יאיר לפיד כתב השבוע בטור שלו ב”שבעה ימים” בידיעות אחרונות את אחד המאמרים המכעיסים והמעצבנים ביותר בעולם.
למי שלא קרא, הוא כתב על תאונת הדרכים שהתרחשה לפני כשבועיים בין הג’יפ של עו”ד דורי קלגסברג לבין הפיאט של יבגניה וארתור וקסלר. לפיד תוקף במאמר שלו את כל ההתקפה הציבורית שלטענתו נערכה כנגד העו”ד המסכן מאז התאונה. “הוא לא התכוון,” יאיר אומר (זה לא ציטוט מדוייק, אין לי כח לקרוא את המאמר שוב כדי לצטט באמת, אבל זו רוח הדברים): “מספיק עכשיו כל חייו הוא יצטרך להתמודד עם המבטים המאשימים וההרגשה שכל מה שהוא בנה בחייו נהרס ברגע אחד של תאונה. ההתקפה הציבורית הזאת לא הוגנת.” יאיר לפיד מציין גם שהוא מיודד עם אותו עו”ד קלגסברג, אך מוסיף בפיסקה האחרונה, כדי שלא נתבלבל חלילה, שהקרבנות האמיתיים של התאונה הזאת הם בני משפחת וקסלר (שנהרגו במקום. אמא ובנה בן ה-6). שלא נתבלבל, כי הרי בשאר המאמר הוא ניסה לגרום לנו להבין שזה בדיוק להיפך.
המאמר של לפיד כל כך מרתיח אותי מכמה סיבות:
1. כתב את זה יאיר לפיד. זו סיבה טובה מספיק לכעוס.
2. עובדות הן עובדות. הפיאט של משפחת וקסלר עמדה ברמזור אדום בכביש עירוני. הג’יפ שפגע בה, מה לעשות, לא עצר ולא האט ברמזור. מי שראה את תמונות התאונה לא צריך להיות מומחה תעבורתי כדי להבין שזו לא תאונה שמתרחשת מפגיעה של חמישים קמ”ש ומטה. הג’יפ נסע במהירות מופרזת, בדרך עירונית, מסיבה כזו או אחרת לא שם לב לרמזור ולאוטו שעמד בו. המחילה היחידה כאן היא אם הבלמים שלו התנתקו, אבל אני מאמין שאם זה היה קורה העיתונים כבר מזמן היו כותבים על זה.
ברגע שבן-אדם מתיישב מאחוריי ההגה, הוא לוקח על עצמו אחריות. ברגע שבן-אדם מתיישב מאחוריי הגה של אוטו כבד (וגם ג’יפ נכלל בהגדרה הזאת) – האחריות גדולה הרבה יותר. בהתנגשות במהירות גבוהה בין ג’יפ לפיאט – אין שום סיכוי לפיאט. העו”ד הנכבד לקח את האחריות הזאת, ומסיבה כזו או אחרת לא עמד בה. אני לא רוצה להכנס לספקולציות על למה. הוא פשוט לא. הוא גרם לתאונה, לא הפיאט של וקסלר שעצר ברמזור אדום. הוא ממש ממש לא הקרבן כאן.
3. “הוא לא התכוון.” יאיר לפיד חוזר וכותב, ואפילו מעז להשוות את התאונה הנ”ל לתאונת דרכים נוספת שהתרחשה בשבוע האחרון בו נהג משאית דרס למוות את ביתו הקטנה כשנסע ברוורס ולא ראה שהיא רצה אחריו. ברור לי שגם נהג המשאית הנ”ל וגם העו”ד הנכבד לא התכוונו. ועדיין, יש הבדל עצום בין המקרים. נהג המשאית נהג כחוק. הנסיבות הטראגיות הביאו את ביתו לעמוד בשטח המת של המשאית. נהג הג’יפ, לעומת זאת… פשוט לא עצר באדום.
4. “הוא לא התכוון” לא פוטר מאחריות. יגאל עמיר טוען שהוא לא התכוון לרצוח את רבין, אלא רק “לשתק אותו”. ברור לי שזו השוואה מוגזמת לחלוטין – ועדיין. אי-כוונה לא פוטרת מאחריות. ההיעלמות מעל פני האדמה של העו”ד לאחר התאונה, ללא שום מילת התנצלות או הסבר, לא מוסיפה לו נקודות.
