יום ד’ 16:45 28.6.06

יומני היקר,
מה שלומך? שלומי טוב, אני עייפה. היום היה לי מטבח, מטרתו של המטבח הצה”לי היא לקחת את ילדי ישראל המפונקים, ולהפוך אותם לחיות עבודה חסרות רסן שאת הרעב שלהם למירוק תעלות ביוב, ניתן להשוות ככל הנראה רק לנימפומניה, לשם כך, נבחרו (ח)טובי הדוגמנים בישראל כדי לשמש טבחים ולהגביר את החשק. עלי זה לא עובד יומני, כנראה שאני לא כל כך בסדר, היום פיתחתי שיטה חדשה להפחתת הסבל במהלך ניגוב שולחנות, מנגבים, מנגבים, מנגבים, מגיעים לליכלוך, מדלגים בנונשלנטיות, מנגבים, מנגבים, מנגבים, ואכן הפעם החוויה הרבה פחות נוראית מהפעמים בהן כן ניקיתי את הליכלוך. יומני, כבר שבוע שאין שוקו ומעדני דני, היום התגלה שככל הנראה יש בעיות תקציב אז קיצצו בסם החיים ובחבריו למשפחת מעדני החלב, הבעיה היא שהמוצרים הנ”ל הינם חלק מתפריט ארוחת החובה של צה”ל, אז מה עשו הטבחים, ובכן קודם כל יומני, הם הזמינו לעצמם בכל מקרה, ובנוסף, הם הורידו את תפריטי החובה מחדר האוכל ומהמטבח. אז עכשיו יש רק ירקות. אני שונאת ירקות יומני, וגם פירות, שונאת ממש הרבה ועד לב השמים, והיום, אלכס (אחראי התורנים), נתן לי ברצף לזרוק פירות רקובים ולהחליפם בחדשים, להעביר סלטים מתבניות חלביות לתבניות פרווה, לשטוף את חדר הסלטים (כולל המכונה שחותכת ירקות!), ולמיין ירקות שהגיעו, אה ואז לזרוק גמבה. אז מה עשיתי? קודם כל המצאתי לאלכס שיר, שתי שורות על משקל:
One day i’ll fly away,
leave all this to yesterday…

תפזם יומני עם המילים הבאות:
One day i’ll be killing you,
And the day after? still killing you…

כשסיימתי לדמיין את השיר, רק העברתי את הסלטים תבניות, את שאר המשימות הטלתי על אנשים אחרים, אה, ואת הגמבה העפתי עם מטאטא. כמו במשחק כדור בסיס רק של רצפה – גולף. אלה הן לא הטרואומות היחידות הו יומן יקר! בעודי הולכת ומפזמת את שירו של אלכס והמוות בטרם עת, נתקעה ידי בקיר, וכך דפקתי עוד אצבע, מדוע כל מטבח אני דופקת אצבע אחרת! אצבעות הן דבר שימושי! אפשר לסרוג איתן, או להכין סלט, אבל זה רק אומר לשוב למטבח ולחדר הסלטים, ומי ירצה את זה יומן? גם ככה האצבעות שלי עקומות וכל הילדים בצה”ל צוחקים עלי, אולי כשאני אהיה גדולה יותר, כשאני אתבגר מעט, אני אעשה ניתוח ליישור אצבעות?
מה אתה חושב?
וגם ישבנו אנחנו הבנות התורניות, ואנה-לי אמרה “איזה מטבח של לי, אנה-*לי*, *לי*טל, נט*לי*”, היא הסתכלה על טל ואמרה “ט*לי*” ואז היא הסתכלה עלי באכזבה ואני במבט מסכן אמרתי לה “את יכולה לקרוא לי נר לי”, “נר לי דקיק?” “כן!” ואז כולם שמחו שוב!
אחרי כל זה דיברתי עם גל, שאלתי אם היא רוצה שאני אביא לה חומר שמצאתי (לא סמים! זה למילוי עציצים! אבל לא מריחואנה!!!), ואז כשסיימנו את השיחה, העפתי בטעות את הפלאפון שלי לתוך מחבת ענקית עם מלא מים, הו יומן זה היה נורא, מצחיק. אבל נרטב לי כל הפלאפון.
זהו יומן, זה כל מה שרציתי לספר לך.

