אתמול קפץ אליי חבר מוכשר בשם אדם ג’קס, שהולך לצייר את סיפור קומיקס שאכתוב, ויתרחש בעולם “לחזירים אין כנפיים”. אחרי שפגישה הקודמת שלנו, לפני מספר שבועות, ביססנו דמויות, אדם התחיל לעבוד, ואמש הוא הגיע עם סקיצות של הדמות הראשית.
לדמות קוראים רגש. זה שם קצת דבילי, אבל אפשר לסלוח, בהתחשב בזה שאמא שלה פסיכולוגית. התמונות מוכיחות שלפחות מבחינת האומנות, יש למה לחכות:

(כן. ידוע שהתמונה התחתונה לא כל כך בפרופורציות)
למעטים שתוהים מה קורה עם פרק 23 של “לחזירים אין כנפיים”, שהיה אמור להיות מפורסם כבר ביום ראשון אדווח שהפרק נתקל בקשיי לידה קשים מהצפוי. אפרסם אותו ברגע שאצא מחדר הלידה, כרגע אין לי מושג מתי זה הולך להיות, אבל אשתדל לעשות את זה כבר בימים הקרובים.

שיר: “היי ארז, אפשר לכתוב בבלוג שלך?”

ארז: “כן, סבבה”.

הממ.. זה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי…

אז אני שיר, חיילת על סף השחרור (עוד חודש וחצי!), שחקנית בפוטנציה (מתחילה את המכינה בסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב בקרוב) וזמרת בשקל תשעים (ממש רציתי להוסיף כאן בדיחת מקדונלדס, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום). אני מניחה שאני אכתוב על נושאים שקרובים לליבי כמו תיאטרון (בקרוב – ביקורת על הבכורה של “הלהקה”! נכון שאתם לא יכולים לחכות?!), מוזיקה, שבה אני פחות מבינה אבל משתדלת להשלים פערים כמה שאפשר ואולי אפילו טלוויזיה (לא המכשיר, התכנים).

אז בלי עיכובים מיותרים אני אתחיל בלתת קונטרה למחמאות הרבות שיובל מרעיף על ירושלים. בלי לפגוע באף ירושלמי אני פשוט לא מבינה איך אתם מסתדרים בעיר הנוראית הזאת? היא מדכאת וחד גונית והכי גרוע – אין בה ים! שהוא כידוע הדבר היחיד שמבהיר לתל-אביבים לאיזה כיוון הם נוסעים… ובכל זאת מצאתי את עצמי נוהגת עד ירושלים, עושה רונדלים בחצי עיר ומגיעה לאזור תעשיה שכוח-אל רק בשביל הופעה של Useless ID (מביני דבר יכולים כבר להבין שההופעה הייתה במועדון “הצוללת הצהובה”). לא, אני לא חובבת פאנק גדולה (לפחות לא חיבבתי עד עכשיו), אפילו לא הכרתי את הלהקה יותר מדי לפני זה. אבל יצאתי מלאת עניין מההופעה הזאת. קודם כל, המקום היה חמוד – הרעיון של הפרדה בין אזור ההמתנה והבאר למועדון עצמו מאוד נחמד בעיניי ונותן הרגשה של קונצרט ומהשתי דקות שביליתי בחדר ההלבשה, גם על הלהקות לא חסכו. הסאונד לעומת זאת… יכול להיות שנפלתי על סאונדמן מזעזע אבל הבאלנס היה יותר גרוע מבקולטורה (וזה ממש ממש רע) לא הבנתי אפילו מילה מאף אחד מהשירים של שלושת הלהקות שהופיעו והבסים היו חלשים להחריד. זאת ממש נפילה כי נראה שאת הציוד והאקוסטיקה המתאימים יש להם.

אבל בחזרה להופעות עצמן – ראשונים עלו להקה בשם This Means You שהבסיסט והגיטריסט שלה היו ידידים שלי בתיכון, מה שלא ידעתי לפני שנתקלתי בהם שם, אבל זה לא קשור… אני מתקשה להגדיר את הסגנון המוזיקלי שלהם ולפי ה-MySpace שלהם גם הם לא ממש בטוחים. מה שאני כן יכולה לאמר זה שהם נשמעים טוב, עדיין לא טוב מאוד, אבל מלאים בפוטנציאל (אני לא מאמינה שהשתמשתי בביטוי הזה עכשיו). המתופף הוא הגראולר (שנשמע הרבה יותר טוב בהופעה מאשר בDemo), שני הגיטריסטים שרים (אחד קצת יותר) והבסיסט… אממ… הוא מבססט… ביחד הם יוצרים משהו בין פאנק למטאל, שהולך לכיוון לא רע בכלל. הם ביצעו רק 5 שירים (לדבריהם: “כי זה כל השירים שיש לנו”), התחילו חזק מדי לטעמי, קפצו הרבה יותר מדי ונראו קצת מגוחכים לפעמים, אבל הצליחו לגרום לי לפלוט “וואו!” ו”פששש! הם לא רעים!” בכמה וכמה מקרים.

אחריהם, עלתה הלהקה שעשתה לי את הערב. קוראים להם Cuban B והם 7 (!). הלהקה מורכבת מגיטריסט בסיסט מתופף וזמרת (עד כאן סטנדרטי) חצוצרן, סקסופוניסט וטרומבוניסט. הם עושים סקא שמח ומקפיץ עם המווון כלי נשיפה בפנים, שגורם לקהל לקפץ ולרקוד ולחייך חיוך ענקי לאורך כל ההופעה (שהייתה קצרה יותר מהתכנון, רק 9 שירים). יש להם אתר חדש ומעוצב עם כמה שירים כדוגמא, אבל באמת שצריך לראות כדי להבין. גם להם יש עוד דרך ארוכה ללכת ואני מאוד ממליצה לעקוב אחר התהליך, כי לדעתי הם הולכים להיות גדולים.

אחרונים עלו כמובן Useless ID. ברגע שהם עלו לבמה, עם התו הראשון אמרתי לנועה חברתי הטובה “הנה באים המקצוענים”, ובאמת, אין ספק שהאנשים האלה יודעים מה הם עושים וכל אלמנט בהופעה בדיוק במקום ובמידה הנכונה. הם מופיעים כבר יותר מ-10 שנים ולפי מה שהבנתי הם ענקיים ביפן (yes, they’re big in Japan.. Very funny).הבעיה הייתה שמרוב הופעות חימום לא רואים את ה-Useless והייתי כל כך עייפה שלא הצלחתי להנות עד הסוף. לא נורא, ההופעה הבאה היא בבארבי ת”א המוכר, הטוב והכל כך הרבה יותר קרוב. אה, כן… וכמובן שגם להם יש אתר.

