אז מסתבר שאני מת. או לפחות, שמישהו מת. או משהו.

אתמול בצהריים המוקדמות צלצל הטלפון בבית. אחד מהיתרונות הגדולים של לעבוד בחוץ הוא שמפספסים את השיחות האלה, שהן ב-99 אחוזים שיחות טלמרקטינג כאלה או אחרות. אבל לאחרונה חזרתי לעבוד מהבית, ועכשיו אני מצליח לדוג כמעט כל שיחת טלפון שמתבצעת לקו הבזק הביתי. כך או כך, מהצד השני נשמע קול לא מוכר. “שלום, הגעתי למשפחת ארז?” הוא שאל.

אני כבר רגיל לכאלה שמתבלבלים. בכל זאת, “ארז” “רונן”, שני שמות שכל אחד מהם יכול להיות פרטי או משפחה. אז תקנתי אותו בנימוס. “זו משפחת רונן. אתה מדבר עם ארז. אפשר לעזור?”. הבחור בצד השני התנצל על הטעות. “זה בקשר למצבה”, הוא אמר. הייתי סקרן, אז עניתי לו “אוקיי”, והוא המשיך.

“אנחנו כאן בחברת (הכנס את השם של החברה כאן, אני לא זוכר אותה וגם אם הייתי לא הייתי כותב) רוצים להציע לכם מצבה. אנחנו עושים גלעדים בראש קצת אחר, קצת שונים, ורצינו לבדוק אם אולי תהיו מעוניינים”. בשלב הזה כבר בישרתי לאיש שכנראה יש לו טעות. הוא נשמע מבולבל. “הייתה לוויה לארז רונן לפני יומיים בבית העלמין ברעננה”, הוא אמר לי. “אבל אני חי”. אמרתי לו. “אתה בטוח?” הוא שאל.

הסברתי לו את ההגיון הפשוט. “נכון אנחנו מדברים עכשיו?”. “נכון.” “אז אני חי, אחרת לא היינו יכולים לדבר”. שתיקה קלה מהצד השני, עד שלבסוף המצלצל המסתורי הסכים איתי. “אתה צודק”. “כן, אני חי”, עניתי, והוא אמר בקול שמח “ברוך השם!”. לאחר מכן הוא הסביר שכנראה אני חולק שם עם עוד מישהו שגר, או לפחות נקבר, ברעננה, ומכאן הטעות. הוא איחל לי חיים ארוכים (לול!) וסיימנו את השיחה, שללא ספק יכולה להיות מוכתרת כשיחה ההזויה ביותר לשנת 2010 עד כה.

כך או כך, אני לא יודע מה יותר מטריד אותי בכל הסיפור הזה: העובדה שמישהו חשב שאני מת, או העובדה שגם שאחרי אמות זה עדיין לא ימנע מכל מיני אנשים זרים לנסות למכור לי דברים בטלפון.

ידידתי אלה שלחה הבוקר מייל המוני לחבריה (ב-bcc, כי היא בחורה לעניין ולא ספאמרית) על הפרשה האומללה של הוצאת “הספרון הכחול” מסניפי צומת ספרים עקב לחץ של גורמי ימין (לינק לפרשה בהמשך). מכיוון שהיא ניסחה בדיוק את מה שהיה לי להגיד על זה, ביקשתי את רשותה לפרסם את תוכן הדברים גם כאן:

שלום חברים,
דבר ראשון: התנצלותי בפני מי שקיבל את המייל הזה בניגוד לרצונו. אם קבלתו מפריעה לכם, שלחו לי מייל ולא אשלח לכם מייל קבוצתי פוליטי לעולם (וכידוע אני לא שולחת מיילים פוליטיים כמעט בכלל).

ולעניין לשמו התכנסנו: אתמול צומת ספרים הורידה מהמדפים את הספרון הכחול, מניפסט השמאל הלאומי שכתבו שמואל הספרי ואלדד יניב (לא לבלבל עם אלדד זיו). זה מסמך בוטה (יש שיאמרו יותר מדי בוטה, יש שיאמרו פחות מדי) הכתוב מנקודת מבט ציונית- שמאלנית הרלבנטיות לימינו. הספר התחיל להימכר בימים האחרונים יחד עם דגל ישראל מגנטי בש”ח אחד, על-מנת שיגיע לכמה שיותר אנשים לפני יום העצמאות.

מעבר לזה שאני ממליצה לכם לקרוא את המסמך בלי קשר (לינק למסמך, זהירות – PDF כבד) ולהעביר אותו לכל מי שנראה לכם שזה יעניין אותו (ציוני (בעבר או בהווה) ו/או שמאלני (בעבר או בהווה)), רציתי להפנות את תשומת לבכם לכך שצומת ספרים הורידה מהמדפים ספר ציוני בגלל לחץ ציבורי-דתי (כתגובה להתבטאויות בוטות לגבי מתנחלים).

(אין לי פייסבוק, לכן אני לא פותחת קבוצה שקוראת לחרם על צומת ספרים עד שיחזירו את הספר ושולחת לכם מייל.) אני לא הולכת לקנות בצומת ספרים (חרם כלכלי של שמאלנים. מתי שמעתם כאן על כזה דבר לאחרונה?), וגם חשבתי להתקשר לסניפים שלהם (5 סניפים ביום?) ולבקש להזמין את הספר ולומר להם שאני לא קונה אצלם עד שיחזירו אותו. אם בכיף שלכם לעשות את אותו הדבר (או למחות בדרך אחרת),זאת רשימת הסניפים. לי זה נראה חשוב מאין כמותו.

