החלטתי לאחרונה לנסות לעמוד ביעד קצת שאפתני של לראות סרט ביום (לא איכפת לי אם מדובר בסרטים חדשים או ישנים, טובים או רעים, טראש או איכות, מיינסטרים או אינדי). בסופי שבוע ובחופשים זה אומנם קלי קלות, אבל בימי שבוע שורצי לימודים, שלא לדבר על ימי עבודה שאולי מתישהו יגיעו (בשביל זה צריך למצוא קודם עבודה, כמובן) זה יהיה קצת יותר קשה. אבל אשתדל. במקסימום השאיפה הזאת תעבור מטמורפוזה, מסרט ליום לאו סרט או שני פרקים של סדרות ביום, ומזה לאו סרט או פרקים או שעת משחק באקסבוקס / פלייסטיישן ביום. בסוף זה כמובן יהפוך לאו זה או זה או זה או שנת צהריים ארוכה ביום, מה שיוריד את כל השאיפה הזאת לטמיון. אבל היי, רק התחלתי.

כך או כך, אנסה לכתוב על הסרטים שאני רואה, ולדרג אותם במדד החלשים. המדד הוא בין נקודה אחת לסרט גרוע לאללה לבין עשר נקודות לסרט מצויין. חמש הוא הממוצע, דהיינו, סרט סבבה שאפשר להעביר איתו את הזמן, ככה שגם ציון של 6 חלשים הוא, בסופו של דבר, המלצה ללכת לראות את הסרט. לא המלצה חמה במיוחד, אבל עדיין המלצה. למה אני עושה את זה? ככל הנראה כדי למתוח את שרירי כתיבת הביקורות שלי. למה? לא יודע בדיוק, אבל זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות.

את מרתון הסרט ליום שלי פתחתי בקטן. במקס שלי היו מוקלטים שני ההמשכים של “פארק היורה” שאף פעם לא ראיתי, אז הלכתי עליהם. הסרט השני, “העולם האבוד“, בויים אפילו על ידי סטיבן ספילברג, אז היי, בכלל טוב. או שלא. שלא כמו “פארק היורה” שהלהיב אותי גם כשראיתי אותו לפני מספר חודשים, שנים אחרי שהאפקטים החדשניים של אז הפכו למיושנים של היום, “העולם האבוד” היה מקושקש ואפילו קצת משעמם. ערכי המשפחה ובעיות האבהות שספילברג מטפל בהם בכל סרטיו נראה כאילו נדחפו בכח מאוחר יותר לתסריט, וכך הורגש במהלך כל הצפייה המאבק בין התסריט, שבסך הכל רצה להראות דינוזאורים וקטעי אקשן, לבין הבמאי שרצה לביים דרמה משפחתית. אפילו פארק היורה 3, שלא בויים ע”י ספילברג, כבר היה יותר טוב מזה: הבימוי הקולנועי היה אומנם פחות מוצלח (כי גם כשספילברג רחוק משיאו הוא עדיין “במאי טכני” מצויין שיודע להעמיד סצנות מדהימות), אבל לפחות לא היו יומרות והסרט הציג דינוזאורים שרודפים אחרי בני אדם בצורה נקייה ויחסית משכנעת.
מדד חלשים: העולם האבוד (פארק היורה 2) -5 חלשים, פארק היורה 3 -6 חלשים