5. ההתקפה הציבורית במקרה הזה היא גם קצת סימבולית, כי כל המקרה הזה הוא קצת סימבולית. הרי בעלי ההון והשלטון, בהם נמצא העו”ד הנכבד, דורסים את האזרח הקטן כמעט בכל יום בחייהם. זו פשוט הפעם הראשונה שהדם היה אמיתי, ולא סמלי.
היי, אני חן, אם תסתכלו בפרופיל במקום בו אני יכולה לכתוב כמה מילים על עצמי, זה מה שתראו:
חיילת כל ימות השנה מלבד לשישה ימים בחודש בחור בדרום שאיש לא מכיר ואיש גם לא אמור מפאת בטחון שדה.
מתפקדת גם כבאפיסטית נחרצת, בורה מוזיקלית, ומנסה לגמוע כמה שיותר ספרים בכמה שפחות זמן.
אין הרבה מעבר לזה, או לפחות לא כשהשעה היא רבע לשתיים בלילה והמוח עובד לאט. בי נשבעתי לכתוב והרבה, ארז משום מה הסכים לקפריזות שלי והנה אנחנו היום במעמד מרגש זה.
אני וארז נפגשנו לראשונה בלשכת גיוס, בעודי באה לצו ראשון שלי לפני שנתיים תמימות ואף מעבר, הוא לא זוכר את זה, סוג של הכחשה כנראה, אבל זה לא עזר כי באתי אליו בהפוכה והנה אני חיה ובועטת (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
אז הצטרפתי לנבחרת הכתיבה המשובחת (100 אחוז של משובחות, שבנתיים זה אני וארז אז אין מי שיהרוס את הסטטיסטיקה), נתחיל בקטע קצר, בכל זאת, אנחנו עוד לא מכירים כל כך טוב.
מעשה שהיה כך היה:
שלושה הומואים נוסעים ברכבת…
האין זה נשמע כמו שורת פתיחה של בדיחה, ועוד אחת מוצלחת? ובכן, נסיעת הרכבת שלי מת”א לבאר שבע בתאריך ה-16.4.06, נראתה ככה. 4 מושבים, 1 מהם מאוייש על ידי, 3 האחרים ע”י ההומואים הנ”ל. קחו את כל הסטריאוטיפים שיש על הומואים, רכזו אותם בשלושת החיילים האלה, והרי לכם 3 דמויות קריקטוריסטיות לחלוטין + נסיעת רכבת חוויתית במיוחד אחת. זה התחיל מזה שאחד מהם ביקש מחברו מסקרה (ועל כך קיבל את התשובה: התיק שלי ממש נהיה בית מרקחת, המסקרה שלך, עוד איפור וכמובן קונדומים!), שם אותה לעיני כל הרכבת, השלישי אומר לו “יש לך פה גוש” ומוריד אותו לראשון ששואל בתגובה “זה נראה כאילו שמתי מסקרה?”, זה ממשיך מזה שהשני מספר על זה שהבחור הנוכחי שלו לא מצלצל אליו כבר כמה זמן “ומצידי שיתקע לעצמו אצבע בתחת”, תוך כדי שהם קוראים אחד לשני “חמודה”, האחד אומר לחברו “איזה גבר, טוב לא ממש גבר…”, הראשון מספר שכולם בבסיס שלו מתים עליו “אני המלך של הבסיס, או יותר נכון המלכה”, גם היה לו חור במדים בדיוק באיזור בו אני בטוחה, הוא ישמח להשתמש כשיעבור איזה תחת בסביבה, ולסיום, הבחור השלישי שהכיר אותם רק אז כנראה, עבר מושב כדי לישון, כשהבחור הראשון (aka המלכה של הבסיס) עוקב אחריו כדי לשאול אותו אם הוא מעוניין בבחור השני ( aka אצבע בתחת) שכנראה בכלל שם פעמיו אל איזה טבח אחד שהוא כהגדרתו “אחד החתיכים”, למרות ש”אויש נו אצלך כולם הם אחד החתיכים”. איך שכחתי שאצבע בתחת סיפר על התחפושת שלו מפורים שעבר (צללית לבנה, מכנסי דפוקותי וכו’), ושהם שאלו זה את זה: “אתה בא למצעד?” “איזה מצעד?” “מצעד האמבות הרקובות, מה נראה לך?”, והוחלט להשקיע במיוחד בתלבושות למצעד. למרות שכן נפסלה ההצעה להגיע לתאטרון בבאר שבע ולעלות על בגדי דראג רק בשביל הצחוקים. וזה היה סופה של ההרפתקאה ההיא.
