כשזה נוגע לקומיקס האהוב עליי בכל הזמנים, אני די רגיש.

Bone של ג’ף סמית’ היא סדרת קומיקס עצמאית שהסתיימה לה לפני אי אילו שנים. היא סיפרה על שלושה בני דודים שהגיעו מ-Bonville אל עמק קסום, ונקלעו להרפתקה קסומה עם כל מיני מלחמות, דרקונים, נסיכות ושקרים. סגנון הציור הילדותי חשף את כישרונו העצום של סמית’ כמאייר בכלל וכקומיקסאי כפרט.

הגליון הראשון הוא דוגמא נהדרת לאיך מספרים סיפור בתמונות, איך בונים פריימים מושלמים, אך נותנים הרגשה של תנועה ושל זמן באמצעות ריבועי קומיקס. קשה לי להעביר כמה אני אוהב את הסדרה הזאת במילים, אבל, כאמור, תואר “הקומיקס האהוב עליי” זה לא משהו שהולך ברגל.

אז כן, אני רגיש לעניין. הידיעה על כך שהספר הראשון (מתוך תשעה) תורגם ויצא בעברית קצת משמחת אותי. בכל זאת, קומיקס בעברית, מתנה נהדרת לתת לאחייניות או לכל מי שלא שולט בעברית אבל מוכן לפתוח את הראש והעיניים ליצירה נהדרת ומרשימה. מצד שני, סקירה של החוברת הראשונה, שפורסמה במלואה בוואלה, מעלה תהיות.

למה Fone Bone הפך לבני בון? Phoney Bone הוא בלופר בון? ולמה הלוגו, שנמצא בעמוד הראשון, נראה כמו איזה לוגו של קומיקסים זולים שפורסמו בארץ בשנות השבעים?

ברור לי שיש בסדרה הזאת, ובמיוחד בעניין השמות, החלטות תרגומיות לא פשוטות. Bone לא עובד בעברית, אי אפשר לכתוב את המילה הזאת בכלל. אז הופכים את זה לבון, שכבר נשמע פחות טוב, וזה, נניח, לגיטימי. אבל אם כבר בון, למה לא פון בון? פוני בון? זה נשמע מגוכך, אבל הרבה פחות מסורבל מהתרגומים, שמוציאים מהשמות את הזרימה ואת האוויר. לא שאני חושב שהייתי יכול למצוא פתרונות יותר אלגנטיים. אבל עדיין. רגיש, כבר אמרנו?

בסופו של דבר, למרות עניין השמות ועוד כמה קטעים מתורגמים שלא מספיק זורמים לי (בניגוד לדיאלוג המקורי באנגלית, אני מסוגל, בימים טובים, לדקלם בעל פה), מדובר ביזמה די מבורכת. Bone! בעברית! האח! הידד! אני עדיין ממליץ למי מכם שמתמצא באנגלית לא להתפשר, ולקרוא בשפת המקור (במיוחד שניתן להשיג אוגדן שכולל את על הסדרה, על 9 הספרים שבה, בווליום אחד גדול ומרשים ובמחיר הגיוני לאללה) אם עדיין לא עשיתם זאת, אבל טוב לדעת שמעכשיו, הקומיקס האהוב עליי מדבר גם בשפת הקודש.

צירופי מקרים זה דבר משונה, והעובדה שתוך פחות מחודשיים שני יוצרי הקומיקס העצמאיים החשובים והאהובים ביותר (עליי, אבל לא רק) הוציאו גליונות ראשונים של פרוייקטים חדשים שלהם זה כבר לא פחות מפלא. למי שקצת בקיא בביצה הקומיקסאית, אני מדבר על גף סמית, שיצר בעבר את סדרת המופת Bone והוציא לאחרונה את הגליון הראשון של RASL; ועל טרי מור, שיצר את Strangers in Paradise המקסימה, והציא ממש עכשיו את Echo, שלפי התרשמות ראשונה נראית מקסימה לא פחות.

עכשיו מגיע הפירוט, שאולי יצליח לעניין גם את מי שקומיקס לא עומד בראש רשימת התחביבים שלו. לכו תדעו, אולי משהו מהמילים הבאות ידגדג לכם קצת, ויגרום לכם לצאת לחפש את הפרוייקטים (החדשים או הישנים) של היוצרים הנהדרים האלה. ביננו – אם תעשו את זה, תרוויחו. אז שווה להשאר. אולי. לכו תדעו. נתראה אחרי הביפ?

