שטחי שטחי, אבל לצרף משקפי תלת-מימד למוסף בגדי הים של בלייזר הוא רעיון די מגניב (אם כי מיושן). חבל שהשיטה יושמה רק על מספר מינימלי של צילומים, כולם כללו צילומים של סובארו כחלק מהנסיון של בלייזר להפוך לעיתון עם הכי הרבה תוכן שיווקי ביקום. עוד יותר חבל שחלק מהמעט צילומים האלה הוקדשו להילה ערן.
אבל היי, סיכמנו שזה שטחי מלכתחילה, אז שוין.
כבר בערך שבועיים אנחנו מקבלים את “כלכליסט” מצורף לידיעות כל בוקר. מה שהתחיל כהפתעה מרגשת הפך במהרה לשיגרה, שמלווה בחשש תמידי של “אולי היום יהיה היום בו מחלקת המנויים תפסיק באכזריות את תקופת ההתנסות חינם”.
השיטה של מחלקת המנויים הנ”ל אפקטיבית. כלכליסט מתוייג כעיתון כלכלי לאנשים שלא חושבים שהם צריכים עיתון כלכלי. מעצם ההגדרה, אנשים כאלה לא באמת יראו צורך לרכוש מנוי לעיתון הזה, אלא אם כן הם יקבלו אותו לתקופה מסויימת של כמה שבועות להתרשם, להתמכר ולהבין שעיתונות כלכלית, למרות השם המפוצץ, זה דווקא עסק מאוד מעניין.
אני הגעתי למסקנה הזאת, אגב, כשהתחלתי לפני כשנה את המנוי ל”הארץ”. הסיבה הראשונית הייתה גלריה המשובח, כמו גם דפי הדעות (שבינתיים הספיקו להתקצץ להם באכזריות), אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי קורא כל יום את The Marker, ואז גלריה ושאר העמודים משאיר רק לימים בהם אני מצליח למצוא איזו חצי שעה פנויה ורגועה לקריאת עיתון.
ידיעות, כאמור, מנסה לקלוע לאותה נישה שאני נקלעתי אליה בטעות עם המנוי להארץ. וזה יכול לעבוד לה. כלכליסט הוא עיתון נחמד מאוד, מהודק, ערוך בקפידה, וכולל חלק מהכתבים המרעננים והמוצלחים ביותר בביזנס (במיוחד בעמודי ההיי-טק והטכנולוגיה). שזה טוב ויפה, ובעיקר מצביע על העבודה המצויינת שעשו בידיעות טרם יציאת העיתון, עם ליקוט מאוד מוקפד של אנשי צוות נהדרים. או גם: חבל לי מאוד על מדור “הרשת” של NRG, אבל לפחות ישלו תחליף הולם בפרס.
הבעיה היא שעכשיו יש פחות מדי זמן ויותר מדי עיתונים לקרוא. גם The Marker וגם כלכליסט נאבקים על תשומת לבי, וכרגע הקרב די צמוד. מה שבטוח הוא שאין באמת סיבה לקרוא את שניהם. הם דומים מדי, ואמנם לכל אחד מהם יש יתרונות מסויימים וחסרונות מסויימים, אבם למרות זאת הם יותר זהים ממשלימים.
אני מניח שבסופו של דבר אשאר רק עם המרקר, לא בגלל חוסר חיבה למתחרה אלא כי הוא כבר מגיע בילט-אין עם המנוי להארץ, ואין צורך להוסיף עליו עוד כסף, כמו שידיעות מצפה שנעשה עם כלכליסט. הימור שלי, אגב, הוא שתוך חצי שנה מקסימום כלכליסט יהיה בילט-אין עם המנויים של ידיעות. זה או זה, או שהוא יחדול להתקיים.