לסיכום, מומלץ לבדוק את שלושת הלהקות (אבל במיוחד את Cuban B!), מה שתוכלו לעשות בהופעות הקרובות שלהם:

This Means You ועוד רבים אחרים מופיעים במועדון הקולטורה אשר ברחוב הרצל בת”א ב- 16.06.06 בשעה 23:00.

Cuban B מחממים את Useless ID (יחד עם Chains of Past Desicions) ביום שישי, 23.06.06 בבארבי תל-אביב. פתיחת דלתות בשעה המגוכחת 24:00!

וזה היה הפוסט הראשון שלי. אני מקווה שהעידכון הבא יגיע גם הוא בקרוב.

חברת אורנג’ יצאה בשבוע שעבר במבצע “אורנג’-דיי”. החבר’ה הכתומים החליטו לנכס לעצמם את יום רביעי, שמעתה יקרא, כאמור, ‘אורנג’ דיי’ (או “יום תפוז” בשפת הקודש). בכל יום תפוז כזה יקבלו לקוחות אורנג’ הטבה מסויימת. התנאי היחיד לקבלת ההטבה היא הרשמה מוקדמת, שיכולה להעשות דרך האינטרנט, דרך חיוג למספר כוכבית יעודי ממכשיר האורנג’ או שליחת אס.אם.אס.

בהתחלה נראה לי קצת מתנשא, כל עניין ניכוס היום. אם משרד הפרסום שעלה על הקמפיין הזה באמת מנסה לגרום לשינוי התודעה הציבורית לכזה בו ימי רביעי יתקשרו לו אוטומטית לחברת אורנג’, יש כאן מקרה קלאסי של קפיצה מעל הפופיק. אבל אחרי מחשבה, נזכרתי שסלקום כבר עשו את זה קודם. סלקום החליטה לנכס לעצמה את רגש האהבה. “ככה זה שאוהבים”, השיר “אהבה” של דניאל סלומון מנסים לשדר לנו את המסר שאהבה=סלקום.
כמובן שזה לא עובד. אהבה, בדיוק כמו ימי רביעי, היא משהו שכבר טבוע עמוק עמוק בתוכנו. אפשר לנכס צבע מסויים, אפשר לנכס צורות גראפיות, אבל קשה לשנות לאנשים דרך חשיבה עד כדי הפיכת עולם המושגים הפנימי שלהם. כשמדובר במונחים כל כך בסיסיים, כמו ימים בשבוע או אהבה, מדובר במשימה בלתי אפשרית, שרק מדגישה את שגעון הגדלות של החברות הסלולאריות.

למרות ההסתייגות השיווקית, המבצע עצמו נחמד מאוד. בשבוע שעבר קיבלו מי שנרשמו מראש 90% הנחה בשיחות בתוך הרשת. השבוע ההטבה נשמעת שימושית יותר, שליחת אס.אם.אסים בחינם לכל הרשתות. כל מי שיש לו אורנג’ מוזמן להרשם. אמנם ברור שאין דבר כזה חינם, אבל כל עוד ה”חינם” הזה בא על חשבון פרסום שגם ככה מתרחש – אין שום סיבה לא לנצל את זה.

תמיד חשבתי שאני מתנגד לשיטת העבודה הישראלית, שמתמקדת ב”סמוך” ואמונה בסיסית ולא מבוססת ש”הכל יהיה בסדר”. עקב ביקור של סמנכ”ל השיווק האמריקאי של החברה בה אני עובד כגרפיקאי, הבנתי שכנראה נדבקתי גם אני בשיטת העבודה הזאת, כי פתאום הגישה שלו, הלחוצה וה”תביא לראות קודם” וה”אני לא סומך על שום דבר מראש” נראית לי לא יעילה.

הליכים שלקחו בעבר חמש דקות בדיוק, לוקחים בשבוע הזה שהוא נמצא פה (שהתחיל אתמול. בוועכס) שלושה ימים. חובת ההוכחה עלינו, ועל כל צעד אנחנו צריכים להביא נימוקים ודוגמאות, בדיוק כמו במאמרים אקדמאיים. רק מה, אם מתייחסים לעובדה שבשלושת הימים הנדרשים להתכונן לפרזנטציה אצלו יכולנו לעשות את הפרוייקט ולתקן אותו גם במקרה והוא לא היה טוב – כל העסק נראה לי טיפה מטופש, שלא לדבר על יקר לחברה. ההבדל בתוצאות, אגב, הוא מינימלי במקרה הטוב, ולא קיים כלל במקרה הרע.

בכלל, הביקור הזה הוכיח לי כמה העולם העסקי בישראל מוזר ולא תואם את מה שהולך בארצות אחרות. הסמנכ”ל הנ”ל, למשל, רצה לקבוע פגישות עם כמה מנהלים של בתי דפוס, כדי לבחון עם מי כדאי לפתוח קשר ולבצע את עבודות ההדפסה שלנו דרכו. הוא רצה שמנהלי בית הדפוס יגיעו לחברה שלנו (שיושבת בקיבינימאט), ישבו חצי שעה-שעה עם המנכ”ל שלנו ואיתו, יביאו דוגמאות, מפרטים טכניים וכו’.
בתי הדפוס אליהם פנינו התקשו שלא לצחוק לנו בפנים. “תבואו אתם לכאן, נעשה לכם סיור, נראה לכם את המכונות.” הייתה התגובה המנומסת ביותר שקבלנו. בדרך כלל בתי הדפוס, שהבינו שכנראה מדובר בלקוח נודניק במיוחד, העדיפו לא להסתבך בכלל, אמרו “אי אפשר” וניתקו.
“ככה זה,” הסבירה לי ידידה שלי שבמקרה עובדת בבית-דפוס: “בארץ זה לא ככה. בארץ זה עובד בשיטה של תביא עבודה, תראה אם אתה מרוצה ואם לא פשוט תחפש מקום אחר לעבודה הבאה שלך. אין כאן חוזרים לטווח ארוך כמו שם, שמעכשיו אתם עובדים רק איתנו.” אחר כך, לא לציטוט, היא גם ציינה שהבקשה שלנו, לפגישה מסודרת בחליפות, רק מרתיעה אנשים. אף אחד לא אוהב לקוחות נודניקים, ומכיון שלא מדובר כאן בעיסקת מליונים, בתי דפוס יעדיפו לדחות ברכות לקוחות שנראים בעיתיים מאשר להתחיל לעבוד איתם ולהתחרט על כל רגע.

