בערך מאז כיתה י’ החלום הכי גדול שלי הוא להוציא ספר. רומן או נובלה, אולי אפילו אוסף של סיפורים קצרים. לא כל כך משנה. העיקר שיהיו בו טקסטים שאני אהיה שלם איתם, ושתהיה לו עטיפה יפה, ושיהיה אפשר למצוא אותו בחנויות הספרים ובשבוע הספר.

הכי קרוב שהייתי להגשים את החלום הזה היה לפני חמש שנים, כשהתחלתי לכתוב סיפור בשם “לחזירים אין כנפיים”, אותו פרסמתי בהמשכים בצורת בלוג בישראבלוג. זה התחיל כפרוייקט נסיוני כזה, הרבה לפני שהתחלתי את “חלשים”, כדי לבדוק את מגבלות הפורמט הבלוגי, לנסות להשיג קוראים קבועים ולשחק קצת עם פורמט הסיפור בהמשכים, שכחובב קומיקס אמריקני מובהק אני מאוד מאוד אוהב. “חזירים” התחיל אצלי בראש כמעין טלנובלה מסואפת, והתחיל את חייו בתור סיפור ללא כיוון, מעין “אתחיל לכתוב ואגיע לאן שאגיע”. ככל שעבר הזמן הסיפור התחיל להתגבר, ותוך כמה חודשים כבר היה ברור לי שיש כאן סיפור אחד גדול, עם התחלה, אמצע וסוף. יש לו אפילו מבנה עומק אחיד, עלילות משנה, דמויות תומכות ומה לא.

המשכתי לכתוב את “חזירים” עד פחות או יותר אמצע הנראטיב שלו, כפי שנבנה בראשי. זה היה השלב בו נאלצתי להפסיק ולחזור אחורה – מכיוון שהסיפור התפתח אחרי שהתחלתי לכתוב אותו, הייתי צריך להוסיף הרבה מאוד פריטים בפרקים המוקדמים ביותר, אלה שכתב נכתבו ופורסמו, כדי שיתאימו לשינויים שנערכו בראשי מאוחר יותר, ולסיפור הכללי הגדול.

הפרק האחרון במתכונת המקורית של חזירים נכתב מחודש מאי 2006. מאז אני מנסה להתחיל לכתוב את הסיפור מהתחלה, ללא הצלחה. מצחיק. הייתי קרוב, יחסית. היה לי כבר מספר נראה של עמודים כתובים, סיפור מגובש, דמויות שחיבבתי ומה לא. אבל ברגע שהייתי צריך לקחת צעד נוסף לכיוון אותו חלום, חטפתי רגליים קרות. את הפרק הראשון “החדש” של חזירים התחלתי לכתוב עשרות פעמים, כל פעם בכיוון אחר של כתיבה, בתקופה אחרת של חיי, ותמיד מה שיצא בסוף היה ערימת דפים עם טקסט שהגעיל אותי, וגרם לי לזרוק אותו לפח הווירטואלי במחשב שלי במהירות.

בסוף השבוע שעבר גיליתי תוכנה בשם Scrivener. מדובר בשילוב של מעבד תמלילים ומנהל פרוייקטים. כל קובץ (או פרוייקט, כפי שמגדירה אותו התוכנה) מפורק לחתיכות חתיכות, מה שמאפשר לעבוד עליו בצורה מטודית ולא ליניארית. הורדתי את גירסת הנסיון של התוכנה הזאת כי שמעתי עליה המלצות כתוכנה לעריכת תסריטים, אך אחרי שהצצתי ב-Tutorial שלה לא יכלתי שלא להתלהב מהרעיון של לנסות להתחיל לכתוב מחדש את חזירים, הפעם באמצעות הכלי החדש.

מה שהתוכנה מאפשרת לעשות הוא, כאמור, לפרק את הפרוייקט לחתיכות קטנות. ככה, עוד לפני שהתחלתי לכתוב את הסיפור עצמו, אני יכול לחלק את הסיפור לפרקים, את הפרקים לסצנות, ולכתוב תיאורים קצרים (סינופסיסים) של כל אחת מהסצנות. לכל סצנה אני יכול לבחור תגיות (כדי שיהיה קל יותר לחפש אותן מאוחר יותר), לשנות את מיקומה, להגדיר את רמת השלמתה (טיוטה ראשונית? סצנה מוגמרת? ועוד) ועוד עשרות אפשרויות אחרות שעדיין לא גיליתי. כל האפשרויות האלה מאוגדות תחת תוכנה לא מבהילה ולא עמוסה מדי, עם ממשק משתמש משובח. אחרי שלושה ימים של שימוש אני כבר די בטוח שבהסתיים חודש הנסיון אמצא לנכון להוציא עליה את 40 הדולרים הנדרשים לרשיון חוקי בשבילה.

