האם התוכנית מכירה את האזרחים המתעלמים, שוודאי תוציא כאפתיים מגעילים שלא מעניין אותם דבר פרט להם עצמם? לא. הכט לא יודע את המצב הכלכלי או החברתי של קורבנות המלכודת הטלוויזיונית שלו. הוא וודאי לא יתייחס לכך שאנחנו חיים במדינה שצפירה בכביש יכולה לגרור סכין בבטן, כך שאנשים כיום חושבים פעמיים לפני שהם מעירים לאנשים שנתפסים כאלימים.

מה שהכי עצוב הוא שעיסוק במוסריות בפריים טיים היא, על פניה, דבר חיובי. העולם כולו עובר בשנים האחרונות משבר מוסריות, ועיצוב מחדש של מה נכון ומה לא – והתקשורת ככלל ממעיטה להתעסק בכך בצורה עמוקה מספיק. הבעיה היא שעד שסוף סוף קם מישהו ומתעסק בנושא הזה, המישהו הזה הוא הכט, בחור שההוויה הטלוויזיונית שלו היא בינארית לחלוטין, שדרן שמציג עולם של שחור ולבן. כמה חבל שמוסר פועל בתחומים האפורים דווקא.

15 דקות, הדרמה היומית החדשה של יס, עושה הכל נכון: היא מקסימה, כתובת היטב, שנונה ולעיתים אפילו מצליחה להצחיק. אז נכון, אפשר לזהות קווי עלילה אובר-דרמטיים ואובר-משעממים, ויש רק לקוות שלא יפתחו אותם הלאה, אבל בגדול נראה שזה הולך להיות יורש ראוי ל”אולי הפעם” (שחולקת עם 15 דקות את אותו כותב ראשי) שכל כך אהבתי והצטערתי לשמוע שלא ממשיכה לעונה נוספת.

אז מה זה בעצם, 15 דקות? על פניו נראה שזו הגירסה האינטליגנטית (עד כמה שאפשר לכנות דרמה יומית במונח הזה) ל”השיר שלנו” – סדרה המתארת מאחוריי הקלעים של תוכנית ריאליטי בשם “מגה סטאר” שהיא שילוב בין כוכב נולד לאח הגדול. ההתמקדות, לפחות בינתיים, היא על צוות הסדרה, בניצוחו של העורך המניפולטור (בגילומו של שי גולדשטיין שעושה אותו מצויין).

מה עובד שם? המופרכות של העניין. המודעות העצמית מבוססת על בדיחות חביבות ואמיתות-טלוויזיוניות-נצחיות, ולא על דאחקות שנכתבו רק על הכוכבים של כאן ועכשיו כמו שנעשה ב”שיר שלנו” (לא מבינים את ההקשר? נסו לראות עכשיו עונה של השיר שלנו שנכתבה לפני כחמש שנים ותבינו שכל הבדיחות כבר פגות תוקף). השחקנים הצעירים לא מוכרים ברובם, וגם בין הבוגרים יותר יש פרצופים לא מוכרים – וזה תמיד יתרון בישראל הקטנה, שמלהקת את ליאור אשכנזי לכל תפקיד אפשרי ואת משה אבגי לכל תפקיד שליאור אשכנזי לא היה פנוי לגלם.

מה יכול להשתבש? הרבה מאוד. זו עדיין דרמה יומית, והמרחק בין “דרמה יומית” ל”טלנובלה” דק מאוד אצלנו. מה גם שיש נטייה (מובנת) ליוצרי דרמות ישראליות להשקיע מאוד בפרקים הראשונים ולהתחיל לחפף לאחר מכן – דהיינו, למשוך ולמכר את הצופים בדם, יזע ודמעות ולפרוע את הקופון בתסריטים לא מושקעים ומשחק מחופף בפרקים המאוחרים. “15 דקות” יכולה לסבול מהתסמונת הזאת בקלות, ולהפוך ללא יותר מ”השיר שלנו 6″ (או 7? או 8? אני כבר לא עוקב). אם מתייחסים לעובדה שבין המפיקים ניתן למצוא את רובי דואניס וצביקה הדר, אז בהחלט אפשר להתחיל לדאוג (או לפחות להניות בהסתייגות).

