(הערה לשני הקוראים האמיתיים של הבלוג: הבונוס שהוזכר בכותרת יגיע מיד אחרי הבהרה קלה לקהל הספאמרים שמתאסף כאן מדי פעם. הייתי כותב את ההבהרה בסוף הפוסט, אבל סביר להניח שקהל היעד שלה לא יקרא עד שם)

בימים האחרונים אני מוחק יותר ויותר תגובות מצד ספאמרים, שבטח מכנים את עצמם “מומחי SEO” כדי שיוכלו לישון עם עצמם יותר טוב בלילות. התגובות בדרך כלל מורכבות משורה אחת חסרת משמעות (למשל “העיקר שהוא מצליח, לא?” בפוסט הקודם על ציון ברוך), וקישור לאתר קיקיוני כזה או אחר המקושר לשם (המתחלף) של הספאמר. קיצר – לא צריך להיות גאון כדי להבין שמדובר בקידום אתרים ולא בתגובה רלוונטית.

כדי שיהיה ברור וחד משמעי: תגובות כאלה לא מקובלות כאן, ולכן אינני מאשר אותן. אם יתגלה לי שספאמר (סליחה, “מומחה SEO”) כזה או אחר הצליח להערים עליי ולהכניס תגובה פרסומית כזאת, אדאג למחוק אותה בדיעבד. אם אראה תגובות רבות המגיעות מאותה כתובת IP אדאג לפנות למחלקת ה-Abuse של ספקית האינטרנט אליו שייך הספאמר ואדווח אליו. ראו הוזהרתם.

אם קראתם את כל זה ועדיין ברצונכם לפרסם את אתרכם הקיקיוני ב”בלוג זה לחלשים”, תוכלו למצוא את כתובת הדואל שלי ב”אודות” – פנו אליי ונסגור ביחד חוזה פרסום שיקנה לכם מקום של כבוד בבלוג ולי צ’ק שמן כל חודש.

ועכשיו, כמובטח, הבונוס:

תוכן ספאמרי בתגובות לא חדש לי ב”בלוג זה לחלשים”. שזה מפתיע, כי אף פעם לא הייתי בלוג פופולארי במיוחד, ולא הבנתי למה הספאמרים הנ”ל לא עברו להטריד בלוגרים עם קהל קוראים רחב יותר. אבל שיהיה, אולי זו מחמאה, או משהו, ואם כן אז יאללה בכיף. למרות הנאמר למעלה, היו שני מקרים קיצוניים של ניצול תגובות למטרות ציניות שהשאיר בי טעם מאוד רע בפה.

המקרה הראשון היה לאחר שפרסמתי פוסט על הספר “ספק גורלי” של עו”ד אמנון בן לוי. את הספר קבלתי כשגרתי אצל הוריי בדואר. העו”ד שלח את הספר לכתובת הוריי, עם מכתב בו הוא מבקש, תמורת הספר שנשלח, תרומה לטובת מתמחה שלו, שחולה בניוון שרירים. אני ראיתי את הבקשה כחוצפה ממדרגה ראשונה: אמנון בן דוד פרץ לפרטיות משפחתי בצורה בוטה כאשר דחף לתיבת הדואר שלנו ספר שלא ביקשנו מעולם, ועוד דרש עליו תשלום (תרומה או לא, זה עדיין תשלום על מוצר שלא ביקשנו). בן לוי כתב שאם איננו מעוניים בספר הנ”ל, הוא יודה לנו עם נשלח לו אותו בחזרה בדואר – הליך שגם הוא כרוך בעלויות משלוח וזמן.

כתבתי את מה שכתבתי באותו פוסט, ובסופו הצעתי לעורך הדין הצעה: אם מה שחשוב לו באמת הוא עניין התרומה למתמחה, הזמנתי אותו ליצור איתי קשר ולתאם איתי את החזרת הספר לשולח – על חשבונו (דהיינו, שישלח שליח שיקח את הספר, או מעטפה מבויילת על חשבונו). אני מצדי הבטחתי שאם הוא יעשה זאת, אתרום את כל הסכום ישירות לטובתו של המתמחה החולה.

