ידידתי אלה שלחה הבוקר מייל המוני לחבריה (ב-bcc, כי היא בחורה לעניין ולא ספאמרית) על הפרשה האומללה של הוצאת “הספרון הכחול” מסניפי צומת ספרים עקב לחץ של גורמי ימין (לינק לפרשה בהמשך). מכיוון שהיא ניסחה בדיוק את מה שהיה לי להגיד על זה, ביקשתי את רשותה לפרסם את תוכן הדברים גם כאן:

שלום חברים,
דבר ראשון: התנצלותי בפני מי שקיבל את המייל הזה בניגוד לרצונו. אם קבלתו מפריעה לכם, שלחו לי מייל ולא אשלח לכם מייל קבוצתי פוליטי לעולם (וכידוע אני לא שולחת מיילים פוליטיים כמעט בכלל).

ולעניין לשמו התכנסנו: אתמול צומת ספרים הורידה מהמדפים את הספרון הכחול, מניפסט השמאל הלאומי שכתבו שמואל הספרי ואלדד יניב (לא לבלבל עם אלדד זיו). זה מסמך בוטה (יש שיאמרו יותר מדי בוטה, יש שיאמרו פחות מדי) הכתוב מנקודת מבט ציונית- שמאלנית הרלבנטיות לימינו. הספר התחיל להימכר בימים האחרונים יחד עם דגל ישראל מגנטי בש”ח אחד, על-מנת שיגיע לכמה שיותר אנשים לפני יום העצמאות.

מעבר לזה שאני ממליצה לכם לקרוא את המסמך בלי קשר (לינק למסמך, זהירות – PDF כבד) ולהעביר אותו לכל מי שנראה לכם שזה יעניין אותו (ציוני (בעבר או בהווה) ו/או שמאלני (בעבר או בהווה)), רציתי להפנות את תשומת לבכם לכך שצומת ספרים הורידה מהמדפים ספר ציוני בגלל לחץ ציבורי-דתי (כתגובה להתבטאויות בוטות לגבי מתנחלים).

(אין לי פייסבוק, לכן אני לא פותחת קבוצה שקוראת לחרם על צומת ספרים עד שיחזירו את הספר ושולחת לכם מייל.) אני לא הולכת לקנות בצומת ספרים (חרם כלכלי של שמאלנים. מתי שמעתם כאן על כזה דבר לאחרונה?), וגם חשבתי להתקשר לסניפים שלהם (5 סניפים ביום?) ולבקש להזמין את הספר ולומר להם שאני לא קונה אצלם עד שיחזירו אותו. אם בכיף שלכם לעשות את אותו הדבר (או למחות בדרך אחרת),זאת רשימת הסניפים. לי זה נראה חשוב מאין כמותו.

כתבה של גדי טאוב על ההתארגנות הפוליטית בעקבות פרסום הספרון הכחול

מאז שליחת המייל נודע לאלה גם על קבוצת פייסבוק שכבר נפתחה בעניין.

ב”אישה בורחת מבשורה”, הספר החדש של דויד גרוסמן שאני קורא בקצב של צב עקב חוסר זמן, משתמש גרוסמן באמצעי ספרותי ידוע. החלק הראשון של הספר מתרחש בעבר, ומציג חלק מהדמויות הראשיות כשהיו בצעירותם. החלק השני מתחיל שנים מאוחר יותר, כשהדמויות הנ”ל כבר מבוגרות.

במהלך הספר מתגלים לאט לאט הפערים בזמנים. מה קרה לדמויות, איך השתנו היחיסים בינהן וכדומה. גרוסן עושה את זה באופן מודע ומדוייק, זורק רמזים במקומות הנכונים, נותן לקוראים להסתקרן, להסיק מסקנות משלהם, לנחש. חווית קריאה נהדרת במיטבה.

עד שהגיע פנאי פלוס. “איך שלא הפכתי את זה בראשי, לא הצלחתי להשתכנע שאפשר להמציא ביקורת הולמת ב-250 המילים המוקדשות לביקורת ספרים במדור”, כותב מבקר הספרות האלמוני של העיתון, אך לא נמנע מלנסות. ב-250 המילים האלה הוא פותח את הברז ומפזר ספוילרים גסים, שפותרים את כל שאלות הפערים בשני משפטים. מיינד יו, אפילו מנחם פרי, חובב ספוילרים ידוע, הצליח להבין שלכתוב על זה משמעו להרוס לקוראים את המסע הספרותי, ונמנע ממנהגו להרוס את ספרי הספריה החדשה בשער האחורי שלהם. אם פרי יכול, גם פנאי פלוס יכולים, לא? כנראה שלא.