כתבה של גדי טאוב על ההתארגנות הפוליטית בעקבות פרסום הספרון הכחול

מאז שליחת המייל נודע לאלה גם על קבוצת פייסבוק שכבר נפתחה בעניין.

לפני יומיים החלטתי, למרות חופשת הפסח, לקפוץ לרגע לתיבת הדואל האוניברסיטאית שלי ולבדוק אם יש שם דברים חדשים חשובים. התיבה בדרך כלל מפוצצת בספאם של החוג בו אני לומד, שרובו אינו נוגע לי, לכן אני משתדל לבדוק אותה לעיתים רחוקות. אבל משהו גרם לי להכנס לשם הפעם, וכותרת של אחד המיילים גרמה לי לסנן בפאניקה “אוי שיט”.

“שביתת סטודנטים עם החזרה מחופשת פסח”, הרכיז המייל שנשלח ממחלקת ההסברה של אגודת הסטודנטים. המייל הכריז על שביתה עקב כוונתו של משרד האוצר להעלות את שכר הלימוד. שביתות הסטודנטים המהוללות בארץ כבר מזמן עברו כל גבול של הגיון, ונראה שהפכו מכלי מחאה לגיטימי לכלי מנדטורי שמאפשר ל”נבחרי הסטודנטים” להאריך את חופשות הסמסטר בלי הרבה מחשבה מראש על התוצאות הנלוות. כך, שביתות הסטודנטים הגדולות של השנים שעברו כמעט דפקו ללא מעט אנשים שאני מכיר את התואר, וגרמו בסופו של דבר לירידה משמעותית באיכות הלימודים שלהם באותם שנים. אני, איכשהו, התחלתי ללמוד בשנה ללא שביתה, אבל המחשבה של קיצוץ בסמסטר ב’, הדליל בפני עצמו, לא עשתה לי טוב. לאוניברסיטה נרשמתי כדי ללמוד. לא כדי לנפוש, לא כדי לבלות על הדשא. ללמוד.

וכאחד שרוצה ללמוד, אני גם לא מתנגד, בסופו של דבר, לעלייה בשכר הלימוד. עלייה כזו אמנם צריכה לבוא ביחד עם תוכנית כלכלית מורחבת, שתיתן לסטודנטים נזקקים יותר אפשרויות למלגות ולהלוואות מהבנק, אבל בגדול כל מה שירים עוד קצת את רמת ההוראה הלא כל כך גבוהה שקיימת כיום באוניברסיטה, ואולי גם ישאיר חלק מהסטודנטים שלא באמת מעוניינים ללמוד (ויש המון כאלה) מחוץ לקמפוס – הוא דבר חיובי לדעתי, גם אם הוא יכאב קצת בכיס.

כך או כך, שביתה. שיט. עד שראיתי את המייל האחרון ששלחה האגודה, שסיפר לנו שהשביתה לא הייתה ולא נבראה, ומדובר היה רק במתיחה של האחד באפריל, שמטרתה לגרום לאנשים להתגייס לטובת חוק הצעירים שהאגודה מנסה לקדם.

קראתי את המייל ההבהרה ולא האמנתי.

לא האמנתי שאגודה שמתיימרת להיות רצינית משתמשת במניפולציות כל כך זולות כדי שאנשים ירשמו לטובת פעילות שספק שהם בכלל מבינים מה היא אומרת. ברור שכשאומרים לרוב הסטודנטים “בואו, אנחנו עושים מאבק מגניב, תהיה שביתה, תהיה לכם הזמדנות לבלות במקום על הדשא בהפגנות ולוותר על השיעורים המעיקים האלה, רק צריכים שתחתמו פה שאתם תומכים” – אנשים יחתמו. אני, לתומי, קיוויתי שבהיותה זרוע של מוסד להשכלה גבוהה, אגודת הסטודנטים לא תשתמש באמצעים פוליטיים כל כך זולים כדי למשוך אנשים למטרתה – אלא תשתמש בחינוך, בהסברה, בנסיונות לגרום לסטודנטים להבין, הלכה למעשה, מה כל כך חשוב בחוק הצעירים שהיא מנסה לקדם.

השימוש בנשק השביתה כמתיחה הוא לדעתי חציית גבול. שביתה היא עניין רציני, שמשפיעה באופן ישיר על כלל הסטודנטים. היא משפיעה לא רק על הלימודים שלהם אלא גם על חייהם האישיים: עבודה, תכנונים לעתיד ועוד. הכפתור האדום שנמצא אצל אגודת הסטודנטים צריך להיות שמור למקרים בהם הם באמת מרגישים כאילו אין ברירה, כאילו זה או שביתה או סוף האוניברסיטה כפי שהם מסכימים לקבל אותה.