אולי זה נראה לכם קצר וקליל, אבל אני מבטיחה לכם שהנסיעה הזו הייתה ארוכה מאוד, ואני, בעודי מחניקה צחוק הצלחתי לקרוא בערך פיסקה מהספר בו הייתי (שעה וחצי נסיעה רבותי).
לסיום (הקש סולמית), הנה תמונה ישנה, צולמה מאוטובת”א, העיר היחידה שיכולה לספק כל כך הרבה חומר מסוג זה, אני חושבת שזה צולם לפני שנה וחצי בערך.
תהנו.
אמיר שלח לי את הלינק לאתר הבא, של חברה לעיצוב תעשייתי. יש שם המון דברים סתמיים, אבל גם לא מעט דברים די מגניבים.
בקושי פתחתי את הבלוג הזה, וכבר אני צריך עזרה. אני חלש.
כך או כל, כדי לגוון, לחדש ולהיות מאגניבים באופן כללי, החלטתי לפתוח את הבלוג הזה לעוד כל מיני כותבים. הסיבה העיקרית שבלוגים של יותר מאיש אחד תמיד נראים הרבה יותר מגניבים. הסיבה המשנית היא שאני ממש לא בטוח שיהיה לי זמן לטפח את פינת הרשת הזאת לבד.
אם אתם רוצים להצטרף לחגיגה, חושבים שיש לכם מה להגיד ואיך להגיד את זה, אתם מוזמנים להשאיר תגובות בפוסט זה, לא לפני שתירשמו לאתר. התגובות המקוריות והמגניבות ביותר יזכו בזכות (ולא בחסד!) לקבל יוזר מיוחד שיתן להם לכתוב דברים בבלוג. מה איכפת לכם לנסות? במקסימום תמכרו את זה אחר כך באיביי.
שימו לב – מכיון שאני נותן פרוטקציה לבני משפחה, הכותב הראשון שנוסף הוא דניאל, בן דודי (למעשה הוא בן-דוד שני. אמא שלי בת דודה של אמא שלו). תנו לו בכבוד תנו לו גם בבום טראח.
יעל, בחורה חביבה, התפטרה לא מכבר מעבודתה במרכז תל-אביב. מכיון שהיא גרה בכפר-סבא (עיר האורות והאושר), היא נאלצה בזמנו לקחת כל יום רכבת לעבודה. באופן לא כל כך מפתיע, רוב מה שיעל אמרה (או כתבה) בימים אלה היו תלונות שונות ומשונות על התנהלות רכבת ישראל. והרי זה ברור. הרכבת בארץ ידועה בלוח זמנים יציב בערך כמו תיקרת פל-גל ממוצעת, עובדים בעלי השכלה ממוצעת של גן טרום-חובה ומחירים שלא היו מביישים את עמיר פרץ אם היה שומע איך מתרגמים אותם לדולרים.
כך או כך, בערך במקביל להתפטרותה של יעל, התחלתי אני לעבוד באיירפורט סיטי, שהוא איזור תעשייה יחסית חדש צמוד לשדה התעופה הלאומי שלנו. מכיון שאני: א. גר ברעננה, ב. חבר אוטו, אני נאלץ כל בוקר להתנייד לעבודה בעזרת התחבורה הציבורית. מכיוון שאין תחנות רכבת קרובות, אני מבלה את מיטב שעות הבוקר והערב שלי באוטובוסים אדומים/ירוקים של אגד. מי היה מאמין. “לא איכפת לי מה תגידי,” אמרתי ליעל אחרי השבוע הראשון בעבודה: “כמה שהרכבת הייתה גרועה, זה שום דבר לעומת אגד.” “ברור,” יעל ענתה בקור רוח: “זו הסיבה שנשארתי ברכבת. למרות כל התלונות, יכולתי תמיד לעבוד לנסוע באוטובוסים של אגד. זה פשוט הרבה יותר גרוע מכל דבר אחר, אז נשארתי עם החרא המוכר אבל הנסבל של רכבת ישראל”.
