הרוק הישראלי גואש! הנגנים המסורים בלחץ! מסתבר שהבאסיסט של להקת המידנייט פיקוקס, להקת רוקנרול, עבר חוויה לא נעימה בכלל בפסטיבל “אינדינגב” שנערך בסוף השבוע, כאשר צופה נלהב מדי בהופעה של הלהקה הדי פרועה הזאת תפס את גיטרת הבאס שלו, וריסק אותה על האדמה, כאילו היה כוכב הרוק עצמו בשיאה של הופעת רוק כבד.

יש לי כמה מחשבות שרצות בראש על הסיפור המשונה הזה. ראשית, אבל, חשוב לי לציין שכלל לא הייתי נוכח בהופעה הזאת, או בפסטיבל כולו לשם העניין. את הסיפור שמעתי כעדויות ממספר אנשים שכן היו שם. יש מצב שיש פה כמה פרטים לא מדוייקים, לכן אני לא חותם עליהם במאה אחוז, אך עדיין מרשה לעצמי להתייחס לסיפור עצמו בכלליותו. שנית, כדי למנוע חיפושים מיותרים בגוגל שיובילו לפה, אני לא מציין את שמו של הבאסיסט או מקשר לכל מיני מקומות הקשורים לעניין. פשוט לא רוצה פה בלגאן מיותר. תוכלו למצוא את כל הפרטים והקישורים עם חיפושים ממוקדים בגוגל או בפייסבוק.

אז ככה: המידנייט פיקוקס הם להקה שניתן להגדירה כ”פרועה” בלי הגזמות. המוזיקה שלהם חזקה, האימאג’ים שהם מוסיפים לה, כמו רקדנים מחופשים לזומבים, קיצוניים מאוד, והקהל מגיב בהתאם: ההופעות שלהם מלאות בריקודי פוגו סוערים ואלימים. לא כוס התה שלי, אגב – אני לא מת על אלימות מכל סוג, אפילו אם היא בצורה של ריקוד שאמור להניב כיף מסויים (אם כי אף פעם לא הבנתי מה כיף בלחטוף מרפק של מישהו בצלעות. אולי אני מוזר). אולי זה גם משפיע על דעתי. אולי לא.

נמשיך: בשיר האחרון של ההופעה קפץ כהרגלו הבאסיסט מהבמה אל הקהל, כשהגיטרה שלו עדיין עליו. מדובר בריטואל קבוע. הוא עושה זאת כבר הופעות רבות, ללא אבדות לגוף או לגיטרה. הפעם, וכאן יש כמה עדויות סותרות, קרה משהו אחר: יש כאלה שאומרים שבמהלך ריקודיו עם הקהל, רצועת הגיטרה שלו נקרעה וזו נשמטה על הקרקע. יש כאלה שמספרים שבחור אידיוט במיוחד פשוט חטף ממנו את הגיטרה בחוזקה. כך או אחרת – הגיטרה הגיע לידיו של הבחור האידיוט, חלק מהקהל המשולהב, שבשיא האקסטזה הניף אותה באוויר וריסק אותה על הריצפה.

היה בום. ואז היה שקט. הקהל היה המום. גם חברי הלהקה. הגיטרה נשברה יפה, והבאסיסט עלה עם גופתה לבמה, מילמל כמה מילים, וירד ממנה. לפי אחת העדויות, בשלב מסויים הבאסיסט חזר לבמה, אמר משהו כמו “טוב נו, זה כבר טוטאל לוסט, מה יכול להיות…” וריסק אותה עוד מספר פעמים, הפעם על הבמה. אם כבר אז כבר.

עברו כמה שעות. ההשפעה שהחומרים שמשפיעים על להקות כאלה עברה. הבאסיסט התעורר, והתעצבן. הגיטרה שלו שווה כמות מכובדת של אלפי שקלים. הוא כולה באסיסט בלהקת רוק שנמצאת עמוק בשוליים של המוזיקה בישראל. אולי (וסביר ש-) יש לו עוד עבודה צדדית, אבל כמה הוא כבר יכול להרוויח? גיטרות באס הרי לא גדלות על העצים, וגם לא אלפי השקלים הדרושים כדי לרכוש אותם. התעורר הבאסיסט עם משימה חדשה בחייו: לאתר את האידיוט ששבר לו את הגיטרה, ושמאז “ירד למחתרת”, ולתבוע לו את האמאמאמאמא, כדי שיקנה לו גיטרה חדשה.

איפה עורכים חיפוש כזה בימינו? באינטרנט כמובן. פייסבוק ואתרים נוספים התמלאו בתמונות של הבחור השובר ותיאור קצר של הסיפור, עם בקשה אחת: מזהים את הפוחז? כיתבו לנו מי הוא, ואיך ניתן ליצור איתו קשר.

סיפור מופלא. באמת. ומוזר. וקצת מצחיק, או מתסכל, תלוי מי מסתכל עליו. התחושה הראשונית שלי היא שאכן הבחור ששבר את הבאס צריך לחטוף את העלויות הכספיות עליו. ואז אני נזכר עם מי יש לנו עסק. הרי לא היה מדובר בהופעה של שלמה ארצי מארח את מירי מסיקה.

המידנייט פיקוקס יוצרים מוזיקה מסויימת, שבפירוש תרבותי נפוץ יושב בול עם תדמית האלימות וניפוץ הגיטרות. הלהקה אף מעודדת זאת – הרי זה לא שהבחור קפץ לבמה, חטף את הגיטרה כשכולם הסתכלו לצד השני והטביע אותה באמבטיית חומצה. הוא עשה זאת כשהבאסיסט קפץ לקהל ורקד איתו פוגו – מעין הסכמה למה שמתרחש שם בקהל. הבחור השובר, כנראה באקסטזה מטורפת של רוק/פאנק/וואטבר, שלא לאמר שבטח גם בהשפעה של חומרים כימיים מסויימים (היכולים להיות, אך לא מוגבלים רק לאלכוהול), פשוט שיחק את התפקיד שאותה תרבות בה פועלת הלהקה כאילו הכתיבה לו לבצע.

האם זה פותר אותו מעונש? לא. הוא בחור אידיוט. הוא לקח גיטרה של אלפי שקלים שלא שייכת לו וניפץ אותה על הריצפה. אך האם הבאסיסט המסכן, או גופת הגיטרה המרוטשת, חפים מכל אחריות למקרה? אני בכלל לא בטוח. במקסימום יכל הבאסיסט לקפוץ לקהל כשהגיטרה מונחת על הבמה. אתם יודעים מה, אולי אפילו זה לא, אבל מינימום לבטח את כלי הנגינה הזה, מקור פרנסה יש לזכור.