איך שגלגל מסתובב. באחד הקטעים המרכזיים של רחוב אחוזה הרענני, זה שממש צמוד לרחוב שלי, היה פעם סניף קטן ונחמד של סטימצקי. זה היה לפני הרבה שנים, כשעדיין היה אפשר לקרוא לרשת הזאת בחיבה "רשת חנויות ספרים". היו שם מוכרות מבוגרות נחמדות כאלה, שמאוד אהבו את העבודה שלהן, ותמיד בירכו את הלקוחות הקבועים בדרישת שלום אמיתית כזאת, שכבר קשה לקבל היום בחנויות. היו מדפים צפופים של ספרים, וקצת עיתונים. בשלב מסויים זה הפך מסניף של סטימצקי לסניף של "ספרי", רשת חנויות ספרים שנרכשה מאוחר יותר ע"י אותה סטימצקי, אבל הצוות נשאר אותו צוות והאווירה הייתה זהה.

עכשיו, יכול להיות שאני מתבלבל קצת בזמנים, אבל הזכרון הכי בוהק שלי מהסניף הישן הזה משתייך אצלי לתקופת סוף התיכון. בראש שלי הזמנים לא כל כך מסתדרים, כי הגיוני לי שהסניף נסגר עוד לפני שהתחלתי את התיכון, אבל הזיכרון שלי אף פעם לא היה דבר שאפשר ממש לסמוך עליו, ככה שיכול להיות שאני בעצם צודק. בכל מקרה, זה היה יום בו מצאתי את עצמי עם ידידה אהובה מאוד צריכים להעביר איזו שעה. נכנסנו לסניף הנ"ל, והתחלנו לעבוד, ביחד, על כל הספרים בחנות. סוף התיכון כאמור, מגמה ספרותית, אלה היו שנים בהן קראתי הרבה. הידידה חובבת ספרות הרבה יותר גדולה ממני, קראה גם היא לא מעט ספרים. עברנו ספר ספר, בדקנו מה כל אחד קרא, מה רוצים לקרוא, על מה אנחנו ממליצים אחד לשניה וכו’.

כן, אני יודע, יש שיגידו שזה היה קטע חנוני למדי, אבל שימותו. הזכרון הזה נשמר אצלי בראש טוב טוב, מתוייק עם עוד כל מיני מעט רגעים כאלה, שאני מגדיר כקסומים ממש. תמימים, מגניבים, נהדרים. זה נדוש, ואולי קצת קיטשי, אבל דרך הסניף הזה של סטימצקי הכרתי עוד צדדים באותה נערה (היינו בתיכון, נו), בצורה הכי מקסימה ומקורית ומגניבה שאפשר.

הסניף, כאמור, נסגר. לא זוכר בדיוק מתי זה קרה, אבל את מקומו החליפה איזו חנות מעצבנת למוצרי פופ, או שניצליה, או משהו כזה. נפתח סניף אחר של הרשת בחלק אחר של אחוזה, שלא לדבר על הסניפים בקניון רננים שהוקם פחות או יותר באותה תקופה, אבל זה לא היה אותו דבר. זה לא היה הסניף הביתי, זה עם הצוות, ועם הזכרונות, זה בו קניתי את "פארק היורה" כשהייתי בבית הספר היסודי, אחרי שחסכתי בשבילו שבועות של דמי כיס כי הייתי ילד שהתלהב משום מה מהסרט.

הגלגל מסתובב, וכשהגעתי הבוקר לאותו איזור של אחוזה שפשפתי את עיניי בתדהמה. כאילו לא עברו השנים, סניף סטימצקי עומד באותו מקום. חייכתי בנוסטלגיה, ואז הצצתי פנימה, ופתאום נהייתי נורא עצוב. אם איזה תיכוניסט יעבור שם עם ידידה שלו והם ירצו לעשות סבב ספרים במקום, הוא יגמר להם תוך שלוש דקות. כמו כל הסניפים החדשים של סטימצקי, מדובר במשהו שלקרוא לו חנות ספרים תהיה בדיחה. זה חדר גדול, עם איזה שולחן אחד עם ספרים (רק רבי מכר, כמובן), מליוני מדפים לעיתונים ומגזינים, עוד כל מיני דיסקים ודיוידיאים, ו… זהו. אווירה של חנות ספרים בטוח אין שם. רק הרגשה מסטיקית ומלאכותית, כזאת שסטימצקי למדו לדחוס טוב טוב בשנים האחרונות כדי להפוך ל"מלכי הקניונים", ולתפוס בעזרתה כל מיני קונים מזדמנים שרואים בחלון ראווה את החדש של רם אורן, ומפנים חמש דקות בין הביקור ברשת האופנה הקרובה לקומת האוכל עם הילדים.