והדבר העוד יותר מרגיז בכל העניין הזה? שמייל האחד באפריל הזה נשלח בכלל ב-31 במרץ בשעה שש בערב. מסתבר שהחבר’ה באגודת הסטודנטים כל כך גאונים, עד שהם אפילו לא יודעים לקרוא לוח שנה כמו שצריך. אני לא יודע איך מרגישים שאר חבריי הסטודנטים, אבל אני מתבייש שאלה האנשים שמתיימרים לייצג אותי.

כמו (כמעט) כל בוקר, גם היום התחלתי את יומי בכביש מספר 5, רוכב בקטע שבין מורשה לגלילות. הקטע המקולל הזה של הכביש אף פעם לא מרגיש לי בטוח, לא משנה אם אני נוהג באוטו המשפחתי והיחסית מוגן, בקטנוע או במשאית משוריינת. ההרגשה הזאת על הכביש, שהיא לא רק מנת חלקי, מגיע מכל מיני סיבות: השתלבויות יחסית קצרות ללא ראות טובה, ריבוי משאיות, קרבה למקומות עבודה ומה לא.

כדי לצמצם כמה שיותר את הסיכוי שאפגע אני תמיד רוכב במסלול הימני, במהירות שנעה בין 90 ל-100 קמ”ש. גיליתי שבנתיב הימני לא מנסים לחתוך אנשים שנוסעים במהירות כזאת, כי רוב אלה ש-100 הוא הגבול התחתון שלהם בכבישים גם ככה נוסעים על השמאל, או לפחות בנתיב האמצעי. הנתיב הימני מאפשר לי גם חופש בריחה לשוליים כשצריך ומאפשר לי להיות יותר מרוכז ומודע למה שקורה מסביבי.

כך או כך, לקראת גלילות, חתכה אותי יונדאי שהגיחה מהנתיב השמאלי. אני לא יודע כמה מכם רוכבים על רכבים דו גלגליים, ולכן אתאר את התחושה שמתחוללת בגוף כשחותכת אותך מכונית בכביש מהיר: הלב יורד לתחתונים. ממש. כמעט כל חתיכה כזאת מסתיימת בידיעה הברורה שהעובדה שאני עדיין רוכב על הקטנוע (בניגוד למרוח על הכביש) היא הרבה יותר מזל משכל – מספיקה טיפת שמן אחת על הכביש, או איזה ענף, או אפילו סתם עיכול כדי שאצטרך להתמקם מחדש בנתיב (בתוך הנתיב שלי, כן?), וכשאוטו חותך אותי בתוך הנתיב דברים כאלה – שעלולים לקרות בצורה אינסטנקטיבית – הם עניין של חיים ומוות.

כך או אחרת, האוטו שחתך אותי עוד עשה זאת כדי לעקוף מימין מכונית אחרת. נזכר לרגע במהירויות: אני הייתי על 100 קמ”ש. המכונית האחרת הייתה פחות או יותר במהירות שלי. היונדאי היה משהו כמו 10 או 20 קמ”ש מהיר מאתנו. דהיינו – הבחור עקף מימין תוך כדי חתיכת קטנוע במהירות של כ-115 קמ”ש. משובח. כדי להשלים את התמונה – הוא גם היה עסוק בשיחת טלפון באותו זמן. אמנם בדיבורית, אבל עדיין.

כמה רגעים מאוחר יותר, כשאותה יונדאי פנתה לכיוון הבסיס הצבאי (אנחנו בגלילות, זוכרים?), הצצתי לשנייה ונחרדתי לגלות שהנהג שלה הוא איש קבע, סרן לפחות (לפי המדים הכחולים). האוטו היה אוטו צבאי, עם מספר ל”התקשרו אם עשיתי עבירת דרכים”, אך כשרוכבים על קטנוע אין בדיוק אפשרות להוציא פנקס ולרשום את המספר של הרכב – מה שכנראה הייתי עושה אם הייתי יכול, פשוט כי נראה לי מטופש שקצין בצה”ל, שאמור לפעול לטובתי ולהגן על חיי – מנסה בצורה עקיפה לסיים אותם.

ובינתיים, במקום אחר:

תיבת הדואר האוניברסיטאית שלי מפוצצת במה שאפשר להגדיר רק כ”ספאם רלוונטי”. עשרות הודעות כגון “דרוש עוזר תאורן להפקה”, “הבהרה לגבי המבחן בתאוריות”, “עוזר ההוראה של הקורס בסמסטר ב’ הוחלף” וכדומה נוחתות בה מדי שבוע, ככה שקשה מאוד לברור את ההודעות החשובות באמת (וגם כאלה יש לא מעט). כשהמצב הוא כזה, קבלת ספאם לא רלוונטי לתיבה הנ”ל הופכת להיות מעצבנת הרבה יותר.

אחד מחבריי לחוג שלח הודעת ספאם כזאת לפני כמה ימים, מכתובת הג’ימייל הפרטית שלו, בה הוא מזמין את כו-לם להופעה אלקטרונית בה הוא מנגן. מכיוון שברור שמדובר בבן-אדם חי ולא ברובוט מרושע, החזרתי לו הודעה בו ביקשתי בנימוס (באמת בנימוס!) שימנע בעתיד משליחה של דואר זבל אליי, מכיוון שכפי שהוא וודאי יודע התיבה מפוצצת גם ככה וזה מקשה על מציאת ההודעות הרלוונטיות. תוך דקות קבלתי ממנו תשובה בנוסח של “אתה צודק, אבל חשבתי שפקולטה לאומנויות יהיו יותר פתוחים לדברים כאלה. חחחחחחחחחח, כנראה הפקולטה למדעי ה”כאילו כזה”".