כמובן שעורך הדין לא שלח שום מעטפה מבויילת ולא יצר שום קשר. מה שהוא, או מישהו אחר מטעמו, עשה, היה לשלוח אליי צבא של מגיבים טוקבקיסטים, שצבאו על הבלוג על בסיס יומי בתגובות שנוסחן, פחות או יותר, היה “אמנון בן לוי הוא בעל לב זהב! אתה בחור ציני ומרושע!” וכו’, על כך שהעזתי להעביר ביקורת על הדרך (הצינית והמרושעת לדעתי) בה בחר העו”ד לקדם את ספרו ולחלוב תרומות. כמובן שכל התגובות הגיעו מכתובת IP זהה, ששייכת, כמה מפתיע, למשרדו של עורך הדין אמנון בן לוי. גועל נפש? לא אכחיש.

אם הסיפור הקודם עוד נסבל, כי הרי לא צריך להתפלא כשעורכי דין מתנהגים לא יפה, הרי הסיפור השני בכלל עשה לי טעם של קיא בפה: בתקופה ש”בלוג זה לחלשים” היה מאמץ קבוצתי, כתבה בו חן דרכמן החיננית פוסט המלצה על חנות אינטרנטית לאיתור ומכירת ספרים ישנים משומשים. היא המליצה על החנות לאחר שהשתמשה בשירותיה. בהחל כל הכבוד.

רק מה, לא עברו כמה ימים והבלוג התחיל להתמלא בתגובות המהללות את אותה חנות. אחרי תגובה אחת כזאת שאישרתי, התחלתי לחשוד, וערכתי בדיקת IP קצרה שאימתה את החשש: התגובות נשלחו מהחנות עצמה, ע”י בעליה, מנהלי האתר שלה או סתם עובדים פשוטים. מהתגובה השניה ואילך לא פרסמתי את התגובות הנ”ל, ואף הוספתי לפוסט הנ”ל הבהרה שתגובות כאלה אינן מקובלות.

במחשבה שניה, כשאני מסתכל על הדברים בעיניים מפוקחות, לא הייתי בסדר: הייתי צריך למחוק את הפוסט כולו מיידית ברגע שהחנות ניסתה לעשות סיבוב על בלוג שפרסם עליה תשבוחות. נקמני וילדותי? אולי.

מה אתכם? יש למישהו כאן סיפורי אימה נוספים על תגובות מטעם שנשלחו אליו בעבר? בהווה? בעתיד? אשמח לשמוע. זה נושא שמעניין אותי משום מה.

הנה עקרון אחד מני רבים לפיו אני חי: אני לא אוהב להצטלם.

כל מי שמכיר אותי יותר מיומיים מכיר את התופעה. תציבו מצלמה לפניי ותבקשו ממני לחייך, ואדחה אתכם בנימוס. תרבויות עתיקות האמינו שצילום לוכד את הנשמה. האמונות שלי לא כל כך קיצוניות, אבל אני כן מאמין שאני נראה מחריד בכל תמונה שאי פעם אקלע לתוכה, ולכן מעדיף להמנע מהתענוג מראש. כפי ששרה להקה שאני אוהב, תפסיקו לכוון אליי, תתנו לי קצת זמן אולי.

לאי חובבי הפוטוגניות שלהם, כמוני, פייסבוק הוא אחת מההמצאות הכי מעצבנות ופוגעות בפרטיות שקיימות. כל אדם יכול למצוא איזו תמונה שמתישהו הצליחו לתפוס אותי בה, ולסמן אותה, שכולם ידעו. לאחרונה, למשל, עלה לאתר הארור הזה אלבום תמונות ובתוכו לא מעט שלי מלפני כארבע שנים. אין לי שום טענה למי שהעלה את האלבום (ואולי קורא כאן) ותייג אותי – זה אכן אני בתמונות האלה, ואף אחד לא צריך לדעת שיש לי בעיה עם זה. כן יש לי בעיה עם אותו פייסבוק עצמו, שמרשה לעצמו לתייג, למיין ולרכז – בלי לשאול אותי בכלל.

פייסבוק הרי יודע לאותת לי ברגע שמישהו מתייג אותי בתמונה. הוא ישר שולח מייל, “היי ארז, תראה! אתה מתועד! הנה אתה! כנס ננס!”. למה שהמייל הזה לא יהיה בקשת אישור? “תקשיב, ארז, מישהו תייג אותך בתמונה, עשה טובה, אם אתה מעוניין, כנס לתמונה, תראה שזה אתה ותאשר את התיוג”. ככה לא הייתי צריך לבזבז עכשיו דקות ארוכות במעבר על כל התמונות והורדת התיוג המביך (זאת ועוד – אני לא בטוח שאם מישהו יחליט לתייג מחדש האתר ימנע את זה ממנו).