המשכתי עם Up in the Air, שמציג בימים אלה בבתי הקולנוע. זה סרט בו ג’ורג’ קלוני משחק אדם שמשרתו היא לפטר אנשים אחרים (חברות שמבצעות גל פיטורין מעסיקות את החברה שלו כדי שתטפל בהודעות הפיטורין בצורה מהירה ויעילה), ולכן טס רבות ברחבי ארה”ב. קלוני התמכר לסגנון החיים הנוודי המודרני: הוא גאה בכרטיסי המועדון שבארנקו, שואף להגיע ל-10 מיליון מיילים בחשבון הנוסע המתמיד שלו, פיתח פילוסופיה שלמה לגבי איך לארוז תיק ומכיר כל טריק שיש כדי להפוך שהייה בשדות תעופה ובבתי מלון פרטיים לנעימה יותר. מנקודת פתיחה יחסית מעניינת (דיאלוגי הפיטורין של קלוני מצויינים וכך גם תיאור דמותו) הסרט הופך במהרה למסטיק צדקני, שמנסה ללמד את קלוני ואותנו שהחיים המודרניים האלה בעצם בודדים לאללה, ושעדיף להתיישב במקום אחד עם אישה נחמדה מאשר להעביר את הזמן בטיסות. מדובר, בסופו של דבר, בסרט מסע לא משכנע, בו המסע הפנימי של הדמויות הרבה פחות מעניין מהמסע החיצוני שלהן – וכראייה הרבה יותר התעניינתי מאיך נראה כרטיס הסופר-פלטינום של מועדון הנוסע המתמיד של קלוני מאשר בהאם הבחורה שהוא אוהב תהיה או לא תהיה בבית כשהוא יחליט לקפוץ לבקר אותה. מה שהכי מוזר בעסק הוא שכל הסיפור הזה מועמד לאוסקר. מצד שני, לפני שנה זכה בו Slumdog Millionaire (שלרגע שכחתי את שמו בעברית), ככה שגם ככה אי אפשר לצפות כלום מחברי האקדמיה האלה.
מדד חלשים: אף אין דה אייר – 4 חלשים

היום ראיתי את רכבת לדאג’רלינג, לקראת ההקרנה של “מר שועל המהולל” שמצפה לי ביום שני בערב בסינמטק. הרכבת היא קומדית-מסע שביים ווס אנדרסון המגניב והמוכשר. הבנתי שהגירסה שראיתי, ששודרה לאחרונה ב-Yes Movies HD, היא גירסה מקוצצת יחסית, מה שאולי הסביר למה הסרט הרגיש לא שלם, אבל אחרי שסיימתי אותו הרגשתי שגם הלפחות-סצנה-משמעותית-אחת שאני יודע שקוצצה מהגירסה הזאת לא הייתה מצילה אותו. על מה הרכבת? על שלושה אחים בני 30 ומשהו שלא סומכים אחד על השני שיוצאים לטיול בהודו, על רכבת האקספרס לדאג’רלינג. מדובר בטיול מאורגן שארגן אחד האחים כדי לקרב ביניהם מחדש, וכדי להפגש מחדש עם אימם שנטשה אותם לטובת חיי נזירות בהודו. ווס אנדרסון הוא נחמד, נחמד מאוד, ולכן מדובר בסרט מהנה לצפייה לכל אורכו, אבל למרות זאת הוא מרגיש מבולבל ומבלבל. דמויות האחים לא הצטיירו בצורה טובה במיוחד, ההתפתחות שלהם במהלך הסרט לא נראתה טבעית וקשה היה למצוא נקודות “להאחז” בהן כדי להתחבר רגשית לדמויות האלה, שבסופו של דבר נראות כשלושה בחורים אמריקנים מאוד מעצבנים. נקווה שהשועל יחזיר את הכבוד לאנדרסון.
מדד חלשים: רכבת לדאג’רלינג – 6 חלשים

זה מה שהספקתי בינתיים. השבוע מצפים לי מר שועל הנ”ל בסינמטק, הנסיכה והצפרדע של דיסני ביס פלנט ו”הקלפן והיצאנית” בהקרנת בקיאות בסרטים באוניברסיטה. בבית אני צריך לראות את “חיים של אחרים” (גם ללימודים), ומקווה להספיק גם את American Gangster של רידלי סקוט (שהתחלתי לצפות בו היום) ואת Precious המככב ברשימת המועמדים לאוסקר ויצא, בתזמון נוח במיוחד, בבלו-ריי.

יותר משהפתיע אותי לראות את “וואלס עם באשיר” מועמד לסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר המתקרב, יותר הפתיע אותי לראות את הנוכחות הבאמת מרשימה של “הסיפור המופלא של בנג’מין באטון”, סרטו החדש של דיוויד פינצ’ר (שעשה סרטים מוצלחים בעבר, כמו פייט קלאב הבעייתי אך המרהיב) – ובזמן שמדינת ישראל כולה התרגשה על מועמדות סרט נוסף משלנו לאחד הפרסים היותר נחשבים בעולם, אני לא הבנתי מה האקדמיה מצאה בבנג’מין והסיפור המופלא שלו.