מה שמעניין אותי בכל הסיפור, הוא האם התוכנה הזאת באמת תצליח להוציא את “חזירים” (או כל סיפור ארוך אחר, לשם העניין) לפועל. חמש שנים הסיפור הזה נמצא אצלי בראש ובעשרות תיקיות במחשבים שונים ששירתו אותי בזמן זה. אני לא לגמרי מאמין שהתוכנה החדשה תגרום לי להשלים אותו סוף סוף, פשוט כי אני נוטה לא להתלהב מדברים שנסיונות העבר מלמדים אותי שלא יקרו, אבל עדיין – התוכנה הזאת גורמת לי להתרגשות ופרץ עבודה שלא פגשתי בו כבר שנים רבות בכל הקשור לכתיבה שלי. העובדה שאני יכול פתאום לשנות את הרגלי העבודה שלי, לפרק אותם, להרכיב אותם מחדש וכו’ – והכל באותה מסגרת, בלי להתחיל להתעסק עם עשרות קבצים שונים (או מחברות על מחברות של הערות רשומות בכתב יד צפוף) מרגשת אותי. כן כן. מרגשת.

אבל למה בעצם זה צריך להיות ככה? האם אני עד כדי כך חלש, וצריך תוכנה מסויימת, אמצעי עזר, כדי להשלים פרוייקט שלא הצלחתי להרים בכוחות עצמי? האם הטכנולוגיה היא משהו שבכלל צריך ויכול להשפיע על יצירתיות? או שאולי פרץ האנרגיה שאני חווה בימים אלה פשוט הגיע מהחידוש, ויעלם ברגע שאתרגל לכלי החדש? אני מניח שהשבועות והחודשים הקרובים יעזרו לי להחליט. עד אז אני מקווה שאמשיך לערוך פגישות תחופות עם אביב ברקת, החזיר המעופף, לילך, איתי וכל שאר החבר’ה. עם קצת מזל, אולי גם אתם תוכלו לפגוש אותם (מחדש או בפעם הראשונה) בזמן הקרוב.

הפרק החדש, מוקדם במיוחד (בדרך כלל אנחנו מעלים בימי שלישי), במקום הקבוע. הפעם אירחנו את אריה ירושלמי, חבר שעובד בערוץ 10, והיה די נחמד, ומלא בתקלות טכניות שגרמו להדים ותקתוקים מעצבנים לאורך כל הדרך! האח!

בלי שום קשר, עלה לי היום רעיון לסיפור חדש, שזה אומנם, בהיכרות עם עצמי, לא אומר יותר מדי, כי בטח גם אם אתחיל לכתוב אותו אפרוש בערך בעמוד השני ולא אחזור אליו יותר אף פעם, אבל מצד שני זה די משמח, כי לא עלו לי רעיונות חדשים כאלה כבר די הרבה זמן, וכבר התחלתי להתגעגע לתחושה הזאת, של לסובב ולעצב ולחשוב על קונספט בראש שלי, לבד.

עשיתי את הלא יאומן, וביחד עם שדרוג האייפון שלי לגרסה 2.2, גם הורדתי אליו אפליקצית בלוגים, מאת אותם מפתחים שיצרו את התוכנה בה אני עורך את הבלוג על המחשב האישי שלי.

זה מוזר. נראה שזה הולך לעבוד, ושהטקסט הזה אכן יעלה, כשאסיים לכתוב אותו, היישר לחלשים. ועדיין, פוסט שאני כותב בעזרת האייפון עדיין מרגיש לי כמו סוג של סמס ארוך, ואני לא יודע כמה, אם בכלל, אשתמש בתוכנה הזאת שוב.

הבעיה העיקרית היא ההקלדה. המקלדת של האייפון יחסית בסדר, ואני מקליד בה יחסית מהר, בטוח יותר מהר ממה שלא מעט אנשים מקלידים במקלדת רגילה של מחשב, ועדיין. היא קטנה ווירטואלית, ואני מרגיש קצת נכה איתה.

כאילו אני כותב רק עם יד אחת. אני רגיל שהמחשבות שלי מוזנות למחשב בערך במהירות בה הן חולפות לי בראש, וכאן באייפון הקצב הרבה הרבה יותר איטי.