קשה לי עם החשיפה הזאת. אולי חשיפה היא לא מילה מתאימה, זה לא שהתמונות ישר עולות מפייסבוק לעמוד הראשון של ‘ידיעות’. אשנה ניסוח. חסר לי עם חוסר השליטה הזאת. למרות שאני נותן לפזר את שמי ברחבי הרשת, ואפשר למצוא, די בקלות, לא מעט דברים מביכים עליי בגיגול פשוט (תודה לאל על ארז רונן השחקן, שמכסה את הסיפורים המביכים שלי מהתיכון בטריליון איזכורי גוגל סתמיים), אבל תמיד תמונות היו הקו האדום שלי. בחרתי כל תמונה שהעלתי לרשת בפינצטה. פייסבוק לוקח ממני את הכח הזה.

אז במקרה הטוב יראו כל מיני חברים ומכרים תמונות מביכות שלי. לא נורא. במקרה הרע, אם חלילה אמות צעיר, יכנס איזה עיתונאי לעמוד הפייסבוק שלי, ויבחר תמונה לא משקפת. וככה יזכרו אותי. מאיזו תמונה מטופשת בה יש לי קוצים בשיער וחולצה מזעזעת מטיול שעשיתי בצבא עם חברים, או שיער ארוך ולא מסורק וחולצה עוד יותר מזעזעת מהפקת חובבים שהשתתפתי בה לפני שנים. וכל התמונות יהיו מתאימות לזו שבעיתון, כמובן, בכולן אחייך, ובכולן אהיה מוקף חברים וכו’ – רק מה – זה לא יהיה אני, שם בתמונות. זה יהיה זכרון עמום, משהו שלא זכרתי, שלא ידעתי שצילמו. משהו שלא רציתי שיהיה שם. אבל זה מה יש, וזה מה שיהיה שם, וזה מה שיזכרו.

כי הרי את זה זוכרים. לא את עשרות התמונות אצל המשפחה, לא את הזכרון החזותי שנמצא בראש של החברים. מה שבסוף כולם יזכרו כשיחשבו עליי לאחר מותי זה את התמונה שפורסמה בעיתון.

אני לא אוהב להצטלם. אני מוכן לקחת את מי שהמציא את המצלמה, לדחוף לו את הראש לאסלה ולהוריד עליו את המים. עד שזה יקרה, חברים, יש לי רק בקשה אחת בשבילכם: בבקשה, למען הזכרון שלי, למען הדורות הבאים, אל תתייגו אותי בפייסבוק.

קצת מצחיק, כי בזמן האחרון דווקא יש לי הרבה על מה לכתוב. כל יומיים צץ רעיון לפוסט, רק מה, עדיין לא נתקלתי בזמן שפתאום צץ, בו אני אוכל לכתוב את כל הרעיונות האלה. כל מיני דאגות, סידורים, שינויים מתקרבים ודברים כאלה גורמים לזה. טפו טפו טפו, עוד כשבועיים התקופה המוזרה תעבור, ואחזור לכתוב כאן בתדירות סבירה.

בינתיים, בזמן שאני לא כותב, אני דווקא כן מדבר. בנוסף ל”פודקאסט זה לחלשים” השבועי, התחלנו היום מסורת חדשה גם בערוץ המחשבים של ynet. הטמקאסט הוא פודקאסט טכנולוגי, בו משתתפים ניב ליליאן (עורך הערוץ ומנחה הפודקאסט), אהוד קינן (כתב בערוץ וחברי לפודקאסט זה לחלשים) ואני מדסקסים טכנולוגיה. כעשר דקות לפרק. אפשר להאזין בדפדפן (אם הוא אקספלורר) או להוריד מפ3.

(ובלי קשר לפודקאסט, בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מעדכן יותר ויותר את הטוויטר שלי, בזכות תוכנת אייפון נוחה להפליא, אז אפשר למצוא אותי גם שם)

עשיתי את הלא יאומן, וביחד עם שדרוג האייפון שלי לגרסה 2.2, גם הורדתי אליו אפליקצית בלוגים, מאת אותם מפתחים שיצרו את התוכנה בה אני עורך את הבלוג על המחשב האישי שלי.