כך או כך, בימים הקרובים אמשיך לעקוב, וככל הנראה להנות. אם היא תהיה רק חצי מענגת ממה ש”אולי הפעם” הייתה היא תבטיח לעצמה אותי כצופה נאמן עד הסוף המר. אמשיך לעדכן.

15 דקות משודרת מדי יום ב-20:05 בערוץ Yes Strars Next ב-yes. כתבתי עליה מרצוני החופשי בלבד, ללא שום פניה מצד yes או גורם אחר. הטקסט פורסם במקור בפורום טלוויזיה המעולה של Agenda.

אין לי בעיה תרבותית עם “האח הגדול”, למרות שבדרך כלל איני נמנה על חסידיה. את העונה הראשונה ניסיתי לראות והיא פשוט שעממה אותי מדי מכדי לצלוח פרק שלם. גם את עונת ה-VIP ניסיתי לדגום פעם אחת ונתקלתי באותה עונת שעמום. שלא כמו רבים ממתנגדי התופעה, אני חושב שמדובר בסדרת ריאליטי בידורית ותו לא. היא לא יצירת המופת שחלק מחובביה עושים ממנה וגם לא הורסת התרבות כפי שמתנגדיה תופסים ממנה. היא סדרת טלוויזיה עם קצת יותר מדי הייפ (מצד שני, כל סדרה בקשת היא סדרה עם יותר מדי הייפ) וקצת יותר מדי אסי עזר. זה הכל.

ובכל זאת, אתמול מצאתי את עצמי עם כאב ראש מטורף של עייפות אחרי יום לימודים ארוך מדי. הגעתי הבייתה בדיוק כשהפרק התחיל, ואמרתי לעצמי “יאללה, למה לא, זו יכולה להיות המנוחה שהראש שלי כל כך זקוק לה”. הבאתי שקית של ביסלי מהמטבח, הדלקתי את מפזר החום (שמתם לב שנהיה קר מאוד בלילות? ממש חורף) והתרווחתי בספה. יאללה ארז, יאללה אסי, נראה מה יש לכם לתת לי. והו, היה להם מה לתת.

אחרי הצפייה בפרק, מתחילתו ועד סופו, הרגשתי בעיקר כאילו צפיתי בתאונת רכבת. זה היה מחריד, זה היה לא נעים, זה עשה לי הרגשה כזאת של כאב בטן, אבל לא הצלחתי להתנתק מזה כתוביות הסיום. האם זה אומר שזהו, התמכרתי, הפכתי לאחד העם ומעתה גם שמי יתנוסס כחלק משלושים אחוזי הרייטינג של התוכנית? כנראה שלא – ארחיב למה בהמשך.

אבל לפני ההמשך, זה מה שקרה אתמול באח הגדול, למי שפספס: אחת מהדיירות בבית, בחורה הריונית שנכנסה עם בעלה בשם מעיין חודדה (נראה לי), התגלתה כבחורה די מחרידה, שהמילה המתאימה ביותר לתאר אותה תהיה בהמה (בלי קשר להריון שלה, כמובן). היא קיללה ללא הרף את הדיירים האחרים, רבה עם רבים מהם, שרה בקולי קולות (וזיופי זיופים) מבלי להתחשב באחרים וכדומה. דן-יה כינתה אותה בפוסט משלה בחורה חסרת כבוד לאף אחד ולשום דבר, וזו הגדרה די קולעת. חלק מהמשתתפים ביקשו לצאת מהמשחק עקב ההתנהגות שלה (והתבקשו “לישון על זה לילה”), והבחורה עצמה ספגה מספר אזהרות מהמצלמה המכונה “האח הגדול”. האזהרות לא עזרו, החודדה המשיכה להתנהג בצורה לא נאותה, עד שבסופו של דבר הגיעה “ההודעה הדרמטית” עליה עשו לנו טיזינג כל הערב, וכולנו בושרנו, בשידור חי, שמעיין הודחה עקב ההתנהגות שלה.

הצפייה בתאונת הרכבת ששמה חודדה הייתה מרתקת. אנחנו פוגשים באנשים כמוה כל יום, בין אם זה בכבישים, בתור למכולת או סתם בעימות מקרי ברחוב. אף הפעם, כשבחורה כזו הייתה לכודה על מסך הטלוויזיה שלנו, ויכולנו לראות אותה מצולמת ומתועדת מכל הזוויות ומכל הכיוונים, כולל ווידויים מדהימים של “אני לא מבינה מה הם רוצים ממנייייייייייייי הרי הם התחילו איתייייייי זה הגיע להם הגיע להם אני הייתי בסדר גמורררררררררר”.