נראה. אולי אשתמש בזה כדי להעלות עדכונים קצרים. אנקדוטות. אולי גם זה לא.

מקסימום, כולה 99 סנט.

לפני מספר חודשים, היה מעין טרנד של כותבי בלוגים להודיע על פרישתם מהעסק. “לכתוב בלוג זה לא עסק פשוט”, הם כתבו, ומנו סיבות לעניין. חלק מהם אמרו שיעברו לאמצעים אלקטרוניים תובעניים פחות, כמו טוויטר. חלק סתם אמרו שיעזבו ולא יחזרו. רובם, אגב, כבר חזרו לבלוגספירה מאז (ורובם הספיקו לעזוב ולחזור עוד טריליון פעמים מינימום).

זה הזכיר לי תקופה שהייתה ב”במה חדשה” האתר הקהילתי הראשון בו הייתי חבר של ממש. גם שם, בשלב מסויים, נהיה טרנדי לעזוב. בפורום החברתי של האתר, פרסמו כל מיני חבר’ה, על בסיס יומי ממש, הודעות פרישה מרגשות. “נמאס לי!”, הם כתבו, עם סימן הקריאה במקור, “אין לי מה לחפש פה! אני הולך! ולא אחזור!”. ואז, כשאנשים לא הגיבו להם, לא טיפחו להם את האגו ולחשו להם מילים יפות באוזן, כמו, “לא, אל תעזוב, אנחנו צריכים אותך וכדומה” – הם התעצבנו וכתבו הודעות של “הנה! לאף אחד לא איכפת שאני עוזב! המקום הזה חרא! חרא!!!11!”. ואז, בדרך כלל, זה היה השלב בו אני הגבתי להם בתגובה המתבקשת, “לא אמרתם שאתם עוזבים”?

כי כשעוזבים מקום, כשבאמת מרגישים שכבר אין סיבה להשאר, אין מה להגיד, אז פשוט עוזבים. במקסימום אומרים שלום לחברים הטובים, אבל לא יוצאים בהצהרות מפוצצות של “יו, אני הולך מכאן”. בכל מקרה ההצהרות הנ”ל הן בדרך כלל קריאה לתשומת לב.

כשהבלוגספירה נכנסה לסחרחרת ה”אני עוזב”, כתבתי פוסט על זה. אמרתי אז שבלוג הוא כמו בית. שמי שכותב בלוג עושה את זה בשביל הכיף שלו, ושאם העסק נהיה קשה, ולחוץ, וסתם לא מתאים – אפשר פשוט לעזוב, או להוריד את הרגל מדוושת הגז – וזה בסדר גמור, ולגמרי מובן, ושלא צריכים לכתוב פוסטים של “אני הולך! נמאס לי! זה קשה!”. לא צריך לעניין אף אחד שזה קשה או לא מתאים. הבלוג, לפחות במקרה שלי, הוא קודם כל בשביל עצמי. אם לי לא נוח כאן – אני פשוט אעבור למקום אחר.

ההחלטה להפסיק לעדכן כאן לא הייתה החלטה מודעת. לא קמתי בוקר אחד, אמרתי, “יו, נמאס לי מחלשים” ומחקתי כל זכר לבלוג בזעם. ממש לא. זה פשוט שפתאום, בעקבות כל מיני דברים, כבר לא כל כך בוער לי לכתוב כאן. מדי פעם בשבועות האחרונים ניסיתי להכנס ולכתוב, ישבתי דקותיים מול דף ריק, ראיתי שזה לא הולך ופשוט סגרתי. לא בכוח. זה הרי הבלוג, הבית. הדברים צריכים להיות כאן אמיתיים. מספיק אני צריך ללחוץ ולכתוב לפעמים על האדים של הדלק כשאני בעבודה – אז למה לעשות את זה גם כאן בבלוג?

לא טרחתי לכתוב פוסט “אני הולך”. גם כי אני לא מאמין בפוסטים כאלה, וגם כי ידעתי שבדיוק כמו שתקופת החוסר חשק לכתוב כאן הגיעה – ככה היא גם יכולה להעלם. יש בבלוגספירה מספיק דרמה-קווינס שכל יומיים הולכים-חוזרים. אני פשוט כאן. כותב כשבא לי, נח כשלא.