זה מוזר. נראה שזה הולך לעבוד, ושהטקסט הזה אכן יעלה, כשאסיים לכתוב אותו, היישר לחלשים. ועדיין, פוסט שאני כותב בעזרת האייפון עדיין מרגיש לי כמו סוג של סמס ארוך, ואני לא יודע כמה, אם בכלל, אשתמש בתוכנה הזאת שוב.

הבעיה העיקרית היא ההקלדה. המקלדת של האייפון יחסית בסדר, ואני מקליד בה יחסית מהר, בטוח יותר מהר ממה שלא מעט אנשים מקלידים במקלדת רגילה של מחשב, ועדיין. היא קטנה ווירטואלית, ואני מרגיש קצת נכה איתה.

כאילו אני כותב רק עם יד אחת. אני רגיל שהמחשבות שלי מוזנות למחשב בערך במהירות בה הן חולפות לי בראש, וכאן באייפון הקצב הרבה הרבה יותר איטי.

נראה. אולי אשתמש בזה כדי להעלות עדכונים קצרים. אנקדוטות. אולי גם זה לא.

מקסימום, כולה 99 סנט.

שימו לב לקסם: הפוסט הקודם חודד, נוסח שוב, נערך ואז עלה כמאמר מערכת ב-ynet. קסם, כבר אמרתי? תזכרו איפה קראתם את זה קודם, או משהו.

סוף השבוע הביא עימו בשורה לכל מי שמלא נוסטלגיה לשנות התשעים העליזות: עהוד טננבוים (הטייפוז, כמו שכל מיני מקומות פה, כדי לחמוק מתחת לרדאר של גוגל), מי שלפני כעשור פרץ לאתר הפנטגון, חזר לכותרות לאחר שנתפס בקנדה לאחר שביצע עם עוד שלושה שותפים הונאת אשראי בשווי שני מיליון דולרים קנדיים.

טננבוים, שכינה את עצמו בנערותו “האנלייזר”, נתפס אז די במהירות. רשויות החוק האמריקניות זעמו עליו בזמנו, ודרשו מהמדינה להסגיר אותו או להכניס אותו להרבה מאוד זמן. התקשורת אז, ביחד עם המדינה כולה, די ציפצפה על זה, והפכה אותו לסוג של גיבור. דויד הקטן, מול גולית! הוא למד לפרוץ לאתרים לבד, ופרץ לאתר המאובטח (כן, בטח) ביותר בעולם! רק סיים תיכון וכבר גאון מחשבים! וכו’ וכו’. לאהוד “גאונים” פרובוקרים זו הרי מומחיות כאן בארץ, וכצפוי, גם את העונש שנקבע לו, שלושה חודשים במחבוש, הוא סיים לרצות מוקדם, לאחר שחתם על עיסקה לפיה יתגייס למערך המחשבים של המודיעין.

מאוד דאגו להתעלם, בזמנו, מהעבודה שטננבוים לא היה הרבה יותר מעבריין לא יוצלח במיוחד. הרי חצי מהעבודה של האקרים הוא לדעת לכסות עקבות ולא להתפס, מה שקצת מעמיד באור מגוחך את כל תארי הגבורה שקיבל אז, כאילו היה לפחות איינשטיין בעידן האינטרנט. אפילו היענו-האקרים של ימינו, אלה שפורצים ומשחיתים כל מיני אתרים של ארגוני טרור או סתם שמאלנים, עושים את העבודה טוב יותר.

זכור לי שבאותם ימים אבא שלי היה מאוד עצבני על הטיפול התקשרותי בפרשה. זו הייתה, בסופו של דבר, מעין נקודת התחלה לעידן הפשע הוירטואלי, ועל ידי מתן לגיטימציה לפושע-רשת, כאילו נתנו לכל מיני זאטוטים אישור ש”מה שקורה באינטרנט – נשאר באינטרנט”. אם אפילו הפנטגון (!) לא מצליח לגרום לפושע עלוב להענש באופן מרתיע, אף אחד לא יוכל.

אין דרך לדעת מה היה קורה אילו טננבוים היה נענש בצורה חמורה יותר, והאם זה היה מחסן אותנו נגד כל בעיות המוסר והאכיפה בכל הקשור לפשעי רשת. סביר להניח, למשל, שזה לא היה גורם למשטרה להיות יעילה הרבה יותר ממה שהיא היום בעניין, אבל למרות הכל אני מאמין שטיפול נוקשה יותר היה יכול בהחלט לגרום לאינטרנט שלנו להיות קצת יותר בטוח וסימפטי.