היה משהו מאוד מביך בצפייה הזאת. זה הרגיש לי קצת כמו ביקור בגן חיות. כולם עומדים סביב הכלוב של איזה קוף טיפש במיוחד, שמנסה פעם אחרי פעם לטפס על עץ ונופל ממנו. הוא נופל, כואב לו, אבל הוא מתגבר ומנסה שוב, הולך כמו עיוור לכישלון אליו הוא נידון מראש. בהתחלה אנחנו מובכים, אבל מהר מאוד אנחנו צוחקים. וואו, איזה קוף טיפש, איזו חודדה מטומטמת, איזה יופי שהדיחו אותה.

בתור צופה מודע, אגב, אינני יכול שלא לתהות מה הייתה הסיבה האמיתית להדחה. האם האופי הדוחה של הגברת? יכול להיות, אבל אני מרשה לעצמי להטיל ספק. אנחנו חיים בעולם כל כך ציני, שהדבר היחיד היותר ציני והנצלני ממנו הן זכיניות הערוץ השני, שלא פחדו בעבר לנצל אנשים כמו חודדה, ואין סיבה שיתחילו לעשות כך כיום. הסיבה, לדעתי, וזו ספקולציה בלבד, היא למנוע מצב של “בסרט הזה כבר היינו”. הרי העונה הראשונה של האח הגדול בוססה על קרב השחורים בלבנים, הערסים בחנונים, הקולניים בשקטים. להשאיר את חודדה משמעו לעלות שוב על אותו הנראטיב (הרי אף קהל שפוי בדעתו לא ידיח את אותה חודדה שמספקת כל כך הרבה אקשן), והמפיקים לא יכולים להרשות זאת לעצמם אם הם רוצים להשאיר את הקהל מרותק למסך. אבל זו, כאמור, רק ספקולציה על ההדחה. לכו תדעו מה הייתה הסיבה האמיתית לקיומה.

ההדחה המדוברת, אגב, היא גם הסיבה בגללה אין לי ממש סיבה או רצון להמשיך ולצפות באח הגדול. “קשת” סיפקו לי פרק שלם, עם התחלה אמצע וסוף. חודדה עיצבנה, חודדה ננזפה, חודדה עפה. כל המסביב (איך יגיבו הדיירים, איך יגיב בעלה וכדומה) הם רעשי רקע לסיפור האמיתי, שנגמר כמו שהתחיל. להתראות חודדה, להתראות האח הגדול.

והנה זה מתחיל. מדיניות תמחור לא הגיונית מצד yes מובילה אותי לשקול, ברצינות, מצב שבו עוד מספר שבועות אהיה נטול חיבור לשירותי החברה. ההחלטה הסופית, ככל הנראה, תהיה בידיים של yes, שעדיין מטפלים בפניה שלי, אבל עדיין, הסיכוי שאשאר, אחרי שנים רבות מדי, בלי ספק טלויזיוני של ממש (כי Hot לא ממש באים בחשבון, לפחות לא בינתיים) קצת מוזרה לי.

לפני שאני מתחיל לכתוב רקוויאם, מעניין אותי מה חבר’ה כאן חושבים בנושא. הרי בתכל’ס, רוב שעות הטלוויזיה שלי לא קשורות לממיר של yes, אלא למחשב האישי ולחיבור המהיר לאינטרנט. נכון, מדי פעם נחמד להקליט המקס כל מיני סרטים או סדרות שאף פעם לא חשבתי לבזבז עליהן רוחב פס, ומתגלות לעיתים כפנינים של ממש, וגם פעילות הזיפזופ אחרי העבודה, או צפייה ישירה בלונדון וקירשנבאום זה משהו שלעיתים נחמד לעשות.

ויש גם DDT. או DTT. או איך שלא קוראים לממיר הבסיסי, שיתן לי תמורת כמה מאות שקלים גישה לערוצים הבסיסיים באיכות דיגיטלית ללא תשלום לספק שירות. גם זו אופציה סבירה, לא? אומנם אין סרטים ואין סדרות, אבל את אלה גם ככה מספק המחשב והסניף הקרוב של האוזן השלישית.