הסיפור הזה, לדעתי, הרבה יותר מורכב ועמוק ממה שהאינטרנט עשה ממנו. אני יכול בקלות להזהות לצד השחור-לבן, “יש לנו בחור אידיוט ממש שתפס גיטרה חפה מפשע, ניפץ אותה וברח”, אבל לא יכול להתעלם לא מהרקע לסיפור, וגם לא למעשים המידיים של הבאסיסט לאחר המקרה: הוא הרי ניסה לנפץ את הגיטרה שוב. אומנם היא הייתה כבר שבורה, אך זה נותן לגיטימציה מסויימת לפירוש התרבותי של אותו אידיוט חסר אחריות, ורק מוכיח שתנועת הניפוץ הזאת נמצאת גם בלקסיקון התרבותי של הנגן.

איך הסיפור הזה יתפתח? אין לי מושג. אולי הוא אפילו התפתח כבר בימים האחרונים, בהם לא כל כך בדקתי מה קורה איתו. אולי הבחור אותר ושילם. אולי אותר ונתבע. אולי לא אותר כלל. זה בכלל לא חשוב. מה שכן חשוב, הוא שכל המערכה האחרונה בסיפור הזה (או השנייה, לפי חלוקה קלאסית למערכות, כאשר השלישית עדיין לא נכתבה) יכולה להיות הרבה מאוד דברים, אבל דבר אחד היא ממש לא: רוקנרול.

קשה לי להתחבר מהר למוזיקה חדשה. בדרך כלל אני צריך כמות מכובדת של האזנות לפני שאני מגבש דעה על שיר חדש, שלא לדבר על אלבום או אמן. זו אולי הסיבה שלא מעט דיסקים עדיין נחים לי על המדף, צוברים אבק, ולא נכנסים יותר מדי למגש התקליטורים של המערכת. זה בטוח הסיבה שבגללה אני לא מרבה ללכת להופעות של להקות ואמנים שאני לא מכיר.

זה לא שיש לי משהו נגד מוזיקה חדשה. ממש לא. אין הרבה דברים יותר כיפים מלהתחיל לחפור ברפרטואר של מוזיקאי חדש שממש עושה לי את זה. זה פשוט שבדרך כלל – בפעם הראשונה שאני רואה מישהו מופיע עם החומר שלו – אני לא נהנה. לא מצליח להתחבר, לא מצליח להבין, לא מצליח לגבש דעה. תנו לי קצת יותר זמן – ואולי אפול שבוע. אבל בהופעה ראשונה? עזבו אתכם, חברים, אני מעדיף ללכת לישון מוקדם הערב.

כנראה בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן להתיישב ולכתוב על ההופעה המפתיעה והנהדרת שנפלתי אליה ביום ראשון שעבר. לא ציפיתי שאהנה כל כך, שאתלהב כל כך – ולכן לא פיניתי מראש זמן לכתוב את זה. אבל מה, איכשהו, בלי הכנות מוקדמות, יצא שביום ראשון שעבר, בלימה לימה התל-אביבי, עם נעמה, חזינו בסוג של קסם על הבמה. קסם ביזארי לגמרי, אולי הכי מוזר שיצא לי לראות, ובמבטא רוסי כבד, אבל עדיין – קסם.

האינטרנט הגדיר את ההופעה של קריצ’י פלצ’י כהופעת קברט רוסי. התיאור נשמע לנו מספיק מוזר לטעמנו, אז הלכנו. במרכז תל-אביב כמו במרכז תל-אביב, ההופעה שהייתה אמורה להתחיל בעשר התעכבה לחצות, וכבר חשבנו על לוותר על הכל ולברוח הביתה כדי שאוכל לגנוב כמה שעות שינה לפני השבוע החדש – אך בדיוק כשהתכוונו לבקש חשבון עלה על הבמה בחור משונה, גבוה כזה, עם מכנסיים עד הברכיים, שיער פלטינה וחותלות (!), והתחיל להשכב על הבמה ולעשות עליה כל מיני תרגילי מתיחות מוזרים.

הוא התחיל להתגלגל על הבמה, ולעמוד על הראש, ולתופף עליה. לא הבנו אם הוא בחור משועמם מהקהל שהחליט להשתובב קצת לפני שהוא מת מהשעמום, או שמא סוף סוף מופע הקברט נתחיל. אז נשארנו. עד מהרה הצטרף אליו בחור נוסף, בחור רוסי צנום, גבוה, עם תסרוקת אימו ומראה כללי של ערפד. הם השתובבו קצת בתרגילים אקרובטיים מרשימים (במיוחד לאנשים לא גמישים בעליל כמוני), עלו כמו שצריך על הבמה – והתחילו את ההופעה.

הבחור עם שיער הפלטינה התיישב מאחורי דרבוקה, כשלידה היה מונח קלרינט. הערפד לקח את הגיטרה החשמלית, שהייתה מונחת ליד כיסא ועליו ערימה של כלי הקשה ביזאריים. אחרי דקות ארוכות בהן הגיטרה לא כל כך התחברה למגבר, והיה צריך לכוון ולשנות ולבדוק, שיער הפלטינה הסביר לנו, במבטא רוסי כבד (שעוד יחזור), שמה שאנחנו הולכים לראות ולשמוע זה משהו כמותו לא ראינו או שמענו מעולם – במיוחד לא בישראל. הו, כמה שהוא צדק.

קריצ’י פלצ’י ניגנו יצירה בשם “משפטו של קרוצ’ינסקי”, שאני יכול לתאר רק כאופרת רוק, רק שצריך להחליף את הרוק במוזיקה רוסית. בכל מקרה, היו שירים עם נראטיב אחד ארוך, שסיפרו סיפור.

הסיפור היה ביזארי. סופר בו על קרוצ’ינסקי, שחלם שהוא בתוך כדור שקוף, אבל אז בא זבוב והפריע לו לישון, אז הוא הרג את הזבוב. מייד הגיע לו צו שהזמין אותו לבית המשפט. האשמה: רצח. הוא רצח זבוב, הרוצח המטורף! בבית המשפט הוא מספר לשופט שמשאלתו האחרונה היא לרכב על פיל. לפני הקראת גזר הדין – השופט בולע דבור ומת. ואז קורה עוד משהו שסוגר את הסיפור, אבל לא בדיוק הצלחנו להבין מה הוא היה, עקב המבטא הרוסי הכבד, שקצת הקשה על ההבנה של הטקסטים.

הסיפור ביזארי – והמוזיקה נהדרת. כבר בשיר השני נזכרתי ב”בילויים” שאני כל כך אוהב, ושאף פעם לא הסתירו את ההשפעות המוזיקליות בשירים שלהם. פריטות גיטרה מהירות, תיפוף בקצב בסיסי וקלרינט. פשוט, קל, אך נהדר ומדבק. כאן ביוטיוב אפשר לדגום את “חפץ” מתוך היצירה – לחלוטין לא השיר הכי טוב בה, אבל עדיין, כזה שמייצג מה פחות או יותר הולך שם.