ברגשות הערכה כנים,
חן

(למרבה הצער והכאב, כל המפורט לעיל מבוסס על מאורעות שקרו במציאות. אפילו השם אינו בדוי)

בעקבות החשיפה של ולוט אנדרגראונד כדבורית שרגל (אתם בטח שואלים, כמוני, “מי לעזאזל?” ובכן, היא מבקרת הקולנוע של רייטינג), והידיעות הבלתי פוסקות בנושא בכל הבלוגספירה ואתרי החדשות ברשת, החלטתי שאולי כדאי שגם אנחנו נהפוך את ‘בלוג זה לחלשים’ לאנונימי.

תסלח לי גברת שרגל, אבל ה”חשיפה” והעיתוי שלה עושים רושם של קריאה נוספת לתשומת לב, אחרי שכל המהומה שהבלוג שלה גרם אליה במקומות מסויימים קצת נרגעה.
הבלוג, למי שלא מעודכן, עסק בביצת התקשורת הישראלית. כמה פעמים ניסיתי לקרוא אותו, ונתקלתי בבלוג טכני ומשעמם מאין כמוהו, שהשווה בעיקר בין הכתוב בשלושת עיתוני היום. משהו כמו “במעריב שמו היום כותרת “פיץ’ חתולה מגניבה” בעמוד 14, ובידיעות שמו ידיעה על אותו נושא עם הכותרת “פיץ’ היא אחלה חתולה!” בעמוד 16. מי העתיק ממי?”. מדי פעם טענה שרגל שגנבו לה קרדיטים לסקופים כאלה או אחרים, והיו כמה סיכסוכים בינה לבין בלוגרים אחרים.
כל העניין לא כל כך ריגש אותי, אז אף פעם לא טרחתי לבדוק את הבלוג יותר מדי לעומק. זה תמיד נראה לי בעיקר קריאה לתשומת לב, כל סוגיית “מי היא ולוט?” ששלטה תקופה מסויימת בבלוגספירה (סטייל “בן כמה חרמון”) פשוט לא עשתה לי את זה.
אין לי מושג למה החליטה שרגל לחשוף את עצמה דווקא היום. היא טוענת שזה עקב חגיגות החצי שנה לפרסום הבלוג. רק מה, החשיפה מתרחשת בתקופת הזהב של החשיפה התקשורתית של הבלוגים. עקב אירועים כאלה ואחרים שהתרחשו בשבועות האחרונים, כל עיתון רענן מפרסם לפחות אייטם אחד, אם לא יותר, הקשור לבלוגים.
אני שונא להעלות ספקולציות ולהכניס לאנשים מילים ומעשים לפה. אני לא מכיר את שרגל ולא חלק מהביצה העיתונאית (למרות שאני צריך לחתום על חוזה פרילנסר במעריב), וכפי שכבר אמרתי – הבלוג שלה פשוט לא עניין אותי מספיק כדי להתעמק בו – ועדיין, כל אישיותה הנסתרת של ולווט ועכשיו החשיפה התקשורתית כל כך, נראית כמו עוד פרק במחקר על “הפסיכולוגיה וההתפתחות של הבלוגים בשנות ה-2000″.

מה שכן, ולווט הצליחה לגרד למעלה מ-200 תגובות בפוסט החשיפה שלה. כל הכבוד. אנחנו מתרגשים כאן כשאנחנו מגיעים לחמש.