מה דעתכם? האם השינוי בחיי יהיה מוגזם, או דווקא מרגיע? למישהו כאן יש נסיון עם חיים ללא כבלים ולווין, או עם ממיר דיגיטלי בסיסי?

(לשם הסר ספק, העניין הכספי שנוצר ביני ובין yes הוא מאוד ייחודי, ולא נוגע לרוב הלקוחות. אין לי שום טענות לגבי המחירים הבסיסיים שלהם, אותם אני משלם בכיף כל חודש, אלא על שירות מסויים מאוד ותמחור שנוגע לקבוצה מאוד מאוד מינימלית של אנשים)

אח שלי נתקל בצעצועים האלה כשהוא הלך לטייל בעיר החדשה בה הוא גר (קיוטיו, יפן, אם במקרה תהיתם). בהתחלה הוא חשב שזה איזה ליין צעצועים בלעדי ליפן, אבל אז הוא הציץ באינטרנט ומצא את זה גם באתר הבינלאומי של הסברו. שזו, מסתדר, חברת צעצועים.

קיצר, דמיינו את הצעצועים המגניבים לגמרי של הרובוטריקים, שכולנו אהבנו כשהיינו ילדים. היו לנו רובוטים שהפכו למכוניות, רובוטים שהפכו למטוסים, ולברי המזל שביננו היו אפילו כאלה שהפכו לדינוזאורים או חלליות, או אפילו ערים שלמות. טירוף! עכשיו דמיינו את הבובות של ספיידרמן. כאלה עם מלא מפרקי-כיפוף, ושהיה אפשר לדמיין, כששחיקנו איתם בילדות, שאנחנו ספיידרמן שמעופף לו מעל כל הצעצועים הלא שווים האחרים.

עכשיו, דמיינו שצעצוע של רובוטריק וצעצוע של ספיידרמן עשו אהבה מטורפת. זה מה שיצא:

זה ספיידרמן! והוא רובוטריק! שהופך לאופנוע. למתמידים, יש גם וונום שהופך למכונית:

איירון מן שהופך למטוס:

וולברין שהופך לג’יפ 4X4:

ועוד צעצוע מגניב מאוד, מסדרה דומה אבל שונה, דארת’ וויידר שהופך לדת’ סטאר:

כן. עכשיו תקנו לי כאלה. רובם אפילו לא כל כך יקרים!

אז כן, אני יודע, לראות הישרדות זה גרוע. זה מעצבן, זה ארוך, זה נמרח כמו מסטיק, זה מלא בפרסומות וזה המיץ של הזבל. ועדיין, אני הרי חובב זבל, אז אני דואג לראות את הגירסה הישראלית הקצת מבזה של הישרדות פעיים בשבוע בערוץ 10. בדרך כלל אני רואה וצוחק, או סתם מעביר מהר כדי לראות מי ניצח את מי, אבל בפרק של היום, אני חייב להודות, הצפייה עשתה לי הרגשה לא טובה בבטן.

1. סיפורה של נוש

ספוילר: מעיין פורטר היא המתמודדת שהודחה היום מהישרדות. מבחינת ליהוק, היא הייתה הנוש של ההפקה – בחורה מתוקה, חמודה, מצחיקה, לאכות אותה. בת 26. ליצנית (!) שמתנדבת (!!) במעונים לאוטיסטים (!!!). אופטימית. מאלו שתמיד מעודדות את השבט שלהן, בשיא המורל, ידיים למעלה, צעקות, יאללה בארו יאללה! בנוסף, היא גם צופיפניקית קלאסית, בעלת ליקוי דיבור (ליפסוס שכזה) שקשה לקבוע אם הוא יותר חמוד או יותר מעצבן, ונטייה להראות כמעט בכל פרסום של הישרדות בבגד ים חושפני.

הכינוי שלה, נוש, נולד בראשה של נעמה כנראה כי היא באמת עושה רושם של אחת כזאת. נוש! איזו נוש! נוווווווווווש! וכדומה.