הסמנכ”ל עולה על מטוס בחזרה לארצות הברית ביום חמישי. זה הולך להיות השבוע הכי ארוך בהסטוריה.

עד לפני שנה הייתי תמיד אומר לאנשים שיש לי ‘עונת אזכרות’. במהלך שירותי הצבאי ומחוצה לו צברתי מספר לא קטן של חברים או מכרים או אנשים שאין לי קשר אליהם (אבל אני כנראה הפרצוף האחרון שסיכם את חייהם) שאת מותם , או חייהם, תלוי בנקודת המבט, אני מציין. העונה היתה, למרבה האירוניה, בחורף. החל מינואר וכלה בתחילת אפריל. היום המצב לא כזה, שתי מיתות סגרו לי מעגל ועכשיו אני, כמו כל אדם אחר במדינה, יכול להתגאות בשנה שלמה של אבל וביקורים בבתי קברות.
אחד מהשניים, אולי אחד החשובים מכולם, היה גיא פלג. אני מעולם לא הייתי ידיד נפש של גיא, גם לא חבר ללמודים (למדתי בתיכון אחר), לא ביליתי איתו כל יציאה מהצבא ולא ידעתי עליו יותר מהבא- הוא היה כיפי. כן, גיא בשבילי הוא מישהו מחבר’ה שהכרתי ופעם בכמה זמן הסתובבנו ביחד, מישהו שהצחיק אותי, מישהו שטייל איתי, מישהו שאמרתי לו פעם, בסוף כיתה יב’, שאני רוצה הקלטה של היצירה שלו ששמעתי בערב גמר של מגמת מוזיקה. הוא היה מישהו שדווקא את הטלפון שלו שמרתי בזיכרון כי ידעתי שאיתו שווה להיות בקשר. מצחיק להודות בזה, אבל עכשיו, כמעט שנה אחרי מותו, אחרי שאת הלויתו פיספסתי, הוא מצליח עדיין להוכיח לי כמה מיוחד הוא באמת, בעזרת בני משפחתו כמובן. אני לא מתכוון לערב המרשים, לכמות היצירה שהכיל או למלים שאמרו עליו, אני מתכוון לעובדה שבפעם הראשונה העונה לא הלכתי לאזכרה, הלכתי ליומולדת. נשמע קיטשי, אבל מבחינתי, אין יותר נכון מזה. אני רוצה לחלוק איתכם את ההרגשה שלי בסוף הערב, בסוף הכל כך שקט של אותו הערב. ביציאתי את האולם רק מחשבה אחת עברה במוחי- אני רוצה לעשות משהו טוב בחיים שלי, ליצור, לשפר, ליפות. הערב הזה השאיר אותי עם הרגשה שאומרת שמעכשיו כל מה שאני אעשה צריכה להיות לו תכלית בשבילי ועדיף גם בשביל אחרים, אם אחד, עשרה או מיליון.
אני יודע שאני בעצם מדבר על עצמי, אבל בשביל זה הולכים לאזכרות וטקסי זיכרון. לא בשביל המת, או בשביל לצאת ידי חובה, או בגלל איזו אידיאולוגיה, אלא בשביל עצמך. אני מניח שהאובדן נגע לי למרות שלא היינו חברים טובים, רק בגלל שאני יודע מה אני מפסיד וידעתי מהרגע ששמעתי את החדשות על מותו. אני שמח שהלכתי לטקס, אני מרגיש תערובת של מר ומתוק, של חיוניות ואכזבה, אבל רק לטובה. בסופו של דבר, מבלי לנתח את הערב, את גיא, זיכרו, האנשים והמופעים, אני יכול להגיד בבטחה שאיכשהו גיא עשה עוד קצת טוב, לי.
(יובל)

פספוסים
בערב לפני שגיא עלה על המטוס לתאילנד, נפגשנו בביתו. כמה חברים, קרובים יותר או פחות, שהיה חשוב להם להגיד להתראות. אחרי הכל, אנחנו הולכים לא לראות את הבחור חצי שנה, צריך לפחות להפרד כמו שצריך. ישבנו בסלון של משפחת פלג. היה כיבוד קל, ואנשים טובים, ואווירה שמחה באוויר. נפרדנו בשלב מסויים. גיא רצה לתפוס כמה שעות שינה, למקרה בו הטיסה תהיה כל כך נוראית עד שהוא לא יצליח להרדם בה. “מתי אתה מתכוון לחזור?” שאלתי אותו. הוא אמר שבסביבות אוקטובר. “אחלה! תגיע למסיבת יום הולדת שלי, יהיה כיף.”

הסיפור הזה, כידוע, נגמר באופן עגום במיוחד. גיא היה החבר הראשון שאיבדתי. נכון, אני חי בארץ ישראל, והיו לי מכרים שהלכו טרם עת, אבל אף פעם אף אחד לא היה קרוב כמוהו.
גיא היה חלק מרביעייה כזאת, של חברים טובים, כאלה שחושבים שיש רק בסרטים. צור, זיו, אמיר וגיא. הם גרו כמעט בשכנות, היו ביחד כמעט כל הזמן, והיה אפשר לראות עליהם, בלי להסתכל פעמיים, שהם באמת אוהבים אחד את השני. התחלתי להצטרף לרביעייה הזאת ביציאות של ערבי שישי מתישהו בתוך שירותי הצבאי.

קשה לי להגיד שגיא היה החבר הכי טוב שלי, פשוט כי זה לא היה נכון. הוא היה חבר, בילינו יציאות הזויות, שתינו הרבה בירות, ערכנו שיחת נפש אחת או שתיים, ותמיד חשבתי שאחרי שהוא יחזור מהטיול הגדול שלו למזרח, נמצא דרך להרחיב קצת את החברות הזאת. איפהשהו, בנהר גואש בסין, האפשרות הזאת נגדעה ביחד עם חייו של גיא.

ביום שני המשפחה והחברים חגגו לגיא יום הולדת 23 במשכן האומנויות של רעננה. חבריו לכיתת המוזיקה בתיכון ‘מטרו ווסט’ ניגנו יצירות שלו. חברים ומשפחה דיברו עליו, על מי שהוא היה. הוקרנו סרטים קצרים שהוא יצר.

כל החברים והמכרים מתגעגעים לגיא. מאוד. היום בו קבלתי את הטלפון והתבשרתי על מותו מרגיש כמצד אחד כאילו היה רק אתמול, ומצד שני כאילו היה לפני עשרים שנה. כאילו לפני זה הייתי ילד, לא הבנתי באמת מה זה לאבד מישהו קרוב, כמה זה כואב, כמה זה מגמד ומעלים את כל הצרות בעולם, כמה זה מכניס לפרופורציות וגורם להבין מה חשוב באמת.