בסוף ההופעה, להדרן, ניגנו החבר’ה גם שירים מקוריים שלהם – ביזאריים לא פחות מהמחזה, שאחד מהם נשמע קצת כמו סיפור מרגש של תלמיד רוסי במערכת לימוד ישראלית וגזענית, עם הפזמון האלמותי “מי שלא מקשיב לאמא הולך תמיד עקום, מי שלא מקשיב לאמא פגום”. מילים כדורבנות, ללא ספק.

מה אגיד ומה אומר? שעה וקצת שעברה מהר מאוד, והשאירה טעם מוזר בפה, של עוד, של ‘וואו, מתי יש שוב’, ושל איך לעזאזל לא שמעתי מקודם על הדבר הזה. זה לא מיינסטרים, ולמעשה, זה מוזר ברמות שקשה לתאר – ועדיין – זה אחד הדברים היותר מגניבים שיצא לי להיות בהם לאחרונה.

אחרי שכל העסק נגמר ניסיתי ללכת לבחור עם החותלות, ולהגיד לו שהיה ממש מגניב ושנהנתי המון – אבל הוא היה מוקף בהמון רוסים מפחידים, ואז בעצם הבנתי שגם אם אגיד לו שנהנתי, בטח לא אבין מה הוא יענה לי עקב המבטא הכבד שלו. אז וויתרתי. ואז גם הבנתי שנעמה ואני היינו, כנראה, הישראלים צברים היחידים בקהל – שהיה מורכב כולו מרוסיים שלא הסתירו את המוצא שלהם (דהיינו, דיברו וצעקו ברוסית, ושתו המון וודקה).

מוזר, מעניין ודורש תיקון: מי ייתן שבהופעה הבאה של קרצ’י פלצ’י, במידה וכזו אכן תתקיים, יגיע גם קהל שנולד כאן, ולא מפחד לטעום קצת תרבות אחרת – אפילו שהיא מוזרה לאללה.

הפוסט הזה הולך לכלול שני וידויים מרגשים. הראשון הוא שאני, בסך הכל, כמעט לא שומע רדיו. בתכל’ס לפעמים נדמה שאני דווקא צרכן די אידיאלי לגלי האתר. הרי אני אוהב מוזיקה, מאוד אפילו. אני הולך ללא מעט הופעות, מכיר לא מעט אנשים שגם הם, כמוני, חובבי מוזיקה, ומתעניין באופן כללי בכל מה שקורה בסצנה המוזיקלית.

אבל רדיו? לא, תודה. פעם בדי הרבה זמן, אם אני במקרה באוטו בשעה הנכונה, אני נותן את הכבוד הראוי ל”רוק בישראל” ברשת ג’, אבל יהיו כאלה שיגידו שאני לא ממש אובייקטיבי. מדי פעם גם יוצא לי ליפול על תוכנית מעניינת ב-102, אבל אלו מורכבות בעיקר מדיבורים. מוזיקה ברדיו? לא. תודה.

אני, הרי, איש של הרגלים ושל חוסר סבלנות. אוסף הדיסק שלי מוזער מזמן אל תוך האייפוד, שמלווה אותי כמעט לכל מקום אליו אני הולך. גם את האוסף צמצמתי לאחרונה לרשימת השמעה חכמה הכוללת את השירים שאני אוהב במיוחד, והם בעיקר אלה שרצים אצלי, ב-suffle, בנגן. מסכן השיר שאני לא כל כך אוהב שיתגלגל לו במקרה לאוזניים שלי. זמני קצר, סבלנותי לא קיימת, וכפתור ה-Next תמיד זמין. רק מה, ברדיו אין כפתור Next, וגם הסיכוי שאני אפול על שיר שאני לא אוהב גדול בהרבה משכזה יופיע לי פתאום באייפוד.

אז לא. רדיו זה לא בשבילי. לנסיעות ארוכות (וגם קצרות, בעצם), אני מכין תמיד כמה דיסקים מגוונים בשביל להעביר את הזמן. במשרדי העבר, בהם השותפים התענגו על זוועות רדיופוניות כדוגמת “מנהרת הזמן” הנוראית, תמיד היו לי אוזניות בהישג יד. אחד הדברים שהכי שנאתי בצבא הייתה הכפייה לגלגל”צ, שכן שם, בגלל איזו פקודת מטכ”ל מטופשת, אסור לחיילים במדים להיות עם אוזניות, ואף אחד במדור לא הסכים לסבול את המוזיקה המוזרה שלי. מה מוזר בפליימינג ליפס רק אלוהים יודע.

זה היה, בעצם, הווידוי הראשון. השני, שיגיע ממש עוד מעט, מתייחס לכל מיני ידיעות שפורסמו בעיתונים שבוע שעבר לגבי פלייליסט ברשת ג’. התחנה עבדה בשנים האחרונות בשיטת פליליסט, אך לאחרונה, לאחר עשרות כתבות וטענות וצעקות מצד יותר מדי גורמים, החליטה לבטל את השיטה. שמחה והמולה! רק מה, אז גילו שגם בלי השיטה רשת ג’ נוקטים בסוג של הוראות לעורכים, רק שהפעם במקום שאת ההוראות הנ”ל תכתיב וועדת פלייליסט, הן מוכתבות מהשירים המדורגים גבוה במצעד השבועי של התחנה. אבוי.

והנה הוא הווידוי: אני לא חושב שיש רע בשיטת הפלייליסט. להיפך.

בשביל להבין את הדעה הזאת צריך קודם להבין מה שיטת הפלייליסט אומרת. העניין הוא למעשה הכתבת קו מוזיקלי על-ידי הנהלת התחנה, שמחייב את עורכיה. זה נעשה על ידי הרכבת רשימת שירים. הרשימה מחולקת לכל מיני קטגוריות. למשל, עורך מוזיקלי יכול להיות מונחה לשבץ לפחות שיר אחד מתוך שירים שמוגדרים כ”להיטים השבוע”, שני שירים שמוגדרים כ”שירים רגועים”, “שיר מזרחי” ועוד כמה שירים כראות עיניו.

מהרעיון הכללי הזה, היישום עצמו נתון בידי מנהלי בתחנה. גלגל”צ, למשל, ידועים בכך שהם מנהיגים פלייליסט מאוד מצומצם ולא באמת נותנים לעורכים המוזיקלים, רובם צעירים שעדיין לא הספיקו ללמוד את המקצוע, בחירה אמיתית במה שהם יכולים להשמיע למאזינים. אפשר בקלות לזהות תחנות כאלה, עם פלייליסט מצומצם – הן כל הזמן משמיעות בדיוק, אבל בדיוק, את אותם שירים.

הפלייליסט ב-ג’, למיטב ידיעתי, היה הרבה יותר רגוע: הייתה מחויבות מסיימת להשמיע הרבה פעמים את “שיר השבוע” שנבחר בישיבת הפלייליסט, אבל מעבר לזה לעורכים הייתה זכות בחירה יחסית רחבה של שירים, למיטב זכרוני ניתנה להם האפשרות להשמיע שירים שכלל לא עברו את “ישיבת הפלייליסט” שמחליטה האם גורל שיר הוא לאותה רשימה או מחוץ לה, בתדירות נמוכה.