אוה, אגד. הנהגים האנטיפטיים (פעם אחד מהם קרא לי “מפגר” כי לא היה לי את סכום הכרטיס המדוייק), לוח הזמנים הרעוע (‘לא, מה שכתוב באתר זה לא אומר, זו סתם המלצה’ זה ציטוט אמיתי לגמרי של אחת העובדות שם), חוסר בכרטיסיות (“אם אין כרטיסיות כמו שאתה צריך אצל הנהגים, אתה יכול לנסוע לתחנה מרכזית כפר-סבא לקופות שם, שפתוחות כל יום בין 12:00 ל13:30, ולקנות שם” אמרה לי המוקדנית. הסברתי לה שלא רק שאני עובד בשעות כאלה, אלא שהמחיר של הנסיעה לכפר סבא יעלה בלי בעיה על ההנחה שהכרטיסיה נותנת לי בכלל, ולזה היא ענתה: “נו, אם ככה אז אתה בכלל לא צריך כרטיסיה). הנה תמליל אחת הנסיעות האחרונה שלי באגד. אולי המוזרה וההזוייה ביותר בחיי.
יום חמישי בערב. חוץ מראשון בבוקר, זה הזמן הגרוע ביותר לעלות על אוטובוס. המוני חיילים עם תיקים ענקיים ונשק בדרכם הבייתה תופסים את רוב מקומות האוטובוס, מה שבשילוב עם לוח זמנים שונה לחלוטין מזה של שארית השבוע (לא ברור למה, האמת) ונטייה מוזרה של הרבה אוטובוסים פשוט לא לצאת, גורם לעומס חסר תקדים בנסיעות. אם בימי השבוע הרגילים אין שום בעיה למצוא מקומות ישיבה בדרך הביתה, הרי שביום חמישי בערב אני בדרך כלל מוצא את עצמי דבוק ומחוץ לדלת בלי אפשרות לזוז או לנשום. אבל, ביננו, מה לא עושים בשביל להגיע הביתה מהעבודה.
כך, למקרה ששכחתם, נראה אוטובוס:
כך או כך, באותו יום חמישי של נסיעה ביזארית המצב נראה דווקא חצי מבטיח. הצלחתי להתייצב ראשון בתור לעלייה לאוטובוס כשהוא עצר, והצלחתי לראות שיש בו עוד מקום אחד או שניים פנויים. הסתכלתי לראות שאין אף אדון מבוגר שיהיה זקוק לישיבה יותר ממני, וכשראיתי שמאחוריי משתרך תור של חיילים בלבד, נרגעתי בידיעה שיהיה לי מקום לשבת.
כרגע יהיה זמן טוב לציין שבאותו יום תיק הגב שלי היה עמוס במיוחד. שתי קופסאות יחסית גדולות של תוכנות שלקחתי מהעבודה הבייתה + ספר מאוד עבה שקראתי באותם ימים + חולצה ארוכה שהורדתי מפאת החם (לא לדאוג, מתחתיה הייתה לי חולצה קצרה. לא עליתי לאוטובוס חשוף חזה, למרות שזה רעיון די מגניב). עליתי לאוטובוס וגיליתי גברת עומדת במעבר, ממש קרוב לכניסה לאוטובוס, עם הגב אליי. ביטלתי מייד את האפשרות שברצונה לרדת (אחרת היא הייתה יורדת, ולא עומדת), וראיתי שהיא מדברת עם אנשים שיושבים בחלק הפנימי ביותר של הרכב. הבנתי שהיא בטח קמה לזרוק משהו או לשאול את הנהג שאלה, וכנהוג לישראלים, לא הבינה שהיא חוסמת לגמרי את המעבר. “סליחה, גברתי?” אמרתי לה, והיא הסתכלה עליי במבט מאיים, וזזה חצי מילימטר כדי לתת לי מרווח מעבר. נדחסתי. תיק הגב העמוס היה תלוי לי על הגב (אתם יודעים, כמו ילקוט), ולפתע הרגשתי שהגברת ממש מרביצה לתיק באלימות. הסתכלתי עליה מופתע, והיא, ללא אזהרה מוקדמת, התחילה לצעוק עליי: “חוצפה! אתה פשוט חוצפן!” “גבירתי, מה הבעיה?” שאלתי אותי, אבל היא לא ענתה ורק המשיכה לצעוק: “חוצפה! אתה חוצפן! חוצפןןןןןןןןןןןן!”. משכתי בכתפיי בחוסר איכפתיות, והתיישבתי בכיסא הסמוך.