2. נוש בעולם האמיתי

טיפוסים כאלה, נושים, כולנו מכירים. הם החבר’ה שתמיד מחייכים ושמחים ונחמדים לכולם. פעם שנאתי אותם. ממש ממש. בתיכון, למשל, רציתי לא אחת להעיף להם סטירה. משהו בהתנהגות הזאת, האובר-שמחה ואופטימית, נראתה לי מזוייפת מאוד. או שהם לא באמת כאלה, או שהם פשוט שמים מסיכה על הפנים שמסתירה להם את העולם האמיתי.

לשמחתי, גיליתי שרוב הנושים מאבדים את נושיותם בשלב מסויים בצבא. כך למשל מצאתי את עצמי נהנה (!) בחברתה (!!) של בחורה שבתקופת התיכון רציתי לחנוק במפגש מקרי כמה שנים מאוחר יותר, בו התגלה לי שהיא דווקא בחורה סימפטית ונחמדה מאוד, וכשהיא לא עסוקה בלעשות מורל ולמחוא כפיים בק-צב, אפשר להתייחס אליה כבן אדם של ממש ולא כקריקטורה.

אבל אותה מעיין מהישרדות, היא שמרה על נושיותה לאורך 26 שנות חייה, והביאה אותה פר אקלסלנס לאיי הפנינה. בהתחלה זה היה מצחיק. ראינו והתמוגגנו – איך היא עושה ג’אגלינג עם אננסים (ליצנית או לא ליצנית?), איך היא מעודדת את השבט במשימות, איך היא מתחברת ומתחבבת על עולם.

אבל עם הזמן זה הפך לקצת מעצבן. הנושיות לא הולמת אנשים, כאמור, ופורטר נראתה פחות ופחות כמו בן אדם אמיתי ככל שהזמן עבר. פתאום נזכרתי בשנאה התהומית שלי לכאלה מהתיכון, ושאם הייתי פוגש אותה ברחוב וודאי הייתי מעדיף לעבור לצד השני של הכביש, שלא פתאום תחלק לי שקית הפתעות מלאה בסוכריות שהכינה מבעוד מועד למקרים בהם תיתקל באנשים ברחוב. נוש!

3. נוש וההחלטה המקרית

אז נוש חיה לה, בשבט בארו האימפוטנטי, ומצבה נראה מבטיח. לא היו לה אוייבים, היא הייתה חביבה, היא נראתה טוב בבגד ים ונשארה שמחה וטובת לב. עד שאחד המתמודדים המתוחכמים יותר, אלה שלא מפחדים לשקר ולסכסך כדי להתקדם במשחק, שם אותה כמטרה, והחליט להביא להדחתה על חשבון בחורה אחרת, סימפטית פחות, שהייתה עד אז על כוונת השבט.

אז הבחור הזה, עורך דין במקצועו, אלא מה, התחיל לחרחר ריב, וסיפר לזה שהיא רצתה להדיח את הזאתי, ולזאתי שהיא דיברה מאחוריי גבה על להדיח את ההוא, וכדומה. האי של בארו הזדעזע, כולם שנאו את נוש, שנשארה תמימה ולא ממש הבינה למה הפרצופים שסביבה הופכים לעויינים בכל פעם שהיא מתקרבת לשטח.

בהנחה שהתוכנית משקפת, נניח, את המציאות שהתרחשה באי (אני לא כל כך תמים להאמין שזה ככה, אבל לצורך העניין, נניח שכן), מדהים לראות איך חברי השבט של נוש קנו את השקרים של עורך הדין התחמן. במחי עריכה של 10 דקות הפכה מעיין מליצנית חביבה לאוייבת השבט מספר אחת, גיבורה טראגית שלא מבינה מה חטאה – והכל במקריות, בהחלטה רגעית של אותו עורך דין, מגשר.

מועצת השבט הייתה צריכה לסמל את הניצחון הפרטי שלי על כל אותן נושיות מהתיכון. סוף סוף אחת מהן תקבל את מה שמגיע לה, ותודח!

4. נוש וההרגשה הלא נעימה בבטן

רק מה, מועצת השבט המדוברת הייתה אכזרית במיוחד. נוש ישבה שם בידיעה שמשום מה כל השבט מתעב אותה, ולא כל כך הבינה למה. היא ניסתה לשאול, אבל כולם ענו לה תשובות מתחמקות וחלקיות, שרק בלבלו אותה עוד יותר. הטיחו בה שקרים ושמועות ועלבונות, והיא רק אמרה בנושיות מוחלטת שהיא מתגעגעת לאמא שלה, ושהיא ממש צריכה חיבוק שלה כי היא מרגישה שהמשפחה שהיא מצאה בשבט הפנתה לה גב.