אחרי השוק הראשוני מהמייל שלו, שקלתי לרגע לכתוב לו שאני מצדי ציפיתי שאדם שלומד ב”פקולטה לאמונויות” ידע לפחות איך לאיית נכונה את המילה “אמנויות”, כאדם שעוסק באלקטרוניקה (נו, מוזיקה אלקטרונית, מספיק קרוב) ידע שקבוצת החוג שלנו בפייסבוק היא מקום הרבה יותר אפקטיבי לפרסומות כאלה, וכאדם נורמאלי באופן כללי ידע כמה ספאם זה מעצבן ולא יעשה לחבריו (לחוג) מה ששנוא עליו.

אחרי מחשבה של עוד חמש דקות וויתרתי על התגובה. אין לי מושג מי הבחור הזה, אבל לא הגעתי ללימודים כדי ליצור סכסוכים עם אנשים שעלולים לשבת לידי באחד השיעורים. אם הבחור לא מסוגל להגיב להודעה מנומסת ומנומקת שתוכנה היה “המייל שלך הפריע לי, חדל” ב”אוקיי, סליחה” אלא חייב להגיב בהתקפה – כנראה שהתקפה חוזרת היא לא מה שתגרום לו להבין שלהתנהג כמו בן אדם זה קצת יותר מלכתוב משהו בסטייל “אנחנו בפקולטה לאומנויות צריכים להיות פתוחים לאומנויות ולבוא להופעות חחחחחחחחח”.

מצד שני, כן הייתה בי ציפיה שסטודנטים לאמנויות ידעו להגיב בנימוס על הערות מנומסות (אפילו לא אמרתי להודות בטעות!). או שקציני צה”ל ינהגו כמו בני אדם כשהם על מדים. אבל נו, כמו שהרס”ר שלי היה תמיד אומר (שוב חזרנו לצה”ל) – ציפיות יש רק בכריות. וגם אותן אוכלים.

הנה אנקדוטה: לאמא שלי יש טויוטה ולאבא שלי יש סובארו. אני מרבה לנהוג בשתי המכוניות. באיזו מכונית, לדעתכם, נתקלתי בתופעת “דוושת הגז הסרבנית”, שיורדת ויורדת ומסרבת לעלות בחזרה?

התשובה: דווקא בסובארו. לא בגלל תקלה מהותית בדוושת המצערת, אלא בגלל גורם הרבה יותר פשוט: שטיחון הרגליים המטופש של הנהג. השטיחון הזה, בכל מכונית כמעט, יכול ואף נוטה להסתבך בין, מתחת ולפעמים אף מעל הדוושות. מספיק שפעם אחת לא יניחו את השטיחון כראוי אחרי שטיפת האוטו, וניתן להגיע למצב בו “האוטו מאיץ מעצמו”, או לשם הדיוק, השטיחון מנסה להוכיח שהוא יכול להיות אחלה נהג שודים.

אז מה עושים? בולמים. עוד בשיעורי הנהיגה לימדו אותי שדוושת הבלימה חזקה בהרבה מדוושת המצערת, וזה אכן נכון. גם אם המצערת תהיה בפול-גז, לחיצה חזקה על הברקסים תעצור את האוטו. אז מעבירים לניוטרל או מכבים את המנוע, בודקים מה הבעיה וזה הכל בעצם.

חברת טויוטה נמצאת בשבועות האחרונים בבעיה. בעיית ייצור בדוושת המצערת של הרבה מאוד מהרכבים שייצרה בשנים האחרונות יכולה לגרום לה להתקע במצב לחוץ ובכך ליצור האצה בלתי רצוייה במכינויות. לא נעים, אבל כל מי שיודע להשתמש בדוושת הבלם יעיד שזה גם לא בדיוק נורא, במיוחד אם מתחשבים בעובדה שהתקלה התרחשה, ככל הידוע, פעמים בודדות בלבד, ומספר המכוניות הנגועות במנגנון העלול להיות בעייתי וודאי עומד על מאות אלפים, אם לא מליונים (למיטב ידיעתי אף אחד עדיין לא פרסם אומדן מדוייק).

ועדיין, אנשים מתנפלים על מוסכי החברה, ציי ליסינג מבטלים הזמנות, מומחי הכלכלה מנבאים לה צרות בעתיד הקרוב, העיתונים כותבים על זה כאילו מדובר באסון לאומי ובכלל, נראה שהטירוף חוגג. לא מזיקה לטירוף הזה העובדה שתאונות הדרכים שהתרחשו עקב בעיה זו הסתיימו בצורה קטלנית, אך אם נתחשב בכך שתאונות אלה בוצעו באמריקה, המקום בו לימוד נהיגה מתבצע בצורה לא ממש מקצועית, ושמאז כל העיתונאים בעולם כתבו בדיוק כיצד יש לנהוג כאשר מתבצעת האצה לא מתוכננת (כאמור – לבלום), ושככל הנראה טעויות קורות בכל פס ייצור בעולם, אני מתקשה להבין על מה כל ההתרגשות הגדולה והפאניקה המטורפת.