בדרך כלל אנחנו משתדלים לחסוך את הבלוג הזה מפוסטים אישיים. הפעם הלכנו דווקא על הפאן הכי אישי שאפשר, בתקווה שאיפשהו, בעולם הבא (אם קיים), גיא יושב בקפה-אינטרנט ויכול לקרוא את זה. אני מתגעגע אליך, כולנו מתגעגעים אליך. אז מה אתה אומר, אולי בכל זאת תחזור באוקטובר?
(ארז)

אני יודע שציינתי זאת כבר בפוסט ישן, אבל אני עובר לירושלים. כן, כן, אחרי שנים שבהן אני מקלל את ת”א, מישור החוף וכל התרבות המישורית שלנו, אני סוף סוף נוקט נקיטה ועובר ההרה!
דירה, לפני הכל צריך דירה. למעשה אני כבר כמה שבועות מחפש דירה ולמען האמת, זה ממש סיוט, אבל ירושלמי. לא סיוט תל אביבי רגיל, בסיוט הזה יש גם יסודות נבואיים. אבל מי באמת רוצה לשמוע על חיפוש הדירה? אף אחד.
אתם יודעים מה עוד כל כך יותר טוב בירושלים? מזג אויר, בירושלים יש כזה דבר. בזמן שאני מזיע את נשמתי בעשר בלילה, כאשר כל מאמץ קטן, אפילו בשעות שהשמש בפגרה, משאיר עלי נחלי זעה, ירושלים חמה ומיוזעת רק כשמותר, לא כל הזמן. החל מרדת החמה ועד הבוקר המאוחר הטמפרטורות והלחות זה כמו שכתוב בספר, הספר שלי! (הוצאת מודן, תחפשו…)
מה שכן, אני יכול לנסות ולעניין אתכם בתרבות הירושלמית. אותה תרבות יותר עדינה, אינטלקטואלית, שמחת לבב. שונה כל כך מתרבות המרכז ומישור החוף המלנכוליות, נהנתיות ומנוונות שלכם.
הגעתי לירושלים ביום שלישי, אחרי ל”ג בעומר דיי מהנה בהתנחלות ליד בית לחם, כדי להתחיל בכמה ימים אינטנסיביים של חיפושי דירה. עוד באוטובוס התקשרתי לאנשי הקשר הירושלמיים שלי- גלעד, תום, עופרה ומרגריטה להודיע להם שהנה אני בא, לשאול אם אפשר להעביר לילות בביתיהם הירושלמיים ולעדכן אותי בדירות. כולם כמובן שקיבלו אותי בחיוך ושמחה אבל זו היתה ריטה, היחידה שירושלמית במקור שלא חיכתה וישר התקילה אותי בהזמנה לערב פתיחה של תערוכת סיום קורס לצילום מתקדם ב”דא-דא”. דא-דא הנו בית ספר ירושלמי לצילום לנוער ומבוגרים כאחד ובעצם “לכל אלו המבקשים להעשיר עצמם ולגלות תחום עניין חדש-ישן ולאלו המבקשים לברר את הבחירה בצילום טרם לימודים גבוהים”, כמילות האתר. החלטתי שאחרי יום מייגע של חיפושי דירה, אני ארגיש טוב עם עצמי אם אני אלך על משהו שיתן ליום קצת יותר תוכן, במקרה הגרוע ביותר אני אפגוש את מרגריטה, שזה גם נחמד. הפתיחה היתה באכסניית נוער רבין בניות, שם התערוכה עדיין מוצגת. באכסנייה זו מוצגות באופן שוטף תערוכות של אמנים ובתי ספר, התערוכות מוצגות על קירות הלובי ובמסדרונות כל הקומות. הגעתי בדיוק בזמן לסיום מילות הפתיחה (שלא ממש עניינו אותי) כשכל האורחים והאמנים התפזרו, או לתערוכה או לשולחן הכיבוד העמוס. אני אמרתי שלום לריטה והיא הציגה לי את חבריה ומשם המשכנו לצפות בתמונות של ריטה.

אני אתחיל בדיסקליימר קטן- אני לא כתב אומנות ואני לא מבין באומנות. מה שאני רואה אני כותב וככה זה יהיה.
ליצירה של מרגריטה קוראים “מה שנשאר”, היצירה היא בעצם פורטרט אלטרנטיבי של אדם, דוד של אימא שלה, שעקב מצבו הנפשי לא מתקשר עם הסביבה ולא יוצא מהבית. למעשה, אומרת ריטה, היצירה מורכבת משני פורטרטים, אחד של האדם עצמו, ועוד רשת של 3X3 תמונות שמתארות את סביבתו (שבה הוא כלוא. י.ב.), למעשה זו האנשה שלו דרך חפצים בסביבתו (ולא ההפך. י.ב.). לי תיאור הסביבה הזכיר משהו כמו הזיקנה אצל צכ’וב, התצלום של האוביקט, הדוד, ממש כמו אושש את ההרגשה הזו, האיש הזקן והתמוה עם עיניו בוהות, לא בוהות בי והאישה הלא מפוקסת מאחור, עם סינר, כאילו סועדת אותו. כנראה מוצאה האוקראיני של מרגריטה הוא זה שהשפיעה עלי, או אולי עליה, אבל משהו בטשטוש הזה, בחפצים הדוממים ומוזנחים כראי לנפש האדם היה לי מאוד מוכר, כמו מעשה של סופר רוסי. אני מניח שמהיותי לא צלם או אמן אלא יותר איש המילה הכתובה זו הדרך שלי לתרגם את מה שראיתי.

עוד מציגות בתערוכה, של אותה “כיתת בנות” (באופן מקרי לחלוטין), היו אוריין בכלר, עדי לוריא, עינת ויגדרזון ושירה בכר. כל התערוכות ככלל נגעו באנשים וקבוצות והציגו איזו שהיא זוית ראיה של הצלם עליהם. מלבד זו של מרגריטה, נגעה לליבי גם העבודה “שייכות” של אפרת בראון. בראון בחרה להציג את החברה האתיופית בעבודתה. העבודה הנה אוסף של תמונות של אנשים מהקהילה איתם הגיעה במגע רק עקב משימה בקורס בדא-דא.

ניתן לראות בתמונות העבודה איך התרבות שהביאו איתם העולים מתאימה את עצמה לתרבות שלנו (פתאום תמונות וקישוטים מסורתיים על קירות שבעבר היו ריקים כי לא נהגו לקשט אותם), איך התרבות שלנו מוחדרת לשלהם (הפוליטיקה, השתיה, מכשירים אלקטרוניים), אך יחד עם זאת, הניגוד, חוסר ההתערבבות של שתי התרבויות הוא בולט ביותר, כאילו צועק בשקט מתוך כל אותן תמונות שמחות ויום-יומיות של העבודה.