בימים האחרונים, מסתבר, כל מיני אנשים שמו לב לזה שלא מתעדכן כאן. המספרים לא היו גדולים, כמובן, פועל יוצא מכך שלבלוג יש רק שני קוראים, אבל עדיין – קבלתי כמה מיילים ותגובות לפוסט הקודם מאנשים שקראו כאן ושמו לב שבזמן האחרון אני קצת בלתי נראה. שזה נחמד, ומעלה חיוך אפילו.

אז, בגדול, הסיבה שאני לא מעדכן כאן היא, כאמור, כי אני מסרב לעשות את הבלוג הזה בכוח. אני מאמין ומקווה שמתישהו אחיה את קצב העדכונים של המקום הזה לבסיס יומי, כמו פעם – אבל נכון לעכשיו – זה פשוט לא הולך (מצד שני – זה יכול להשתנות גם מחר. לכו תדעו).

תודה כנה לכל האנשים שהביעו עניין. מקווה שאחזור ללוח שידורים מלא בהקדם האפשרי – אבל אני לא מתכוון להתרסק על זה. כאמור, זה בלוג. זה לכיף, זה לנשמה. לא בכוח.

זה התחיל בחטיבת הביניים. פעם בשבוע שובץ לנו במערכת השעות “שיעור מחשב”, שהיה שם קוד ל”אין לנו כל כך מה ללמד אתכם, ויש חדר שלם שמלא במחשבים שאין לנו כל כך מה לעשות איתם, אז תשבו שעה אחת שם ותעשו מה שבא לכם”. בעולם שלפני האינטרנט, ‘מה שבא לכם’ כלל בעיקר מרתונים מטורפים של שולה מוקשים, סוליטייר וגולת הכותרת – בונוס.

עד שבשלב מסויים קמתי ואמרתי – לא עוד! לא עוד התחמקות מפצצות מטופשות, סידור קלפים דביליים או רמאות בשבץ נא. טוב. האמת היא שלא ממש קמתי, אבל בצעד מחאתי שאף אחד לא שם לב אליו לא פתחתי אף אחת מהאפליקציות הטחונות, ובמקומן הפעלתי את וורד, מעבד התמלילים החביב על כולנו.

במשך כמה דקות הייתי מהופנט מול המסך הריק. הסמן של המיקום היבהב, אבל לא נתתי לו להלחיץ אותי. רק בהיתי בו, קצת מבוהל, במשך כמה דקות. ואז התחלתי לכתוב.

הייתי ילד, בעצם. חטיבת ביניים זה לא צחוק. מכיוון שבאותה תקופה הייתי בקטע של כל מיני סרטי אימה מטופשים, החלטתי לכתוב סיפור אימה. מה שיצא הוא עמוד אחד, מלא בתאורים גרפיים מרנינים שסיפרו על ג’ו קרביים, רוצח סדרתי שממש, אבל ממש אוהב להוציא לקורבנות שלו את הקרביים. סיימתי לכתוב, עיצבתי וורד-ארט מגניב בשביל הכותרת, והייתי מרוצה ממש. את התוצאה הדפסתי במדפסת הצבעונית (!) שהייתה בכיתת המחשבים, והראתי לגאווה לכל החברים, שרק הסתכלו עליי במבט של “תתרחק ממני, משוגע, ותן לי לשחק בונוס בשקט”.

אמן מיוסר שכמותי, לא נתתי לביקורות המסרסות להפריע לי, וגם בשבוע העוקב התיישתי מול הוורד, וכתבתי את הפרק השני של קרביים. ואז את השלישי. והרביעי. וכדומה. ג’ו קרביים המשיך איתי לתחילת הסיפור, עם עלילה מסועפת ודי גרועה, עד שנמאס לי ממנו אחרי משהו כמו עשרה פרקים. אני חושב שעדיין יש לי הדפסות שלהם אי שם במגירה, עם שאר אלפי הניירות שאני שומר.

את ג’ו פגשתי שוב לקראת סיום הצבא. הייתי משועמם ומדוכא ומתוסכל במשך רוב שעות היום, אז הוצאתי את זה על מחשב ה-PC (!) שהיה לנו בחדר (מצרך נדיר בבסיס בו שירתתי). ג’ו קרביים חזר לסיפור חדש לגמרי. הוא עדיין אהב להוציא לאנשים את הקרביים, רק שהפעם, למיטב זכרוני, זה היה מגניב יותר ואפילו, פה ושם, יחסית טוב (מבחינת כתיבה ועלילה), נניח, איכשהו. את התוצאה שלחתי במייל הצה”לי לכל מיני אנשים, ומכיוון שאני טמבל, לא טרחתי לשמור את כל הקבצים על דיסקט ולקחת אותם איתי כשהשתחררתי.