הרי ביננו, כשאני נוהג בטויוטה של אמא שלי, אני הרבה יותר מפחד מבעל הג’יפ שנוהג בנתיב הימני ובדיוק עסוק בלדבר בסלולרי שלו / לקרוא עיתון / לצעוק על הילדים, או על בעל ה-BMW השחורה שדוהר בנתיב הימני ב-160 קמ”ש וחותך כל רכב בנמצא כדי לא, חלילה, לצאת פראייר ולא להצליח לעקוף בכביש את אחיו הישראליים. גם את בעל המאזדה שגונב רמזורים אדומים אני לא ממש מחבב, או בעלי הסיטרואנים שמתפרצים לכיכרות מבלי לתת זכות קדימה, או נהגי האוטובוס שעוברים נתיבים בלי להביט במראה הצדדית לוודא שהם לא עולים על אף אחד… קיצר, עם כל הכבוד לטויוטה – אני חושב שתשומת הלב של כל כתבי הרכב ומומחי התחבורה צריכה להיות מופנית למקומות אחרים לגמרי.

ואם אתם בעלי טויוטה, אני יכול להמליץ לכם רק להרגע, להמתין בסבלנות לזימון למוסך, לא לשכוח כיצד משתמשים בבלמים, ולהשתדל לנסוע כחוק, בתבונה ובחוכמה. אולי ככה, עם דוושה עצבנית או בלי, תגיעו הבייתה בשלום.

(הערה לשני הקוראים האמיתיים של הבלוג: הבונוס שהוזכר בכותרת יגיע מיד אחרי הבהרה קלה לקהל הספאמרים שמתאסף כאן מדי פעם. הייתי כותב את ההבהרה בסוף הפוסט, אבל סביר להניח שקהל היעד שלה לא יקרא עד שם)

בימים האחרונים אני מוחק יותר ויותר תגובות מצד ספאמרים, שבטח מכנים את עצמם “מומחי SEO” כדי שיוכלו לישון עם עצמם יותר טוב בלילות. התגובות בדרך כלל מורכבות משורה אחת חסרת משמעות (למשל “העיקר שהוא מצליח, לא?” בפוסט הקודם על ציון ברוך), וקישור לאתר קיקיוני כזה או אחר המקושר לשם (המתחלף) של הספאמר. קיצר – לא צריך להיות גאון כדי להבין שמדובר בקידום אתרים ולא בתגובה רלוונטית.

כדי שיהיה ברור וחד משמעי: תגובות כאלה לא מקובלות כאן, ולכן אינני מאשר אותן. אם יתגלה לי שספאמר (סליחה, “מומחה SEO”) כזה או אחר הצליח להערים עליי ולהכניס תגובה פרסומית כזאת, אדאג למחוק אותה בדיעבד. אם אראה תגובות רבות המגיעות מאותה כתובת IP אדאג לפנות למחלקת ה-Abuse של ספקית האינטרנט אליו שייך הספאמר ואדווח אליו. ראו הוזהרתם.

אם קראתם את כל זה ועדיין ברצונכם לפרסם את אתרכם הקיקיוני ב”בלוג זה לחלשים”, תוכלו למצוא את כתובת הדואל שלי ב”אודות” – פנו אליי ונסגור ביחד חוזה פרסום שיקנה לכם מקום של כבוד בבלוג ולי צ’ק שמן כל חודש.

ועכשיו, כמובטח, הבונוס:

תוכן ספאמרי בתגובות לא חדש לי ב”בלוג זה לחלשים”. שזה מפתיע, כי אף פעם לא הייתי בלוג פופולארי במיוחד, ולא הבנתי למה הספאמרים הנ”ל לא עברו להטריד בלוגרים עם קהל קוראים רחב יותר. אבל שיהיה, אולי זו מחמאה, או משהו, ואם כן אז יאללה בכיף. למרות הנאמר למעלה, היו שני מקרים קיצוניים של ניצול תגובות למטרות ציניות שהשאיר בי טעם מאוד רע בפה.

המקרה הראשון היה לאחר שפרסמתי פוסט על הספר “ספק גורלי” של עו”ד אמנון בן לוי. את הספר קבלתי כשגרתי אצל הוריי בדואר. העו”ד שלח את הספר לכתובת הוריי, עם מכתב בו הוא מבקש, תמורת הספר שנשלח, תרומה לטובת מתמחה שלו, שחולה בניוון שרירים. אני ראיתי את הבקשה כחוצפה ממדרגה ראשונה: אמנון בן דוד פרץ לפרטיות משפחתי בצורה בוטה כאשר דחף לתיבת הדואר שלנו ספר שלא ביקשנו מעולם, ועוד דרש עליו תשלום (תרומה או לא, זה עדיין תשלום על מוצר שלא ביקשנו). בן לוי כתב שאם איננו מעוניים בספר הנ”ל, הוא יודה לנו עם נשלח לו אותו בחזרה בדואר – הליך שגם הוא כרוך בעלויות משלוח וזמן.

כתבתי את מה שכתבתי באותו פוסט, ובסופו הצעתי לעורך הדין הצעה: אם מה שחשוב לו באמת הוא עניין התרומה למתמחה, הזמנתי אותו ליצור איתי קשר ולתאם איתי את החזרת הספר לשולח – על חשבונו (דהיינו, שישלח שליח שיקח את הספר, או מעטפה מבויילת על חשבונו). אני מצדי הבטחתי שאם הוא יעשה זאת, אתרום את כל הסכום ישירות לטובתו של המתמחה החולה.