את הקורס חנך הצלם גסטון צבי איצקוביץ בבית הספר לצילום דא-דא.

זה הכל לפוסט הזה של תרבות ירושלמית, בשבוע הבא אני מקווה שהנושא יהיה מוזיקה, גם נושא שקל לי יותר לכתוב עליו וגם יהיה קרוב יותר לרוח הדברים באתר הזמן האחרון. עכשיו מקלחת ובדרך להפעה של אסף ארליך, כי אחרי מנה כזו גדושה של ירושלמיות חייבים קצת תל-אביביות מיוסרת לקינוח.

פוסט ראשון בסדרה
לאחרונה אני מגלה פן חדש אצלי, אני יושב שעות על גבי שעות מול המסך, סורק את הפורומים באינטרנט ואת ‘במה חדשה’ בחיפוש אחר משהו אחר. לצערי, המוזיקה הישראלית ממש לא מגוונת ובתור אדם שמבלה שעות מאחורי ההגה נמאס לי מגלגל”צ (לא שיש משהו יותר טוב, לפחות כאן בדרום) ומהדיסקים (שעדיין, למרבה הפלא, אני מעדיף לשמוע בלופים אינסופיים מאשר לשמוע את גלגל”צ שטוחנים את אותו השיר כמה פעמים בשעה). יצא לי לשמוע את החדש של סאבלימנאל לדוגמא ביומו הראשון ברדיו, כבר באותו היום שמעתי אותו שוב כעשר פעמים, או לפחות כך הרגשתי.

החלטתי לנצל את הבלוג כאן כדי לנסות ולחשוף אתכם לכמה יוצרים שיצא לי לשמוע. נכון שאיכות ההקלטה אינה מעולה ושאולי לפעמיים די בצדק הם לא בטופ של המוזיקה הישראלית, אבל כמה כבר אפשר לשמוע את אותו השיר בלי לחוש דף עז לסדר למכונית שלכם דייט עם העמוד הקרוב ביותר ? וכמובן שבתור יוצרים מתחילים הם דווקא כן ישמחו אם תורידו, תצרבו ותראו “מאגניבים” כשתשחקו אותה מביני עניין במוזיקה מול החברים. “נמאס מהפלייליסט של גלגל”צ, אני שומע מחתרתי”, הם מחפשים את החשיפה הזו.
אני מודה לפעמים כמעט והתייאשתי לנסות ולבחון שירים שלדעתי רבים מהם אינם ראויים לשמיעה חוזרת , אבל כרגע אני יושב עם אוסף חדש של כחמישים שירים שאני חושב שאינם נופלים ברמתם מהשירים שאתם, ה”עדר”, נוהגים לשמוע והכי טוב, תסלח לי חן, הם לא מיינסרטים. השירים האלו לא יטחנו עד דק ברדיו, בשבילי לפחות כל שיר הוא חדש גם אם הוקלט לפני כמה שנים.

חשוב לי להבהיר כי גם אתם מוזמנים להמליץ על יוצרים שראויים להיכנס לפוסטים הבאים, לא צריך המון, רק מקום שאפשר להאזין לשירים שלהם ואיכות הקלטה סבירה או יותר, אהה… וגם מעט כשרון מוזקלי יכול להיות נחמד.
בפוסט הזה נתחיל ב’במה חדשה’, בית חם לכל ילד זב חוטם שהצליח להקליט את עצמו שר במקלחת, ולרוב גם אפשר לשמוע את המים הזורמים ברקע (או שפשוט ההקלטה גרועה ביותר).
אבל לא רק ילדים יש שם. ‘במה חדשה’ משמשת כבית גם לכמה יוצרים שבאמת חושבים שיפרצו דרך האתר ודומיו. כמה מהם באמת משקיעים בהקלטות איכותיות. המלצה חמה – מכיוון שניתן לסדר יצירות של כל יוצר ב’במה’ גם לפי האלף-בית וגם לפי סדר ההופעה בבמה – לכו על סדר ההופעה. בד”כ היצירות האחרונות הן בעלות איכות ההקלטה הטובה ביותר והכי בשלות.
בפוסטים הראשונים נסקור כאן בעיקר אומנים עם יצירות באיכויות שאינן מביישות הפקות ענק או שלפחות סבירות ברמת ההקלטה. חשוב לי לציין שיותר מתיאור הכיוון המוזיקלי אין שום ביקורת בטקסט מתוך כוונה שאתם אלו שתשמעו אותם ותחליטו. יצרנו קשר עם כל יוצר (או שלפחות השתדלנו) וגם להם היה מה לתרום.

סאי רקורדס
יתכן ויצא לכם לשמוע אותם מידי פעם ברדיו האזורי (ואולי איזו הבלחה קטנה לארצי) אבל בהחלט עדיין לא פרצו לגמרי לתודעה, האתר שלהם כרגע נמצא בבניה אך הם מבטיחים כי ישוב במהרה, חומר שלהם ניתן למצוא בעמוד של ד”ר צ’אן לי החומר בעמוד מתעדכן בתדירות של שיר או שניים לחודש בממוצע, בעיקר ראפ עדכני בסגנון סאבלימינאל ושות’ בביצוע שאינו נופל מרמתו של מלך הקרלו.

הם המליצו לנו על השיר “המחתרת רועשת” לדעתם השיר מייצג יותר מכל את הסגנון שלהם.
כמו כן שאלנו את צ’אן מעט על סאי רקורדס ולהלן תשובתו :
“מקים ומפיק הלייבל הראפר ד”ר צ’אן לי (אמיר כץ) הוכתר בן שלושת המפיקים הכי טובים בארץ על פי סקר מעריב לנוער.
כמו כן חתומים בלייבל עוד שתי אמנים נוספים מוגלי (אלמוג כץ) ראפר זריז בעל כישורי חריזה מדהימים ואוקטובר ראפר פואטי שנון.
נכון להיום סאיי רקורדס יוצרים מחתרתים ומשמשים כעמוד התווך של מחתרת ההיפ הופ בישראל וכמו שאומרים ברחוב “מפקדי המחתרת” .הכל עניין של זמן עד לפריצה הגדולה…”

אוקטובר
צלע נוספת בחלק משירי סאי רקורד הוא אוקטובר, זכה להמלצה נפרדת עקב היותו יוצר מעט שונה מהקבוצה והמבחר הרב של השירים שאפשר להוריד בעמוד היוצר שלו בבמה. אך הדובדבן האמיתי נמצא ללא ספק באתר הבית של אוקטובר שם יש חומר מגוון, משירים ועד לסרטונים מצחיקים, ניתן אף למצוא אלבום שלם להורדה שבהחלט שווה לבדוק. באלבום הוא שר ראפ כפי שראפ נועד להשמע לדעתי, זאת אומרת כמובן לפני שהשתמשו בו לפרסם שוקו. לאלבום יש משהו מאוד בוסרי באיכויות ההקלטה שתורם רבות להרגשה המחתרתית של הראפ.