(הערת שוליים – עוד חמישה ימים יום הולדת שנתיים ל”חלשים”. אם כל התכנונים באמת יתגשמו, יהיה מגניב ממש. מצד שני, יש נטיה להבטחות “יהיה מגניב ממש” לא להתממש בכל הנוגע לבלוג הזה, אז אני מזהיר אתכם מעכשיו – אל תצפו לכלום)
יש משהו טראגי בכל מה שקשור לפרסום באינטרנט. כבר שנים שכולם מדברים שזה “הדבר הבא”, שעולם הפרסום המוכר והישן הולך לדעוך ולהעלם, ושעוגת הרווחים הגדולה שהוא מביא איתו הולכת לעבור, רובה ככולה, לאינטרנט. בפועל, למרות ההבטחות והנבואות, חברות פרסום עדיין לא מצליחות לפתור את נוסחת הקסם, וקמפיינים אינטרנטיים עדיין לא מצליחים, למעט מקרים מאוד מאוד מסויימים, לספק את הסחורה.
מה עושים? כדברי המ”כית שלי בטירונות – בטח לא מתבאסים. מכיוון שהעסק עדיין בחיתוליו, חברות הפרסום והמדיה לא אומרות נואש. הרי תראו, יש את גוגל! גוגל הצליחה לפתור את נוסחת הפרסום באינטרנט, היא עושה מזה מליונים! תוך כדי המחשבה הזאת הם כמובן מתעלמים מכך שגוגל הייתה חברת אינטרנט לפני שהייתה חברת פרסום, וככזאת היא מבינה לעומק את העולם המאוד מורכב הזה, וכאן כנראה טמונה הבעייה האמיתית שלאותן חברות פרסום נואשות.
בואו נסתכל על הטרנד הלוהט העכשווי, מעבר לפרסום תלוי תוכן (פשוט כי בתחום הזה גוגל שולטת, יהיה מאוד קשה עד בלתי אפשרי להדיח אותה מהפיסגה). חברות רבות מתחילות היום להבין שתוכן שיווקי זה, זה מה שיעזור להם להביא את המכה. העקרון נשמע מבטיח: לשלם כמה מאות / אלפי דולרים לאתרי אינטרנט בעלי שם, כדי שאלה יצרו ויפרסמו תוכן לא אוביקטיבי בקשר למוצרי או שירותי החברה. במקרה הרע, אתרי האינטרנט יפרסמו את התוכן עם כתובית ענקית “תוכן שיווקי!”. במקרה הטוב, תמורת חופן דולרים נוסף, אפילו את זה הן לא יעשו, וינסו להסוות את התוכן הנ”ל כאילו היה אוביקטיבי.
האם זו הטעיית גולשים? אולי. הרי מדובר, בדרך כלל, באתרים בעלי שם. אחד מהבסיסים המוצקים לקשר רגשי בין צרכן לספק תוכן הוא פקטור האמינות. אם אני לא מאמין לתכנים שאני צורך, אני פשוט אפסיק לקרוא אותם. פשוט וקל. מצד שני, חלק גדול מעולם התוכן באינטרנט סובב אך ורק שיקולים כלכליים. מה שמרוויח נשאר, מה שמפסיד נסגר. בעולם כזה, אין מקום לסמנטיקות או רגשנות. צריך להטעות גולשים בשביל להשאיר את הראש מעל המים? יאללה, זה או זה או כלום. לגיטימי.
הבעיה היא שגם בעניין התוכן השיווקי, מפרסמים, לקוחות ואתרים רבים נוטים לפעמים ליפול למלכודות. פמפום יתר של מפרסם מסויים, למשל, יהפוך כל תוכן הנושא את שמו, בין אם יתוייג כתוכן שיווקי או לא (הרי בכל מקרה חוזה פרסום מלווה גם בבאנרים, שמקלה עוד יותר על עניין הזיהוי לגולשים), ל”פרסומת” בעיניי רוב הגולשים. והרי כולנו יודעים מה גורלן של פרסומות באינטרנט. כך, למעשה, האתרים מפסידים פעמיים: הם גם לא מצליחים לספק את הסחורה למפרסם, וגם מאבדים את האמינות. אם, מאידך, האתרים יפרסמו מעט אייטמים של אותו מפרסם למרות שחתמו איתו על חוזה ארוך טווח (דהיינו, לא לאייטם אחד וזהו), המפרסם יוכל לבוא בטענות שהאתר לא משקיע בו מספיק.