כמובן שעורך הדין לא שלח שום מעטפה מבויילת ולא יצר שום קשר. מה שהוא, או מישהו אחר מטעמו, עשה, היה לשלוח אליי צבא של מגיבים טוקבקיסטים, שצבאו על הבלוג על בסיס יומי בתגובות שנוסחן, פחות או יותר, היה “אמנון בן לוי הוא בעל לב זהב! אתה בחור ציני ומרושע!” וכו’, על כך שהעזתי להעביר ביקורת על הדרך (הצינית והמרושעת לדעתי) בה בחר העו”ד לקדם את ספרו ולחלוב תרומות. כמובן שכל התגובות הגיעו מכתובת IP זהה, ששייכת, כמה מפתיע, למשרדו של עורך הדין אמנון בן לוי. גועל נפש? לא אכחיש.

אם הסיפור הקודם עוד נסבל, כי הרי לא צריך להתפלא כשעורכי דין מתנהגים לא יפה, הרי הסיפור השני בכלל עשה לי טעם של קיא בפה: בתקופה ש”בלוג זה לחלשים” היה מאמץ קבוצתי, כתבה בו חן דרכמן החיננית פוסט המלצה על חנות אינטרנטית לאיתור ומכירת ספרים ישנים משומשים. היא המליצה על החנות לאחר שהשתמשה בשירותיה. בהחל כל הכבוד.

רק מה, לא עברו כמה ימים והבלוג התחיל להתמלא בתגובות המהללות את אותה חנות. אחרי תגובה אחת כזאת שאישרתי, התחלתי לחשוד, וערכתי בדיקת IP קצרה שאימתה את החשש: התגובות נשלחו מהחנות עצמה, ע”י בעליה, מנהלי האתר שלה או סתם עובדים פשוטים. מהתגובה השניה ואילך לא פרסמתי את התגובות הנ”ל, ואף הוספתי לפוסט הנ”ל הבהרה שתגובות כאלה אינן מקובלות.

במחשבה שניה, כשאני מסתכל על הדברים בעיניים מפוקחות, לא הייתי בסדר: הייתי צריך למחוק את הפוסט כולו מיידית ברגע שהחנות ניסתה לעשות סיבוב על בלוג שפרסם עליה תשבוחות. נקמני וילדותי? אולי.

מה אתכם? יש למישהו כאן סיפורי אימה נוספים על תגובות מטעם שנשלחו אליו בעבר? בהווה? בעתיד? אשמח לשמוע. זה נושא שמעניין אותי משום מה.

בראיון למוסף “7 לילות” של ידיעות אחרונות, התוודה הכוכבן ציון ברוך שהוא לא קרא ספר אחד שלם בכל ימי חייו (“זה משעמם לו את התחת”) ושהוא לא מבין את “האנשים המשכילים האלה”. כל החכמה שלו, לפי הנאמר בכתבה, הגיעה מהרחוב.

אז נכון, אולי קטונתי בפני ההישגים המרשימים של מר ברוך, שכוללים מופעי בידוק מוצלחים ואי אילו רומנים מתוקשרים עם דוגמניות מבוקשות, כך שאולי יהיו כאלה שיגידו שהקנאה היא שמדברת מפי. עדיין. קראתי את הראיון הזה ולא הבנתי למה בחור מתגאה כל כך בפני כל המדינה (מינוס קוראי “ישראל היום”) בזה שהוא לא קורא ספרים או מעוניין בהשכלה או ידע באופן כללי. ממתי זה משהו שצריך להתגאות בו?

ברוך כל כך בז לכל דבר שקשור לקריאה, שאפילו את הטקסטים שלו לתפקידים מקריאה לו ידידה, כדי שלא יצטרך, חלילה, לשטוף את עיניו באותיות ומילים ומשפטים. בהמשך הראיון הוא אף ציין שהדבר היחיד שמנע ממנו להתדרדר לפשע הוא הפחד מאביו, דהיינו, לא רק שציון מתפאר בנבערותו, הוא גם מודה שהוא בחור לא מוסרי במיוחד (מצד שני, זה בדרך כלל הולך ביחד).

לא עצוב לי על ברוך עצמו. אנשים לא משכילים כמוהו אפשר למצוא בקלות, גם בין סלבריטאי ארצנו (מה שצריך להיות ברור בהתחשב בפופולאריות העצומה שלו), וגם גבוה יותר בחברה, נניח, בכנסת. עצוב לי על המסר שהראיון הזה מעביר לאי אילו בני נוער שאולי קוראים את הכתבה הזאת ואולי משום מה לוקחים את אותו ציון ברוך כהשראה כלשהי. בדיוק כמו נינט טייב, שמלמדת דור שלם של מעריצות שחוקי תנועה זה לחלשים, ושזה לגמרי לגיטימי להחנות בכחול-אדום-לבן-נכים, כך ציון ברוך מלמד את כל מי ששואף להצליח בבידור, או סתם לצאת עם דוגמניות, שאין שום טעם לצאת וללמוד, ושהשכלה זה לאשכנזים שלא מזיינים אף פעם.