ביפ

אחי הגדול הפנה אותי דרך ה-Reader ל-FreakAngels, ווב-קומיקס מושקע לחלוטין (כל שבוע מתפרסם פרק חדש של 6 עמודים צבעוניים) מאת וורן אליס, אחד מהכותבים הכי מוכשרים ומשוגעים (במובן הטוב של המילה) בביזנס. מצייר את כל העסק פול דופילד. הפרק הראשון אמנם לא חושף יותר מדי, אבל נראה מגניב ומרגיש אווירתי מאוד.

לכו לקרוא את זה. זה חינם!

השבוע דיברו לא מעט על מותו של רב המחבלים עימאד מורנייה, שהלך לעולמו בנסיבות טבעיות שכללו טיל שנפל על רכבו מהשמיים. זה הגיוני, אני מניח. מורנייה הייתה דמות מרכזית בלא מעט אירועיים בשנים האחרונות, עוד אחד מאותם “שטנים מודרניים” שמאוד כיף לנצח.

למרות זאת, קצת חורה לי שמדברים כל הזמן על אותו מחבל. מחבלים, ברוב המקרים, הם לא אנשים נחמדים (היוצא מכלל היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו הוא V, מהאדפטציה הקולנועית של V For Vendetta, וגם שם יש את אלה שיטענו שהוא היה נחמד רק כי הוא רצה להכס לוגינה על נטלי פורטמן), וכל הדיבורים על האיש הלא נחמד הזה, בזמן שאיש אחר, הרבה יותר נחמד ממנו, הלך לעולמו, הצליח לא מעט פעמים לחשוב שהעולם לא תמיד מבין מה שווה את המילים שלנו ומה לא.

סטיב גרבר, שנפטר ביום ראשון האחרון, אף פעם לא היה מסופרי הקומיקס הנחשבים בעולם. הוא לא היה ברמה של אלאן מור, ניל גאימן ודומיהם, אבל הוא בהחלט היה דמות יציבה, קבועה ומוכרת אצל מי שמבין דבר או שתיים בקומיקס. הוא המציא לא מעט דמויות והגדיר-מחדש לא מעט דמויות אחרות, עבד על עשרות כותרים, ותמיד הצליח להשאר שנון, מצחיק ומרתק. אמנם אף פעם לא יצא לי לראות אותו באופן אישי, אבל אני בטוח למדי שהוא היה בחור נחמד, הרבה יותר מאותו מחבל.

גרבר נפטר בעקבות מחלת ראות כזו או אחרת. בבלוג שלו, שמתוחזק היום ע”י חברו מארק אבנייר (גם הוא סופר קומיקס בשם עצמו), הוא המשיך לכתוב עד כשבוע לפני המוות שלו. העדכונים האחרונים ביומן הוירטואלי היו עדכונים רפואיים במיוחד, שנכתבו ממיטתו בבית החולים.

“אני עדיין בבית החולים,” הוא כתב ב-2.2, “הצילומים החדשים הראו שיפור. הנקודות על הראות שלי מתכווצות בקצב איטי אך יציב, מה שאומר שהסיכוי שמדובל בגידול סרטני קלוש ביותר… למען האמת, היום היה היום הראשון מזה שבועות בו הרגשתי טיפה חזק יותר, טיפה בריא יותר”.

באותה מיטה בבית החולים, גרבר לא הפסיק לעבוד. Doctor Fate הוא סופר-גיבור קוסם, שמככב בסדרות מגוונות של חברת DC כבר שנים רבות. בשנת 1983 כתב גרבר חוברות רבות בכיכוב Fate, ובימיו האחרונים הוא עבד על מיני-סדרה חדשה של אותו גיבור.

“שום דבר חדש לדווח מבחינה רפואית,” הוא כתב ב-4.2, במה שהפך לפוסט האחרון בבלוג שלו, “אני ער באמצע הלילה, עובד על Doctor Fate. אעדכן אתכם במה שקורה במהלך היום-יומיים הקרובים”.

הבלוג הזה, שמכיל כנראה כמה מהמילים האחרונות שאותו יוצר שפך על המקלדת שלו, כולל גם לא מעט תגובות של המעריצים והקוראים שחלקו לו כבוד אחרון, וקישורים למאמרי הספד של עיתונים נחשבים ברחבי העולם, שמצאו לנכון להקדיש גם לאדם המוכשר הזה מילים של הערכה. טוב לדעת שיש עדיין כל מיני עיתונאים שיודעים לתת מילה טובה גם לטובים שהולכים.