אחרי הביפ יש משהו מגניב ממש. ביפ

פיינל פנטזי 13 מגיע לאקסבוקס 360.

אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שאני לא אצטרך להוציא הרבה כסף על פלייסטיישן3 כשהמשחק הזה סוף סוף יצא.

א-הם. סליחה. נחזור למתכונת שידורים רגילה.

מריו הוא שרברב. יש לו שפם גדול ואוברול אדום אופנתי, ובזמנו החופשי הוא נהנה לקפוץ על גומבות (שהן פטריות מרושעות ממלכת הפטריות, ולא המאכל ההונגרי) ולנצח את באוזר הרשע. והוא, כאמור, שרברב, מה שאומר שבשעות העבודה הוא אוהב בעיקר לפתוח סתימות ולחטט באסלות. וזה בסדר, לי יצא לעשות דברים משונים מזה תמורת פרנסה. בכל מקרה, מכיוון שנינטנדו, החברה שיצרה ומפיצה את משחקי מריו, מאוד אוהבת כסף, היא דואגת שלשרברב הפופולארי ביותר בעולם יהיו כל הזמן פעילויות העשרה. אחת מהן היא השתתפות במירוצי קארטינג חביבים, בסדרת משחקים די מוצלחת בשם Mario Kart (תודו שלא ראיתם את זה בא).

המשחק האחרון בסדרה, שיצא לפני מספר שבועות, נועד לקונסולת ה-Wii, ומשתמש ביכולת זיהוי התנועה המיוחדות שלה כדי להנהיג שיטת שליטה חדשה לגמרי. עם המשחק מגיע הגה שכזה, אליו מחברים את השלט קולט התנועה של הקונסולה, ומשם הדרך לניצחון במירוצים קלה. או קשה. תלוי באיזו רמה משחקים. בכל מקרה, המשחק זכה לביקורות די טובות, וכאחד שאף פעם לא יכול לסרב למשחקים טובים של נינטנדו (זלדה חדש! רוצים זלדה חדש!), מצאתי את עצמי מזמין אותו מאחד אתרי המשחקים החביבים עליי בניכר.

כך יצא, שבשביל שאוכל להתחיל ולקרוע את האספלט ולהשתמש בפריטים משעשעים כנגד היריבים במירוץ (רוצים להוריד מישהו מהכביש? נסו לזרוק עליו שריון של צב. מסתבר שזה עובד), נאלצתי לקרוע קודם את התור של סניף הדואר המקומי, כדי לאסוף את החבילה שהגיעה סוף סוף, באיחור ניכר בחסות המכס. אני שועל דואר וותיק, עם נסיון של עשרות חבילות, ככה שאני יודע שלהגיע לסניף ב-15 לחדש הוא אף פעם לא רעיון טוב. מצד שני, לא הייתה ברירה. מחר נכנסים לסופ”ש, ואם אפשר לעשות את הסיבוב דרך הסניף על הדרך למשרד (שבקרוב יהיה האקס-משרד), במקום להתעורר במיוחד בשביל זה ב, גוועלד, שישי בבוקר, מי אני שאסרב.

כשמנכ”ל הדואר הנוכחי, מר אבי הוכמן (אבא של עידו, שלמד איתי עד כיתה ט’), נכנס לתפקיד מספר שנים הוא דיבר על רפורמה שירותית. במקום תורים משתרכים, הוא הכניס לכל הסניפים מכשירי מיספור, כדי שיהיה אפשר לשבת ולנוח עד שהתור שלך סוף סוף מגיע. מה שמאוד יעיל, אני מודה, במיוחד בהתחשב שיש לא מעט קשישים שמגיעים לסניפי הדואר כדי לקבל קצבאות. עד כאן – אני בעד. אמנם כשנכנסתי לדואר ולקחתי את המספר 63, כשבדלפק טופל מספר 40, קצת קיללתי, אבל היי, יעילות והכל. התיישבתי על הספספל, נכנסתי לפלא שנקרא אינטרנט סלולארי וקראתי מיני פוסטים מעניינים שעלו לרשת במהלך הבוקר (הנה אחד מומלץ, אגב).