דוגמה נוספת, חצי קשורה לעניין ומאוד רלוונטית, היא הנסיונות הפאתטיים של מפרסמים לייצר באזז וויראלי ברשת. שאול פרחיו ובניו הוא שם הדמות שפרסמה לפני מספר שנים את דפי זהב בקמפיין רחב היקף. בשלב מסויים החברה נטשה את שאול, ופנתה לקמפיינים נוספים (ומוצלחים יותר, לדעתי). עכשיו, כחלק ממהלך אסטרטגי למתג את אתר האינטרנט של החזברה, העלו את שאול מהאוב.
החלק ה”מסורתי” של הקמפיין הוא זניח. יש פרסומת (גרועה ממש) בטלוויזיה, ואני מניח שיש גם שלטי חוצות ומודעות בעיתונים (למרות שלא הבחנתי בהם בעצמי). חלק נוסף בקמפיין הוא התקפה חסרת כל פשר על פורומים באינטרנט. עשרות עובדים של משרד הפרסום כותבים תגובות בשם “שאול פרחיו ובניו”. לא מדובר בתגובות פרסומיות נטו. בעצם, כן מדובר, אבל הן מעט מחוכמות יותר מהספאם המוכר: מדובר באנשים אמיתיים,שכותבים תגובות אמיתיות שקשורות לנושא המדובר עליו באותו פורום (ובדרך כלל גם באותם נושאים תחתם שורשרה התגובה הפרסומית), רק שבשלב מסויים התגובה הופכת לפרסומת.
לדוגמה, בדיון על הפרק האחרון של ‘עקרות בית נואשות’, יוכל שאול לכתוב “ראיתי את הפרק ומאוד התלהבתי! איזה כיף שסוזן ומייק פתרו את כל הבעית, ווה ווה ווי ווה! רק מה, בקטע שלינט נתקעה בלי אינסטלטור, לא הבנתי למה היא לא נכנסת לאתר של דפי זהב ומוצאת שם! אני פרסמתי שם את העסק שלי ומאז כבר אין עקרת בית נואשת אחת בארץ!”. פשששש. יצא לי מושקע, אולי אני צריך לעשות הסבה מקצועית לטוקבקיסט מסחרי מחוכם.
כך או כך, המתקפה הנ”ל על פורומים שונים לא בדיוק קולעת למטרה. חברי הפורומים הקבועים זועמים שפרצו להם לתוך קרבי הפורום, וחלק נרחב מהם מכריז ברבים שבעקבות הפרסום הוא מחרים את האתר של דפי זהב (הרי כמעט כל המידע שם נמצא בעוד אתרים, שלא לדבר על חיפושים בגוגל). חשוב גם לציין שהבחירה להפציץ פורומים, שמשתמשיהם הם מהאקטיביים שבגולשים, אלה שמעורבים הרבה יותר בתהליך הגלישה, ולפיכך רגישים יותר ל”נסיונות לעבוד עליהם” גם מצביעה על זה שמשרד הפרסום הנ”ל פשוט לא ידע כיצד לתקוף את חזית האינטרנט, ובמקום לפעול בצורה חכמה עשה טעות פטאלית, שבסופו של דבר תפגע בכל הקמפיין.
נכון, יהיו כאלה שיגידו שאין דבר כזה פרסום רע, ואם הפורומיסטים השאוליסטים רק הצליחו להביא את שמו של אותו שאול, ואת עצם קיומו של אותו אתר, לתודעת הגולשים, אז הם כבר עשו את העבודה. שזה היה יכול להיות נכון, אם קיומו של האתר הנ”ל לא היה ידוע לכל הגולשים הפעילים ברשת (ואלה, כאמור, רוב המשתמשים בפורומים) כבר לפני הקמפיין המעצבן. אולי אני אובר-רגיש לעניין כי אותו שאול תקף פורום שאני פעיל בו, ועצבן אותי אישית, אבל לדעתי התוצאה היא זהה גם במקרים אחרים. שאול כשל.
יש רק לקוות שבעקבות כך מטרות הקמפיין לא יושגו, ומשרדי הפרסום ילמדו לא לנסות את הסבלנות שלנו שוב. אה, ואחר כך, אם אפשר שהם יפסיקו להשתמש בשילובים מעצבנים של עברית-אנגלית (או בשמה הרשמי של השפה – עלגית), סטייל יופל’ה. תודה.