באופן כללי, במידה ומיישמים את שיטת הפלייליסט בצורה טובה וחכמה, מדובר בכלי רלוונטי ואפילו די הכרחי למנהלי תחנות הרדיו, וזאת כדי לשמור על קו מוזיקלי אופייני. נכון, יש לשיטה חסרונות, כמו החשש שהפלייליסט יהפוך את התחנה ללעוסה ומחזורית, או ששישים טובים “יפוספסו” ולא יושמעו אף פעם. זה נכון, וזה קורה, אבל לא בלתי סביר להניח ששירים היו מפוספסים גם בשיטות עריכה פתוחות יותר.

זכותם של מנהלי התחנות לרצות שלתחנה שלהם יהיה קו עריכתי-אומנותי כראות עיניהם. בדיוק כמו שלעורך ראשי של אתר תוכן, למשל, יש אמירה ברורה לגבי אופי התכנים שיפורסמו אצלו. השאלה היא, אם כך, מי אלה העומדים מאחוריי הרשימה. האם מדובר באנשי מקצוע, או שמא בבעלי אינטרסים? וכמה העורכים מוגבלים לשיטה? האם היא נהוגה לאורך כל שעות היום או רק ב”פריים טיים” של הרדיו? האם היא מכוונת קהל יעד, או מעורבבת ללא מחשבת תחילה?

כמו ביותר מדי מקרים, מה שבאמת חשוב בתחנות הרדיו היא לא השיטה – אלא האנשים והרציונל שעומד מאחוריה.

הגעתי אתמול לבארבי בתחושה מוזרה. היא הייתה מורכבת מאיזה 90 אחוזים של עייפות, ועוד עשרה אחוזים של מצב רוח לא משהו. בתכל’ס לא כל כך היה לי כח להופעה, בעצם. בשעה מהרגע בו נכנסנו למועדון המעושן עד שפורטיס והלהקה עלו לבמה התלבטתי ביני לבין עצמי כמה יכעסו שלושת החבר’ה שתפסו איתי טרמפ אם אני פשוט אחזור הביתה ואשאיר אותם לגורלם במועדון, בלי דרך בטוחה לחזור הביתה.

כמובן שלא עשיתי את זה. גם בגלל שאני בן אדם טוב, ובעיקר בגלל שלפני ההופעה נתתי ליעל, שירדה מהאוטו לפני שמצאנו חניה כדי לקנות את הכרטיסים, שטר של 200, ותארתי לעצמי שאם אני לא אקח אותה הביתה היא לא תחזיר לי את העודף. ההופעה התחילה ב-23:00, המוזיקה נכנסה פנימה, עשתה לי טיול קטן בין האוזניים, מדי פעם גרמה לי להזיז איזו רגל לפי הקצב, או למלמל עם הקהל “אז כדאי שתדעי” אחד או שניים, אבל נו, זה לא היה זה. הופעות ללא מצב רוח זה מבאס. זה נותן הרגשה כזאת של רוח רפאים שנאחזת ברגשות אנושיים שנשכחו. פעם, הרי, היה לי כיף ממש בהופעה כזאת. מה קרה הפעם?

ואז הגיעה נקודת המפנה. כמה אקורדים שלא זוהו מההופעות הקודמות, מבטים מבולבלים של “איזה שיר זה, בעצם?”, ואז Inner Station. אומנם שמעתי את השיר הנפלא הזה ממש לא מזמן, בהופעות של מינימל, אבל עדיין. פתאום החידוש המפתיע בסט ליסט הצליח לגרש את תחושות הניכור, להעיף את כל העייפות מעבר לחלון ולקבור את תחושת הנאחס חסרת ההצדקה מתחת לאדמה. פתאום הייתי כאחד הקהל, צעקתי “Deep Down Below!” ביחד עם עידו אגמון וגיל סמטנה, וניסיתי לדמיין את מלכה שפיגל תורמת את קולה הנהדר לפזמון.

משם זה רק השתפר. אירוח קצת מוזר של שלומי שבן, שלא כל כך התאים לאנרגיות של ההופעה אך, לעומת זאת, הביא איתו את “איפה הסוסים”, היה מגניב. גם אלי דג’יברי, חמוש בסקסופון ומכנסי עור אדומים, עלה לבמה, ועזר להפריח חיים בביצוע הג’אז הקצת מאוס, לטעמתי, של נעליים. דבש בהדרן. גם חימושניגיגי. ואפילו עשרות הפרחות שעלו לא במה לא הצליחו להרוס את אין קיץ לילדות.

מה שמעניין אותי זה איך הכל התהפך בזכות שיר אחד. באופן כללי, ברוב ההופעות שאני הולך אליהן יש את השירים האלה, הנהדרים ממש, שעושים פתאום את כל ההגעה להופעה לשווה במיוחד. ‘אפור’ ו’קרול’ במאור כהן ופיטר רוט באמצע השבוע שעבר, ‘פרפר’ במוניקה סקס, ‘נאמנות ותשוקה’ בהופעות הנהדרות של אביב גדג’ (ששוב נעלם. אוף איתו), ‘מיהו המילל ברוח’ ומבול ברונה קינן.

אני חושב שפעם צריך לארגן סופר-הופעה כזאת, שתהיה מורכבת רק מהשירים הממש שווים האלה. שיר מפוצץ אחרי שיר מפוצץ אחרי שיר מפוצץ. בלי נפילות מתח. בלי המכות אפורות והלחיות נכונים והאני צריך אותכים. רק רגעים מוזיקלים טהורים. זה יהיה מגניב, ובטח יוכל להעביר לי את העייפות המעיקה הזאת שנפלה עליי לקראת השבוע החדש.

עייפות זה עניין מצחיק, שלפעמים גורם לי להמציא כותרות גרועות ממש. אני מתנצל, ומבטיח שזה לא יקרה שוב. למרות שביננו, ההבטחות שלי לא שוות שנקל, אז אל תיקחו אותן יותר מדי ברצינות.

כשמוניקה סקס הוציאו את האלבום הראשון שלהם, אי שם ב-95, הייתי בשלבים המוקדמים של חטיבת הביניים. כש”פלורנטין” היכתה גלים בטלעד והפכה את “מכה אפורה” לאחד הלהיטים הכי מאוסים בתולדות הייקום, הייתי אי שם באמצע חטיבת הביניים. ב-2001, כשיצא “יחסים פתוחים”, האלבום השני, כבר הייתי בימים האחרונים של כיתה י”ב, שניה לפני הגיוס. את “חיות מחמד” השלישי פגשתי לקראת סוף השירות הצבאי.