כשאבא שלי שאל אותי, כשחזרתי הביתה אחרי הסרט, מה אני אומר עליו, אמרתי לו שבנג’מין הוא סרט נהדר לקחת בספריית וידאו ליום כיפור. כי הוא ארוך. מאוד ארוך. וכולם יודעים שביום כיפור זה מה שאנשים רוצים – דברים ארוכים להסיח את דעתם מהרעב (או השעמום). כשאמיר שאל את אותה שאלה מאוחר יותר, הרחבתי יותר. אמרתי לו שזה סרט שבנוי מלא מעט רגעים קולנועיים יפים, שמחוברים בהרבה יותר מדי רגעים קולנועיים לעוסים, ממוחזרים, ומשעממים. ביחד כל הרגעים האלה יוצרים חוויה די מייגעת של שלוש שעות, שאומנם היא לא הדבר הגרוע ביותר שאפשר לבזבז עליו 35 שקלים בקולנוע של הזמן האחרון (זאק ומירי עושים פורנו נופל להגדרה הזאת) – אבל בהחלט לא יצירה קולנועית ראוייה לכל הכבוד מהאקדמיה.

הסיפור של הסרט דווקא נשמע מגניב, והוא מבוסס, באופן מאוד מאוד רופף, על סיפור מד”ב ישן. בנג’מין באטון נולד כלום בגוף זקן, של אדם חולה בן 80. אמא שלו לא שורדת את הלידה, ואביו השבור נוטש אותו למרגלות בית אבות. מנהלת בית האבות, אישה שחורה וטובת לב, מחליטה לגדל את התינוק הזקנקן, למרות שהרופאים לא נותנים לו יותר מכמה ימים, לכל היותר, לחיות. רק מה – הרופאים טועים. בנג’מין שלנו דווקא ממשיך לגדול יפה, רק שבמקום להזדקן עם הזמן כמו כולנו – הוא מתבגר אחורנית. המסע מתחיל כעולל בגוף של בן 80, ומסתיים בבן 80 הלוקה בשיטיון, בגוף של עולל.

את הדמות הלא פשוטה הזאת מגלם בראד פיט, שנעזר בהרבה מאוד מחשב. למעשה, בקטגורית האפקטים המיוחדים אין ספק שלסרט הזה מגיע אוסקר: באמצעות יופי של טכנולוגיות הצליח הבמאי פינצ’ר ואנשי האפקטים שלו להדביק את הפרצוף של פיט על שחקנים אחרים, צעירים או מבוגרים, ולהעמיס עליו קמטים / החלקה כדי שבראד פיט יוכל להמשיך לשחק – גם כשהדמות אותה הוא משחק היא הרבה מעל, או מתחת, הגיל שלו.

התוצאה מרהיבה. בנג’מין באטון נראה אמיתי לאורך כל הסרט, ולא מרגישים כמעט אף פעם שיש כאן הדבקה ממוחשבת. שזה יופי. רק חבל שבראד פיט לא כל כך הצליח לשחק עם כל הטכנולוגיה הזאת, והדמות שלו פשוט לא מצליחה להעביר רגשות. לפיכך – מאוד קשה להזדהות איתה. הרגע היחיד מעורר ההזדהות, היא כאשר באטון הוא תינוק קטן שמסתכל בערגה על דמות אחרת ברעב / אהבה, בדקות האחרונות של הסרט. בכל שאר הסרט הדמות שלו פשוט לא הצליחה לגרום לי להרגיש כלפיה משהו. אולי קצת תיסכול מיני, מעין אחוות גברים, כאשר האהובה הג’ינג’ית שלו התמזמזה מולו עם מישהו אחר.

כך או כך – על הבסיס הרעיוני המקסים של הסרט, והטכנולוגיה שאיפשרה אותו, דחפו יותר מדי עלילות משנה. סיפור התבגרותו של באטון כולל ספינת-גרר ישנה, קברניט אובדני ושיכור, ביקורים בבתי זונות, ביקור ברוסיה ומלחמת עולם אחת – זאת לפני שהתחלנו לגעת בסיפור הראשי של הסרט, שהוא סיפור אהבה מעניין בין באטון לאותה ג’ינג’ית ששמה כבר פרח מזכרוני – סיפור שמתחיל עם ילדותו של באטון כזקן בבית האבות, ומפגשו הראשון עם הג’ינג’ית כאשר היא הגיעה לבקר את סבתה – ומסתיים כעבור שנים רבות, ואי אילו תהפוכות, שבירות לב ובלגאנים נוספים.