לקח לי קצת זמן ללקט את המחשבות ולהחליט מה דעתי על הפרשה הזאת. תקציר, למי שאין לו ראש ללינקים: בבלוגיה של תפוז היה בלוג די פופולארי בשם "עומדים בשער", שעסק בעולם עיתונות הספורט הישראלית, וירה חיצי ביקורת מושחזים במיוחד, בעיקר לעבר האתר One. הבלוג נוהל על-ידי "ייגר מאסיטר", שלפי הניק הלא ממש מקורי וודאי כבר הבנתם שמדובר בבחור ששומר בקנאיות על זהותו. בשלב מסויים החליטו ב-One שהגיעו מים עד נפש. הם מאסו בביקורות של אותו ייגר, שלטענתם גבלו בלשון הרע ובהוצאת דיבה, ושלחו מכתב אזהרה לתפוז: תורידו את התכנים, או שנתבע את הכושלאמא שלכם.
תפוז החליטו, בסופו של דבר, להוריד את התכנים. לא את כל הבלוג, אלא רק אזכורים ספצפיים ל-One שלטענת האתר הנ"ל היו בעיתיים. ייגר הבלוגר נעלב, והחליט (בצדק) שאין לו סיבה להמשיך ולפעול בפלטפורמה שלא נותנת לו גב. הוא מחק את כל הבלוג ופרש מתפוז, מה שגרר סערה לא קטנה באינטרנט, לגבי מי צדק, האם תפוז היו צריכים להוריד את הפוסטים או להשאירם, וכו’ וכו’.
כל העסק התרחש לפני יותר משבוע. למה רק עכשיו נזכרתי בו? כפי שכבר כתבתי, לקח לי זמן לסדר את המחשבות ולהגיע לאיזשהי דעה בעניין. גם היא מפוזרת קצת, אבל נו, דעה היא דעה. במהלך השבוע, אגב, קראתי לא מעט טקסטים בעניין, וכמו טמבל לא שמרתי את הלינקים כדי לקשר ביום בו סוף סוף אחליט לכתוב על העסק. שזה חבל. כן שמרתי, לעומת זאת, את "שבע לילות", בו כתב רז שכניק טור על העסק, אליו נגיע להמשך. יאי!
נתחיל במה שלא כל כך מובן מאליו: שלא כמו מרבית הבלוגרים בארץ, אני לא מאשים את תפוז בשום דבר. במהלך השבוע האחרון לא מעט קולות באינטרנט יצאו כנגד תפוז, והציגו אותה כחברה רעבתנית שמושתתת על תוכן הגולשים שלה מצד אחד, אך לא מהססת לפני שהיא מחליטה למחוק תכנים עקב איום משפטי, למרות שהיות אותם תכנים פוגעניים עד לנצחון בתביעה מוטל בספק. הדעה הזאת רלוונטית, כמובן, במיוחד כשנזכרים שתפוז הוא אכן אתר שמתמקד בצורה מאוד מאסיבית בתוכן גולשים (בלוגים, פורומים, חתולים), וזאת כמובן מבלי לשלם או לתגמל את ספקי התוכן העיקריים שלו (שהם גם במקרה אותו קהל שאחראי להכנסות האתר). מצד שני, תפוז הוא עסק, וזכותו להחליט שאין לו את הרצון להגרר לסחבת משפטית אל מול גוף תקשורת אחר, גם אם זה בא על חשבון הגולשים-ספקים שלו. אני לא חושב שתפוז התנהגו נכון, אגב, ואם הייתי ממקבלי ההחלטות שם אני מניח שהייתי מצביע בעד דרך פעולה הפוכה – אבל אני לא, וזכות האתר לעשות כראותו בעניין.