מצד שני אולי אני סתם דואג, ואם יש באמת מישהו שמסתכל על ציון ברוך כמקור כלשהו להשראה, אז אותו אדם גם ככה לא יכול לרדת נמוך יותר, ולא משנה מה יגיד אלילו בראיון בעיתון.

אין ספק שאם משרד החוץ רצה, בדרכו המעוותת, לגרום להשפלה בטקס הנזיפה בשגריר הטורקי לפני יומיים, הוא הצליח. הבעיה: ההשפלה הנ”ל לא פגעה בטורקיה, אלא דווקא במשרד החוץ עצמו, וכיוצא מזאת, בישראל כולה.

באופן אירוני, אפילו מי שנתקף בחזיונות אסון כששמע שנתניהו מינה את ליברמן לשר החוץ לא יכול להשתמש ב”אמרתי לכם” אחרי המקרה הזה, פשוט כי הוא פרוע מכל דמיון. סגן שר חוץ שמביים באופן חגיגי שיחת נזיפה עד לרמת התפאורה, ואומר בקול רם לעיתונאים שמבקשים לצלם לחיצת יד ש”לא תהיה לחיצת יד, זה כל הקטע” מספק אמנם שיעור מעולה בתקשורת, אל שיעור רע ומר בדיפלומטיה. יש לשגרירי ארצנו בגולה מזל גדול שמשרדי חוץ אחרים לא ראו את האפיזודה המביכה, ולא החליטו לקרוא לשגרירים שלנו ל”שיחות נזיפה” כאלה משלהם, רק כדי להבהיר לנו שבקשרי חוץ עם מדינות שהן, בסופו של דבר ידידות שלנו (אפילו אם הידידות חורקת), יש דברים שפשוט לא עושים.

אבל אם נשים את הדיפלומטיות בצד, ונסתכל על הגרעין של העימות הנוכחי, נגלה בעיה מהותית יותר ביחס של משרד החוץ כלפי טורקיה (ולא רק, כפי שיובהר בהמשך). סיבת הנזיפה היא סדרה אנטי-ישראלית נוספת שמשודרת בטלוויזיה הטורקית, שהפכה ברטוריקה של משרד החוץ לאנטישמית (למרות שאנטי-ישראליות ואנטישמיות זה בכלל לא אותו דבר). אמנם לא ראיתי את הסדרה המדוברת, מלבד מעט הסצנות ששודרו במהדורות החדשות, אבל עדיין – אני לא מבין למה משרד החוץ מצפה ממדינה לצנזר באופן בוטה תכנים טלוויזיונים שלא משודרים בערוצים ממלכתיים (ובעצם, גם כאלה שמשודרים בערוצים ממלכתיים).

כל עוד הסדרה היא רק שנויה במחלוקת, ולא כוללת תכנים אנטישמיים שאינם משתמעים לשתי פנים, מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית צריכה דווקא להתעקש שהיא תשודר. לא מתפקידנו לשמש כצנזורים של מדינה אחרת, ולמעשה גם לא מתפקידה של מדינה אחרת לשמש כצנזורית של יצרני הטלוויזיה שלה (למעט, כאמור, בנסיבות מאוד מאוד קיצוניות).

משרד החוץ מיהר לשיחת הנזיפה הזאת בלי לחשוב קצת קודם על המשמעות הסמלית שלה. עזבו אתכם לרגע מההשפלה, מבימוי השיחה, מהסתרת הכוונה המקורית שלה מהשגריר הטורקי. ההסטריה חסרת הרסן שלנו מוציאה אותנו דומים מאוד לגורמים הקיצוניים המוסלמים שיצאו לרחובות אחרי פרסום הקרקטורה המעליבה עליהם בעיתון השוודי לפני מספר שנים. מדינת ישראל יצאה מדינה חשוכה במיוחד, שלא מבינה מאומה בחופש ביטוי, חופש אמנותי. גרוע מכך – היא גם לא סומכת על האינטלגנציה של צופי הטלוויזיה הטורקית לסנן בעצם מסרים שגויים (אם הם באמת שגויים) בטלוויזיה, ומאמינים שהתשובה הנכונה היא השתקה במקום הסברה. הסברה? פחחחחח. הצחקתם את משרד החוץ. למה שיתאמצו להסביר? אפשר לחשוב שזה התפקיד שלהם או משהו כזה.

אני עוקב בדאגה אחרי כוונתכם להעלות את דמי הארנונה שצריכים תושבי רעננה לשלם, והפכה לשיחת היום בעיתונות המקומית בשבועות האחרונים. למיטב הבנתי, המהלך נמצא כרגע במשרד הפנים, מחכה לאישור הסופי שיאפשר לכם לגבות מאיתנו עוד כמה עשרות שקלים בחודש. למרות שאני מאלה שתמיד מאמינים שדברים טובים עולים כסף, ולא מתבייש לשלם על שירותים, אני מקווה שמשרד הפנים יזרוק את הבקשה שלכם מכל המדרגות.

יש משהו מאוד צורם בהעלאת הארנונה בלב של משבר כלכלי. זה כאילו מנסים לשדר לעולם “התושבים שלנו חסינים ממיתון”, ו”אצלנו הכל בסדר”, אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. האם זמן בו לחלק נכבד מהתושבים שלכם יש פחות נראה לכם כמו זמן ראוי לבקש מהם יותר?