כמו כל סניפי הדואר, גם הסניף שלנו מתחלק למעשה לשני סוגי דלפקים: האחד הוא מה שנקרא “אשנב כל”, שלמעשה מספק את שירותי בנק הדואר: קניית מט”ח, תשלום אגרות, משיכת קצבאות וכדומה. הסוג השני הוא הפרופר דואר – קבלה ושליחה של רשומים וחבילות. בדרך כלל התור לחבילות קצר יותר, מהסיבה שתהליך השירות עצמו קצר יותר. להוציא חבילה מהמחסן לוקח פחות זמן מלהתחיל להסביר למישהו איך משלמים את האגרה לויזה לארה”ב, או לעשות העברת בעלות לאוטו. 63 כאמור. 40 בדלפק. לכאורה, 20 הדקות שחיכיתי בתור נשמעות כמו זמן סביר לגמרי. פחות דקה טיפול ללקוח, שזה נהדר בכל קנה מידה. רק מה, אז מתחילים להסתבך.

נתחיל בעובדה שאין בסניף שום שילוט או הסבר לגבי המיספור. בפינה אחת של החדר עומדת מכונת הכירטוס לדלפקי הדואר, ובפינה המנוגדת הכרטיסים לאשנבי הכל. לא מצויין בשום מקום מה הולך למה, ככה שרוב מי שנכנסים לסניף פשוט ניגשים למכונה הקרובה יותר לכניסה, זו של אשנבי הדואר, ולוקחים את המספר הזמין שם. לאחר כמה רגעים הם מבינים שהמספר שלהם לא מזכיר את אלה של התור הרלוונטי להם, ומוצאים את המכונה הנכונה. שלמעשה זה גורם לכך שכמעט 50% מהמספרים לדלפקי החבילות הם פיקטיביים לגמרי, ונזרקים כדקה לאחר שנלקחו.

מעבר לכך שכבר מדובר בחווית שירות בעייתית, שכן מי שנכנס לסניף, לוקח מספר לא נכון, ובזמן שלוקח לו לגלות את הטעות “מפסיד” מספרים לאנשים אחרים, מרגיש רע עם עצמו (ובצדק). זה גם לא יעיל. בין כל מספר למספר בדלפקי החבילות מתווספות שניות של המתנה כאשר עובדי הדואר מחכים ללקוח הבא, שלא בטוח שבכלל קיים. אמנם המספרים, בסופו של דבר, עוברים מהר יותר, אבל אני חושב שכולם היו מעדיפים שהם היו משקפים את המציאות, ובכך מאפשרים מעקב מדוייק יותר אחר מהלך התור. במקרה שלי, 20 דקות ל-23 מספרים לא אמר שזמן הטיפול היה דקה, כי בפועל מספר הלקוחות היה בערך שליש מ-23.

מעבר לכך, עובדי הדואר הנהדרים לא ממש מסורים לעבודתם. אני לא מתלונן על זמן עבודה, אבל אני כן מתלונן על עובד שיוצא ל”הפסקה” שעיקרה לדבר על הא ועל דא עם חבר שהגיע למשוך דבר דואר. חמש דקות לפחות הוא דיבר איתו במקום לעבוד, כשיש יותר מעשרה אנשים בתור. אני מניח שבתכנון המקורי של הסניף, העובדה שמשרד המנהל משקיף על אולם ההמתנה הייתה אמורה למנוע דברים כאלה. המנהל יושב ומסתכל, וכשרואה לחץ עצום הוא יכול לצאת ולבדוק מה הסיבה לו, ואיך אפשר לטפל בו במהירות. רק מה, המנהל כנראה לא אהב לראות את כל העמך מחכים בתור, אז הוא התקין וילון יפה במשרד שלו, והופ’סלה – הבעיה נפתרה.