מאז עברו הרבה שנים. הייתי בטוח שג’ו הלך לאיבוד, אבל משום מה בשבועות האחרונים ממש בא לי לנסות ולהשיג את אותם קבצים מימי הצבא. העובדה שנעמה שלחה היום אחות לצה”ל באותה לשכת גיוס בה שירתתי, גרמה לי לחשוב ‘נו, שיהיה’, ולנסח מכתב מרגש לחיילים שמשרתים שם עכשיו. “עשו טובה,” ביקשתי שם: “גשו למחשב ונסו לבדוק אם הקבצים עדיין שם. עדכנו אותי.” השארתי מייל וטלפון, ותארתי לעצמי שלא באמת אשמח מהם כלום.

נעמה, שהוכיחה בפעם הטריליון שהיא בעצם מאוד מאוד מגניבה, לא שכחה את המכתב, ומסרה אותו לחלון חדר הגיוסים. חיילי חדר 5, אותו תת-מדור מיתולוגי בו שירתתי, נראו מסוקרנים לקבל מכתב מקופל. בשעות הצהריים המוקדמות קבלתי טלפון. “שלום! אני מחדר 5″, אמר הקול החביב מהצד השני, ששייך, מי היה מאמין, לאח קטן של מי ששירת איתי באותו חדר 5 לפני למעלה מארבע שנים, “הקבצים שלך פה במחשב, אני אשלח לך אותם במייל”.

באמת שזה היה נחמד ונעים ולא צפוי. אני מקווה שאותו בחור לא ישכח לשלוח, ושג’ו קרביים סוף סוף יצא מהכלא הצבאי שלו. אם זה אכן יקרה, אני מניח שאני אפרסם את הפרקים ממש כאן, כי אני הרי גרפומן שאוהב שאנשים קוראים את השטויות שהוא כותב. זה די מגניב. אני חושב גם לפתוח לג’ו קרביים פרופיל בפייסבוק. סתם בשביל הכיף. ובכלל. קרביים! נוסטלגיה! דביליות! זה מגניב, ומעורר תהיות על העבר, ובעיקר גורם לי להרגיש צעיר שוב.

קיצר, אם הכל ילך כשורה ואכן אקבל במייל את הקבצים – ג’ו קרביים: בקרוב על מסך זה.

“אז, ניפגש ברביעי?” הוא שאל אותה בטלפון. “כן”, היא ענתה, והוא שוב התפלא כמה מתוק הקול שלה.

אחרי חודשים ארוכים של נסיונות שידוך, אמא שלו סוף סוף הצליחה להשיג לו את המספר שלה. בהתחלה הוא אפילו לא רצה אותו. כשהייתה מספרת לו על הבת היפה של המניקוריסטית שלה הוא פשוט היה מהנהן ומחייך בבושה. הוא הרי שנא שמסדרים לו בחורות, תמיד זה רק יצר פגישות מביכות שלא הובילו לשום מקום. מה גם ששידוך של אמא? הוא אהב את האישה הזאת הכי בעולם, אבל בכל הקשור בטעם שלו לבחורות היא אף פעם לא הייתה מבריקה במיוחד. את החברות שהוא הכי אהב היא תמיד תיעבה, ולאלו שהוא יצא איתן רק כדי להעביר את הזמן היא התייחסה כאל הבנות שאף פעם לא היו לה.

אבל לאט לאט הוא נשבה בקסמיה. סיפורים הגיעו יד שניה מהמניקוריסטית, שסיפרה על כמה שהבת הזאת שלה, אלינור, היא מוכשרת ומצחיקה ומפתיעה. היא למדה משחק בסטודיו תל-אביבי קטן אך איכותי, ולמרות שהיא עוד לא סיימה שנה א’ כבר השיגה כל מיני תפקידים בהצגות וסדרות טלוויזיה. היו לה ארבעה חברים רציניים, אבל כולם היו בתקופה שעדיין למדה בבית הספר היסודי. למעשה, מכיתה ו’ היא רווקה, למרות שאותם ארבעה עדיין דואגים להתקשר אחת לכמה שבועות ולנסות לחדש את הקשר (היא, מצידה, שומרת על פאסון). יש לה שלושה אייפודים מלאים באלפי דיסקים, והיא תמיד מסתובבת עם שלושתם בתיק. היא אוהבת חתולים אבל אלרגית אליהם, אז כפיצוי מגדלת תוכי מדבר. הסיפורים הקטנים האלה הצליחו, משום מה, להכנס לדייב ללב, עד שהחליט שאולי באמת יהיה נחמד אם הוא יפגוש את אותה אלינור מיתולוגית גם בחיים האמיתיים.