(שקלתי לעתר את הפוסט הזה בקישורים לכל פרשיית ולווט וכו’, אבל בסופו של דבר החלטתי, לטובת אלה שלא מכירים את הסיפור, להשאיר אותו חף מלינקים. מי שרוצה מידע בנושא, שיגגל ויחפש בעצמו – הוא יוכל ללמוד הרבה יותר ממה שהלינקים שהייתי יכול לשים כאן היו מלמדים)

הטריילר החדש של ספיידר-מן 3 באוויר!

אוקיי, אחרי בעיות קוויקטיים, הצלחתי להוריד את גירסת ההיי דפנישן של הטריילר הזה, ואני חייב לציין שזה נראה פשוט מגניב. טריילר של דקה וחצי שמגלה את רוב מה שרצינו לדעת, אבל להסתיר מספיק דברים, כדי שלא נקבל את תחושת ה”רואים את כל הסרט בטריילר” (למרות שגם כאלה בטח יגיעו סמוך יותר לתאריך יציאת הסרט, בקיץ הבא).
יש (סוג של) וונום, יש ספיידרמן בחליפה שחורה ואפלה (כאמור – סוג של וונום), אבל יש גם את הסאנדמן (הוריי!), וגובלים כזה או אחר (סביר להניח שהארי, אבל הקטע הקצרצר שמראים טיפה מטושטש, אז קשה לראות).
גם אם הפרטים שהתגלו בטריילר היו ידועים קודם (ובאמת שאין לי מושג, ניסיתי להמנע מכל מיני ספקולציות וספויילרים), לראות אותם ככה על המסך עושה טוב על הלב. לא כמו אקס-מן 3, נראה שספיידר-מן 3 ימשיך במסורת של קודמיו ולא ‘ישנה את פניו’. פיטר פארקר ימשיך להאבק בפרסונת ספיידר-מן, האוייבים ימשיכו להטיח אותו בבניינים, קריסטין דאנסט עדיין תראה טוב כמרי ג’יין (דאנסט הזאת היא אחת השחקניות הכי לא מובנות בהוליווד. יש סרטים בהם היא נראית מצויין, ויש כאלה בהם היא נראית מחריד. למה זה?), ויהיה אקשן קצבי וכיף של סרט קומיקס.

עכשיו יאללה, מתי מתחיל סופרמן כבר?

גם טפלון מסרטן, לפחות לפי הפירסומים האחרונים.
נתחיל בהתחלה. מעט אחרי שאלוהים ברא את האדם, או אחרי שהקוף ירד מהעץ (איש איש ואמונתו, האישה כמובן תאמין בדבר שונה כדי שיהיה נושא נוסף לריב עליו אחרי המונדיאל) גילה האדם את האש והצית את מקל הסרטן הראשון (אותו אחד שהפלצנים קוראים לו מדי פעם “סיגריה”). מאז ועד היום מתו מיליוני אנשים מאותו סרטן מסתורי תוך כדי גילויים חדשים של אותם גורמים שעבורנו מהווים מקור תמידי לפחד. אם פעם הייתה זו האנרגיה האטומית שהובילה למסקנה שרדיו זה אולי טוב כל עוד הוא לא אקטיבי (מה שאומר, בדרך השלילה, שהוא צריך להיות פסיבי. קצת מפחיד), עד לטלפון שהצמיח כנפיים (וגידול) נדמה כי כל שידרוג טכנולוגי וכל המצאה נוספת שתרמה בצורה זו או אחרת לחיי המין האנושי מכילה לפחות גורם אחד מסרטן.