אם הסרט היה מתמקד בסיפור האהבה הזה, ומנסה לחקור אותו קצת יותר, אולי היה יכול לצאת משהו יותר מעניין. אבל פינצ’ר, כמו שהוא אוהב לעשות, נודד כל הזמן למחוזות אחרים, מוזרים. פינצ’ר הוא מהבמאים שאוהבים להזכיר לקהל שהם נמצאים שם, מאחורי הקלעים, ולדחוף כל כמה דקות סצנות מגניבות-אש שיוכיחו לכולם איזה במאי רענן וצעיר ומוכשר הוא. והוא אכן כזה – רענן ומוכשר, אבל אם בפייט קלאב התזזיתי הסגנון הזה עבד – בבנג’מין הוא ממש לא עובד, ורק הופך סיפור שעל פניו היה יכול להיות מקסים לעיסה מאוד ארוכה ודביקה ונמתחת של משהו שאפילו אי אפשר לזהות כסיפור אחרי שכל האבק מצטבר, ורול הקרדיטים סוף סוף מתחיל לרוץ.

אבל האקדמיה כמו האקדמיה, בוחרת לא מעט סרטים שאני מתקשה להבין מה היא מוצאת בהם. בנג’מין הוא מועמד כמעט וודאי ללא מעט פסלונים. שוין. שיקבל אותם, שיזכה בתהילה – זה לא גורם לו להיות פחות משעמם. ואם כבר, זה רק מעודד לגבי אפשרות הזכיה של ‘וואלס עם באשיר’ – גם סרט שההתלהבות ממנו פסחה מעליי. באשיר הוא סרט יפהפה וויזואלית ומרשים רעיונות – אבל כזה שנכשל כשלון מר בכל הקשור למשחק (או דיבוב, ליתר דיוק, מכיוון שמדובר בסרט אנימציה) ודיאלוגים. הרמה של אלה, לדעתי, הייתה כל כך נמוכה, שבכל פעם שהגיע קטע כתוב (סרט חצי דוקומנטרי, אז היו בו גם הרבה עדויות מוקלטות שהיו מאוד אמינות ומרגשות) זה העיף אותי במהירות מהחוויה הקולנועית, והזכיר לי שאני כולה ארז שיושב ב’לב’ בתלאביב ליד אמיר וגל – אנשים פשוט לא מדברים ומתנהגים ככה במציאות.

מוצ”ש. קניון אילון הומה אדם. לא, באמת. זה היה נס שהצלחנו למצוא חניה, אבל גם אחרי שנכנסנו לקניון הראשון בארץ קצת פחדנו שנפספס את תחילת הסרט, כי היינו צריכים לפלס את דרכנו, בלי שום הגזמה, בין המוני האנשים שהיו שם. ולמה, בעצם? מה יש לחפש בקניונים במוצ”ש? איזה אדם נורמאלי מסיים את סוף השבוע שלו, המפלט הנדיר הזה מתלאות השיגרה וההמון והבחוץ, ואומר למשפחה שלו, “אתם יודעים מה חברים? בא לי שופינג. בואו נצא להתחכך בזיעה של אחרים, לקנות בגדים, ולתפוס איזו ארוחת מק רויאל מוגדלת”.

אחרי דרך ארוכה ומפרכת הגענו למכונות שמדפיסות את הכרטיסים. גם אליהן היה תור די ארוך, במיוחד אצל אי אילו משפחות שלא הבינו איך כל הכרטיסים ל-Wall-E נגמרו כבר, חמש דקות לפני תחילת הסרט, כשהקניון בכלל והקולנוע בפרט מפוצצים באנשים. “סליחה, סדרן? סדרן?” דרשה המשפחה, מרובת הילדים למקרה ותהיתם, שהייתה לפנינו בתור, “סדרן? משהו פה לא בסדר, זה אומר שאין כרטיסים לווילי.”

אנחנו הזמנו מראש. לפעמים משתלם להיות פרנואיד. ובמשתלם אני כמובן מתייחס למיקום האידיאלי, שנבחר בקפידה, שלושה ימים לפני ההקרנה עצמה. קוונטין טרנטינו נוהג לספר שכשהוא הולך לקולנוע, הוא אוהב לשבת במקום המדוייק הזה, מול המסך, במרחק האידיאלי בו המסך תופס את כל שדה הראייה. אפילו השלטים המאירים של יציאות החירום לא מפריעים, רק המסך, והסרט, הכי גדול שאפשר. למרבה הצער, רוב אולמות הקולנוע בארץ, שגורמים ל-37 אינץ’ שבחדר שלי (טלוויזיה. למה, על מה חשבתם שכתבתי?) להראות כמו איימקס, לא ממש מאפשרים חווית צפיה כזאת. אלה שביס פלאנט, לעומת זאת, מאפשרים גם מאפשרים, ואפילו הצדיקו לפרקים את הכאוס והערסים והצפיפות שלפני.