אז נכון, יש את "צומת ספרים", שמזכירה באופיה את הסניפים הישנים של סטימצקי, וגם את חנויות הספרים הרבות שנסגרו מאז. ויש בתל-אביב ובירושלים לא מעט חנויות ספרים משומשים, פרטיות ומדהימות. יש אלטרנטיבות לחובבי הספרות. ולמרות זאת, הסיפור של סטימצקי, במיוחד אחרי המכה לפרצוף בזכות הסניף הישן-חדש, מעציב. במיוחד כשאנחנו עדיין מדברים על הרשת המצליחה ביותר בענף, ששולטת, בין השאר, כמעט בכל הספרים האמריקאיים-בריטיים המיובאים לארץ (או: שיובאו לארץ, היום בקושי מביאים משהו). מעציב, וצפוי, ולא מפתיע. שמישהו יזכיר לי מתי כבר שבוע הספר?

הנה, כנראה, החדשה הכי משמחת של השבוע: יריד שבוע הספר העברי בתל-אביב חוזר למקומו הטבעי, כיכר-רבין.

למרות שבדרך כלל הזכרון שלי ממש ממש גרוע בכל הקשור לדברים ספציפיים בילדות שלי, את הפעם הראשונה בה נסעתי לשבוע הספר בתל-אביב אני זוכר טוב מאוד. מתישהו לקראת סוף בית הספר היסודי, ההורים שלי ציידו אותי ב-120 שקלים לספרים, והפקידו את בטחוני על אחי הגדול. ביחד יצאנו לקו 47 של אגד, שעוצר ממש בכיכר רבין. התרגשתי. אני! ואח שלי! לבד! על אוטובוס! לתל-אביב! זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לעיר הזאת בלי ליווי של ההורים או הסבים, ובלעדיהם הכל, אפילו הדרך הקו 47 הידוע לשמצה, נראה גדול יותר ומרשים יותר.

אחרי חצי שעה של נסיעה (נו, זה היה לפני הרבה שנים, לא היו אז פקקים) הגענו. ירדתי מהאוטובוס, עברתי את הכביש שמתחת למרפסת של העיריה, ופקחתי את העיניים לרווחה. וואו. מי שלא חווה מימיו את שבוע הספר בכיכר רבין (שנקראה אז כיכר מלכי ישראל) לא יבין. משהו בכל הדוכנים הצפופים, בספרים הרבים המונחים לתצוגה בסדר מופתי, בעשרות המוכרים ובמאות האנשים מסביב, שמסתכלים ובודקים וקונים, הקנה לכל היריד הזה אווירה מיוחדת. אווירה שלא עברה עם היריד כשמארגניו החליטו, עקב המצב הבטחוני, להעביר אותו לגני התערוכה.

בכל מקרה, הסתובבתי עם אח שלי בעיניים גדולות. למיטב זכרוני יצאתי מאותו שבוע הספר עם ה”זבנג” שיצא באותה שנה (חתום, כמובן), ועם “ג’ינג’י וגנבי הצעצועים”, שגם אותו הצלחתי להחתים. חתימה! של גלילה רון-פדר (אז עוד לא היה עמית)! עכשיו זה בעיקר מצחיק אותי, אבל אז זה היה עולם ומלואו. אח שלי מצא גם הוא כל מיני ספרים שעניינו אותו, ואחרי כמה סיבובים חוזרים ונשנים בכל הדוכנים, כדי לוודא שלא פספסנו איזה ספר מעניין או מבצע שלא יחזור, ראינו שכבר מאוחר (היה איזה שמונה בערב, טירוף) ואצנו רצנו לתחנה של האוטובוס שהחזיר אותנו, עייפים אך מרוצים, הבייתה.