אני מודע לעובדה כי מדובר בנושא חשוב, שהמחלה היינה קשה ואכזרית ושכמעט כל אדם על פני כדור הארץ מכיר אדם שחלה או חולה במחלה זו. עדיין אני מתקשה להאמין לכמות ההייפ שמחלה זו מקבלת, בדרך כלל על חשבון אחרות. אני מתקשה להבין זאת בעיקר עקב העובדה שעיקר מקרי הסרטן מופיעים באנשים בשליש האחרון לחייהם או בסופו של השליש השני. אני יודע שאכזרי לכתוב דבר שכזה ובתור אדם שאיבד קרובי משפחה למחלה ומכיר מספר רב של אנשים שנפטרו או חלו בה והחלימו (ברוב המקרים לפחות עד ההתפרצות הבאה, למרב הצער) זהו נושא כאוב גם לי.
בכל זאת אני מעדיף להזכיר לכולם כי עיקר הנזק היינו נזק מצטבר וברובו נגרם שנים רבות טרם הופעת המחלה, בין היתר מלבד הגורמים המוכרים יותר ניתן למנות את הגורמים הבאים:
השדה החשמלי המופק מכל מכשיר חשמלי (בין היתר – המסך בו אתם בוהים כרגע),
השמש הנהדרת שתרמה לקו השיזוף החדש שלכם,
הבקבוק ממנו נהגתם לאכול בתור תינוקות או צעצוע הפלסטיק שבו שיחקתם,
חומרי ההדברה והדישון ששימשו לגידול אותו פרי או ירק מזין ובריא שאכלתם בשעות האחרונות,
מחבת הטפלון שנמצא במטבח היוקרתי שלכם (כפי שפורט במחקר הארוך שהקישור בהתחלה מפנה אליו),
המתכות הכבדות במיי השתיה באדיבות מקורות (מוביל הסרטן הלאומי),
האסבט שבעבר פיאר כל חלקה במדינתנו הקטנה (ועדיין נמצא בבנינים ישנים רבים),
והרשימה עוד ארוכה ביותר וזאת בלי לציין את שני החביבים לאחרונה שהרי כמובן הם הפלאסרטן והסיגריות.

מעט על המחלה עצמה: לא מדובר בגורם זר כמו חיידק או וירוס שגורם אותה, מדובר בלא פחות מאשר תאים של הגוף שעוברים שינויי גנטי מינורי ומתחילים לגדול ללא שום מערכת בקרה לכדי אותו גידול מפורסם. אין שום חיסון או תרופה לכך, לפחות לא במובן שבו הרפואה מגדירה חיסון או תרופה. חולי סרטן עוברים את הדרך לגיהנום וחזרה במאבקם להחלים בין היתר תוך כדי שימוש בקרינה חזקה (כן זו שגורמת לסרטן) וכימיקלים שפוגעים בגידול הסרטני מעט יותר מאשר בשאר הגוף. הסיכויי הטוב ביותר לנצח את המחלה הוא אבחון מוקדם שלה.

קשה אולי לדמיין אבל ההשקעה במציאת התרופה לסרטן גוזלת משאבים חשובים ממחלות אחרות שפוגעות בנו לא פחות, כאלה שדווקא במלחמה נגדן סיכויי ההצלחה גבוהים בהרבה. אז כרגע לא נותר לנו הרבה מלבד האפשרות להימנע מכל אותם גורמים שאנו מכירים או לפחות להפחית אותם כמיטב יכולתנו אך במאבק עצמו נידונו מראש לכישלון, כל עוד האדם מאריך את תוחלת החיים ומרבה בשימוש באותם גורמים מסוכנים כדי לשפר את איכות חייו הנזק המצטבר לחומר הגנטי רק יגדל והסרטן יהפוך למחלה אך יותר נפוצה, לפחות עד הזמן בו האבולוציה תעשה את שלה והמין האנושי יהפוך לחסין-סרטן.

ולאלו ששאלו את עצמם – כן, גם אני בתור דימונאי, מעשן שגם מרשה לעצמו לשוחח בפלאפון תוך כדי השהייה בקרבת מכשירי חשמל אחרים, בתור אחד שמכיר את הסטטיסטיקות והסיכויים -  גם אני בהחלט מודאג מן האפשרות שאדרס ע”י אוטובוס.