עוד דבר שלא מובן מאליו: למרות שתפוז איבדו לא מעט אמינות במהלך הסיפור, וייגר מאיסטר המסתורי איבד את הבלוג שלו, אבל אני חושב שהמפסידים הגדולים של כל הסיפור הם דווקא החבר’ה מ-One. אמנם אני לא מבין כלל בספורט, לא קורא את האתר וגם לא קראתי את הפוסטים הבעיתיים בעניין, ולמרות זאת: גוף תוכן רציני שמכבד את עצמו ומאמין בעצמו לא היה נבהל מפרסומים של איזה בלוגר, לא משנה כמה פופולארי הוא, ולא היה פונה לעורכי-דין. נראה ש-One לא ממש בטוחים באיכות התוכן שלהם, מה שגרם להם להכנס להתקף אמוק במטרה להשתיק ביקורת חיצונית. שזה, כמובן, יכול להיות לא נכון (כפי שכבר כתבתי, אני לא מכיר את התכנים המדוברים), אבל תביעת הדיבה הנ"ל לא נראית טוב מבחוץ.
קפיצה ללפני מספר שבועות: יש לנו בויגיימס, האתר בו אני עובד, מגזין וידאו. לא רציני. החלטנו שאנחנו רוצים לעשות אותו, ופשוט לקחנו מצלמה, חדר ישיבות וצילמנו. סוג של וידאו-קאסט. הגולשים אוהבים, לנו די קל להכין את זה, יחס העלות-תועלת של התוכן מצויין וכולם מרוצים. חוץ, מכמובן, אלה שלא מרוצים. בשלב מסויים יצרו כמה חבר’ה מעין סרטון פארודיה על המגזין שלנו, שלעג לצורת ההגשה ולאינטגריטי שעומד מאחורי המגזין. הפארודיה טענה, בצורה מאוד ברורה, שכל מטרת המגזין היא לקדם מכירות מוצרים בחנות-רשת שהפעלנו באותה תקופה. מה שלא היה נכון. המגזין הוקם, לגמרי באמת, בגלל שנראה לנו מגניב להכין אותו. לא הייתה מטרה נסתרת. אז ראינו את הפארודיה, וכמה שהיא החמיאה היא גם מאוד העליבה. היא העמידה בספק את היושר המקצועי שלנו, וזה לא דבר כיפי במיוחד. למרות זאת, קבלנו את העניין בהומור. ידענו שמה שהם אומרים לא נכון, וידענו שהגולשים שלנו יודעים את זה גם. אפילו הזכרנו את הפארודיה באחד המגזינים, והודנו ליוצריו על "המחווה" שרגשה אותנו. בקטנה. אין לנו מה להסתיר, אנחנו לא מתביישים בתוכן שלנו.
כמובן שגופי תקשורת שנבהלים מבלוגרים (במיוחד אם הם, כך נראה, מתביישים בתוכן שלהם) זה לא עסק חדש. מבחינת לא מעט אנשי מקצוע, האינטרנט הזה הוא סוג של מקרה בלתי ניתן לפיענוח, העובדה שלכל אדם קטן יש היום אפשרות לפתוח פינה ברשת בה הוא יכול לדבר על הכל. אז נו, אם מדובר בפקאצות בנות 12 שמשתמשות בנצנצים וורודים ומספרות על הרינגטון החדש שהן הורידו זה טוב ויפה, אבל כשזה מתחיל לגעת בהם באופן אישי, עם בלוגים מושקעים שכתובים טוב, ואולי גם גונבים לעיתונים קהל קוראים פוטנציאלי, העסק מתחיל להשתבש. הטור של שכניק בידיעות, אותו הזכרתי מקודם, גם מראה גישה פחדנית שכזאת: "אתם שם בתפוז, ובכלל באתרי הבלוגים, צריכים להספיק מהפרשה מסקנה אחת ברורה. אם יש בלוגר שמעונין להפיץ כתבי ביקורת ברשת – על מסעדות, תיאטרון או דן מנו – חייבו אותו להזדהות, כדי שתהיה כתובת לאנשים שנפגעו ממנו. כי יש מקום אחד מתאים לאנשים שפוגעים באחרים ובורחים." הוא כותב, ומבטל את מוסד הביקורת בהינף יד. מי שלא רוצה להזהדות, או מי שלא, חלילה, התקבל לעבודה ע"י מוסד תקשורתי מכובד כמו עיתון יומי, לא מגיע לו לכתוב ביקורות ולהביע את דעתו. ברור, לא? כי כשהאנשים הפשוטים מתחילים לטפס על ההר שהעיתונאים הממוסדים ישבו עליו בנח בשנים האחרונות, לא פלא ששוכני הפיסגה מתחילים להזיע.