“היא רק התעצבנה בגלל שהתיק שלך עמוס.” הסבירו לי שני אדונים שישבו בזוג הכסאות הסמוך לשלי. הגברת עדיין עמדה קרוב ושמעה כל מילה. “כן, נו, אבל מה יכלתי כבר לעשות?” שאלתי אותם. “יכולת להוריד את התיק.” הם ענו. “כן,” הסברתי להם לאט: “אבל מתי בדיוק? הרגע עליתי לאוטובוס, היא חסמה את כל המעבר ממש קרוב לנהג. להוריד את התיק יכולתי רק כשהתיישבתי. אם כבר היא חוצפנית שהיא חוסמת את הדרך לכל מי שמנסה לעלות עכשיו לאוטובוס.” האדונים הסתכלו אחד על השני, משכו בכתפיהם ואמרו: “כן, האמת שאתה צודק.” הגברת הסתכלה עליי במבט רושף אש. עשיתי לה שלום עם היד, חייכתי, ושמתי את האוזניות של האייפוד בפול ווליום.
ואז זה היכה בי. חם. ממש ממש חם. הרמתי את היד כדי לפתוח את המכסה של המזגן וגילתי שהוא כבר פתוח ופשוט לא מוציא אוויר. הורדתי לרגע את האוזניות ושמעתי את הגברת החוסמת מדברת (או יותר נכון – צועקת) עם נהג האוטובוס על אותו נושא בדיוק: “לא יכול להיות שאין כאן מיזוג!” היא צעקה. הנהג ניסה להיות רגוע: “גבירתי, אני סובל בדיוק כמוך אבל אין מה לעשות בקשר לזה עכשיו, המזגן פשוט התקלקל.” “לא!” התעקשה הגברת והמשיכה לצעוק: “אתה חוצפן! זו אחריותך לבדוק שהאוטובוס עליו אנחנו נוסעים תקין!” “גבירתי, האוטובוס תקין לגמרי, הוא נוסע טוב ואין בו שום בעיות, פשוט נגמר הגז במזגן. עכשיו בבקשה תחזרי לשבת, את חוסמת את המעבר.” “אתה לא תגיד לי מה לעשות, חוצפן! אני רוצה להתלונן!” “בסדר גמור,” הנהג המשיך: “תרשמי את מספר שירות הלקוחות של אגד, או אפילו את הכתובת, ותתלונני. אני סובל בדיוק כמוך ואין לי שום דבר לעשות בקשר לזה.” “לאאאאאאא! חוצפןןןןןןן!” הגברת כמעט התפוצצה: “אתה אשם! אתה לא בדקת! אני מתלוננת אליך!” “אבל גברת,” הוא הסביר בטון דיבור עצבני: “תביני, אין לי מה לעשות. אני לא מייצג את אגד, אני כולה נהג פרילנסר, זה אפילו לא האוטובוס שלי. עכשיו בבקשה, את חוסמת את המע–” “לא איכפת לי מה אתה!!! תחזיר לי את הכסף!” “סליחה?” “מה ששמעת. תחזיר לי ולכל שאר הנוסעים את הכסף, עכשיו!” “גברת!” הנהג עכשיו ממש צעק: “אני לא אחזיר לך את הכסף ולא כלום. יכלת לרדת בתחנה הראשונה אחרי שיצאנו ולחכות לאוטובוס הבא, ואז נגיד שזה היה הגיוני, אבל את כבר שעה על האוטובוס הזה. תכתבי לאגד, אני מפסיק את הוויכוח הזה.” הנהג נתן גז פתאומי שגרם לגברת למעוד. היא הסתכלה עליו במבט של ‘אתה עוד תראה’ וחזרה מוכת הפסד למקום שלה.