אז התחילה מסכת הייסורים, שרק גרמו לדייב לרצות לפגוש אותה עוד יותר. המניקוריסטית שאלה את ביתה אם היא מעונינת בשידוך, וזו אמרה שרק אם אותו שידוך יוכיח את עצמו במספר משימות. המשימה הראשונה הייתה לכתוב לה מכתב, בכתב יד, שיצחיק אותה ויפחיד אותה בו זמנית. המשימה השנייה הייתה להעביר לה, דרך סלון היופי של אימה, את החציל הכי יפה שהוא יכול למצוא (זה אפילו לא נראה לו מוזר. הוא פשוט קנה חציל בריא וסגול, ורשם עליו במרקר כסוף את המילה “רן דנקר”). המשימה השלישית כללה הקלטה של פלייבק עם מילים מצחיקות למנגינת השיר “דיוה” של דנה אינטרנשיונל, והרביעית דרשה ממנו להצטלם עם חבורה של ילדות קטנות ולשחק איתן בגומי.

את המשימות הוא עשה ברצון ובחיוך, עד שקיבל מאמו פתק קטן ומקומט עליו מספר הטלפון שלה, מייד אחרי שהשלים את המשימה החמישית (מענה על חידון שהיא שלחה לו בדואר, וכלל עשרות שאלות טריויות על סדרות ילדות כמו חתולי הרעם, עמיקו וחבריו ועוד). בהתחלה הוא רצה לשמור על אדישות ולחכות יום יומיים לפני השיחה, אבל מהר מאוד סקרנותו גברה עליו, והוא התקשר עוד באותו ערב. קולה, כאמור, היה מתוק וחמוד, והשיחה קלחה. הם צחקו ודיברו והכירו אחת את קולו של השני, עד שפתאום שמו לב שדיברו כבר כמעט שעתיים, ועדיין לא קבעו פגישה.

לבסוף סגרו על רביעי בצהריים. דייב רצה בערב, אבל אלינור אמרה שהיא לא מפספסת את “היפה והחנון” בשביל שום דייט שבעולם. דייב, שהפסיק לראות את זה ברגע שאולה הודחה, רק חייך במבוכה. “אז, ניפגש ברביעי?” הוא שאל. “כן”.

ביום רביעי הוא הגיע לבית הספה בו קבעו. בהתחלה הוא חשב להביא פרחים, אבל זה נראה לו רומנטי להחליא ואפילו קצת רגיל מדי יחסית למשימות המוזרות שהיא הטילה עליו טרם הפגישה, ולבסוף החליט שבמקום זר פרחים יביא לה זר חצילים, על כל אחד מהם הדביק תמונה של חתול רעם אחר. כשנכנס לבית הקפה, הוא אפילו לא היה צריך להתקשר לנייד שלה כדי לבדוק מי היא. הוא ישר זיהה אותה. ישבה בקצה המקום, לבד, עם שער שטני אסוף, עור מבריק ועיניים ירוקות בוהקות. היא נראתה מדהים. דייב, שעד אז לא האמין באהבה ממבט ראשון, התאהב באותו רגע.

במבט ראשון, כאמור. כמה חבל שעוד לפני שהספיק להעיף מבט שני, קל וחומר לגשת ולדבר איתה, בלע אותו, ואז אותה, ואז את כדור הארץ כולו, החור השחור.

לפרק הקודם באנתולוגית דייב ואלינור (למרת שבתכל’ס הוא לא הקודם יש גם את זה שנמצא בתגובות)

(איזה פוסט מטופש, בשם אלוהים. אוף. שיגיע חצות וחמש דקות כבר ואני אוכל ללכת לישון)

שימו לב לקסם: הפוסט הקודם חודד, נוסח שוב, נערך ואז עלה כמאמר מערכת ב-ynet. קסם, כבר אמרתי? תזכרו איפה קראתם את זה קודם, או משהו.