לפתור את העסק הזה הוא לא עניין מסובך במיוחד, ודורש בעיקר השקעה מצד ההנהלה. ברגע שיש מכונת מיספור אין בעיה לערוך מדגמים מייצגים לזמן ההמתנה הממוצע בשעות העומס, ולפיכך לחשב את זמן הטיפול בלקוח. כשיש מדדים מדוייקים כאלה, הרבה יותר פשוט להציב יעדים לעובדים, ולהנהיג תרבות שירותית שמתבססת על זמנים מדוייקים שנמדדו בהתאם. ברור שאי-אפשר למנוע לחלוטין את התורים הנ”ל, אבל ניתן לצמצם אותם, ומר הוכמן, בזמן שהוא לא מנסה לטרפד את הרפורמות בשירותי הדואר, ששם מול עיניו את דגל השירות והיעילות, צריך לדאוג גם לזה. לא רק לשים בסניפים כמה ספספלים חדשים, תורים ממוספרים ולחשוב שכאן נגמרה העבודה.

בסופו של דבר, אם מחברים את 20 הדקות בסניף, ביחד עם יעילות התחבורה הציבורית, יצא שבמקום לאחר למשרד ב-10, מקסימום עשרים דקות (הקו לאיירפורט סיטי יוצא מהצומת כל עשרים דקות, בתאוריה), אני הולך להגיע לשם כשעה אחרי שתכננתי. שזה דווקא עובד לטובתי הפעם, כי בימי חמישי אני מעדיף לצאת כמה שיותר מאוחר כדי להמנע מהפקקים. ולכו תדעו, אם הכבישים יהיו ממש ממש פנויים, אולי אני אוכל לגדל שפם, לעלות על מכונית הקארטינג ולנסוע חזרה הביתה במירוץ מטורף נגד יריבים צבעוניים. תיזהרו, יש לי סטוק של שריונות צבים.

עולם הגיימינג בסערה: בחור יהודי בריטי בשם לוק ברנרד התחיל לפתח משחק פלטפורמה לקונסולת ה-DS (כפי שהגדרתי אותה כאן בעבר: מעין גיימבוי משוכלל). למשחק קוראים Imagination is the Only Escape, והוא מספר על ילד יהודי בתקופת השואה, שבעזרת הדמיון המפותח שלו הוא עובר את החוויה הכואבת. השלבים הם למעשה דמיונו של הילד: במקום להתמודד ישירות עם קשיי הגטאות והמחנות, הוא מדמיין שהוא צריך לרוץ, לקפוץ ולחסל אויבים סיוטיים, שכמובן נוטים סמלים נאציים.

ברנרד טוען שמדובר במשחק חינוכי. במעט התמונות ששוחררו לרשת (מדובר רק בקונספט כרגע), נראה שהמסך התחתון של ה-DS (שהיא קונסולה בעלת שני מסכים) תוקדש לקטעי טקסט שיציגו עובדות היסטוריות לגבי מלחמת העולם השנייה והשואה – כך יוכלו ילדים גם לשחק ולהנות, וגם ללמוד על אחד הרגעים השחורים ביותר של האנושות.

עד כאן הכל נשמע טוב ויפה, רק מה, חברת נינטנדו לא כל כך מתלהבת מהרעיון. לא מעט דיווחים ברחבי האינטרנט אומרים שהסניף האמריקאי של המשחק החליט מראש שלא יאשר את הוצאת המשחק לאור, בעוד הסניף האירופאי נוטה כן לאשר, אבל לא בלב שלם. אחרי ההקדמה הארוכה הנה כמה לינקים למקורות: שי זלדיס, חבר וקולגה, כתב על זה היום ב-Vgames; ניב ליליאן, מכר וקולגה, כתב ב-Ynet. גם אילן גלר, דווקא לא מכר וגם לא כל כך קולגה, כתב על זה בגיימר. והנה הידיעה המקורית בבלוג המשחקים Kotaku. אלה היו הרבה לינקים.