שמתי בחזרה את האוזניות, אבל בעצמה נמוכה, ככה שיכולתי לשמוע מה שהלך באוטובוס. מעבר לרטינות על החום, שני האדונים מהכיסאות לידי המשיכו לדבר בינהם על עניינים שברומו של עולם (כמו על זה שהנהג צעק על הנוסעת הזאת, וכו’ וכו’). בחור שעלה אחריי בתחנה עדיין היה לייד הנהג, והתווכח איתו על התשלום. לפי מיטב הבנתי, הוא לא הסכים לשלם מחיר מלא על הנסיעה כי זה נראה לו מוגזם. הנהג בהתחלה התווכח, ואז פשוט נמאס לו והוא שאל “נו, אז כמה כסף אתה מוכן לשלם על הנסיעה הזאת?” למיטב זכרוני הם סגרו על איזה חמישה שקלים, והנהג פשוט השלים מהכסף שלו, כי כבר נמאס לו מכל הוויכוחים.
הנסיעה המשיכה להיות ביזארית. בשלב מסויים נמאס לי לשמוע את חצי האוטובוס שהגברת מתחילת הנסיעה הצליחה להסית נגד הנהג צועקים עליו שחם להם, ומצד שני את שני האדונים שאמרו ש”עשהיינו ילדים היינו נוסעים בחמסינים של 50 מעלות בלי מזגן, זה כלום זה!”, ולגלות שהקולות המוזרים לא מגיעים מהאייפוד, אלא מהזקנה לידי שכל הזמן רטנה שהיא רק רוצה לישון אבל היא לא מצליחה להרדם בכל הרעש הזה.
הרעש קצת ירד בפתח-תקווה, כאשר הגברת המחוממת ירדה, ואיתה אחד משני האדונים וגם הזקנה שישבה לידי. התרווחתי במושב, הגברתי את המוזיקה, וכבר האמנתי שהמשך הנסיעה תהיה שקטה ורגועה.
המשכתי להאמין בזה עד שהאוטובוס עצר בהוד השרון, ועלתה נערה לא יפה במיוחד, עם דובי ענק (לא כזה ענק, אבל די גדול), שממש לא התחבר עם העובדה שהאוטובוס עדיין היה די מלא. האדון שנשאר קם והציע לה לשבת במקום לידו. הנערה ציחקקה, דחפה את הדובי למושב ליד החלון, והתיישבה בעצמה ליד הדובי, במושב המעבר. ואז היא חשבה רגע, שזה לא כל כך הוגן שהאדון קם בשביל שהדובי שלה יוכל לשבת, ודחסה את עצמה איכשהו אל מתחת לדובי. האדון חזר לשבת במקומו, ופיטפט לו עם הנערה. מנקודת המבט שלי, לעומת זאת, זה נראה כאילו האדון מדבר עם הדובי הענק שהנערה ישבה תחתיו:
העברתי לשיר רועש במיוחד, שהעביר לי את שארית הנסיעה עד צומת רעננה. ירדתי, ונחרדתי לגלות כמה אני מזיע. כנראה שבאמת היה ממש חם באוטובוס. ראיתי שהאוטובוס שמגיע מצומת-רעננה אל הבית שלי מחכה בתחנה שלו, ושקלתי אם לרוץ כדי לא לפספס אותו. ‘לא,’ אמרתי לעצמי: ‘היה לי מספיק אגד ליום אחד, את שארית הדרך אני אעשה ברגל’ – וכך מצאתי את עצמי, אחרי 20 דקות, בבית במצב זיעה עליו לא נשמע בתולדות היקום.
והכי יפה בכל הסיפור, שברור לי שהנסיעה של מחר בבוקר, יום ראשון עם כל החיילים והחמסין, תהיה הזוייה לא פחות.
שלום. שמי הוא טרוי מק’לור. אתם וודאי מכירים אותי מסרטים כמו…
אההה…
אממםם…
רגע. נתחיל את זה מהתחלה:
שלום. שמי הוא ארז רונן. אתם וודאי מכירים אותי מ’במה חדשה‘, ‘לחזירים אין כנפיים‘, ואולי אפילו מהמיילינג ליסט המיתולוגית – “בלוג זה לחלשים”.