והאנלייזר? דברים לא משתנים, מסתבר. הוא חשוד, כאמור, בגניבת שני מליון דולרים (קנדיים, היום הם שווים אפילו יותר מהאמריקנים). אם החשדות נכונות, אפשר להגיד בלב מלא שלא רק שעבריין נשאר עבריין, אלא שלוזר נשאר לוזר. שוב פרץ, שוב עבר על החוק, ושוב נתפס. הפעם, ללא גיבוי העם, שיהפוך אותו לגיבור, אולי הוא גם יקבל את העונש המגיע לו.

תקציר הפרקים הקודמים: הכותרת לפוסט היא כהמשך לפוסט האנלוזר של אהוד קינן. רוצו לקרוא. רוצו!

לא, לא הכנתי רשימה של חמישה בלוגים מומלצים, אבל אני לגמרי עומד מאחורי מה שהקולגות שלי ואני פרסמנו בטמקא, אז בעצם זה כאילו כן הכנתי.

על כל מייל בתפוצת נאט”ו שאני מקבל יותר מפעם אחת ממכרים (דהיינו, מישהו שאני מכיר אישית, אבל עדיין חושב שזה לגיטימי להפציץ את התיבה שלי באותו מידע מליונתלאפים פעמים), שמזמין אותי לכל מיני אירועים פרטיים, או מעביר לי בפרוורד כל מיני שטויות, או עושה כל דבר שפולש לי לתיבת הדואר באופן מעצבן מאוד ולא אישי בכלל – אני נכנס לאתר שאני יודע שמקושר לספאמרים, ומכניס לשם את כתובת הדואל של מי ששלח לי את אותם מיילים אומללים. הבנת את זה, עומר?

מי איתי?

ביום ראשון שודר ספיישל יווני של כוכב נולד. טוב, נו. בסופו של הערב המפרך, כך דווח לי, הודחה המתמודדת בריגיטה וקסלר (זה השם משפחה? אני בכלל לא בטוח), הגימיק האסטוני-בלונדיני של העונה. נו, טוב. מאז נמצאת מערכת טמקא תחת מתקפה כוללת של מיילים מאת מעריצים זועמים, שטוענים בשיטתיות שמשהו בהדחה לא היה הוגן.

לפעמים הם טוענים שהיו הצבעות שלא נקלטו, לפעמים הם מאשימים את ההדחה בסכסוך בין בריגיטה לבין טמירה ירדני, ולפעמים הם לא טורחים להסביר למה הם מתכוונים כשהם אומרים “הודחה בחוסר הגינות”. מה שכן, הם מציינים שהטענה שלהם היא מה-זה-כאילו נכונה, כי, לייק, הם מכירים מישהו שמכיר את המנקה של האחות של האמא של בריגיטה, והיא סיפרה להם שמשפחתה קיבלה הודעה (!) מתנצלת (!!) מהפקת התוכנית (!!!) שטענה שאכן הייתה טעות כלשהי, אבל מהלעשות, זה המשחק, הוא כולל גם טעויות (ע”ע צביקה פיק), ומודחת נשארת מודחת.

המתקפה הגיעה לשיאה היום. בשעת צהריים מאוחרת החלו להגיע, בקצב של שלושה-ארבעה מיילים בדקה, קצף מרשים של כמה עשרות (לא ספרתי כמה, אבל המספר היה גדול מ-100) הודעות כאלה, במשך שעה תמימה. מייל אחרי מייל אחרי מייל. בריגיטה רודפת בריגיטה רודפת בריגיטה.

התופעה של הסתערות המונית על המייל המערכתי מתרחשת בעיקר אחרי אירועים קצת יותר מהותיים. בחודשיים הקצרים בהם אני עובד בטמקא, זכור לי עומס אחרי רעידת אדמה גדולה שהורגשה ברוב הארץ, כמו גם כמה עשרות בודדות של דיווחים על אותו מטאור / טיל / עב”מ / צביקה פיק שהופיע בשמי ארצנו לפני אי אילו ימים. גם אחרי פיגועי הטרקטורים היה רצף מיילים, אך קטן יותר: פיגועים הם אירועים נקודתיים, ולא כלל ארציים, לפי כן הדיווח עליהם נעשה בכמויות מצומצמות יחסית.