(כמובן שאני לא מצדיק כל מיני גורמים קיצוניים שמשתמשים באינטרנט לצרכים נבזיים, כמו פדופיליה, הסתה וכו’, אך לא עליהם שכניק כתב (ואותם גם אין בעיה לאתר עם צו בית משפט בעזרת ספקי האינטרנט). הוא כתב על הבלוגרים שמרגישים חופשי לכתוב את דעתם על מסעדה רעה בה אכלו, או על העריכה האינסופית של השרדות. כאלה שאף בית משפט לא יוציא נגדם צו, ואף ספקית אינטרנט לא תמהר לחשוף את זהותם. מבחינתו – אין להם מקום באינטרנט. קצת עצוב כשזה מגיע מעיתונאי שכותב לא הרבע על תרבות ואומנות. הייתי רוצה לחשוב שככזה, חופש הביטוי יראה לו קצת יותר חשוב.)
בחודשים האחרונים רואים יותר ויותר עיתונאים חדשים, שצמחו מהאינטרנט. צפניה הנהדר, שהתחיל (או לפחות התגלה) בבלוג על השרדות הפך למבקר טלוויזיה מהמניין (ובצדק, הכי מגיע לו בעולם). חלק גדול מהצוות של כלכליסט הם חבר’ה שנאספו אחד אחד מהסצנה האינטרנטית. סביר להניח שהתנועה הזאת, מהאינטרנט אל העיתונות, רק תתגבר. אני מאוד מקווה שהדור החדש של העיתונאים יבין קצת יותר את המדיום האינטרנטי, שחי ונושם ולא פועל לפי אף חוקים כתובים, ומאפשר, אפילו שזה מוזר, גם לאנשים שלא רוצים להזדהות להביע את עצמם.
העיצוב החדש של Ynet באוויר. אני מניח שידברו עליו עוד המון מחר, ובגדול אני די בעד (בוקסת קהילות בלמעלה של העמוד הראשי! ב-Ynet! אחרית הימים ממש), עם דגש על דבר אחד שממש משמח אותי: נגן הוידאו החדש של האתר כבר לא מראה חלון “בשביל לראות את הוידאו צריך להשתמש באקספלורר” המכוער ממש שהופיע כל אימת שניסינו לגלוש באתר בפיירפוקס. עכשיו נוכל גם אנחנו, בדיוק כמו גולשי הדפדפן של מיקרוסופט, לראות תמונת-אייטם לכל סרטון וידאו.
כמובן שאם נרצה גם *לראות* את הוידאו נצטרך לפתוח את האקספלורר הארור, כי הנגן עצמו לא מתפקד באקספלורר, אבל היי, למה ציפיתם? שהאתר הגדול והמצליח בישראל, שמחליט לחדש את עצמו ב-2008 יציע תאימות מלאה לפיירפוקס? עזבו אתכם, בחייכם, כנראה שהיה עדיף להשקיע בזה שהאתר יהיה מותאם למסכים רחבים הנפוצים היום.
NRG שולטים! פחות מ-24 שעות אחרי הפורסם סקר TIM של החודש, שקבע שמספר הגולשים בו ירד מ-28% ל-26.3%, מצאו החבר’ה דרך בטוחה למשוך אנשים לאתר. עירום נשי, כמובן.
במשך הלילה אתמול עיטרה תמונה חושפנית של מישה ברטון, מי ששיחקה בעבר בדרמת הנעורים המשעשעת ה-OC, את בוקסת האייטמים הראשיים באתר. כבוד! אייטם ראשי באחד מאתרי החדשות הגדולים בישראל, בטח מדובר במשהו חשוב – ואכן חשוב: ברטון הצטלמה בעירום לסרט חדש, וה"סאן" הבריטי חשף באתר שלו צילומי מסך באיכות מזעזעת של הכוכבנית – לראשונה בעירום. האייטם כלל לינק לגלריה של הסאן (לא משהו מסעיר, בעיקר ציצי אנורקטי), ושתיים מהתמונות הנ"ל (בכלל לא משהו מסעיר, תחת אנורקטי).