למרות שהזמנים בעצם לא מתחברים, הלהקה הזאת מתחברת לי הכי טוב לתיכון. שזה קצת מצחיק, כי בתקופת התיכון הם היו בעיקר לא פעילים, מה שלא מנע מאיתנו לחבב עד מאוד את הדיסק הראשון שלהם, ולתהות לאן נעלמה ה-ת’ ברקוויאם לבלונדינית. גם כשיצא הדיסק השני, שבהתחלה נשמע הרבה יותר רע מהראשון אבל ככל שעבר הזמן התברר כהרבה יותר אחיד ממנו, הצלילים שבו החזירו אותי, לפחות מנטלית, לתיכון.

אתמול בזאפה אומנם לא חזרתי לתיכון, אבל היה אפשר להתבלבל בקלות. כנראה לא רק לי הלהקה הזאת מזכירה בעיקר נעורים, ורוב הקהל שפקד את הזאפה היו נערים דרדקים שנהנים ברגעים אלה ממש מחופשת הקיץ שלהם. נבלות. אז נכון, הרגשנו קצת מבוגרים, וישבנו קצת מאחורה, וכששתינו בירה היו לא מעט חבר’ה שהסתכלו עלינו בקנאה, אבל היי, אין מה לעשות.

מוניקה סקס בעצם לא מופיעים יותר מדי. גם כשהם עושים את זה, אני לא מרבה לרדוף אחריהם. אם הם קרובים, או נוחתת עליי הרוח המתאימה, אני הולך. אם לא לא. כך, הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה לפני משהו כמו שנתיים, בסיבוב האקוסטי שלהם, בקמלוט בהרצליה. אז הם ניגנו את “עיניים טובות” ועשו ליעל ולי את הערב. לפני זה הייתה לפני עוד כמה שנים, בהופעת הפרדה מאלדד גואטה, בה הם אירחו את שלומי ברכה וניגינו איתו את “ליזה”, ועשו לי את הערב. אתמול לא היו הפתעות מיוחדות, אם כי באופן כללי אני לא בחור שדורש יותר מדי, ו”פרפר” בתחילת ההדרן זה בסדר גמור.

ההופעה, הקצרה יחסית יש לציין, כללה קצת מהכל. קצת מהאלבום הראשון, קצת מהשני, ממש קצת מהשלישי, שני שירים מתקופת ניו-יורק, ושלושה שירים חדשים, שבעיקר מפתיעים עצם קיומם.

זכור לי סיבוב ההופעות הממש קצר של הזבובונים, בהרכב שכלל את דן תורן, מאור כהן, פיטר רוט ויובל שפריר. הם עשו משהו כמו שלוש הופעות, ובסופה של אחת מהן נתקלתי בפיטר רוט ביציאה, ולא יכולתי להתאפק ולא לשאול אותו למה הם לא מופיעים יותר. הוא ענה לי שזה פשוט כי כל אחד מהם כל כך עסוק, שאין יותר מדי אפשרויות לכנס את כולם ביחד ולנגן. עצוב אבל נכון, וודאי נכון גם לגבי מוניקה. הלהקה, שהתחילה כארבעה חבר’ה צעירים ומוכשרים, הפכה לסוג של סופר גרופ. פיטר מנגן ומפיק לכל העולם. שחר אבן צור עובד על אלבום. יהלי סובול עובד גם הוא על אלבום, עם רע מוכיח.

מאיפה הזמן לעבוד על שירים חדשים? רק אלוהים יודע. המעט מהם שנוגנו, ללא הבטחות למתי אותו אלבום רביעי חלקלק יצא לאוויר העולם, נשמעו בסדר גמור, עם דגש על השלישי והקצבי מביניהם שנוגן לקראת סוף ההופעה. לא מדהימים, אומנם, אבל לאלבומים של מוניקהסקס יש נטייה די קבועה לתהחבב עליי ככל שעובר הזמן, ככה שהיי, לכו תדעו.

קצת יותר משעה וחצי, וזה נגמר. בלי יותר מדי הדרנים, בלי יותר מדי הפתעות. מוניקס סקס, פשוט, צפוי, ובינינו – די טוב. אולי אם הם היו מופיעים יותר, או אם באופן כללי הייתי רואה יותר הופעות שלהם, הם היו נמאסים עליי כבר מזמן. כבר ככה קשה לי לשמוע שירים כמו מכה אפורה או פצעים ונשיקות בלי להודות במינימום רצח ראש הממשלה, אבל היי, שירים אחרים, כמו ‘בעיר הזאת’, או ‘כביש מהיר’, או ‘מילי’ עם האנטי-חרוז החביב עליי בתולדות המוזיקה בעברית, מספקים את הסחורה, מחזירים קצת אחורה, מהנים ומספקים הופעה מגניבה וחביבה לחלוטין.

בהערת צד, אגב, למרות שבדרך כלל אני נגד הופעות חימום, הפעם אייל אבן צור שיחק אותה. גם קצר, גם נהדר, גם שני שירים של נעליים וגם עידו אגמון על גיטרה. בעצם, לא צריך הרבה יותר מזה בשביל להבטיח ערב מוצלח, עם או בלי קשר למוניקה סקס.

בהערת צד 2, אוסיף שהתעכבתי יום עם הפוסט הזה, כי הייתי עייף, ובינתיים יום הפאפאיה עבר חלף לו. מצד שני, סיכמנו שהוא לא אומר כלום, בעצם, אז לא אוסיף דבר.

תודה להדר והדר על הכרטיס. אוהב אתכם הרבה.

חלק מהשירים מהאלבום המתקרב של בן פולדס, Way to Normal, דלפו לרשת. או זה לפחות מה שרוצים שנחשוב. בתכל’ס, לא ממש ברור אם מדובר באמת בהדלפה, או בבדיחה מוזרה ממש מצד הפסנתרן המזמר החביב עליי.

אפשר למצוא באינטרנט שני גרסאות של “האלבום המודלף”. אחת בעלת שישה שירים, שנשמעים ממש ממש רעים. חגי היטיב לתאר זאת כ”בי-סיידים אקראיים”. אני הייתי הרבה פחות נדיב. השירים אמנם חמודים, מדי פעם, ומצחיקים למדי, אבל בגדול הם נשמעים כמו קטסטרופה אחת גדולה. הגירסה השנייה, בעלת תשעה שירים, מעודדת יותר. שם יש כבר כמה טראקים שנשמעים אמיתיים, ואפילו טובים, לצד עוד כמה שממשיכים את הקו הגרוע של הגרסה הראשונה (ויש גם כמה שירים שחוזרים על עצמם, מן הסתם).

אז מה זה, בעצם? כנראה בדיחה. שירים גרועים בכוונה, כדי להשתעשע קצת עם המעריצים. אם זה נכון, זו אחלה דרך להשתמש באינטרנט, וגם ממש מעורר כבוד לפולדס, שאולי הקליט שירים גרועים במיוחד לצורך מטרה זאת.