בריגיטה שברה את כל השיאים המוכרים לי באופן אישי. ברור לי שלא מדובר בצירוף מקרים ספונטני, אלא בהתארגנות של פורום כזה או אחר, וסביר להניח שהגיעו לא מעט מיילים כפולים ומשולשים מאותם אנשים בשמות שונים, אבל למרות כל זאת – זה מרשים. ילדים ניסחו מכתבים מרגשים, ארוכים, חלק מהם אף הגדילו לעשות וטענו שאנחנו הגוף העיתונאי הגדול שיכול לעשות את השינוי (!) שהאזרח הקטן מיחל אליו (!!).

להט כזה אי אפשר לזייף. המיילים האלה נכתבו מהלב, על ידי חבר’ה צעירים שהרגישו, באמת ובתמים, נבגדים על-ידי כוכב נולד והקהל שבחר להדיח את המתמודדת הפייבוריטית שלהם.

אין לי מילה אחרת לתאר את זה חוץ מ”עצוב”, ובאמת שחשבתי הרבה.

אריאל אטיאס רצה לבשל דייסה שכו-לם יאהבו. חשב חשב חשב, שאל את אמא, שאל את אבא, החליט, ניסח, הציע, העביר, וכך נולד לו התיקון לחוק התקשורת, שיגרום לכך, אם ירצה השם, שהחל מחודש דצמבר לא נקבל יותר דואר זבל למיילים, לסלולרים ולפקסמיליות שלנו. בעצם, אין לנו פקסמיליות לפקסמליות שלהם, אם כך. לא חשוב.

בכל מקרה, החוק כבר עבר, והוא יאפשר כל אחד לתבוע ממפרסמים בספאם סכום של 1,000 שקלים לדיוור, וזאת מבלי להוכיח שהספאם הנ”ל גרם לנזק. שזה מעולה, גם כי זו דרך די מהירה להתעשר, וגם כי, היי, קצת פחות לחץ על תיבת הדואל אף פעם לא יזיק. למי שתהה, אגב, הכנסת עובדת בימים אלה על חוק זהה לדואר זבל אמיתי, דהיינו, סנייל-מייל, שלא פחות מפריע (ואפילו יותר, אם קוראים לכם סביבה). שזה יפה, ונחמד, ולגמרי עובד בשביל האזרחים.

בשביל עסקים קטנים, לעומת זאת, החוק הזה מוגדר כהרסני. ככה לפחות לפי כמה חבר’ה נחמדים שארגנו אתמול מסיבת עיתונאים עם הכותרת המפוצצת “אטיאס חונק את העסקים הקטנים – השקר שמאחורי חוק הספאם”. עם שם כזה – איך אפשר שלא להגיע? אז הגעתי. ושמעתי. והתרשמתי. בעצם, לא כל כך התרשמתי. אולי קצת.

הטיעונים של בעלי העסקים הקטנים הושמעו בעיקר ע”י רונן וויס, שהוא מנכ”ל גוף עצמאי בשם המכללה לעסקים, אשר מייעץ לעסקים קטנים כיצד לגדול ולהצליח (ואני מניח שאחד השיעורים בפגישות יעוץ אלו הן “תשתמשו בספאם”, מה שאגב המכללה הנ”ל עושה בעצמה כדי לפרסם). היו שם גם מנכ”ל התאחדות התעשייה והמלאכה (מה שגורם, באופן די אוטומטי, לזמזזם את “לעבודה ולמלאכה”, אז זה כבר חיובי), יו”ר התאחדות הסוחרים ובעלת עסק עצמאי שנשבעתי לעצמי שלא אכתוב את שמו כדי לא לתת לה פרסום חינם. מספיק היא דוחפת את השם הנ”ל למיילים שלנו, בעצם.

הטיעון המרכזי שלהם הוא שבימים בהם העשירים יכולים להצטייד בקמפיינים תקשורתיים מקיפים ולהוציא עליהם סכומים שהאזרח הפשוט (אותו אזרח פשוט שמקים עסק קטן) לא יכול לממן, ולכן בעלי העסקים הקטנים הנ”ל נאלצים להסתפק בצורות אחרות של שיווק, זולות יותר, כמו, ניחשתם, הספאם. כמה מאות שקלים (במקרה הרע) תפיץ את הספאם של העסק הקטן לקהל יעד די עצום, יחסית לעלות. שזה כנראה נכון.