בדרך כלל אני בעד NRG. באמת! הטענות על רמת התוכן הלפעמים ירודה שלו נכונות ברוב הזמן, אבל עדיין, מדובר באתר חיובי למדי, והרבה יותר אינטרנטי מאתר החדשות השני ההוא, שמרגיש בעיקר כמו עיתון מודפס שבמקרה הגיע לאינטרנט, ולא כאתר של ממש. מצד שני – מה, באמת? המצב כל כך קשה שצריך להקדיש פאקינג אייטם ראשי לעירום הזה? שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה עם עירום נשי, אבל הימצאותו בטופ של אתר חדשות מוביל יחסית מרגיש קצת הזוי (והתגובות לאייטם בהתאם).
מה שכן, הכותרת של האייטם, "הו! סי!" היא אחת מהמוצדקות והשנונות. אני בעדה לגמרי.
סין הידד (שיניתי את השם, כי פתאום חשבתי שאולי האומנית המדוברת תחפש את עצמה בגוגל ותגיע לכאן, והיה לי לא נעים. תבינו לבד כבר על מי אני מדבר), האישה והאגדה. אין לי שום דבר אישי נגדה, כמובן, פשוט… אהה, היא קצת מפחידה אותי. סין הידד. אני בטוח שבבסיס שלי עדיין מאכסנים כמה ארגזים שמלאים בדיסקים שלה, שחולקו חינם לחיילים. בעצם, חולקו היא מילה חזקה מדי. “היו אמורים להיות מחולקים” היא האמת, התוצאה הטראגית היא שלא יותר מדי חיילים הסכימו אשכרה לקחת את הדיסקים, ולכן כבר איזה 6 שנים יש בכל בסיס צבאי, בפק”ל, ארון עם מלא דיסקים שלה. ושל אתניקס. ושל שרית חדד.
סין הידד. האישה והלא עובדת בשביל אף אחד. האישה שהופיעה בכנס הצדעה לחרשים, ולא הבינה מה הבעיה עם זה. האישה עם הראיון הכי תמוה בפנאי פלוס (עיתון תמוה בפני עצמו). אני לא יודע למה, אבל משום מה אחד הקטעים בראיון הצחיק אותי ממש.
“נראה לי שבעלך מת עלייך.
נראה לי גם.
“מה הסוד?
יש ביננו הפרש של 10 שנים, וכשהוא בחר בי הוא ידע שהוא נכנס לסיפור של אשה בשלה (אמממםםם.. קיי?). נפגשנו בבית קפה. ראינו זה את זו תקופה ארוכה. הוא ישב עם לפ-טופ וחשבתי שהוא משורר, לא תארתי שזה עורך-דין שעושה את הסטאז’ שלו (לומדים משפטים ועומדים להתחיל סטאז’? תבדקו טוב טוב איפה אתם יושבים עם הלפ-טופ שלכם). כל החיים שלי הייתי עם מוזיקאים ותיארתי שהוא איזה כותב שירים (לסין הידד, מסתבר, אסור להגיד פעמיים “משורר” באותו משפט, אז היא מתרגמת לנו סימולטנית), משהו מהתחום. בעלת בית הקפה קישרה ביננו. לחשתי לה באוזן שאני מתעניינת והיא חזרה אליי ואמרה לי שגם הוא, מאוד. הוא אמר לי אחר כך שזה היה הלם גם בשבילו. בצבא הוא חסך שקל לשקל כדי לבוא להופעות שלי (המממם, כן, שני שקלים להופעה של סין הידד נשמע די הגיוני, כשחושבים על זה). בשבילו זה היה כאילו אתה עוצר מישהו ברחוב ואומר לו ‘בט מידלר שמה עליך עין’ (???????). זה לא נתפס בעיניו שסין הידד רוצה אותו…”
חשבתי כבר שזה יהיה רגע השיא השבועי שלי (ומכאן הכותרת, תודו, תודו שזה שנון. נו, תודו כבר! תודו! טוב נו, זה לא), עד שעברתי לשאלה הבאה. “היו שמועות שאת דוהרת עליו בקטע כלכלי…”, אבל אני עצרתי באימה אחרי צמד המילים “דוהרת עליו”. כאילו, עדיין, סין הידד, יש גבול אפילו למה אני יכול לסבול.