מאז זו כבר נהייתה מסורת. כל שנה, ביקור בשבוע הספר בתל-אביב. בשנים הראשונות עדיין הייתי תלוי באח שלי (או בהורים), אחר כך כבר הייתי גדול מספיק כדי לקחת אוטובוסים לבד או עם חברים. כל שנה חיכיתי בקוצר רוח לנסיעה הזאת, שאחריה הסיבובים בדוכנים, הבחירה הדקדקנית של הספרים (בכל זאת, היו רק 120 שקלים לבזבז), המפגש השנתי עם אורי פינק (שמתישהו באמצע גם לימד אותי קומיקס ביד-לבנים, והיה מעין מורה, מנטור וקמיקסאי מוערך ונערץ). העובדה שברעננה לא באמת מתקיים שבוע הספר, אלא מעין מכירת חוץ של אחת מחנויות הספרים הגדולות שלא כללה יותר מדי כותרים או הנחות, רק תרמה לרצון לעלות על האוטובוס ולנסוע ליריד הגדול בעיר הגדולה.

בשנים האחרונות אמנם הצלחתי לשמור על המסורת, אבל היריד לא היה אותו יריד. המעבר שלו לגני התערוכה, כאמור, קצת סירס אותו. ראשית, העקירה ממרכז העיר, למיקום שבשביל להגיע אליו צריך לצאת מהבית במיוחד ולקחת אוטובוס\אוטו\רכבת\אופניים\חתול, גרמו לו להיות הרבה פחות צפוף, וכהשלכה להרגיש פחות אורבני. אבל אני חושב שמה שיותר הרס זה המרחב הענקי שהוקצב ליריד במתכונתו הגנית. כל הוצאה קבלה הרבה יותר דוכנים ממה שהיא באמת הייתה צריכה, ובמהלך הסיבוב הקבוע במטרה “להקיף את שבוע הספר” יצא לראות את אותם ספרים חוזרים שוב ושוב בדוכנים שונים. בכיכר רבין הקטנה זה לא קרה: כל דוכן היה עולם ומלואו, והציג ספרים שהיו יחודיים רק לו. משם התפתחה מסורת ההקפה. מהידיעה שאסור לפספס שום דבר, שכל דוכן יכול להכיל את הספר שיעשה לי את השנה.

אז הנה. התחושה הזאת, והאווירה הזאת, והיריד הזה חוזרים ובגדול. אז נכון, שבוע הספר הפך לקצת פחות מפתיע מבחינתי (כל שנה אני עושה אותו דבר: מסתובב בדוכנים, מפהק, ובסוף מבזבז כמה מאות שקלים בדוכן של הספרייה החדשה, ההוצאה האיכותית ביותר והיחידה שאי אפשר למצוא הנחות שלה מחוץ ליריד), וסביר להניח שעם ההתבגרות על העסק יראה לי הרבה יותר קטן והרבה פחות קסום ממה שהוא היה כשהייתי ילד, אבל עדיין, קשה לי לא להתרגש.

אסיים את הפוסט הזה במשפט שהכי יתאים כרגע: אלוהים, אני לא מאמין שכרגע ציטטתי את ג’קו.

שימו לב מגיבים: עדכון חשוב בנוגע לתגובות בתחתית הפוסט.

ובכן, אני רוצה להאמין שלכל אחד מאיתנו יצא לפחות אחת בחייו לחפש ספר נדיר זה או אחר שלא נמצא ברשתות יד ראשונה ואף מחנויות יד שניה הוא נעדר, דבר שכמובן מוביל למחקר אינטרנטי מעמיק בעקבות הספר.

אצלי היו אלה “מקץ 20 שנה”, ספר בשלושה כרכים ו”הרוזן מבראז’לון”, שניהם ספרי המשך לא מאוד מוכרים לשלושת המוסקטרים של דיומא האב, גם הם, פרי עטו.

העניינים הולכים ומסתבכים בעולם בו קיים ספר תחת השם “אחרי 20 שנה” מאת סופר מצרי בשם נג’יב מחפוז, או “אחרי עשרים שנה” מאת או. הנרי, וכן את המילה בראז’לון בוחרים לאיית אחרת כל פעם.

אם חשבתם שחיפוש הוצאה או שנת פירסום יועילו, ובכן, להלן הפרטים שעלו לאחר חיפוש ממושך ביותר:

• “הרפתקאות המוסקטרים אחרי עשרים שנה” (תרגם מיכה פרנקל, הוצאת זמורה ביתן, 2001)
• “ויקונט דה בראז’אלון”, תורגם לעברית כ”הרוזן מברז’לון” על ידי רפאל אלגד, יצא לאור בהוצאת י. צ’צ’יק בשנת תשכ”ח.