זה המשיך ונהיה גרוע יותר. נוש, תמימה וחמודה, המשיכה להיות מותקפת מכל כיוון. הגדיל לעשות עורך הדין שהתחיל את המסע נגדה כשיצא בהתבטאויות מטורפות כנגדה, שגרמו לה לפרוץ בבכי.

הו זה, זה היה צריך להיות רגע הניצחון שלי. לראות את נפש הנוש נשברת, את מעטה האפיפיות שגורם לנוש לראות הכל בוורוד נשבר, את העולם האמיתי מחלחל פנימה, את חצי הכוס המלאה הופכת לריקה. תמימותה של נוש אכן נשברה, ובדמעות ובכי אמיתי של ממש, היא אמרה שהיא לא מאמינה שאנשים אומרים עליה דברים כאלה, שהיא בחורה טובה והיא לא מבינה מה רוצים ממנה, שאפילו האוטיסטים שטיפה בהם היו עם יותר מודעות רגשית מהחברים העצבניים לשבט.

ואז נשברתי. משהו בנאום שלה, בקול שלה, בתמימות שכאילו נשברה. זה היה כיף לדמיין את זה בתיכון, את האנשים השמחים טועמים קצת מהדכאון והאפרוריות שכל כך איפיינו אותי באותה תקופה (ועדיין, לפעמים), אבל כשזה קרה על המסך, מולי, עכשיו, זה עשה לי רע. נוש הפכה מליצנית-גיבורה לגיבורה-טראגית. סופה במשחק היה מפתיע ומהיר. האי לא יהיה אותו אי לפניה, וכנראה שגם התמימות והשמחה לא יהיו כבעבר. טוב, נו, על מי אני עובד – כנראה שכן, כי לנושיות בדרך כלל יש יכולת הדחקה ממש מוצלחת.

5. נוש והקנאה

ובכל זאת, בין אם פורטר תחזור לנושיותה או לא – זה היה כואב לראות. ניצול ציני של תמימות, על ידי עורך דין כמובן, ואחד הרגעים הרגשיים החזקים בעונה בינתיים (שלא הייתה חפה מרגעים אחרים כאלה, אגב). כשנוש סיפרה בכתוביות שהיא מודה לחברי השבט שלה, כי הם עזרו לה להתמודד עם כשלונות, הרגשתי רע, קצת בשבילה אבל בעיקר בשבילי.

אולי בעצם קינאתי בנושיות כל החיים? אולי רציתי גם אני, קצת קצת, להיות מסוגל להסתכל על העולם דרך משקפיים וורודים, לשמוח ולצהול ולהתנדב ולנסות לעשות את העולם מקום ורוד יותר? אולי זה בעצם חבל שאחת כזאת, שהצליחה לשמור על האידיאולוגיה והדרך והשמחה, נופלת?

אולי.

לאמא שלי קוראים יונית. אולי בגלל זה אני מעריך מאוד את יונית לוי, מגישת חדשות ערוץ 2, שאם להאמין לשצף הטוקבקיסטים והעצומות האינטרנטיות, שינתה לאחרונה את הטייטל שלה מ”עיתונאית במשרה מלאה” ל”בוגדת במדינה במשרה מלאה שתשרף כושלאמאשלה משפט שדה לפטר אותה לול!!1!!1″.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני לא מסוגל לראות מהדורה שלמה של חדשות ערוץ 2. האווירה הנשפכת מהמגישים והפרשנים עושים לי צרבת וירטואלית, ואני ממהר להעביר למהדורה המתחרה בערוץ 10 (שם אולי פותחים רגליים למפרסמים, אבל לפחות עושים את זה בסטייל) או ל-dvd של הרובוטריקים. למען האמת, למעט זיפזופים אקראיים, אני לא רואה את יונית לוי על בסיס קבוע, או בכלל, בטלויזיה.

ולמרות זאת – אני מעריך אותה מאוד. היא בחורה רצינית, שנראית טוב אבל לא מנצלת את זה לטובתה (בדרך כלל) ומסתירה זאת תחת איפור סולידי, ארשת מבט רצינית-ולא-סקסית-בעליל ובחירות לבוש א-מיניות לחלוטין. היא מסרבת בתוקף להכנס למשבצת ה”תהיי יפה ותשדרי”, ששדרניות כמו טלי מורנו נופלות בו כמו זבובות.