להלן תגובתו (שהוספה באיחור אופנתי משהו)

ערן מדר
את השירים של ערן יצא לי לשמוע כבר לפני שנה בערך בעמוד היוצר שלו בבמה. כעבור זמן קצר הוא פתח אתר משלו שבו ניתן היה להוריד את האלבום המלא שהוא הקליט. הוא בתהליכים לצלם את הקליפ הראשון שלו. כך שאל תתפלאו אם פתאום תתחילו לראות אותו טוחן זמן מסך בערוץ 24. מצד שני תמיד תוכלו להגיד ששמעתם אותו ראשונים.
ואם חיפשתם ולא מצאתם – אתם צודקים, אין אפשרות להוריד מהאתר את האלבום שלו יותר, הוא מבטיח לנו שזה יתאפשר שוב בקרוב מאוד.

הוא המליץ לנו על השיר “כך או כך“, הסינגל החדש שלו (ואפילו סיפק גירסה בלעדית להורדה כאן בבלוג, באיכות הקלטה שלא תמצאו במקומות אחרים), וזה מה שהיה לו להגיד לנו:

זה לא חשוב
הגענו להרכב האחרון-חביב, למרות שאין באמת חשיבות לסדר ההופעה. “לא הבנו איך הגענו למצב כזה שמוזיקאי פאתטי ישיר את השיר הזה”. לא מדובר בביקורת חלילה על ההרכב, אלא בשורה מתוך השיר שלהם שמופיע בעמוד שלהם בבמה. למעשה אני מזמזם לעצמי את השיר כרגע, אני חושב שזה מבהיר את הכל. ההקלטות מצוינות, השירים גם כן למי שתהה.

הם המליצו על השיר “ים של כחול”, וכשביקשנו יותר פרטים על ההרכב הם אמרו :

“הלהקה מורכבת מארבעה חברים :
ליאור לוי : גיטרה, שירה ולחן.
ערן שרעבי : שירה.
ליאור גייניס : חצוצרה, שירה.
איתמר כהן : תופים.
הרעיון מאחורי הלקה להתעלם מהכלים ומסגנונות ככל שאפשר ולהבליט את המלודיה שזה הדבר הכי חשוב מבחינתנו במוסיקה רק המלודיה חשובה מי זה שחשב שזה חשוב עכשיו.”

אתמול היה יום גדוש במיוחד, עם שלושה פתקים בתיבת הדואר שמזמינים אותי לסור לסניף הדואר הקרוב ולקחת חבילות שמחכות לי. כן כן, שלוש חבילות גדושות בכל טוב, ביום אחד, רק לי. חבילה אחת הכילה את ‘דרגון קווסט’, משחק תפקידים יפאני לפלייסטיישן 2 (שיקח זמן עד שאני אתחיל לשחק בו, עקב תור די ארוך של משחקים קודמים). החבילה השניה, ממוזיקה נטו, הכילה שלושה דיסקים: אפרת “תתחתני איתי” בן-צור החדש, ’30′ של שגיא צורף ואלעד כהן ו”קדימה אחורה” של אסף אמדורסקי, דיסק ממנו נמנעתי עד היום, אבל בעקבות הופעה נהדרת לפני כשבועיים החלטתי לקנות. החבילה השלישית הביאה עימה את “New Super Mario Bros”, המשחק החדש בכיכוב השרברב האיטלקי המפורסם, לנינטנדו די.אס.
כן, ניחשתם נכון. זה הולך להיות עוד פוסט על משחקי וידאו. ראו הוזהרתם. מה שכן, מי שיצלח את כולו יקבל לינק בונוס בסופו. כדאי להשאר!

הנינטנדו די.אס היא קונסולת כף היד הנוכחית של נינטנדו. זה בעצם סוג משוכלל וחדש יותר של ה’גיים-בוי’ הוותיק, שיצא לפני כשנתיים. נינטנדו, שהחליטה כבר אז ללכת על חדשנות בתחום המשחקיות והשליטה, הוציאה קונסולה שגרמה להרבה אנשים להרים גבה בפליאה. הדי.אס היא למעשה מכשיר ‘צדפה’, כדומה למכשירים סלולאריים. כשפותחים אותו מגלים שהוא בעצם בעל שני מסכים, כשהתחתון מהם הוא מסך מגע. חשוב לציין שבאותו זמן הוציאה סוני את קונסולת כף היד שלהם, ה-PSP, שכללה מסך אחד גדול ואיכותי במיוחד, ומעבדים גרפיים שלא מביישים בהרבה את אלה של הפלייסטיישן הביתי (לעומת מנוע גרפי חלש של הדי.אס). האנליסטים חזו לנינטנדו כשלון נחרץ עם הדי.אס המוזרה הזאת, אך אכלו את הכובע כאשר הקונסולה החדשה של נינטנדו שברה שיאי מכירות ביפאן והצליחה יותר מהPSP גם בארה”ב ובאירופה.

האסטרטגיה של נינטנדו בשיווק ופיתוח הדי.אס הייתה פשוטה: הקהל רוצה חידושים. כבר לא מעניינת אותו גרפיקה חדשנית, אלא דרכים חדשות לשחק במשחקים. ככה נוצרו משחקים מוזרים ונהדרים כמו “Kirby: the Canvas Curse”, משחק בו אתה שולט ביצור וורדרד בצורת כדור רק בעזרת שובלים אותם אתה מצייר על מסך המגע. בנוסף, נינטנדו מאמינים שבלי חידושים, שוק משחקי הוידאו לא יוכל להתרחב. הם יצרו קונסולה חדשנית, שיכולה לקרוץ לאנשים שעד עכשיו לא ראו עצמם כגיימרים. הדוגמה הבולטת היא סידרת משחקים לאימון המח, שפיתח פרופסור יפאני. המשחקים מבוססים על משחקונים קצרים מבוססי מסך מגע, במגוון נושאים, שכולם אמורים לעזור לשמור על רמה קוגנטיבית גבוהה במהלך הזיקנה. התוצאה? מליוני עותקים וקונסולות נמכרו, תאמינו או לא, לאוכלוסית הגמלאים היפאנית.