(בתמונה – בט מידלר. הייתם רוצים שהיא תשים עליכם עין?)
תקראו את הכותרת (ורק את הכותרת) של הידיעה הראשית של Ynet:
כאילו, יש מישהו שלא קרא את זה בהתחלה “השרה תמיר ספגה בעיטות בישבן?” כי קשה לי להאמין שזה רק אני.
יצא לי לקרוא רק את כותרות המשנה בראיון הארוך עם מאיר יצחק הלוי, ראש עירית אילת, במוסף הארץ של היום, ויש לי קצת טעם של קיא בתוך הפה.
"בשבילי, בן אדם שיוצא עם הכלבים שלו, הם מחרבנים על הדשא והוא לא מרים – זו אלימות." יפה. בן אדם עם עקרונות. מצד שני, כשהוא אומר "יש לנו לא מעט בני מיעוטים בעיר אילת, שבהחלט תורמים לסטטיסטיקה של האלימות. אני אשמח מאוד שהם לא יהיו פה. אילת צריכה לבצע שינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת" ולא רואה את עצמו כתוצאה מכך כבן-אדם אלים, מתחיל להיות קצת לא נעים.
איכסה.
בעמוד האמצעי של ידיעות היום מפורסם סיפור עסיסי על מלי שחם, שארגנה לעצמה, כדי שתוכל לקבל מספיק כסף לטיפול במחלת הסרטן, ערב התרמה עתיר אומנים. גברת שחם הצליחה לגייס 12 אלף שקלים, רק מה, אז התברר שהיא לא חולה. לא בסרטן, לא בנעליים ואפילו לא בדלקת באוזן.
הסיפור, על פניו, נראה משעשע למדי (אפילו הדביקו לו כותרת מתחכמת: אחת מפשע. מחיאות כפיים פושרות לעורך שעלה על זה), אך כשחוקרים אותו לעומק מתגלים פרטים מפתיעים. בבוקסה הצדדית מרואיין האמן חופני כהן, שהשתתף בערב וזועזע מהידיעה שהגברת לא באמת חולה. לדבריו: "בירכתי אותה וליטפתי אותה וריחמתי עליה – עכשיו שתלך לעזאזל." מילים כדורבנות, חופני.
אחרי שנרגענו מהזעזוע שנגרם עקב זה שכתבו על חופני כהן בעיתון, הוא ממשיך ומספר שהוא קיבל את הבקשה להופיע מהשדכנית הלנה עמרם. הגברת עמרם מזועזעת גם היא, ומספרת: "זה משהו מזעזע… זה התחיל כשפנתה אלי בחורה שלמדה אצלי בקורס שדכניות ואמרה לי שבחורה אחת בשם מלי חולה והולכת למות… איזו נבזות."
רגע רגע, מה? קורס שדכנות? כאילו, ברצינות? קורס שדכנות? לא, נו, די. הלנה, את רצינית? כי אני בדיוק שוקל מה לעשות עם הלימודים האקדמאיים שלי, ולמרות שכבר הייתי סגור על משהו אחר, זה ממש מפתה. קורס שדכנות. זה לימודי תואר? זה דו חוגי? אפשר, נניח, לקחת שדכנות ובלשנות? כי אם כן זה מתחרז, ואני רוצה.
מהי בכלל תכנית הלימודים בקורס שדכנות? (מבוא לתאורים באתרי הכרויות: פענוח והוצאת האמת) מהם הקורסים לבחירה? (הארי פוטר וג’יני וויסלי: אהבה אמיתית או שדכנות משודלת מצד הג’ינג’ים?) מהי הספרות המקצועית? (ספר השיאים של גינס. כי הוא מקצועי כזה)
המון שאלות, כל כך מעט תשובות.