אחרי שהערה שנכתבה בבדיחות דעת בפוסט הקודם, בה ציינתי שאני מתכוון לכתוב רשמים מ’כוכב נולד 4′ זכתה לרבבות תגובות התוהות בדבר (טוב נו, היו שם שתי תגובות, אבל באופן יחסי למספר התגובות שהבלוג הזה זוכה להן, זה גם הישג), החלטתי להפוך את הבדיחה למציאות. קבלו במחיאות כפיים סוערות, את סיכום ‘בלוג זה לחלשים’ לאירועי “כוכב נולד 4″. מוכנים? מ-ת-ח-י-ל-י-ם.

(סיכום אירועי כוכב נולד נכתב בחסות:
שמפו כיף-ראבק – שמנצל ילדות עם גוף מפותח לצרכים פרסומיים כבר כמעט שנתיים.
סל-קקה-קום – שמתרגמת אהבה לדולרים
זוגלוצ’ק – מה בא לי עכסיו? ילדה מעסבנת בלי דיקסיה שאוהבת פסטרמה – זה מה שבא לי עכסיו!)

אוקיי, אחרי שעברנו את שלב החסויות ומשחקי המילים א-לה אורי פינק, הגיע הזמן לווידוי קל: אני לא מהמאמינים ש’כוכבנולד’ הורסת את תרבות המוזיקה הישראלית. היא אפילו לא מרדדת אותה, או משטיחה אותה למונחי רייטינג.
כוכבנולד יוצרת כוכבי פופ, בתוכנית שכולה בידור ופופ. נכון שמדי פעם היא מתיימרת להיות יותר מזה (בדרך כלל בשלבים האחרונים שלה), אבל זה רק צפוי. מדובר בסופו של דבר במוצר טלויזיוני, בידורי והמוני. סוג של תחרות כישרונות צעירים עירונית על סטרואידים, רק שבמקום הנחיה מטעם סגן ראש העיר (מי אמר עוזי כהן ולא קיבל?) אנחנו מקבלים את צביקה הדר, ובמקום עמדת שיפוט שכוללת את מרכזת מגמת המוזיקה של בית הספר היסודי על-שם טיזנאמו, יש את צדי צרפתי וצביקה פיק.
לייחס לכוכבנולד את כל תחלואות תרבות הפופ העכשווית זה כמו לייחס למשחקי וידאו את רמת האלימות בעולם – דהיינו, שטות מוחלטת מצד אנשים שרוצים לחפש אשמים קלים. זמרות חסרות מעוף או אישיות היו הרבה לפני כוכב נולד. תופעת הקאברים לשירי עבר הייתה קיימת בכל טקס יום עצמאות צבאי/בית ספרי או תחרות כשרונות צעירים הרבה לפני שצביקה הדר התעורר באמצע הלילה וחשב שלגנוב את הרעיון של ‘אמריקן איידול’ יוכל להצליח.
אחרי שהבהרנו את הנקודה הבסיסית הנ”ל, וסיכמנו ש’כוכבנולד’ היא בסך הכל מוצר טלוויזיוני – הגיע הזמן לבקר אותה ככזאת. כתכנית טלויזיה, לא כתופעה תרבותית – שהרי כוכבנולד היא לא תופעה – היא תסמין של תופעה שמתרחשת כבר שנים.

כוכבנולד התחילה את העונה הנוכחית בבעייה. כמו כל בן נוער מתבגר שמחפש את עצמו, גם צביקה הדר וההפקה לא כל כך ידעו מה לעשות עם עצמם כדי להיות פופולארים. העונה השלישית, שניסתה ללכת בעקבות ההצלחה של העונה השנייה, שניסתה לשכלל את העונה הראשונה התמימה – אמנם השיגה אחוזי רייטינג נאים, אך לא הצליחה להשפיע על המדיה כמו הקודמות לה. כולם אמרו שהסיבות שהעונה השלישית לא התרוממה היו מתמודדים אנמיים וחסרי אישיות תקשורתית. זה נכון, אבל לא רק זה – הפורמאט שכוכבנולד הביא איתו היה מבולגן, משעמם, נמרח וחסר סיכוי. אם בעונה הראשונה והשניה עוד היה מתמודדים עם מספיק חן בשביל להחליק את זה – הרי שהעונה השלישית עם שלל מתחריה האימפוטנטים (כולל סעדו, אגב) לא הצליחו להעביר את זה הלאה.