מה לזה ולמאריו?
המשחק החדש בסידרת האחים סופר מריו (שזה אגב פירוש שמו – New Super Mario Bros), הוא משחק פלטפורמה דו-מימדי עם טוויסט גראפי. מה זה אומר? מי ששיחק במשחק מאריו כלשהו בחייו יזהה מייד את הסגנון ויוכל להכנס לעניינים: המשחקיות היא אותה משחקיות של ימי המגאסון העליזים. מאריו רץ במרחבים דו מימדיים, קופץ על הרעים כדי להרוג אותם, אוכל פטריות כדי לגדול ופרחים כדי לירות כדורי אש, נכנס לצינורות ביוב ואוסף מטבעות.
החידוש הוא בגראפיקה. את הדמויות הדו-מימדיות מחליפים עכשיו מודלים תלת-מימדיים, שנותנים למשחק מראה חדשני ומלוטש יותר. כאמור, המשחקיות היא עדיין קלאסית לגמרי, זה פשוט נראה הרבה יותר טוב. זה תמיד נראה לי קצת מצחיק, המשחק הזה. נינטנדו הרי מתגאים בשנים האחרונות על החדשנות שלהם, ופתאום הם מוציאים משחק כזה, שלא מחדש שום דבר חוץ מבתחום הגראפי. למעשה, נינטנדו נפלו לפח שהם עצמם הטמינו. אחרי ירידות על ‘סוני’ ו’מייקרוסופט’ על חוסר חדשנות, משחק המאריו החדש מראה שחדשנות זה טוב ויפה, אבל אסור לזלזל בכוחן של הקלאסיקות ושיטות המשחק שאנחנו מכירים ואוהבים.

שלא תבינו אותי לא נכון. מדובר במשחק מצויין. מהעולם שהצלחתי לעבור אתמול, אני יכול להעיד בבטחון שזה אחד המשחקים המהנים ביותר שיצא לי לשחק בהם בזמן האחרון. הביקורות המצויינות שהוא זוכה להן ברחבי האינטרנט והעיתונות (ממוצע של למעלה ב-90%, כבוד לו זוכים משחקים מעטים) מחזקות את הטיעון הזה, שרק נותן ל’סוני’ עוד דרך להשתלח בנינטנדו – שעם כל החדשנות והטריקים הוכיחו בעצמם שמה שלא שבור – לא דורש תיקון.

פתח תקווה, יד ראשונה, במצב טוב
אתמול פורסם בשער האחורי של ידיעות אחרונות, וגם בתכניות רדיו כאלה או אחרות, על המכירה הפומבית שנערכת באי-ביי. הפריט המוצע? העיר פתח-תקווה.
את הבדיחה (הבאמת מוצלחת) הזאת יצרה אדר שלו, מי שאחראית לאחד מהבלוגים היחידים שמצדיקים את הטענה “אם זה בוורד-פרס זה חייב להיות טוב”, זגוגיות.
אין לי יותר מדי מה להגיד בנושא. מעבר לכך שזה באמת הצחיק אותי, בייחוד כשפתחתי את העיתון אתמול וראיתי שזה הגיע לכותרות (אלוהים ישמור, העיתונאים האלה לא מסוגלים לזהות בדיחת נונסנס כשהם רואים אחת ולא להקפיץ אותה לתודעת כל העולם ואישתו).

אליעד התחיל לדבר על זה בפוסט הקודם, ומכיוון שמדובר בנושא שגם אני מנסה לעכל בימים האחרונים, הנה קצת ממחשבותיי הלא מייצגות בנושא אירן, אחמדינג’אד, יכולות גרעיניות וקיצוניות מוסלמית באופן כללי.

יש משהו מאוד צבוע בעולם המערבי של היום. האיסלם כפי שנתפסת היום על-ידי רוב מאמיניה הוכיחה את עצמה כדת שלא יכולה להתפתח עם הזמן ולהסתגל לעולם החדש. גישת ה”אם הם לא פועלים לפי איך שאנחנו חושבים שנכון, בטח צריכים להרוג אותם” כבר מזמן לא בלעדית לקיצוניים איסלמיים. עליית החמאס לשלטון כאן אצלנו, או העובדה ששלטונו של אחמדינג’אד באיראן לא גורם לשאר העולם הערבי לצאת ולבלום את מעשיו והתבטאותיו (ולהיפך, העולם הערבי ברובו נותן להתבטאויות שלו במה), מוכיחה את הטענה הנ”ל. אם בהתחלה העולם נטה לחשוב שפיגועי תופת ושנאת המערב היא בלעדית למזרח התיכון ולמאבק היהודי פלסטינאי, הרי שפיגועי ה11.9 הוכיחו אחרת.
המאבק היהודי-פלסטינאי על השליטה בארץ הוא אמנם עמוק יותר וקרוב יותר מהמאבק הכללי של האיסלם הקיצוני על העולם המערבי, אבל בסופו של דבר, מדובר בשני סימטומים של אותה מחלה: חוסר יכולת להתמודד עם שינויים. בדומה לקבוצות של חרדים יהודים, שלא מוכנות ללמוד עברית, להכיר במדינה או להכניס מוצרי אלקטרוניקה לבתיהם, רק גרוע יותר – כי במקרה האיסלמי יש פרשנויות שהדת שלהם מתירה אלימות ורצח.

אבל קשה שלא להסתכל גם על הצד האישי שבעניין. אחמדינג’אד הוא אמנם לא יותר מחלון ראווה לדעות שהופכות להיות לגיטימיות בעולם הערבי, אבל עדיין, נראה לפעמים שמדובר בחלון ראווה מעוות, לא אנושי, קצת משוגע, כזה שלא באמת מראה לך מה יש בפנים. זה מה שקצת מפחיד בו. אני מנסה תמיד לחשוב מה הראציונל שעומד מאחוריי המעשים וההתבטאויות שלו. הרי ברור שלא מדובר בבן-אדם אידיוט. בן -אדם אידיוט לא היה מגיע לעמוד בראש מדינה (חוץ ממקרה ביבי נתניהו, אבל נו שוין). ברור לי גם שהוא לא באמת מאמין שלא הייתה שואה. הוא מנסה לעשות פרובוקציות, אבל לאיזו מטרה? אולי הוא מחכה שהעולם יכנס באמ-אמא של המדינה שלו, כדי שיהיה לו תירוץ להשתמש בנשק להשמדה המונית? אולי יש לו יצר אובדני, והוא רוצה לראות את עצמו נמשך החוצה מהשלטון כמו סדאם חוסיין, ואת המדינה נחרבת ומתפרקת (מה שללא ספק יקרה במידה ותתקיים פלישה של העולם המערבי). או שאולי הוא דווקא חכם יותר ממה שהוא נראה, ויודע שאחרי המקרה הלא פשוט בעיראק, אחרי כל הביקורות על ארצות הברית ובריטניה, ואחרי התוצאות הלא כל כך טובות שהמלחמה הזאת הובילה אליהן, לא יפלשו לו למדינה כל כך הרבה? אולי הוא מבין שהוא נמצא בזמן טוב, בזמן שהוא יכול להפיץ רעל ולפתח נשק גרעיני ולהנות מהגנה מסויימת בחסות הפאשלות בעירק?