לזמורה ביתן אין אתר כי אם בלוג, ובו אין כל זכר לספר הזה, שאומנם תרגום שלו יצא ב-2001, אבל הוצאה שלו נצפתה בארץ עוד הרבה לפני, ומי זה אותו י. צ’צ’יק גם אני לא יודעת.

זה השלב שבו אתה מחפש אתרי ספרים יד שניה שיעשו עבורך את החיפוש, וכך הגעתי לבוקספר .

כשיצרתי איתם קשר וחשבתי שאין כלל סיכוי להשיג את הרוזן כי אם רק את “מקץ עשרים שנה”, נוכחתי שדווקא יש את הרוזן, ורק את חלק ב’ וג’ של “עשרים”, ששנת ההוצאה שלו אגב היא 1952/1953. אחרי ששלחתי את הבקשה ונאמר לי שהם בחיפושים אחרי הכרך הראשון כי את השאר יש להם במצב טוב, חזרתי לצבא לשבועיים מקווה שכשאגיע הביתה ימתינו לי כלל הספרים (במיר מאוד נמוך של 120 ש”ח לכל ארבעת הספרים). כשחזרתי, נתבדתי, צילצלתי א החבר’ה בחנות שאמרו שהם עדיין במצוד אחרי הראשון והאם בנתיים ארצה לקבל את השאר, אמרתי שכן, ואכן כעבור שבוע היה באמתחתי את שאר הספרים, עם קבלה על כל הארבעה. כך שלמעשה, הייתה לי קבלה ו-3/4 מהספרים ויכלתי להעלם לי ולא לשוב עוד, לא האמנתי שעדיין יש בעולם אנשים עם כזו אמונה באנשים אחרים. שאלתי אותם אם זה בסדר שאשלם רק אחרי שאקבל את הרביעי , במשך חודש הם לא ענו עד שבשלב מסויים הם כתבו שהם מצאו את הרביעי, שהם שולחים אותו, ושבגלל עוגמת הנפש שנגרמה לי בשל הציפייה הממושכת וחוזר המענה שלהם, הם מורידים את המחיר ממאה עשרים למאה, אם זה מקובל עלי:

חן דרכמן שלום
מתנצלים על העיכוב במציאת חלק א-מצאנו חלק ואנחנו שולחים אלייך.
המחיר לתשלום יהיה מאה שקלים בלבד במקום מאה ועשרים כפיצוי-מקווים שזה מוסכם עלייך
תודה וסליחה
בברכה בוקספר

אומנם ניתן לשלם רק בצ’קים, אבל גם חלק א’ הגיע, עם קבלה מתוקנת של 100 ש”ח, במצב טוב גם הוא, ואני עוד לא שלחתי את הצ’ק אפילו.

נוכח השירות המוצלח הזה, המתחשב, הזול, הנוח, אני מרגישה בתור לקוחה מרוצה מחוייבות להפיץ את הבשורה הלאה למי שיחפש ספרים יד שניה ולא ימצא.

עדכון בנוגע לתגובות (ארז כתב את זה, לא חן)

אני מאוד מרוצה מהשירות של בוקספר. לפי עלילותיה של חן, של המגיבים כאן וגם שיטוט באתר שלהם נראה שהם אחלה שירות שבעולם. מצד שני, אם יש משהו שאני לא סובל זה תגובות פרסומיות שמתחזות לתגובות-מאת-משתמשים-תמימים. אחת כזאת הגיעה לכאן (התגובה של, Mussadag, שאם סגנונה החשוד אינו מסגיר אותה אז בדיקת IP מהירה כן), ואני מקווה שהיא האחרונה. מיותר לציין שאם אתפוס עוד תגובות כאלה (כפי שאני תופס מדי מספר שבועות בפוסט “תרומה לעורך דין“), התגובות לא יאושרו. תודה ושלום. ארז.

והפעם במחלפותינו, סינסיטי, הספרים והסרט. הקטע מכיל ספויילרים ליהוקיים וכלליים בלבד על הספרים והסרט.
סוף סוף סיימתי לקרוא את כל הסידרה המשובחת שנכתבה וצויירה ע”י פרנק מילר המוצלח (בימינו ניתן לראות ולקרוא גם את 300 ששמעתי שהוא משובח אך טרם זכיתי).