העונה הרביעית והנוכחית התחילה בנקודת מוצא טובה יותר. ראשית, סינון מוצלח יותר של מועמדים שנכנסו בסופו של דבר ל”נבחרת”. למרות שלא חסרים מועמדים משעממים, יש כמה הברקות ליהוקיות: נדב יהלומי, שנראה כמו ילד בן 13, מתגלה ככוכב פופ ענק בפוטנציאה, עם כריזמה מטורפת, פרצוף נחמד וגישה נכונה (הבחור, שלומד מוזיקה תיכון, נראה כאחד שבאמת מבין ואוהב מוזיקה באופן כללי, ולא רק שירה והערצה). ג’קו אייזנברג, הרוקר עם השיער הארוך והזקן הצרפתי, שאותי לא מצליח לסחוף, אבל כן מצליח להביא את התכנית לכיוון הרוקיסטי, עם שירה בסגנון “היהודים”. מאיה רוטמן, הפייבוריטית שלי בינתיים (כל מילה נוספת מיותרת). ויש עוד כמה פנינים שמסתתרות פה ושם, ויכולות, במידה ולא יעופו בשלבים המוקדמים, להפוך את העונה הנוכחית של ‘כוכבנולד’ למעניינת לא רק לפקאצות בנות 14 שמחפשות את מושא ההערצה הבא.
מה גם שההפקה החכימה להכליל פחות קטעים אישיים על כל מתמודד. נכון, לפני כל שיר בתכניות האחרונות היה קטע של חצי דקה על ‘הסביבה הטבעית’ של כל אחד מהם, אבל בזה זה הסתכם. בעונות הקודמות סבלנו הרבה יותר, עם אינסרטים של דקות שלמות וכתבות מבויימות על החיים הקשים של סעדו. שלא לדבר על זה שצביקה הדר טיפה פחות צעקני (עדיין יש לו מה ללמוד ב’איך להעביר שידור חי בלי לצעוק כל שנייה’), שיר האודישנים של השנה היה מקסים (לעומת ‘לפעמים חלומות מתגשמים’ הכל כך מלא מעצמו של שנה שעברה) ושהשופטים מצליחים לעורר בינם לבין עצמם דיאלוגים מעניינים, שעיקרם בהאגו של מי גדול יותר: צביקה פיק הזמר והתופעה, צדי צרפתי היצור הנאלח, מרגלית צנעני המרגול, או אוחובסקי ההומו-אינטיליגנט. חסרונה של ריקי גל מבורך.
לאור הדברים שכתבתי למעלה, בינתיים אני בפנים. בתור תכנית טלוויזיה כוכבנולד 4 בנויה, עשויה וערוכה טוב, ונעימה לצפייה, בעיקר אם אפשר לדלג על הפרסומות. מדובר בשעה וקצת שעוזרות לי לנקות את תלאות השבוע מהראש, ולהכנס רענן לסופשבוע שאת תחילתו מבשרת התכנית של יום חמישי. באם בתכניות הקרובות ‘כוכבנולד’ תחזור לסורה, ותתחיל שוב ללעוס את עצמה (או גם: אם אאמין שהמעידה של הלקט בחסות תכנית ‘גלגל ההצלה’ הייתה מעידה חד פעמית), אני אפרוש בזעם. בינתיים, כאשר התכנית גורמת לי לסוג של חיוך על הפרצוף, אז יאללה, נשאר, למהלא.

בזמן שאנחנו מחכים שיובל יפרסם כאן את הרשמים שלו על רוג’ר ווטרס (ואולי שאני אפרסם את הרשמים שלי על, כןכן, כוכב נולד), שימו לב שיש לנו דומיין חדש ומנצנץ.

www.halashim.com

כרגע הוא רק יפנה אתכם אוטומטית לכתובת הרגילה והמתוסבכת-משהו של הבלוג. בעתיד הקרוב (או לחלופין – כשאח שלי יסיים את תקופת הבחינות שלו) נעביר את כל העסק לכתובת החדשה, ויהיה מגניב, כנראה.