אתחיל בכך שלדעתי כל הקטע של “נינטנדו נוטה לא לאשר את הפצת המשחק” הוא כנראה הגזמה כלשהי. גם כי המשחק עדיין בשלבי פיתוח מוקדמים, וככזה אין לנינטנדו סיבה ממשית לא לאשר אותו, וגם כי קשה לי להאמין שהחברה היפנית הוותיקה הייתה נופלת בפח כזה ומודיעה “לא, אנחנו לא רוצים לשחרר משחק חינוכי על השואה”. לדעתי הם התכוונו להגיד שהמשחק עדיין לא הובא לתשומת לבם, ולכן אין להם עדיין תכניות לשווק אותו. או משהו כזה.

העניין המרכזי כאן, כמובן, הוא מה יקרה במידה ומשחק כזה אכן יצא לאור. משחקי מחשב נחשבים כיום בעיני רוב האנשים לאמצעי בידור בלבד. סוג של אסקפיזם זול ואפקטיבי, לא יותר מזה. “פלישה” של אמצעי הבידור הנ”ל לנושאים קצת יותר כבדים תראה ללא מעט אנשים לא מכובדת ואף בעייתית – במיוחד כשאנחנו מדברים על נושא רגיש כמו השואה. לא חסרים אנשים שירימו גבה כשהם ישמעו את המונח “משחק מחשב על השואה”, בדיוק כמו שקרה עם ספר הקומיקס המשובח של ארט שפיגלמן, Maus, שהציג את השואה כך שהיהודים מצויירים כעכברים והנאצים כחתולים על סמך סיפור ההישרדות של אביו, ואף זכה בפרס פוליצר בספרות (ובצדק. מדובר באחת היצירות המרשימות והרגישות ביותר בנושא).

סביר להניח שאם הוא יגיע לחנויות, המשחק יגרור אחריו סערה מצד אותם ארגונים שמרניים שלא יבינו מה עושה הנושא הזה בז’אנר הזה. הרי מדובר במשחק פלטפורמה (!), לא באיזו לומדה יבשה. שלא להגיד שאין משחקים פוליטיים על נושאים רציניים אחרים, אך בדרך כלל מדובר בכל מיני פרוייקטים חינמיים שניתנים להורדה או למשחק בדפדפן, ומופצים מפה לאוזן לאימייל. כאן אנחנו מדברים על משחק שמתכוון להמכר בחנויות, בקופסא, לאחת מהקונסולות הפופולאריות ביותר בעולם. מה שנקרא, “משחק בפרופיל גבוה”.

השאלה היא, כמובן, לאן תוביל הסערה הזאת. אותו Maus שגרם ללא מעט אנשים להרים גבות נחשב כיום לאחת היצירות הכי חשובות בנושא השואה, וגרם ללא מעט אנשים להסתכל על ז’אנר הקומיקס כולו בצורה שונה ממה שהסתכלו לפני כן. אולי משחק שכזה יצליח לעזור לתעשיית הגיימינג לעלות את המדרגה הכל כך תלולה הזאת איתה היא נאבקת בשנים האחרונות – להפוך ממדיום בידורי למדיום יצירתי, תרבותי, אולי אפילו אומנותי, ולהתחיל לגרום לאנשים לקחת אותו קצת יותר ברצינות.

למרות שבדרך כלל פוסטים על משחקי וידאו אני מפרסם בבלוג של מקום העבודה, החלטתי לחרוג ממנהגי ולכתוב על סדרת Ace Attorney הכל-כך משובחת דווקא כאן. למה? בעיקר כי מדובר בסדרת משחקים שמרגישה הרבה יותר כמו ספרים אינטראקטיביים, דהיינו לא מסמכת כלל על יכולות של אנשים כ”גיימרים”, או על חיבתם לכל התחום הזה של משחקי מחשב. הסיבה השנייה היא כי הסדרה יצאה (וממשיכה לצאת) לקונסולת ה-DS. מדובר במעין גיימבוי מתוחכם וחדש יותר, בעל שני מסכים (אחד מהם מסך מגע), של חברת נינטנדו. ה-DS היא כיום הקונסולה הפופולארית ביותר בעולם, ככה שיש סיכוי שלחלק מהקוראים כאן יש גישה אליה (אחים קטנים וכדומה) אפילו בלי לדעת. ואם גרמתי לאדם אחד בישראל לשחק במשחקים הכל כך מוצלחים האלה – משמע הצלתי נפש בישראל. או משהו.