אני ממליצה קודם את הספרים ואז את הסרט. אני קראתי שני כרכים ואז ראיתי, סתם כי יצא, אבל רכישת הסדרה (מלאכה שלא הייתה שלי בלבד) הינה אחד הצעדים היותר חכמים שביצעתי.

הציור שונה מכל מה שהכרתם בקומיקס, שחור ולבן, עד כדי נעלם בעצמו, הקומפוזיציות מטורפות, הכל מרגיש כל כך אומנותי.

הנה דוגמא טובה. אתם יודעים מה, אפילו עוד אחת.
ואחת אחרונה חביבה.

סוגיית הצבע היא סוגייה מאוד חשובה בקומיקס הזה. הצבע מופיע מעט מאוד, וכעמט תמיד יש לזה משמעות, בין אם להעביר אירוטיות, חלחלה, או במקרה של חלומות והזיות, צבע מלא. ההעברה של זה לסרט, אם חששתם, בדומה לליהוק, היא לא פחות ממושלמת. הפריימים בנויים כמו ריבועי קומיקס, חלקם נלקחו מהקומיקס עצמו, ואותם פריימים לא נראים כמו נטע זר בין כל הבשר ודם. חייבים להעריך את זה.

כל ספר מספר סיפור, אפשר לומר שהדמות המשותפת לכל הסיפורים היא ננסי קלאהן, הרקדנית הנערצת, הדמות הנראית למראית עין, בכל שבעת הספרים, אולי אולי חוץ מהאחרון, על גבי הבר, מושא הפנטזיות של גברים מפוקפקים מזילי ריר. ואכן, אין זה מפתיע שאם שמים את כל שבעת הספרים זה ליד זה בפרופיל, מקבלים את הציור הבא ע”י כל הכריכות:
זוהי כאמור ננסי, רקדנית הברים הנחשקת. ובגירסת הסרט:

כן כאמור ג’סיקה אלבה, בערך הבחורה הכוסית בעולם. כחלק מהליהוק המושלם.

אז מה קורה לנו בסינסיטי, ואיך אני קורא את סינסיטי?

(הבנתם? קורה וקורא? סטאגדיש!).

סינסיטי, באופן מאוד מפתיע לאור שמה, היא עיר אוכלת יושביה.

כל ספר הוא סיפורו או סיפורה העגום של דמות אחרת. אתם יכולים לראות שאין עובי קבוע לספרים. מלבד ספר 6, שהוא אוגדן של כמה סיפורים קצרים (חלקם ארוכים יותר חלקם פחות, אבל נורא כיף לקרוא אותם) האחרים הם באמת ספר על סיפור. קו הזמן לא ברור. הטווח שנים שהסדרה מכסה מגיע בערך לעשר שנים. אולי גם יותר, אי אפשר לדעת מתי, וזה חלק מהקסם. הדמויות מיוסרות, ובעלי עבר שונה ומשונה, חלקן מסתירות סודות, חלקן תמיד במנוסה, חלקן גם יסיימו את חייהן וישובו בספרים מאוחרים יותר. תמיד יש פואנטה, או קץ’, או רגע מרגש. אז איך קוראים דבר כזה אם אין לזמן חשיבות? כביכול נכון, וגם בחנויות הקומיקס יגידו לכם שזה לא משנה ממה תתחילו, כי בין הספרים אין קשר ישיר, סיפורית, אבל הקשר נבנה ברפרנסים. מה זה אומר? זה אומר שאם בספר אחד, דמות שעליה הסיפור, נסעה ממקום למקום במטרה מסויימת, אתם עלולים לראות אותה בספר אחר, בבכביש, במכונית שליד הדמות שעליה הספר הנוכחי. דבר שלא הייתם שמים לב אליו אחרת. לדעתי, הרפרנסים דווקא כן בנויים בצורה כרונולוגית, ושווה ביותר לקרוא את הסדרה לפי הסדר, אחרת יהיה קשה לזהות את כל אותם “קרוס אוברים”. מה גם שספר שבע הוא סוג של קלוז’ר בעיני עם איזושהי אמירה, ממש אי שם בסוף, הוא מרגיש כמו סוף של סדרה. שם אגב גם נאמר לראשונה ולאחרונה, שמה האמיתי של העיר. יש כמה דמויות מרכזיות, שיבהן יעסוק יותר מכרך אחד, יש כמה משניות שחוזרות להופעות אורח, כל כך קל להתאהב בדמויות, וזה לאו דווקא הדמויות המובילות, אצלי זו מיהו. בחורה שלא ברור אם היא יפנית או סינית, אבל רוב מהותה זה שהיא סמוראית פיצפונת וקטלנית, מופיעה ברגע הנכון, חזותה תמיד מטעה ועד שקולטים את רוע הגזירה, תוך שניה נערפים ראשים.