היא לא מפחדת להראות ניצנים של עיתונאות אמיתית, וגם לא חוששת לחשוף את היותה, במידה מסוימת, גיקית לא קטנה: כשדיוויד שור, היוצר של הסדרה ‘האוס’ הגיע לבקר בארץ, הייתה זו יונית שרצה לראיין אותו (מגישת מהדורה מרכזית שמראיינת מישהו בהקלטה זה משהו מאוד נדיר, ששמור בדרך כלל לראשי ממשלה או נשיאים), ולא כתב תרבות, פשוט כי היא מעריצה מאוד גדולה של הסדרה, ולא חששה להראות את זה במהלך הראיון.

אה, וכנראה שליונית לוי יש גם, מעבר למעטה הקרירות הטבעית שאופף אותה, טיפת אנושיות בלב. שלא כמו עמיתיה הפסיכופטיים והפאשיסטים, היא נותנת לעצמה מדי פעם להביע עמדות מרומזות שיכולות להתפרש כלא פטריוטיות מספיק. או בכלל.

לא ראיתי את השידור שהוביל לשצף העצומות כנגד לוי. אמרו לי שהיא העזה להרים גבה מול דובר צה”ל, או לטעון שיש פלסטינאים מסכנים, או משהו כזה. לא דבר קיצוני. היא לא עלתה לשידור עם זר פרחים לראשה, חשפה חזה למצלמה וצעקה “מייק לאב נוט וור, סטופ גאזה מקר נאו!” (ויש שיגידו – חבל). היא גם לא יצאה להפגין נגד המלחמה, או הצהירה שבקלפי היא עומדת לשים פתק של חד”ש. היא רק רמזה, שאלה, גיששה – טיפה של הגיון במערכת חדשות שמלאה בפרשנים פטריוטיים ולא שפויים.

העליהום שזה גרם חסר תקדים מבחינת התקשורת הישראלית. אני לא אגיד שהוא מדאיג, כי הוא לא (עצומה באינטרנט, אפילו אם חתומים בה כמה אלפי אנשים, לא מייצגת את המציאות בדרך כלל). זה סתם עצוב. עצוב ברמה שאפילו אי אפשר לצחוק על זה, וחבל – בימים כתיקונם דווקא הייתי מתפתה ומכניס עוד כמה בדיחות לא ממש מצחיקות על החזה של יונית*.

בתוך כך – יוזמה חדשה. להקים עצומות נגדיות, סטייל, “אל תהרסו את התוכנית – אנחנו אוהבים את יונית!” יהיה דבר מטופש לחלוטין. אם רוצים לטפל בבעיה, צריך לעקור אותה מהשורש – ואם הטוקבקיסטים רוצים שהעיתונאים שלהם לא יביעו דעה, אז יאללה, אני בעד. מי שיפתח עצומה קיברנטית שקוראת להעיף ולשים בכלא את רוני דניאל, על היותו, ובכן, רוני דניאל – מובטחת לו חתימתי (הווירטואלית. בשם חסוי. שחס וחלילה לא יעלו עליי).

* זמן הימורים! כמה כניסות, לדעתכם, אקבל מגוגל תחת החיפוש “החזה של יונית”?

לא הרבה חדש בתקשורת הישראלית. לכבוד יום השנה לרצח רבין, מצאו כתבי החדשות הזריזים שלנו איזו פירצת אבטחה בכלא בו כלוא יגאל עמיר, והצליחו לראיין אותו טלפונית. אני מניח שזה קל, הרי רק לפני מספר חודשים, מאותו כלא בדיוק, הצליח עמיר לחייג לשכן של אישתו ולאיים עליו, לאחר שצינור התפוצץ בביתה של האחרונה, וזו סירבה לקרוא לאינסטלטור כדי שיתקן אותו שלא יציף את הדירה שמתחת. זבל אנושי, מסתבר, נשאר זבל אנושי – אפילו כשמדובר בענייני אינסטלציה.