מצד שני, תמיד קיים החשש שמדובר בדבר האמיתי. גם השירים הטובים שנשמעים אמיתיים לא מגיעים לרמות של האלבומים הקודמים (ולא מגרדים את אלה של בן פולדס פייב), לפחות לא בהאזנות ראשונות. אין לי כח לאלבום בינוני. אני רוצה את פולדס בשיא כוחו, אני רוצה אלבום מגניב, וכיפי, ומשובח. אני חושב שזה יהיה כיף ונכון.

מצד שני, גם את האלבום הקודם שלו, Songs for Silverman, לקח לי די הרבה זמן לאהוב באמת, והאהבה הגיעה בדמות Landed, השיר הכי טוב מהאלבום הנ”ל. מה שאומר שגם הדרך לנורמליות יכולה עוד להפתיע לטובה, גם אם ההדלפה אמיתית, עם איזה שיר מפוצץ אחד שיתן פרספקטיבה חדשה על כל השאר.

במקור רציתי לפרסם כאן את הטקסט הזה ביום רביעי, אבל אחרי מחשבה קצרה והתייעצות עם הקולגות החלטתי לדחות את זה קצת, כדי לתת לטקסט הזה להגיע למקומות עם קצת יותר קוראים. עכשיו אני מחזיר אותו למגרש הביתי, כמו שהוא נכתב במקור, בנסיעת האוטובוס הכל כך עייפה בבוקר שאחרי ההופעה של מינימל. סביר להניח שיש טייפוז וכאלה. אני בטוח שתתמודדו.

XXX

ביום שני דיווחתי מדיון שהתקיים בכנסת, שנציגי ארגוני זכויות היוצרים מבקשים להכניס לחוק מסחר אלקטרוני סעיף בו גולשים שיזוהו כ”מפירי זכויות יוצרים סדרתיים” (זה במרכאות מכיוון שההגדרה, כמו גם דרך האיתור, עדיין מעורפלת) ינותקו מהאינטרנט ע”י הספקיות. כמו בכל אייטם טמקאי שנוגע לפיראטים, הטוקבקים חגגו, ובראשם אלה שטוענים את המנטרה הקבועה: חברות התקליטים תקועות בעבר, הן צריכות להוריד מחירים ואז אף אחד לא יוריד מוזיקה.

אתמול הוקם מחוץ לזאפה דוכן דיסקים מאולתר. הוא כלל את כל הדיסקיוגרפיה של מינימל קומפקט, כמו גם דיסקים שונים מקריירות הסולו של חברי הלהקה. מדובר בדיסקים מיובאים, שאת חלקם קשה מאוד להשיג בארץ. כל דיסק, מלבד האוספים הכפולים והמשולשים שביניהם, נמכר ב-50 שקלים. הבחור שעמד מאחוריי בתור שאל בנימוס, מייד אחרי שהמוכר המנומנם גיהץ לי מכרטיס האשראי 250 שקלים, כמה כל העסק עולה. 50 שקל לדיסק, ענה המוכר בלי להתבלבל. אה, אמר הבחור, יקר מדי.

יקר מדי? וואט נאו? בתקופה השחורה בה דיסקים נמכרו במחיר 90 שקל, הבנתי והזדהתי עם אלה שטענו שמחירי המוזיקה בארץ. אני גם מסכים לגמרי עם אלה שטוענים שמוזיקה היא לא תמיד רק מותרות, ובתור נכס תרבותי ואומנותי היא צריכה להמכר במחירים שווים לכל נפש. רק מה, בתור אחד שמבקר לא מעט בחנויות תקליטים (שזה שם רומנטי יותר לחנויות דיסקים), והולך ללא מעט הופעות, אני יודע ממקור ראשון שהמוזיקה היום נמכרת במחירים נמוכים. מאוד נמוכים.

נכון, רשתות הדיסקים הגדולות, כמו טאוור רקורדס וצליל, עדיין מקפיצות לפעמים מחירים, במיוחד כשמדובר בדיסקים מיובאים, אבל העולם התקדם כבר מזמן לכזה בו אפשר בקלות לדלג מעל הרשתות, ולרכוש מוזיקה בחנויות זולות אפילו אם הן לא נמצאות במרחק פיזי סביר ממיקומו של הלקוח.

אתרי אינטרנט שמוכרים דיסקים במחירי ריצפה, בארץ ובחו”ל (בחנות מסויימת בישראל, למשל, נמכרת כל הדיסקוגרפיה של רדיוהד ודיוויד בואי במחיר של 30 שקלים לדיסק), שגם עם מחיר המשלוח אפשר למצוא מחירים מטורפים. איביי. שירותי מוזיקה וירטואליים. יש היום כל כך הרבה דרכים לקנות מוזיקה במחירים שבאמת אין לאף אחד סיבה להתלונן עליהם, הווה אומר, היום במחיר של ארוחה במקדונלדס אפשר לקנות, בממוצע, דיסק שלם. לפני מספר שנים היחס היה כפול מזה.

ועדיין, המורידים עדיין נתפסים לגישה הרומנטית, הם גונבים מהעשירים כי הם בעצם עניים. מעבר לעובדה שאין היום יותר מדי תאגידי מוזיקה שאפשר להגדיר כעשירים, שלא לדבר על האומנים עצמם, מדובר בגישה שפשוט מנותקת מהמציאות. למרות שאיני תומך או מסכים לפיראטיות, אני תומך נלהב בניטראליות הרשת, ולא מסכים עם דרישת ארגוני הזכויות לחסום מורידים כבדים. מצד שני, אותם מורידים צריכים להפסיק להתחבא מאחוריי ססמאות לא נכונות מבחינה עובדתית.

כמו אלה שגונבים מכוניות רק כדי להתקשר בגאווה שעה אחרי המעשה ולהציע לבעל הרכב לרכוש אותו בחזרה במחיר מצויין, מן הראוי שגם אלה שגוזלים מאחרים זכויות יוצרים, ששוות כסף בדיוק כמו המכונית שבדימוי, יפסיקו להתחזות ללוחמי צדק (הרי גם גנבי הרכב יכולים לטעון שהם עושים את זה בשביל להציל את הסביבה), ויהיו גברים מספיק בשביל לעמוד מאחורי מעשיהם.

XXX

שוב שבת בלילה. פתאום שמתי לב שבפוסט הזה לא התייחסתי בכלל לשיטות הפצה דיגיטליות, ועוד כל מיני דברים שונים ומשונים שתעשיית המוזיקה הישראלית צריכה לאמץ לעצמה כדי להתמודד עם ההווה, אבל לא ממהרת לעשות זאת (למה ללמוד מהטעויות של האמריקאים אם אפשר לחזור עליהן?). בהזמדנות אני צריך לכתוב גם מה דעתי על העניין הזה. זה עוד יגיע.

תגידו מה שתגידו, שלצטט שורות מהשיר הזה התיישן עוד לפני שהוא יצא באופן רשמי, שנמאס, שדי עם אותם שטיקים, שמה שלא תירצו, ועדיין – זה אחלה ביצוע.