הבוטות של הסדרה, תזכיר לכם ככל הנראה את kill bill המשובח ואני מזכירה שמדובר בקומיקס.
בסינסיטי אי אפשר לסמוך על אף אחד, המשטרה מושחתת, אבל הקאונטר שלה הוא דווקא ע”י בנות Old town, כנאמר תמיד, Old town got it’s on rules, cops don’t come here, not when they’re on duty anyways. את כל התענוגות ניתן למצוא שם, אבל אם עברת גבול כלשהו, אתה לא תצא משם בחיים, הבנות קטלניות. והן מנהלות את העניינים.

הקומיקס יותר ממומלץ, הוא בגדר חובה, למי שמחשיב את עצמו כחובב קומיקס, כמי שמחשיב את עצמו לאדם חובב אומנות (זה משהו מעט יוצא דופן שכדאי להוסיף להשכלה הכללית) וגם למי שראה את הסרט וחשב לבדוק את המקור.

ועכשיו לסרט.

בואו נתחיל מזה שהסרט מוצלח.

האם הוא עומד בפני עצמו? שאלה קשה.

קודם כל, הוא, בדומה לקומיקס, אומנותי מאוד ויש הרבה מה לומר עליו מבחינה מקצועית.

שוב, לדעתי כדאי לראות אותו אחרי קריאת הספרים, ההנאה תהיה גדולה יותר, אם תשאלו אדם מן המניין מה הוא חשב על הסרט (אדם שלא קרא את הקומיקס הזה, או קומיקס בכלל, מימיו) הוא יגיד לכם שטוב, אבל מוזר.

שווה לקחת דקה ולהציץ בעמוד של הסרט ב-IMDB.

שם גם תוכלו לראו את החדשות המשמחות – בימים אלה סינסיטי 2 נמצא בשלבי pre-production, משמע עוד ברמת הליהוק וכד’. רוב הקאסט המקורי אישר את השתתפותו ורצות שמועות שונות אודות משתתפים נוספים, בינהם, ג’וני דפ ואנטוניו בנדרס.
הסרט הראשון כולל קליברים לא קטנים, וזה לא לחינם. בינהם כאמור, ג’סיקה אלבה, ברוס וויליס, בנסיו דל טורו, מיקי רורק, ג’וש הארטנט, אלקסיס בלדל, אלייז’ה ווד בריטני מרפי ועוד. יחסית לסרט אחד, זה נחשב נוכחות מכובדת. צריך לציין שזמן המסך של כל דמות הוא קצר ביותר, אם לא אפסי בחלק מהן, ולהבין שהיה כנראה ממש מהותי לאותה רשימה נ”ל להשתתף, עד שהם מחלו על כבודם (למרות שלבטח לא על משכורתם) והסכימו לחשיפה מינימלית.
הקסם אגב, הוא דווקא בפחות מוכרים. הליהוק אדיר בעיקר מכיוון שהשחקנים מזכירים חיצונית את הדמויות, וזה לא בגלל משחקים שונים ומשונים במראה שלהם, הם פשוט היו ככה מראש וזה היופי. זה ליהוק שבעודכם קוראים את הספרים הייתם יכולים לומר לעצמכם “אם זה היה הופך לסרט, הוא והוא היו משחקים אותו ואותו”.

שזה סיפוק עצום לצופה.

איך הופכים שבעה ספרים עם שבעה סיפורים שונים לסרט אחד אתם שואלים?

יפה ששאלתם. ראשית, כנראה שבוחרים רק חלק מהסיפורים (ואת החלק השני משאירים בדיעבד לסינסיטי 2) ושוזרים אותם חלק מהזמן זה בזה, או ששמים אותם כפרקים שונים של אותו סרט. זה עובד אגב.

לגבי הקומיקס, תדעו שהוא עד כדי כך טוב, שדמויות מסויימות אשכרה מפחידות אתכם, ומדובר כאמור בציור בשחור לבן (והמעבר של זה לבשר ודם הופך את זה למטריד אפילו יותר).