אז בטמן. ממשיך. הוא ממשיך. וממשיך וממשיך וממשיך. שעתיים וחצי של ממשיך. לא קצר. הגעתי לסרט בלי לדעת עליו כמעט כלום. כן, ידעתי מן הסתם שהג’וקר יהיה הנבל המרכזי, ושקייטי הולמס הבלתי נסבלת הוחלפה, אבל חוץ מזה – כלום. נתתי לסרט לסחוף אותי, זרמתי איתו במורד העלילה הפתלתלה והבנוייה היטב, ונהנתי כמעט מכל רגע.

אין ברצוני לספיילר, אז אדבר בקווים מאוד כלליים. ראשית, העובדה שלסרט קוראים “האביר האפל”, ולא “בטמן: האביר האפל” הייתה מאוד מורגשת בסרט. בטמן הוא לא הגיבור כאן. הוא לא המרכז. הוא רק הדמות הזאת שבצללים, ומדי פעם מגיחה לסצנות אקשן מגניבות. הגיבורים האמיתיים: השוטר גורדון (בליהוק מבריק של גארי אולדמן, שבלט בהרבה מב”מתחיל”), הארווי דנט (שטופל בדיוק כמו שצריך) וכמובן – העיר גותהאם עצמה, כיכבו במרכז הסרט, ועשו את זה בכבוד רב. כמו גיבורים ספרותיים, הם עברו שינויים, הוכיחו שהם דמויות עגולות, הפתיעו, התפתחו וכדומה. תענוג.

חדי העין מביניכם וודאי יבחינו שלא ציינתי את הג’וקר כאחד מגיבורי הסרט. שזה קצת מצחיק, כי הוא אולי הסיבה בגללה הסרט כל כך מוצלח, ועדיין, קשה לי להגדיר אותו כגיבור, בדיוק מאותה סיבה שקשה לי להגדיר את בטמן ככזה. אומנם הליצן הפסיכופט עבר התפתחות קלה במהלך הסרט, אבל הוא התגמד לעומת הדמויות האחרות מבחינת עומק והזדהות.

שלא להגיד, כמובן, שהוא לא היה מצויין. אולי לא ברמה של אוסקר, אבל חייבים לציין את הית’ לג’ר המנוח, ואת הפרשנות של נולן הבמאי, לדמות של הג’וקר. לא עוד ליצן מאופר וצווחני, שנראה נהדר בקומיקס ובסדרה המצויירת אבל לא כל כך בסרטים. הג’וקר מודל 2008 נראה כמו פסיכופט אמיתי. האיפור מרוח, הצלקות יוצרות חיוך מצמרר, העיניים והטיקים הנהדרים בפה מצביעים על השיגעון המחושב, על היותו, כפי שהגדיר את עצמו לקראת סיום, כח בלתי ניתן לעצירה.

כן, זה הג’וקר. זה טיפול נכון, ודי אמיץ, לדמות הזאת. הוא כבר לא תמיד צוחק, וההגיון הקר שלו, הלכאורה לא שפוי, דווקא מובן להחריד. הוא נבל נהדר, בעיצוב משובח. שוטים רבים מאוד במהלך הסרט התמקדו באקסטרים קלוז-אופ על הפנים שלו, כשרקע אפל או חשוך. רק אנחנו והג’וקר. אין לי מושג אם ריבוי השוטים האלה קשור למותו של לג’ר, או שמא הם תוככנו להיות שם גם קודם. זה לא באמת משנה. זה עבד.

הקונפליקט היחידי שלא הגיע למענה מספק לא קשור לעלילת הסרט, אלא דווקא לכיוון אליו משך הבמאי. אמיר טען שלמרות שמדובר בסרט מוצלח, הוא יצא די מאוכזב, ועדיין מעדיף בלי למצמץ את הסרטים של ברטון (על שומאכר אנחנו לא מדברים, זו תקופה אפלה ומודחקת). הסיבה ברורה – טים ברטון בחר, מבחינה קולנועית, לעשות קומיקס בקולנוע. הפריימים שלו היו קומיקס, הדיאלוגים שלו היו קומיקס, העיצוב קומיקס. הכל. מה שהמבקרים הגדירו כחידוש עם “סין סיטי” ו-”300″ ברטון עשה כבר אז.