אך זו אפילו לא הסיבה העיקרית בגינה איני חושב שעליית המחירים שלכם הוגנת. הרשו לי להיות לרגע אגוצנטרי, ולהציג את עצמי ואת מעמי בעיר. שמי ארז. אני סטודנט באוניברסיטת תל-אביב, ואדם צעיר באופן כללי. בנוגע למעמד שהבטחתי? ובכן, לי, כמו לכל הצעירים, יש מעמד של זבל גולמי בעיר הזאת.

העירייה אף פעם לא טרחה לדאוג לי ולחבריי. אין מרעננה מערכת תחבורה ציבורית מספקת למרכזח תעסוקה קרובים (למה צריך לנסוע כמעט שעה באוטובוס עד אזור התעשייה של הרצליה? או ארבעים וחמש דקות לתחנת רכבת, שבאוטו פרטי לוקח להגיע אליה עשר דקות?), שלא לדבר על לעיר הגדולה תל-אביב, ובתוך זה לאוניברסיטה שלה. ואם כבר סטודנטים, לא רק שלסטודנטים של עירכם אין דרך נוחה להגיע לאוניברסיטה (אלא אם כן התברך מזלם באוטו), הם גם לא מקבלים שום הטבה בארנונה, כפי שנהוג לעשות בערים רבות, כולל תל-אביב, באזור.

גם מצב התשתיות על הפנים. כבישי העיר מלאים בבורות, שיבושים, פתחי ביוב בולטים ופסי האטה בגובה של הר קטן – מבלי להתחשב בכלי הרכב שצריכים לנסוע עליהם. כבר אמרתי שאהיה אגוסצנטרי, אז ארשה לעצמי להמשיך: בתור רוכב קטנוע בעיר, אני חייב להעיד שרעננה היא המקום הכי מסוכן שאני מכיר מבין הערים בהן רכבתי. לא אחת הגעתי לאחד מתוך עשרות מפגעי הכבישים והודתי לאלוהים, בו אני לא מאמין בדרך כלל, שהצלחתי לשמור על שליטה בכלי הרכב שלי, ולא החלקתי בעקבות המפגע (בין אם זה בור בכביש, כביש שלא סלול טוב, מכסה ביוב בולט מאוד הממוקם באמצע הנתיב ועוד) לפציעה בינונית עד קשה. עד כדי כך. וזה עוד בלי לדבר על רמזורים שבלילות לא מזהים אופנועים, ונשארים אדומים לנצח, או פחות עד שמכונית תגיע משום מקום ותפעיל את המנגנון האוטומטי להפיכת הרמזור לירוק.

יש גם את עניין מקומות הבילוי הלא קיימים, המבחר הנאה של פאב וחצי בדיוק לתושבי העיר, צביעת מקומות החניה בכחול-לבן (ככה שעכשיו גם את החברים מחוץ לעיר לא אוכל לפתות לבוא כשאספר להם שהחנייה בחינם), סגירת חלקים נרחבים של העיר בסופי השבוע, מערכות ניקוז שקורסות בכל חורף מחדש, שיפוץ רחוב אחוזה שמשום מה לא מתקדם לשום מקום (עדיין יש ברחוב הראשי שלנו חלקים שלמים שפשוט לא מיועדים להולכי רגל, וההליכה בהם בשעות צפופות היא סיוט ממושך) ועוד.

זו לא שיש לי בעיה לשלם לכם יותר, עיריית רעננה היקרה. למרות הכל, אני אוהב לגור כאן, והעובדה שלא עברתי מכאן, כמו רוב חבריי, לעיר אחרת ברגע שיצאתי מקן ההורים, אומרת משהו. מצד שני, אני נאלץ להדבק למנטרה ישנה כדי לסכם את דבריי: רוצים יותר? תנו יותר.

הדבר היחיד שיותר גרוע מלרכב על קטנוע בגשם שוטף: לרכב על קטנוע בברד.

או גם: לעזאזל, זו הייתה טבילת אש, או בעצם טבילת מים שהייתי מעדיף להמנע ממנה. החדשות הטובות (בשבילי. בשבילכם לא כל כך בטוח) היחידות שאני יכול למצוא בכל הסיפור הזה הן שלא איבדתי שליטה ולו לרגע אחד על הקטנוע החמוד שלי, ולמרות שהגעתי הביתה כשפלג הגוף התחתון שלי ספוג במים בצורה הכי רטובה שיכולה להיות (פלג הגוף העליון ניצל תודות למעיל רכיבה עמיד לגשם, שאכן התגלה כעמיד לגשם), זה היה בחתיכה אחת, בלי שום נפילות או החלקות או בלימות מבהילות.

ואם כבר אנחנו כאן, אני נזכר שלמרות שהקטנוע הזה ברשותי כבר שבוע וחצי, עדיין אין לו שם. חצי שוקל לקרוא לו “בראד”, על שם דמות מיתולוגית ממופע הקולנוע של רוקי, וגם על שם הברד שהוא ואני נאלצנו לסבול בדרך מהאוניברסיטה הביתה היום. יש לכם רעיונות טובים יותר?