מומלץ בחום, אם לא בשביל קצת העשרה במידה ואתם אנשים שטחיים, לכו על סוגיית הכוסיות והכוסונים.

וכו’.

לינקים נלווים:

אתר הדיוידי הרישמי של סינסיטי

אגף פרנק מילר באתר של- dark horse (קומיקס)

כן חזרתי אחרי שבועיים, געגועיכם וזה, אני יודעת אני יודעת. לא סתם חזרתי, אלא חזרתי נושאת דגל, מובילת מהפכה, בעלת מסר תרבותי חינוכי! האין זה נהדר? להלן:
הרבה פעמים, כשקהל רב אוהב משהו, יהיו בודדים מפוזרים בכל מיני מקומות שלא ילכו עם הזרם ויסלדו מהדבר הזה. תחושת ה”כולם עושים את זה, פיכסה” ממלאת (ממלאה?) את ליבנו. גם אני כזו, כשפתחתי בלוג אחרי הרבה אנטי, די נגעלתי כי לכל עולל מתבכיין ובכלל יש בלוג.

למרות שבד”כ שפר מזלי ונחשפתי לדברים לפני שהייתי מודעת לפופולריותם (הארי פוטר, צופן דה-וינצ’י, וכו’), אני לא יכולה לא לפחד מזה שהגישה הזו הרבה פעמים תגרום לנו להפסיד משהו טוב רק כי נגיד “זה לא משהו, כולם אוהבים את זה”, זה מפחיד שאנשים לא יסכימו לנסות משהו רק כי הרבה אחרים אוהבים אותו. כמה אנשים פגשתי שסלדו מהארי פוטר כי כולם אהבו את זה, ואם הייתם שואלים אותם חצי שנה אחרי, הם כבר היו מכורים נלהבים. באפיסטים שסרבו לראות באפי והיום הם חברי שגרירות, יש עוד כ”כ הרבה דוגמאות. למה חשבתי על כל זה? כי אני קוראת את רודף העפיפונים, פעם ראשונה שקורה שאני מקבלת ספר שכל העולם ואחותו קרא, ואני מודעת לכך, והוא באמת ובתמים ממש טוב.

עוד שלושה חודשים יעלה ויבוא מישהו שיגיד שלא בא לו כי כולם קראו את זה והוא יפסיד ספר מעולה ונהדר. ועוד דבר, דפנה והעוגיות, יקירי המערכת,השמיעו לפני שבוע בהשמעת טרום בכורה את הסינגל הראשון שלהם והוא קובי (ע”ע הפוסט של ארז בנושא), עכשיו שפתאום הם נהיו נחלת הכלל, יהיה מי שיסלוד בלי לתת להם הזדמנות, אני מעריכה לפחות, לא חבל?

זה כזה חסך תרבות להיכנע לנון קונפורמיסטיות (האם אני בגפי מביעה כעת תמיכה בחוסר אינדבידואליות וסגנון אישי? אללי!), הקיצר, תנו למיינסטרים צ’אנס, כמו ששרים בשיער (ציטוט מדוייק כמובן), קראו את רודף העפיפונים, הארי פוטר, צופן דה-וינצ’י, תקשיבו לעוגיות וגם לדרזדן דולז, תראו באפי, ובנות גילמור גם (יום אחד אולי עוד תמצאו את עצמכם בשגרירות סטארס הולו בישראל), ואל תמנעו מעצמכם את העונג הזה בתואנות טיפשיות של “אני יותר טוב ממה שכולם אוהבים”, אם תצליחו תספרו לי, אני אנסה גם.

לסיום אספר לכם שהקרנת הבכורה של צופן דה וינצ’י יוצאת לקולנועים בארץ היום ממש, טום הנקס מששתף, אם אהבתם את הספר, וגם אם לא קראתם, לכו תראו.

לפני מספר ימים סיימתי את שני הספרים הבאמת-מקסימים האלה, שהזכירו לי שוב למה אני כל כך אוהב סרטי ילדים. אם תמשיכו לקרוא את הפוסט יש סיכוי מסויים שתתקלו בספוילרים מינוריים לעלילת שני הספרים הנ”ל, ואף לסרט “הטירה הנעה” (Howl’s Moving Castle) של מייזאקי. באם זה מפריע לכם, הרגישו חופשיים לוותר על הקריאה. באם לא – המשיכו הלאה.

ביפ