כי זה מה שבאמת מפחיד אותי בכל העסק הזה. מפחיד אותי שאחמדינג’אד לא כזה פסיכופט לא ראציונלי כמו שהוא לפעמים מצטייר. מפחיד אותי שלמעשה הוא יודע בדיוק מה הוא עושה, ואיך לקדם את המטרות והרצונות שלו. מפחיד אותי שנגלה את זה שיהיה מאוחר מדי.

וקצת על האירוויזיון
ולנושא שונה לגמרי…

כמו כל שנה, וויתרתי על האירוויזיון. ביננו, התחרות עצמה אף פעם לא עניינה אותי. שירים חסרי מעוף, גימיקים לעוסים, אסופה של שירים שפשוט לא מעניינים אותי, לא משנה כמה זה יהיה מצחיק וטראשי ובעל אלמנטים פולחניים. בדרך כלל הייתי מנסה לתפוס את השיר הישראלי, ואז נשאר ער לתוצאות, החלק האמיתי שיש בו טיפה של עניין ומתח.
הפעם וויתרתי גם על זה. למדינה הקטנה שלנו יש מנהג מגונה של לבחור את השירים הכי חסרי סיכוי לאירוויזיון. אין לי סיבה להשאר ער בשביל לראות מדינה אחרת מקבלת את הקרדיט. מהשמיעה הראשונה של השיר של אדי בטלר הבנתי שהמקום האחרון או הלפני אחרון שמור לנו.
חשבתי שאולי נלמד מהשנה שעברה. האירופאיים מתלהבים מבלדות קורעות מפי בחורות כוסיות (ע”ע שירי מיימיון, שדעת הקהל גורפת שהיא כוסית-על, למרות שאני אף פעם לא התלהבתי יתר על המידה) או גימיקים מוזרים. כושי עברי שמזמר שיר פופ חסר כל ייחוד בחצי-עברית חצי-אנגלית לא מעניין אף אחד. במיוחד אם מדובר בשיר מרדים, והשיר של בטלר היה האמ-אמא של השירים המרדימים. כזה שיגרום לך להעביר תחנה ברדיו, אפילו אם כל האופציות האחרות הן פרסומות.
אז לקחנו את המקום הלפני אחרון, עם ארבע נקודות צרפתיות כהוכחה שהם לא באמת אנטישמיים. מה זה אומר, מקום לפני אחרון בימנו? ששנה הבאה תחסך מאיתנו הצרה הזו, או ששוב נצטרך לעבור את הקדם אירוויזון שדויד ד’אור לא הצליח לצלוח בשביל להכנס לתחרות האמיתית?
כך או כך, זה לא באמת מעניין. אלא אם האחיות פיק ייתאחדו לקאמבק ראוי ויתנו אותה עם ממתק-פופ-מופק-היטב כמו שרק הן יודעות לתת בארץ (ולא הצליחו לתת בגמר שעבר, למרבה הבושה), אין לנו סיכוי להשתחל לשלישיה הפותחת.

(כדי להשלים ערב טלויזיוני משמים, האוס הביא אותה באחד הפרקים הגרועים ביותר בתולדות הסידרה. בכלל, העונה השנייה מתדרדרת מהר יותר מהליכוד אחרי ביבי נתניהו)

לא קל לזעזע אותי בקלות. את הקטע הבא יצא לי לראות לפני מספר דקות ודי קשה לי לכתוב, ואני מתכוונן לזה מילולית, היד רועדת. גם בעלי קיבה חזקה במיוחד יתקשו לעמוד בזה, מספר פעמים עצרתי את הסרטון כי פשוט לא יכולתי להמשיך לראות. למי שיצא לראות מעיל פרווה איכותי וחשב לקנות מומלץ לראות את הסרט הזה קודם.
קשה להאמין למה אנשים מסוגלים וכמה אדישות מלווה לתהליך.אני משתמש במילה אדישות ולא אכזריות בכוונה, למרות שהם מפשיטים בעלי חיים מעורם עוד כשהם בחיים. המילה אכזריות לטעמי מייצגת משהו שונה מעט, אנשים שמתעללים בבעלי חיים ללא כל צורך הם אכזרים. אנשים שמפשיטים בעלי חיים מעורם לא מתוך הנאה אלא בתור עבודה הם אנשים אדישים, כמו אדם שצופה בתאונה ולא מנסה להושיט עזרה.
אדישות זה דבר מפחיד, אדם אדיש לא עוצר אדם אכזר מלפגוע, ואדם אכזר לא עוצר בחיות. הסיבה לכך שבעלי החיים אינם נהרגים לפני התהליך היא כדי לשמר את האיכות של הפרווה, למי שהתעניין.

מוזר איך דברים נוטים להתחבר, את הפוסט הזה התחלתי לפני מספר ימים ולא תכננתי בכלל לקחת לכיוון הזה. היום פורסם כי יהודי אירן יחויבו לענוד סרט צהוב כחלק מקוד לבוש חדש שיונהג באירן, נחמת עניים כי הנוצרים יחויבו לענוד סרט אדום גם כן. האיראנים כמובן מכחישים מכל וכל, אני זוכר דברים דומים מהם בנוגע להעשרת אורניום שהם לא מבצעים. לעולם לא עוד ?
למי שמוצא את עצמו ממלמל משהו בסגנון אנחנו נכנס בהם רצוי שידע שאירן עם פצצה גרעינית צפויה להפוך למעצמה אזורית שלפי כל תחזית תתעלה על ישראל מבחינה צבאית. לצערנו גם הפעם אנחנו נאלצים לסמוך על העולם שלא ישאר אדיש, מי יבטיח לנו שאיזה מטורף לא יחליט למחוק את ישראל בהחלטה רגעית ?
מצטער אותי לא מנחמת העובדה שנוכל למחוק אותם בחזרה, אנחנו מדברים על אנשים שמוכנים לשאת פצצה על גופם כדי להרוג כמה ישראלים.