האיסור על שליחת הספאם, לפי הספאמרים, היא עונש מוות לעסקים הקטנים. כמות הפעמים בהם החבר’ה השתמשו בשלל הטיות של “הם הורגים אותנו”, “אנחנו לא מוכנים למות” וכדומה כמעט השתוותה לכמות הספאם שאני מקבל למייל בעבודה. המון. נו. מה אני אגיד. שמעתי, הקשבתי, דיווחתי (באוביקטיביות המתבקשת מהמקצוע), ועדיין לא התרשמתי. אפילו שבעצם אני משתמש בג’ימייל, שם הספאם הוא לא ממש פקטור.

ספאם הוא פיתרון שיווקי זול, זה כנראה נכון, אבל הוא גם מסריח. הוא מטריד את הלקוחות הפוטנציאליים, עולה הרבה מאוד כסף לעסקים אחרים (קטנים וגדולים כאחד) בצורה של שעות עבודה שמתבזבזות במחיקת מייל (חצי שעה בכל בוקר בעבודה, וזו לא הגזמה) והתקנת אמצעי סינון שונים ומשונים כדי לרסן את המחלה. נכון, סביר להניח שאחד מכל אלף שמקבל מייל פרסומי דווקא ימצא בו תועלת, ועם בעלת העסק שהעידה ש”מאה חמישים לקוחות השגתי בעזרת הדואר השיווקי!” (כשנשאלה לכמה היא שלחה מלכתחילה היא לא הסכימה להגיד) קשה להתווכח, אבל עדיין. השימוש בספאם הוא של עסקים שמשום מה חושבים שהלקוח תמיד טועה, שזה לגמרי לגיטימי לעצבן את אותם לקוחות פוטנציאליים. זו תפיסה שירותית מעוותת, שצריכה להדאיג את כל מנכ”לי ארגוני העובדים (או וואטבר) הרבה יותר מחוק התקשורת.

מארגני המסיבה לא הסכימו לשתף נתונים מדויקים. הם לא חשפו כמה בעלי עסקים קטנים הם באמת מייצגים (לטענתם, כי מדובר בתחילת תהליך, ואת התשובה נקבל בסופו), התחמקו מלענות למה הם נזכרו לצאת לפעולה שכביכול מסדירה את עניין הספאם רק אחרי שעבר החוק שמחסל אותו (לטובתם אפשר לציין שחלקם היו גם בדיונים בוועדות הכלכלה בכנסת. מה שלא עזר להם), ולא עשו שום דבר כשל העסק היה פרוץ, כדי להוכיח שיש להם רצון טוב, ולא רק אינסטינקט הישרדותי של חיה פצועה.

כשנשאלו למה לא להשתמש בפתרונות שיווקיים זולים אחרים, כדוגמת שירות המודעות של גוגל, שימוש מושכל בפורומים מקצועיים, הקמת אתרים (אפילו אתרי פרסום), שימוש בדפי זהב ו-144 וכו’, הם גימגמו. ההשערה שלי היא שהגמגום נבע מכך שמדובר בפתרונות קצת יותר מסובכים, כאלה שצריך להשקיע בהם קצת מחשבה, קצת יצירתיות. ספאם זה קל, זה לכתוב מכתב עילג, לקשט אותו בפונטים ענקיים, ולשלוח לכל הארץ.

ספאמרים יקרים – אטיאס לא הורג את העסקים הקטנים. היחידים שהוא יהרוג, כנראה, זה כאלה שמנסים לעשות לעצמם הנחות, חיים קלים, להשתמש באמצעים בעיתיים שדוחים פי כמה לקוחות פוטנציאליים מכאלה שהם באמת מושכים. ובעלי עסקים כאלה, סביר להניח, אטיאס לא באמת צריך להרוג. דרך ניהול שכזאת, יש להניח, הייתה הורגת אותם בכל מקרה, עם או בלי ספאם.

עוד על זה:

יהונתן קלינגר עדיין לא מליונר, אבל לפחות לא ספאמר

עירא מ’אסכולת הספה’, בעל עסק קטן שמתמוטט תחת הספאם, מתחנן שהספאמרים יפסיקו