נניח, באופן היפוטתי לגמרי, כן, שאתם גרים ברעננה, אבל עובדים בתל-אביב. ונניח שאין לכם אוטו, לא משנה מאיזו סיבה. את הדרך לעבודה אתם יכולים לעשות באחד מתוך שלושה קווי אוטובוס. השניים הראשונים, 501 ו-502, חוצים את רעננה, נכנסים להרצליה, מטיילים שם בכל מיני רחובות שכוחי אל, יורדים לכביש החוף ומבלים עוד דקות ארוכות בפקקים של נמיר. הקו השלישי, 504, יוצא מרעננה לכביש 4, נכנס לרמת-גן, נוסע בקו ישר דרך רחוב ז’בוטינסקי (הפקוק, יש לציין, אבל היי, כך גם הרצליה), ובסופו של דבר פונה ימינה בדרך פתח תקווה.

נסיעה ממוצעת ב-501/2 לוקחת משהו כמו שעה ורבע. לאותה תחנה מגיעים, בעזרתו הנדיבה של 504, תוך 40-50 דקות. לא הבדל הותי, זה נכון, אבל היי, בשעות הבוקר כל מי שהציל דקת שינה אחת, משמע הציל נפש בישראל. או משהו כזה.

כל הסיפור הזה מעלה שתי שאלות מעניינות. הראשונה, למה אין קו 503. השנייה – למה באגד לא מפרסמים את קו 504 היעיל יותר? לא, ברצינות. חיפוש “מרעננה לתל-אביב” באתר של תאגיד האוטובוסים לא מעלה את הקו בתוצאות החיפוש (חיפוש ישיר של מספרו דווקא כן). גם בתחנת האוטובוס בתל-אביב בה הוא עוצר בדרך חזרה לרעננה מספרו לא מסומן, וכל פעם שהוא מגיע אפשר לראות לא מעט מבולבלים שלא כל כך מבינים את פישרו.

מה הקטע, בעצם? באגד מנסים בכוונה לעצבן? לגרום לנו לבזבז זמן? להכיר את הרצליה בצורה אינטימית במיוחד (תאמינו לי, מנסיון, היא לא כזה להיט גדול)? אולי הם מתייחסים ל-504 כמעין אוטובוס אקסקלוסיבי, למביני דבר בלבד, ובוז לעמך? לא ברור. מיום ליום אני פחות ופחות מבין את החברה הזאת.

אנקדוטות מוזיקליות:

1. מינימל קופקט. למרות מחסור בחזרות, שהורגש והתבטא בצורת חוסר תיאום מוזיקלי, היה נהדר. כמעט שעתיים של הופעה, מליון אנרגיות, ניתוק מוחלט, וכמה עשרות נסיונות צילום שלא צלחו כי מישהו החליט לא להאיר את הבמה. כיף. ביום ראשון עוד אחת, בתקווה שעד אז החבורה תשתפשף עוד קצת, והחוויה המוזיקלית תהיה שלמה יותר – למרות שגם אם המופע יהיה זהה לגמרי למה שהיה אתמול – יהיה אדיר.

2. איזבו. סופר לייט. אלבום שני. יעל היטיבה לציין זאת כבר אצלה. הוא נשמע כמו המשך ישיר לאלבום הראשון, בלי התקדמות ממשית. הווה אומר: המון פאן, מילים דביליות, אידיאלי לנסיעות ולימים כאלה שמרגישים שמוזיקה יכולה לעודד. מצד שני, אחרי חמש שנים על האש אני חייב לציין שציפיתי לקצת יותר, ומקווה שבשמיעות נוספות אני אוהב יותר – כרגע אני אעדיף להאזין שוב ל-Fun Makers המשובח מאשר להמשכו החביב אך החיוור.

3. כל מיני אנשים טוענים שאנשי מכירות טלפוניים, טלמרקטינג בלשון העם, עושים סיבובים על מספרי הטלפון שלנו כדי לנסות ולמכור את הדיסק החדש של אייל גולן. זה די נמוך, ודי נואש, ואני מקווה שזה לא הולך להפוך לטרנד.

אנקדוטה תכנית:

במקור בכלל התכוונתי לפרסם כאן משהו אחר. כתבתי אותו, והכל, והוא רק חיכה לכפתור ה-Publish. מטעמים כאלה או אחרים, הוא ידחה ויפורסם בהמשך. לא שזה צריך לעניין מישהו, אבל היי, אני מנסה להעביר איכשהו את נסיעת האוטובוס המשעממת הזאת, ואם כתיבת כמה משפטים נוספים, חסרי עניין לציבור או לא, יעזרו לי לעשות זאת – אז למה לא.

בערך בחמש לפנות בוקר התעוררתי לרגע מהשינה. הצצתי בשעון, כדי לבדוק כמה זמן עוד נותר לי לישון לפני שצריך לקום באמת, ופתאום לא הצלחתי לקרוא אותו. בהיתי בספרות, ושכחתי מה צריך לעשות. הסיפרה שמימין מה אומרת? וזאת שמשמאל? ואיך כל זה צריך להסביר לי כמה שעות שינה עוד נשארו לי? ניסיתי ללחוץ על כל הכפתורים הקטנים האלה שעל השעון, לכו תדעו, אולי הם פתאום יעוררו את המח הרדום שלי ויסבירו לו מה צריך לעשות, אבל המזל לא האיר לי פנים. אז ניסיתי להזכר ברגעים אחרים מאותו היום, בו דווקא כן הצלחתי להשתמש בשעון. זיכרון חזותי, משהו, קראתי פעם שזה עוזר.

תחנת הדלק שליד צומת רעננה. השעון שלי מראה רבע לתשע. רבע שעה לחכות לטרמפ. הקדמתי. ההליכה לקחה לי פחות זמן ממה שחשבתי שתיקח, אבל כפיצוי גם הייתה חמה יותר ממה שיכולתי לתאר שתהיה. לפחות בבאי דה ווי מוכרים גלידות של אייסברג.

תשע ושלוש דקות. האוטו של נירית ממוזג. הגלידה כבר בבטן. “יעל סיפרה לך שאתה זה שצריך לכוון אותי?” היא שואלת, ואני מהנהן אליה דרך המראה האחורית. “להתראות בחלומותיי” שברקע מכין אותנו לעתיד לבוא, כביש 4, ישר עד צומת הרא”ה, אז פונים ימינה ונוסעים רבע שעה עם הכביש. את להבות חביבה קשה לפספס, יש שילוט, ותחנת דלק, ושלטים שמכוונים לברלה מיוזיק קלאב. איזה שם מטופש זה. ברלה מיוזיק קלאב.