האביר האפל הוא לא קומיקס. הוא דווקא הולך לכיוון המציאותי. גותהאם נראית עיר אמיתית, הבטמוביל הוא סוג של טנק, החליפה של בטמן היא לא פחות משריון צבאי משופצר לכדי אומנות. גם הג’וקר, כאמור, הוא פסיכופת מציאותי להחריד, ודמויות נוספות, שלא אכתוב את שמן כדי לא לספיילר, מצליחות לשמור על מציאותיות למרות שהסיפור עובד נגדן.

הבעיה היא שהאביר האפל לא מציאותי עד הסוף. מדי פעם, במיוחד בסצנות אקשן, הוא הופך פתאום לסרט קומיקס, מלא בנפילות שהיו צריכות לרסק את העצמות של ברוס ווין לחתיכות אבל אפילו לא שורטות אותו, מהלכים לא אפשריים פיזיולוגית ועוד. זה בעיה, כי זה מאוד מקשה להכנס עד הסוף לתוך הסרט. פעם בכמה דקות הסרט כאילו נותן לכם סטירה ומחזיר אתכם לעובדה שאתם רק באולם קולנוע, ולא באמת מבקרים בגותהאם. חבל.

לי, כאמור, זה לא הפריע עד כדי כך כדי להכריז שמדובר באכזבה. להיפך. באתי בלי ציפיות מוגזמות, ויצאתי מאוד מאוד מרוצה, אפילו אם לא באמת הבנתי למה לאישתו של גורדון קוראים ברברה. כך או כך, גם אמיר, שכאמור סבל מהחורים יותר ממני, יצא יחסית מרוצה, אז זה גם בסדר.

בכלל, הקיץ הזה מסתבר כדי בסדר מבחינה קולנועית. אני מחבב אותו. שימשיך ככה.

משום מה, סרט ילדים תמים (ומדובב לעברית, לא סתם) זו לא האסוציאציה הראשונה שעולה מהשלט הזה. ח”ח למשרד הפרסום.

הפעם האחרונה כשהייתי בקולנוע הייתה בשלהי אוגוסט, בניו-יורק. העסק התחוור לי כשעמדתי בתור ל"גלובוס" בעזריאלי, אני פשוט בקושי הולך לקולנוע. לא מחוסר אהבה למדיום (אם כי לאחרונה השלמתי עם זה שאני מעדיף בהרבה סדרות טלוויזיה, משהו בדברים סיריאלים ממש עושה לי כיף, ואת זה אין כמעט במסך הגדול), גם לא מחוסר כסף או זמן (בעצם, אולי קצת זמן). פשוט לא יוצא. הקולנוע, למרות שחיבה הגדולה אליו, נדחק במשך השנים למטה ברשימת העדיפויות שלי, לאיזורים הקצת אפורים שלה.

ועדיין, לא כל יום מגיע סרט חדש של טים ברטון לקולנוע. וגם אז, מסתבר, לוקח לי הרבה יותר מדי זמן לצאת מהבית ולראות אותו. "סוויני טוד" בקולנועים כבר לא מעט שבועות, ובזמן הזה הוא הספיק לרדת מתפוצה ארצית לתפוצה תל-אביבית בכלל. המטרה הראשונית, לראות אותו בסינמה-סיטי או ביס פלנט, נכשלה. רוצים לראות את ג’וני דפ? יש רק בלב בדיזינגוף, וגם זה בשעות הבוקר והצהריים בלבד, ובגלובוס בעזריאלי.