המטרה הראשונית שלי הייתה לנצל את העובדה שיום שישי הגיע, כדי לאפשר לעצמי 12 שעות שינה רצופות. זה לא הלך. הצלחתי רק 11. כפיצוי, מצאתי את עצמי חוזר למיטה בצהריים וגומע עוד שלוש שעות, ככה סתם, כי אפשר. ואז התעוררתי עם כאב ראש. זה לא קורה לי הרבה, במיוחד לא בעוצמה הזאת. אבל הפעם כן. מיגרנה כזאת, שכואב להזיז את הראש, או להסתכל לאור, או לשמוע צלילים. שכבתי על הגב וחיכיתי שזה יגמר, או שאני אעלם, או שיקרה משהו מעניין, אבל שום דבר לא השתנה. אז קמתי באיטיות, זזתי איכשהו מספיק כדי להגיע לאדווילים שבמטבח, לקחתי אחד, וחזרתי למיטה. אחרי שעה בערך זה איכשהו עבר, השאיר רק שאריות קטנות של כאב עמום מאחוריי העין. מוזר.

בכל מקרה, כאב הראש הזה מוכיח, בעצם, למה אני כל כך אוהב לכתוב בבלוג. כרגע, הבלוג הוא המקום היחיד שמאפשר לי לכתוב פסקאות פתיחה כאוות נפשי, בלי להתחשב בכלום. הן אפילו לא צריכות להיות קשורות לנושא הפוסט! אפשר לזרוק מה שיש לי בראש, או סתם אנקדוטה משעשעת שרציתי לכתוב אבל לא הייתה לא מסגרת מתאימה לנצל אותה, או להתחיל מ”אמצע הסיפור” שהפוסט אמור לספר. מה שבא לי, אפשרי. זה נהדר.

בכתיבה לטמקא זה לא ככה. שם צריך לזכור שפיסקת הפתיחה צריכה להיות אינפורמטיבית מאוד. הקוראים רוצים לדעת על מה האייטם, בדייקנות רבה, כדי שהם יחליטו אם הם רוצים לקרוא אותו או לא. אז יש את שאלות ה-מ’, ויש את מי דיווח, וכאלה. אין שום מרווח רשימה. כותבים מה קרה, מתי, למה. קצת משעמם, ולפעמים מעצבן ממש – במיוחד שבתכל’ס צריך לנסח את אותו מידע פעמיים: פעם אחת בשביל הפיסקה הראשונה ופעם שנייה בשביל כותרת המשנה. המם.

בכתיבה, אמם, נקרא לה יצירתית (כי ספרותית זה פשוט פלצני מדי), הסיפור שונה. אומנם שם יש קצת מרחב נשימה, אבל צריך להיות הרבה יותר זהירים מבכל מקום אחר. הפיסקה הראשונה בכל סיפור בכלל, והמשפט הראשון בפרט, הם החלקים הכי חשובים בו. הם צריכים להיות כאלה שימשכו מיד את הקורא פנימה, יתנו לו בדיוק את מינון המידע המדויק שיגרום לו לרצות להתעמק ולהבין על מה מדברים. סיפורים צריכים להתחיל בפואנטות, או ציטוטים מעניינים, או סתם משפטים מבריקים. כשמצליחים למצוא התחלה טובה לסיפור, זו הרגשה נהדרת. יש ימים ושבועות שלמים שאני מסתובב עם משפט מנצח שאני ממש ממש אוהב, אבל לא מצליח למצוא סיפור שיוכל להמשיך לו. יש גם את ההיפך, התסכול הגדול – רעיון טוב לסיפור, בלי שום מושג איך להתחיל אותו. לא מעט עלילות שהסתובבו לי הראש לגמרי נקברו בעקבות המחלה, ואני לא רוצה לחשוב כמה סיפורים של סופרים טובים באמת לא מצאו דרכם לנייר בעקבותיה.

אבל בבלוג? בבלוג מותר הכל. אולי לא לכולם, כמובן, אני די בטוח שיש לא מעט כותבים שמתייחסים לכתיבה בלוגאית כעיתונאית / יצירתית לחלוטין, ומחילים עליה את החוקים הנ”ל, אבל לא אני. הבלוג כאן בשבילי, הרבה יותר ממה שהוא בשבילו. לשמחתי הוא כבר הצליח לצבור, משום מה, את הכמה אחדות / עשרות של קוראים קבועים, שעוקבים אחרי מה שמתרחש כאן וכנראה יקראו את רוב מה שאני כותב (וגם אם לא, אין לי באמת דרך לדעת), ושגם אם יכנעו באמצע פוסט, או יחליטו מתישהו למחוק את עצמם מעדכוני ה-RSS, יתנו לי ברוב המקרים את האמון לקחת אותם גם מעבר לפיסקה ראשונה, ויסכימו לצלוח, נניח, דיבורים נרחבים על קקי, או סתם מה שנראה כמו התחלה של פוסט על כאבי ראש, כדי להגיע להמשך.