קיצר, זו הייתה הקדמה מרגשת. אשים כאן “ביפ” כדי שמי שלא מעונין בכל העסק הזה יוכל לדלג על העניין בלי רגשות אשמה מיותרים.

ביפ

אתמול היה יום גדוש במיוחד, עם שלושה פתקים בתיבת הדואר שמזמינים אותי לסור לסניף הדואר הקרוב ולקחת חבילות שמחכות לי. כן כן, שלוש חבילות גדושות בכל טוב, ביום אחד, רק לי. חבילה אחת הכילה את ‘דרגון קווסט’, משחק תפקידים יפאני לפלייסטיישן 2 (שיקח זמן עד שאני אתחיל לשחק בו, עקב תור די ארוך של משחקים קודמים). החבילה השניה, ממוזיקה נטו, הכילה שלושה דיסקים: אפרת “תתחתני איתי” בן-צור החדש, ’30′ של שגיא צורף ואלעד כהן ו”קדימה אחורה” של אסף אמדורסקי, דיסק ממנו נמנעתי עד היום, אבל בעקבות הופעה נהדרת לפני כשבועיים החלטתי לקנות. החבילה השלישית הביאה עימה את “New Super Mario Bros”, המשחק החדש בכיכוב השרברב האיטלקי המפורסם, לנינטנדו די.אס.
כן, ניחשתם נכון. זה הולך להיות עוד פוסט על משחקי וידאו. ראו הוזהרתם. מה שכן, מי שיצלח את כולו יקבל לינק בונוס בסופו. כדאי להשאר!

הנינטנדו די.אס היא קונסולת כף היד הנוכחית של נינטנדו. זה בעצם סוג משוכלל וחדש יותר של ה’גיים-בוי’ הוותיק, שיצא לפני כשנתיים. נינטנדו, שהחליטה כבר אז ללכת על חדשנות בתחום המשחקיות והשליטה, הוציאה קונסולה שגרמה להרבה אנשים להרים גבה בפליאה. הדי.אס היא למעשה מכשיר ‘צדפה’, כדומה למכשירים סלולאריים. כשפותחים אותו מגלים שהוא בעצם בעל שני מסכים, כשהתחתון מהם הוא מסך מגע. חשוב לציין שבאותו זמן הוציאה סוני את קונסולת כף היד שלהם, ה-PSP, שכללה מסך אחד גדול ואיכותי במיוחד, ומעבדים גרפיים שלא מביישים בהרבה את אלה של הפלייסטיישן הביתי (לעומת מנוע גרפי חלש של הדי.אס). האנליסטים חזו לנינטנדו כשלון נחרץ עם הדי.אס המוזרה הזאת, אך אכלו את הכובע כאשר הקונסולה החדשה של נינטנדו שברה שיאי מכירות ביפאן והצליחה יותר מהPSP גם בארה”ב ובאירופה.