כשהתחוור לי שגלובוס הוא המקום היחיד שמתסדר עם השעות שלי, רציתי להקיא קצת. הפעם האחרונה שלי שם הייתה לפני שנים. קניתי כרטיס לסרט של שבע ורבע, אני אפילו לא זוכר איזה, ונאלצתי לסבול 45 דקות של פרסומות לפני שהסרט הואיל בטובו להתחיל, מה שגרם לי להשבע לא לחזור לשם. אני לא הייתי היחיד. באותם החודשים הייתה מעין תנועת אינטרנט ערה לעשות חרם צרכנים על קבוצת גלובוס. בגלל הפרסומות, בגלל השירות הנוראי שלהם, בגלל האולמות הלא טובים. הסיפור המצחיק ביותר מאותה תקופה היה על אבא אחד, שלקח את הבן שלו לסרט ילדים שהוקרן ב-11 בבוקר. ממש סרט ילדים, מצוייר, מדובב, the works. ארבעים וחמש הדקות של הפרסומות כמובן לא פסחו גם עליהם, ומה שעצבן את האבא עוד יותר היה תוכן הפרסומות: היו שם לא מעט סרטונין פרובוקטיביים להלבשה תחתונה, ופרסומות לאלכוהול וסגריות. האבא פנה באופן רשמי למנכ"ל הרשת, וטען שלא הגיוני שבסרטי ילדים מוצהרים מוקרנות פרסומות כאלה. המנכ"ל ענה באדישות שהוא לא רואה שום בעיה עם זה, ושגם אם כן אין שום חוקים או פיקוח על פרסומות בקולנוע אז זה גם לא ממש מעניין אותו. תגובה לעניין, או מה?

אבל מה לא עושים בשביל ברטון. אחרי חרם של שנים, אמרתי יאללה, ניתן להם צ’אנס, אולי הם השתנו. בקופות גם הופתעתי לגלות על מבצע של סלקום, שהקנה לי כרטיסים בחצי מחיר. וכשנכנסנו לאולם, בחמש דקות איחור מהזמן הנקוב, הגענו בדיוק לפרסומת האחרונה, והסרט התחיל. התחלה טובה, לא?

כן. ההמשך כבר פחות טוב. המסך היה קטן, וגרם לי להחליט שלראות את הסרט הזה על הטלוויזיה בחדר שלי היה מספק חווית צפיה טובה יותר. הסאונד בכלל היה נוראי. צורם, חלש, עם באסים לא פרופורציונליים, והדבר שהכי שנוא עליי בקולנוע: הסאונד של הסרט שהוקרן באולם הסמוך חדר כל הזמן גם לאולם שלנו. לראות סרט כזה, של ברטון, ששם דגש כל כך גדול על האווירה והסאונד, בתנאים כל כך רעים היה ממש מבאס. במיוחד שכבר מזמן חלפו הזמנים בהם לא ידעו איך לבנות אולמות קולנוע בארץ. יש את סינמה סיטי, יש את יס פלנט המשובח, וגם באולמות החדשים של רב-חן הרמה ממש גבוהה. רק גלובוס רחוק מאחור, יורקים על הצופים שלהם, כרגיל.

הסרט עצמו, אגב, בסדר גמור. במיוחד אם באים אליו מראש בידיעה שטים ברטון, כנראה, כבר מזמן עבר את השיא. מבחינת עיצוב ואווירה הוא עדיין אומן ענק, אבל עם השנים הוא קצת איבד את היכולות שלו לבנות סצנות קולנועיות מושלמות ומדהימות ומעגליות, והסרטים האחרונים שלו, גם אם היו מהנים, היו חסרים את ההרגשה והנשמה של העבודות הראשונות שלו. סוויני טוד מצליח לפעמים לספק כמה סצנות מבריקות, אחת  מהן, שמתרחשת בבית משפט אנגלי, שווה את מחיר הכרטיס כולו. היו עוד סצנות יפות, וקולאג’ יפהפה של צילומי חוץ ששבר את פלטת הצבעים האפורה של שאר הסרט ועשה קצת נעים בעיניים. השעה הראשונה קצת איטית, אבל החצי השני של הסרט תופס תאוצה. לא מדובר ביצירת מופת, רחוק מזה, אבל מי שנהנה (כמוני) באופן כללי מהעבודות של ברטון לא יצא מאוכזב (כמו שוודאי קרה ב"כוכב הקופים" ואפילו ב"סליפי הולו").

השורה התחתונה: הייתי ממליץ לכם ללכת לראות, אם עדיין לא עשיתם את זה, אבל אני אוותר, פשוט כי אם תלכו זה כנראה יגיד שתכניסו עוד קצת כסף לקופה של גלובוס, וממש לא מגיע להם. מה שכן, אם יש מערכת קולנוע ביתית נורמאלית בבית, עם מסך גדול וסאונד איכותי, חכו עוד קצת לדיוידי. חווית הצפייה שלכם תהיה מספקת יותר מבאולם 7 של גלובוס עזריאלי, ואולי אפילו תצאו מרוצים מהסרט.