זה נחמד. זה מה שרציתי לכתוב. להתחיל במה שרוצים, בלי להתפשר בכל מיני עניינים פנימיים של מה מותר ומה אסור, מה צריך ומה לא. לפעמים בא לי לנסות זאת גם בפסקאות סיום, לכתוב פתאום קטע לא קשור, אבל זה, כך נראה, הרבה פחות מובן ונסלח.

בכל מקרה, הנקניקיה החריפה באמת הייתה חריפה, וגם הרגילה הייתה בסדר, אבל כנראה לא הייתי צריך לקחת אותן מלכתחילה, כי לא באמת הייתי רעב, ואני גם לא כל כך אוהב חרדל.

את הפרק הראשון אפשר למצוא כאן.

עוד טיפה מילים לפני שאני עושה קופי פייסט ממלל: מדובר בסקיצה הכי ראשונית שיכולה להיות. לא עברתי כמעט על הטקסט לתיקון טייפוז, שלא לדבר על תיקונים סגנוניים. בטח יש גם כל מיני התנגשויות עם דברים שנכתבו בפרק הקודם, או אפילו סתירות בין דברים שכתובים בתחילת הפרק לדברים שכתובים בסופו. מקווה שלמרות כל זה, הטקסט עדיין אכיל. אשמח לתגובות שונות ומשונות לקראת כתיבת הפרק השלישי, למרות שבתכל’ס אני מפרסם את זה כאן בעיקר כי אני גרפומן. תהנו, מייד אחרי הביפ.  

ביפ

אני רוצה להיות שם. אז לך לשם! סאונד אפקט של הליכה. שלום, לאן הגעתי? הגעת לכאן. אבל אני רוצה להיות שם! אז לך לשם. סאונד אפקטס. לאן הגעתי? חזרת לכאן. אבל אני רוצה להיות שם! אז לך לשם. וחוזר חלילה.

כשאני כותב אני מוצא שרוב הזמן אני רוצה להיות שם. שיאים של סיפורים מגיעים בדרך כלל בשלבים מאוד מאוחרים בעלילה (המבנה הקלאסי אומר שבסוף המערכה השנייה, אם מדברים של שלוש מהן). כשסיפורים נבנים לי בראש, אני בדרך כלל בונה אותם סביב אותם שיאים. אחרי שכבר יש דמויות והתרחשות כללית, הראש שלי בעיקר מתעדכן בפרטים הקריטיים של העלילה. למה הכל יוביל. מה יהיו הרגעים בהם האנשים יגידו “וואי, כיף, היה שווה לקרוא את כל מה שהיה עד עכשיו בשביל להגיע לרגע הזה”.

העניין הוא שבשביל להגיע לרגעים האלה צריך לעבוד מאוד קשה. לכתוב רגעים פחות מעניינים, לשתול רמזים, לשמור על קצב, על עניין. וזה איטי. הכתיבה, איטית. בדרך כלל כל “סשן כתיבה” מניב משהו כמו שתי פסקאות. לפעמים קצת יותר, אבל זה נדיר. ועכשיו, כשהזמן הפנוי שלי כל כך מועט, אני גם לא מצליח להכניס את עצמי לזרימה קבועה בין סשן אחד לזה שבא אחריו.

תמיד אני משלה את עצמי שזה זמני. שאני לא מצליח לכתוב הרבה, בגלל שאני פשוט לא אוהב להיות כאן, ורוצה להיות כבר שם. כשאגיע לחלק המגניב, בו דמות א’ תפגוש את דמות ב’ ותגלה שהיא בעצם לא מה שהוא חשב, אז הכל יזרום, כי זה יהיה חלק כל כך מגניב וכיפי. שעוד קצת, עוד פרק אחד, אגיע לחלקים המעניינים, שמגלים את כל מה שיש לגלות על תמר, ושדייב צריך להחליט לגבי אלינור והכל (ואחר כך, בחזרה לחיים של אביב ברקת!).

אבל נו, על מי אני עובד. כשאגיע לחלקים המעניינים, בטח ארצה להיות שוב שם, בשם האחר. הרי תמיד יש קטעים מגניבים יותר, וידוע שהרגע הכי משמח וטהור שיכול להיות בכתיבה היא לכתוב את המילה האחרונה של הסיפור עליו נקרעת חודשים ארוכים.