האסטרטגיה של נינטנדו בשיווק ופיתוח הדי.אס הייתה פשוטה: הקהל רוצה חידושים. כבר לא מעניינת אותו גרפיקה חדשנית, אלא דרכים חדשות לשחק במשחקים. ככה נוצרו משחקים מוזרים ונהדרים כמו “Kirby: the Canvas Curse”, משחק בו אתה שולט ביצור וורדרד בצורת כדור רק בעזרת שובלים אותם אתה מצייר על מסך המגע. בנוסף, נינטנדו מאמינים שבלי חידושים, שוק משחקי הוידאו לא יוכל להתרחב. הם יצרו קונסולה חדשנית, שיכולה לקרוץ לאנשים שעד עכשיו לא ראו עצמם כגיימרים. הדוגמה הבולטת היא סידרת משחקים לאימון המח, שפיתח פרופסור יפאני. המשחקים מבוססים על משחקונים קצרים מבוססי מסך מגע, במגוון נושאים, שכולם אמורים לעזור לשמור על רמה קוגנטיבית גבוהה במהלך הזיקנה. התוצאה? מליוני עותקים וקונסולות נמכרו, תאמינו או לא, לאוכלוסית הגמלאים היפאנית.

מה לזה ולמאריו?
המשחק החדש בסידרת האחים סופר מריו (שזה אגב פירוש שמו – New Super Mario Bros), הוא משחק פלטפורמה דו-מימדי עם טוויסט גראפי. מה זה אומר? מי ששיחק במשחק מאריו כלשהו בחייו יזהה מייד את הסגנון ויוכל להכנס לעניינים: המשחקיות היא אותה משחקיות של ימי המגאסון העליזים. מאריו רץ במרחבים דו מימדיים, קופץ על הרעים כדי להרוג אותם, אוכל פטריות כדי לגדול ופרחים כדי לירות כדורי אש, נכנס לצינורות ביוב ואוסף מטבעות.
החידוש הוא בגראפיקה. את הדמויות הדו-מימדיות מחליפים עכשיו מודלים תלת-מימדיים, שנותנים למשחק מראה חדשני ומלוטש יותר. כאמור, המשחקיות היא עדיין קלאסית לגמרי, זה פשוט נראה הרבה יותר טוב. זה תמיד נראה לי קצת מצחיק, המשחק הזה. נינטנדו הרי מתגאים בשנים האחרונות על החדשנות שלהם, ופתאום הם מוציאים משחק כזה, שלא מחדש שום דבר חוץ מבתחום הגראפי. למעשה, נינטנדו נפלו לפח שהם עצמם הטמינו. אחרי ירידות על ‘סוני’ ו’מייקרוסופט’ על חוסר חדשנות, משחק המאריו החדש מראה שחדשנות זה טוב ויפה, אבל אסור לזלזל בכוחן של הקלאסיקות ושיטות המשחק שאנחנו מכירים ואוהבים.

שלא תבינו אותי לא נכון. מדובר במשחק מצויין. מהעולם שהצלחתי לעבור אתמול, אני יכול להעיד בבטחון שזה אחד המשחקים המהנים ביותר שיצא לי לשחק בהם בזמן האחרון. הביקורות המצויינות שהוא זוכה להן ברחבי האינטרנט והעיתונות (ממוצע של למעלה ב-90%, כבוד לו זוכים משחקים מעטים) מחזקות את הטיעון הזה, שרק נותן ל’סוני’ עוד דרך להשתלח בנינטנדו – שעם כל החדשנות והטריקים הוכיחו בעצמם שמה שלא שבור – לא דורש תיקון.

פתח תקווה, יד ראשונה, במצב טוב
אתמול פורסם בשער האחורי של ידיעות אחרונות, וגם בתכניות רדיו כאלה או אחרות, על המכירה הפומבית שנערכת באי-ביי. הפריט המוצע? העיר פתח-תקווה.
את הבדיחה (הבאמת מוצלחת) הזאת יצרה אדר שלו, מי שאחראית לאחד מהבלוגים היחידים שמצדיקים את הטענה “אם זה בוורד-פרס זה חייב להיות טוב”, זגוגיות.
אין לי יותר מדי מה להגיד בנושא. מעבר לכך שזה באמת הצחיק אותי, בייחוד כשפתחתי את העיתון אתמול וראיתי שזה הגיע לכותרות (אלוהים ישמור, העיתונאים האלה לא מסוגלים לזהות בדיחת נונסנס כשהם רואים אחת ולא להקפיץ אותה לתודעת כל העולם ואישתו).