פלשבקים מהילדות כשאילן דר משתף פעולה עם יוצרי היפופוטם המיתולוגית

מה משותף לאילן דר, רון שחר, לנה אטינגר, בודניוק ושועלי? לא יותר מידי. אבל כולם מופיעים תחת מטרייה אחת בסרט\פיילוט חדש מבית היוצר של היפופוטם- המוסד הסגור.
המוסד הסגור הנה פארודיה שמשלבת את “מבצע אנטבה” (יהורם גאון של שנות ה-70), “סודי ביותר” (וואל קילמר של שנות השמונים), “גבעת חלפון” הנצחית ועם נגיעות של החמישייה הקאמרית. אני לא יודע אם היוצרים ישמחו כל כך על ההשוואה אבל אני לא בטוח שבישראל יש קטגוריות שיכולות להכיל את אלון גור אריה ונועם שגב, התסריטאים. ההימור שלי הוא שהם גדלו על בירכיהם של דיויד זוקר והגששים (תמונה לא נעימה, אבל יכולה להעלות חיוך על סוטים ועברייני מין לסוגיהם).

ומהו השילוב? העלילה, אליבא דאתר בית, רמי חרובי, סוכן מוסד נועז, נשלח להציל את שגריר ארה”ב החטוף המוחזק במדינת סוג’יירה. אם ייכשל במשימה, תבוטל החופשה השנתית של אנשי המוסד בכפר הנופש אולגה, דבר שפשוט אינו מתקבל על הדעת. ראש המוסד מחליט לצרף לרמי סוכנת חדשה, בתו של סוכן מוסד מיתולוגי בשם שוקי, דמות נערצת על רמי. השניים עולים על רכבת הרים מקצועית ורגשית, מסתבכים בביצוע המשימה ואחד עם השנייה – עד הסוף המפתיע. האם האמריקאים טובים? הטרוריסטים רעים? הכל מתגמד לעומת השאלה האמיתית: האם יצליח ראש המוסד לצאת לחופשה המיוחלת באולגה?
כמובן שזהו רק קצה הקרחון, אבל הרעיון הכללי הוא פשוט- לא מת’סקים עם ישראל!

בהקרנת הבכורה העולמית, אשר התקיימה בפסטיבל הסרטים בירושלים, ניתן היה לחזות באולם קולנוע שלם מתגלגל בצחוק בלתי נשלט, מחזה נדיר לכל הדעות. כותב שורות אלו לא זוכר סרט בעשור האחרון שבו זכה לראות אולם שלם מזיל דמעות צחוק. רק כדי להבהיר, זוגתו של הכותב, שלא מחבבת את הומור ההיפופוטמים ולא ראתה את הסרט לפני שהכריחו אותה באיומי אקדח לבוא להקרנה, הולכת לראות את הסרט פעם שניה בת”א מיוזמתה.
מה שהפסקה האחרונה מנסה להבהיר הוא הסיבה שלי לקדם את הסרט. מעבר להשקעה הניכרת והבלתי מתפשרת של היוצרים, שמביאה רמה אחרת של יצירה קולנועית\טלויזיונית לאקרנים (דבר שאין לזלזל בו בתת-סטנדרטים שקיימים כיום בארץ), יש משהו אחד ובולט בסרט- הוא יצחיק אתכם. הוא לא ארץ נהדרת, הוא לא אדיר מילר והוא לא מה שאתם רגילים אליו, הוא מעבר לזה ועדיין, אתם לא תוכלו שלא לצחוק וזה לדעתי שווה יותר מאפקטים, חסויות, כוכבנים ומשפטים קליטים.

מעבר לאסופה נאה של שחקנים ותסריט מעולה ניתן לשמוע בקרדיטים את מיקי קם ב”שיר אהובת הסוכן” השנון והנוגה… בערך… (אם שורות כמו “פתח להם ת’תחת… שוב הביתה בשלום ופתח גם את שלי” הם נוגות לטעמכם).

למזלנו, פקסים, בסרט ניתן לצפות בכל יום שישי בחודש אוגוסט בסינמטק ת”א. פרטים באתר תחת “צפייה בסרט”.

מודה אנוכי, איני צדיקה גדולה ואפילו כופרת.