בכל מקרה, ראיון טלפוני עם הרוצח, שהיה אמור להיות משודר במהדורות יום שישי. רק מה, סערה ציבורית ותקשורתית של ממש היכתה במהדורות החדשות הנ”ל, בעיקר, כך אני חושש, מצד גופי תקשורת שלא הצליחו להשיג את הראיון הנכסף, והחליטו שאם כבר אין להם את הסקופ, אז המינימום שהם יכולים לעשות זה לצאת כנגד אלה שכן השיגו אותו. תהיה המטרה אשר תהיה, בסופו של דבר היא הושגה, וערוץ 2, כומ ערוץ 10, החליטו לגנוז את הראיון. אתמיודעים, לפחות עד השנה הבאה.

השאלה המקצועית, אני מניח, היא אם “יש כאן סיפור”. האם ראיון עם הרוצח המתועב בנקודה הזאת בהסטוריה היא רחוקה מספיק מהרצח עצמו כדי שלזו יהיה ערך עיתונאי אמיתי. התשובה, כמובן, היא שלילית, ולו רק “באשמת” התקשורת עצמה: אם זאת הייתה עוזבת את עמיר לנפשו במשך 13 השנים האחרונות, וזה היה פיתחון הפה הראשון שניתן לו מאז הרצח, אז היה ערך עיתונאי. כיום, כשעמיר ומשפחתו הם סלבריטאים של ממש, כשדעותיו ידועות לכל, אין שום דבר שהוא יכול לחדש לנו בראיון. אז הוא יגיד שוב שהוא לא מתחרט, ושהיו לו הזדמנויות אחרות לפני הרצח, ושכולם עוד יראו איך בסוף הוא יצא מהכלא ויצחק על כולנו בדרך לרצח הפוליטי הבא. אז יגיד. וההמונים ישמעו, וחלק יתמרמרו, ויתעצבנו, ויכעסו – וחלק אחר יהנהן, ויבין, ויסלח.

אבל העיקר, כמו תמיד כשמדובר בעמיר, הוא שבשורה התחתונה דווקא הוא ינצח. עמיר, הרי, הוא זונת תקשורת. הוא אוהב כשמדברים עליו, שמזכירים אותו, שמעלים את דעותיו לכותרות. אני מניח שגם אני, עכשיו, קצת נופל בפח הזה שהוא טומן לכולנו. רק לא לשכוח אותו, רק שלא יפסיקו לדבר עליו.

אני לא יודע מה עבר בראש של העיתונאים כשחשבו שהראיון הנ”ל לגיטימי, שיש לו מקום במהדורות יום שישי. בעצם, אני מניח שאני יודע: האגו העיתונאי, זה שצמא לסקופים, לחשיפות, להאדרת המוניטין, כנראה התגבר על השיקול הטוב שלהם. אומנם לא ראיתי את מהדורות יום שישי (אני מנסה להמנע כשאני יכול), אבל הצופים מדווחים שדווקא רביב דרוקר, עיתונאי ופרשן שאני מאוד מחבב בשיגרה, דווקא יצא בחירוף נפש בעד הראיון הנ”ל, והביע את התנגדותו להחלטת ההנהלה לגנוז אותו. דווקא יאיר לפיד, שלהגיד שאני לא מחבב אותו שווה ערך ללהגיד שמרור הוא מריר, יצא כנגד הראיון (לעומת גדי סוקניק, עוד מרור, שדווקא דיבר בעדו), ויצא דווקא ממש בסדר. כשמגיעים מילים טובות – אפילו ליאיר לפיד – ניתן לו.

אני מקווה שבמעבר הימים והשבועות עיתונאים כמו דרוקר וחבריו יגיעו למסקנה שהראיון הנ”ל מיותר, ולא נחוץ, וכנראה מוקדם מדי. אני מקווה גם שנתוני הרייטינג העלובים של ערוץ 10 – שלא הודיע על החלטתו לגנוז את הראיון עד הדקה התשעים, מצביעים על כך שגם העם עצמו ממש לא מעונין לצפות בעמיר מפטפט בטלפון, וגם ימנעו מלנסות טריקים כאלה בעתיד.

עמיר, בינתיים, הועבר לכלא בטחוני. אולי שם הוא יוכל להירקב בשקט, בלי לדבר עם עיתונאים. אולי, עם קצת מזל, עוד 13 שנה כבר נצליח לשכוח אותו, ולזכור מהסיפור הזה רק את רבין.