תשע וחמש דקות. בחלומותיי נקטע באכזריות לטובת קריין רדיו משולהב, שמדבר בערבית. נירית ורוני מנסות בפאניקה ללחוץ על הכפתורים, לנסות להחזיר את הדיסק או להעביר תחנה, אבל נאדה. הרדיו בשלו, ובכך אני מתכוון, בקוראן אף.אם, שם התחנה הסימפטית שהשתלטה לנו על האוטו. יעל מספרת שהיא מכירה את התופעה הזאת, שלפעמים זה קורה, ותחנות עוינות פשוט משתלטות על מכשירי הרדיו במכוניות, ואין מה לעשות עד שזה עובר. הסבר טכני למופת. יושבי האוטו מסרבים להאמין, זה הרי חסר כל היגיון, עומד בנגד לכל מה שאנחנו מכירים ומאמינים (אנחנו שולטים ברדיו, הרדיו לא שולט בנו!). אבל אמונה לחוד ומציאות לחוד.

תשע ורבע. עשר דקות של ערבית, מתוכן חמש בהן הקריין הנחמד ניסה לגרום לנו להכנס לעמוד הבית של קוראן אף.אם (דאבל-יו דאבל-יו דאבל-יו משהו משהו משהו במבטא ערבי), ונירית גילתה שאם לוחצים על כפתור כלשהו אז אפשר להחליף את הערבית חזרה בפורטיס. שארית הדרך עוברת ללא הפרעות.

עשר. אנחנו כבר בתוך הברלה. המועדון הנחמד השאיר על השולחנות מעין גלויות כאלה שצריך למלא בהן פרטים כדי להצטרף למועדון הלקוחות שלהם, וכדי שתהיה אפשרות למלא את הנ”ל הושארו גם עטים. מה שגרם לנו להסתער על העטים ולעטר את המפיות בציורים משעשעים. היה מרנין.

עשר ורבע. פורטיס עולה. Exercise הכל כך נהדר של ז’אן קונפליקט חוזר לפתוח את ההופעה, אחרי שבהופעות האחרונות הוא קצת נזנח. משם להמוות אינו מחוסר עבודה, ולחדשות מהירח. ופריז בלהבות. חביבה. פריז בלהבות חביבה. ושירים חדשים. סיציליה נהדר. סוכריה על מקל קל ופשוט ויפה. הקהל אדיש. בעיקר לשירים החדשים. גם לישנים. נראה שהאנשים מעדיפים להשאר בשיחות הפרטיות שלהם מאשר להתמסר למוזיקה. בשלב מסויים פורטיס, שנראה הרבה פחות מפוקס מכרגיל (אחרי שלפני יומיים פתח את הראש כשהתארח בהופעה של כנסיית השכל), ניתח את מה שקורה. אמר שהוא אוהב את זה שאנשים מדברים, שהוא קולט שבבי מידע מכל מיני שולחנות שמאוד מעניינים אותו. אחד שישב רחוק צעק בעצבנות “מה זה החרטא הזה”. פורטיס הסתכל עליו במבט עצוב, וציין ש”החרטא הזה מייצג אותך”.

רבע לחצות. לקראת סיום. הלהיטים מתחילים לזרום. תלוי על הצלב, אחריו את לא, אחריו הפסקה להדרן. ואז השיר המוקדש לז’אן ג’אק, ושועל במנוסה, ודבש, ומסך. להיט אחרי להיט. אפילו הקהל המנומנם והמדושן שאפיין את ההופעה כבר הגיע לקידמת הבמה בשלב הזה. אנשים רוקדים. שתי בנות חושבות שהן מינימום בסרט המופת “חופשיות על הבר”, ודיגמנו ריקודים אירוטיים ודי מחליאים. היה חסר רק עמוד חשפנות, וזה היה מושלם.

חצות וקצת. הסיום המסורתי. אין קץ לילדות. פורטיס מזמין בחורות מהקהל לשיר איתו. מי שרוצה – שתעלה. מספר מצומצם יחסית של בנות נענות להזמנה. אחת מהן מזוהה על ידינו בזאתי שעברה לאחרונה את האודישנים של כוכב נולד, זו שכמעט התקבלה בעונה הקודמת אבל בסוף לא, וזה איכזב את אבא שלה, אז על האודישנים של העונה הנוכחית היא לא אמרה לו עד שהיא עברה אותם. נו, אתם יודעים על מי אני מדבר. אל תכחישו.

קיצר, הבחורה הנ”ל, ועוד כמה פוחזות, חירבו את השיר כמו שאף פעם לא חירבו אותו, ותאמינו לי שהייתה להן תחרות לא קלה. בשלב מסויים הצטרפה לחגיגה גם המלצרית המתלמדת שפגשנו בתחילת הערב (עליה לא כתבתי, אבל היא הייתה שם), רק שבמקום לשיר היא אמרה למיקרופון “לאבי החתיך אני אוהבת אותך מזל טוב נשמה וואו!”. כל כך במקום, גברת מלצרית מתלמדת, כל כך במקום.

חצות ורבע. יצאנו במהירות. נכנסנו לאוטו. למרבה המזל, בדרך חזרה לא השתלטה על הרדיו שלנו אף תחנה ערבית. ברוך השם.

קצת לפני אחת. צומת רעננה. האייפוד יוצא מהכיס. הליכה של 20 דקות הביתה. לחות נוראית. איזה מעצבן, להגיע הביתה אחרי אחת בלילה, מזיע כאילו מדובר במינימום שתיים בצהריים. קיץ מחורבן. כבר אמרתי שאני צריך להסתפר?

רבע לשתיים. אין הרבה זמן לישון. למיטה. לקרוא כמה פסקאות בספר, כי אם אני לא קורא, לא משנה מה, לפני השינה אני אף פעם לא מצליח להרדם. העפתי את הספר במהירות שיא, כיביתי את האור ועצמתי עיניים. כנאמר, מחר יום עבודה. אה.

בערך בחמש לפנות בוקר. לא מצליח לקרוא את השעון. בוהה בו כמה שניות, ואז מוותר.

שבע וטיפה. שעון מעורר. לא, זה לא סיוט, זה פשוט יום ראשון. העייפות מקננת בי, ולמרות זאת אני לא מתחרט על הבילוי הלילי (יחסית) של אתמול. על פורטיס אף פעם אי אפשר באמת להתחרט, אפילו אם הוא עולה בשעות שינה ושעות עירנות. אני מוותר על ארוחת בוקר בשביל עוד רבע שעה במיטה, ואז קם בחוסר חשק למקלחת קצרה ולקו 501, ביתי השני, לתל-אביב. יום עבודה, אה?

שש וחצי. שיעור פסיכומטרי מעצבן. הגוף שלי פוצץ בכל כך הרבה קפאין במהלך היום, שהוא כבר לא מרגיש את העייפות. נחמה מתוקה. שיעבור כבר, שיגמר, שיתן לי ללכת הביתה לנוח. לאגור כוחות. לישון קצת. לעבור עוד יום עבודה, ועוד אחד, ועוד שיעור ומבחן סימולציה, שיעבור כבר הכל כדי שאוכל סוף סוף להגיע לשלישי בערב, להופעה של ברי בבארבי, לפיסת החיים האמיתיים הבאה.