כןכן, לחלשים. הסיפור בקצרה: לפני כשנה וחצי החלטתי לשתף מספר מסויים של אנשים באירועים מסויימים מחיי, המלצות על כל מיני דברים (החל מדיסקים עד ללינקים ביזאריים ברשת) וחלקי פרוייקטים שאני עובד עליהם (סיפורים וכו’). מכיון שאף פעם לא משך אותי עניין הבלוגים (משום מה אף פעם לא הבנתי למה שאנשים ירצו כל כך לשמוע את מה שיש לי להגיד על חיי) האינטרנטיים, החלטתי להאכיל אנשים בכח: פתחתי רשימת תפוצה (מיילינג ליסט, בלשום העם), ושלחתי למי שנרשם, דרך הדוא”ל, את ה’פוסטים’ של אותו “בלוג-דרך-רשימת-תפוצה”.
היתרונות ברורים. יש לי שליטה מלאה על מי שיכול לקרוא את הפוסטים, אני יכול לראות מי קרה את מה, ואנשים מקבלים את זה ישר לתיבת הדוא”ל שלהם – ככה הרבה יותר קשה להתעלם מזה. השם של רשימת התפוצה הנ”ל, מן הסתם, היה “בלוג זה לחלשים”.
אה-מה-מה, היו גם חסרונות לרשימת התפוצה הנ”ל. מעבר לכך שלא היה לי מספיק זמן בשביל לעדכן אותה דרך קבע, היא גם הייתה מאוכסנת באאוטלוק-אקספרס שלי. כן. הייתי טמבל מספיק בשביל לשמור את הרשימה בתכנה של מייקרוסופט. התוצאה ידועה מראש. יום אחד נכנסתי למחשב וגיליתי שמייקרוסופט החליטה, בלי לשאול אותי כמובן, למחוק את הרשימה. 30 כתובות דוא”ל שאת רובן אין לי סיכוי למצוא שוב הלכו קאפוט. להתראות נעורים, שלום אהבה.
החלטתי לוותר. אף פעם לא הייתי מהנלחמים, וגם ככה, כפי שכבר כתבתי, לא היה לי ממש זמן לעדכן את הרשימה הנ”ל. שמתי איקס על החלק בראש שלי שניג’ס לי לכתוב עוד פוסטים, ולאנשים ששאלו מה קורה עם הרשימה (תודה בר!) אמרתי שלצערי היא הלכה בדמי ימיה, יהי זיכרה ברוך, זצ”ל וכו’.
כמה חודשים לאחר שהחלק הזה של חיי עבר, אחי הגדול, שייבדל לחיים ארוכים, אמר שהוא קנה דומיין-ניים, וממש בא לו להתקין וורד-פרס בעברית כדי לראות איך זה עובד, אבל שלו אין ממש מה לעשות בזה, ואם אני רוצה.
וורד-פרס, למי שלא יודע, היא מערכת בלוגים. כל מי שיש לו שטח איכסון באינטרנט (+מסד נתונים, כמובן), ואין לו כח להתעסק עם כל מיני ישראבלוגים וחברים כאלה, מוזמן להוריד את המערכת, להתקין אותה ברשת – והופל’ה – יש לו בלוג עסיסי ונחמד, עם אפשרויות ניהול מתקדמות שאין סיכוי למצוא בשום מקום אחר.
אמר לי ‘אפלטון’, אמרתי ‘למה לא’. יאללה, תמיד נחמד שיש בלוגים ברשת. אפשר להשתעשע, ובכלל, עכשיו כשאני כבר לא עובד ב’יס’ ומדוכא מהחיים, יש לי הרבה יותר זמן (וחשק) לכתוב דברים שמתאימים לבלוג.
וכך נולדה הגירסה החדשה של ‘בלוג זה לחלשים’.
מה יהיה לנו כאן? פחות או יותר מה שהיה ברשימת התפוצה. סיפורים, הגיגים, מחשבות, תמונות (סקציה חדשה, בעיקר בזכות המצלמהפון שלי, אבל יהיו גם תמונות ברזולוציה גבוהה, לא לדאוג), המלצות, ביקורות ומה לא. תשארו. יהיה מצחיק, ויעשה נעים בגב.
העיצוב הדיפולטי הקצת מעפאן של הוורד-פרס לא יהיה כאן לעד. בעתיד מובטח עיצוב חדש ומרענן, סקציות מטורפות ושיגועים לא קטנים.