וו-הוו!
אחרי יותר מדי שמועות שנמשכו יותר מדי זמן, סוף סוף הגיעה הודעה (יחסית) רשמית על חזרתה של ‘פיוצ’רמה’ לאוויר העולם.

פיוצ’רמה, סידרת האנימציה המשובחת מבית היוצר של מאט גרוינינג (שיצר בעיקר את הסימפסונס), סיפרה על פריי, שליח פיצה שמוצא את עצמו בעתיד הרחוק. הסידרה, שהחלה לרוץ במרץ 98, מצאה את מותה ב2003 לקול זעקת המעריצים.
לאחר ש’פאמילי גיא’ קבעה תקדים ו”חזרה לחיים” אחרי שבוטלה עקב מכירות מצויינות של מארזי DVD, מעריצי פיוצ’רמה התחילו לראות את האור בקצה המנהרה. השמועות על חזרתה רצות כבר שנתיים, אבל עד עכשיו לא נאמרה מילה רשמית בנושא, מה שהשאיר את הצופים במתח, במיוחד כי החברה המפיקה את פיוצ’רמה היא פוקס, שלא ידועה בהגיון מאחוריי החלטות הביטול-החזרה של סדרות.

יוצרי פיוצ’רמה נשלחו להכין 13 פרקים, בתקווה שאלה לא יהיו האחרונים, והם ישודרו ב-2008 (במידה ועד אז פוקס לא תתחרט) בקומדי סנטרל, הבית של הדיילי שואו וסאות’ פארק (ועוד לא מעט סדרות מוצלחות לא פחות). כיף גדול!

‘Futurama’ Reborn at Comedy Central – New episodes on tap for 2008 – Zap2it

(פורסם במקור בפורום מוזיקה ישראלית בווינט תחת  “זה מסתובב” – דיון בו הגולשים רושמים איזה שירים ודיסקים הסתובבו להם במערכת במהלך השבוע ולמה. לכן יש כפילויות לדברים שנרשמו בפוסט “על הכתיבה” מאתמול)

כתיבה תמיד היוותה חלק משמעותי בחיים שלי. טוב נו, אני מגזים, לא “תמיד”, אבל כבר כמה שנים טובות שבראש שלי רצים סיפורים וכתבות וביקורות ומה לא, ואני מוצא את עצמי נמשך אל ה’וורד’ כדי להוציא את כל המחשבות והרעיונות והבלגאן החוצה.
בשנה האחרונה הייתי עסוק בלכתוב סקיצות לספר עלילתי. היה לי רעיון, רציתי לראות שאני באמת יכול להחזיק איתו ספר שלם, ושהדמויות יושבות לי טוב בראש ומסוגלות לפעול בחלל הוירטואלי של הסיפור, ושהכל דופק ונחמד.
סקיצות של ספר, בערך כמו סקיצות של תקליט, נועדות (לפחות בשבילי) בשביל לוודא שהכל בסדר. אני רץ עם הנראטיב והדמויות, ומזניח את הפאן הטכני של הכתיבה. במקום הפקה מושקעת, אני מסתפק בבסיס. לא מלטש את הכתיבה, לא מתייחס לקצב ולחלוקה נכונה למשפטים ופסקאות, לא משכתב, לא מגיהה.

אחרי קרוב ל-200 עמודים של סקיצות (אולי פחות. אף פעם לא ספרתי באמת), שפורסמו גם באינטרנט כבלוג פיקטיבי בהמשכים (ועל כן הלינק), החלטתי שדי. הוכחתי לעצמי שהסיפור זורם וקיים, עכשיו הגיע הזמן להתחיל את העבודה הרצינית, ולכתוב את זה כמו שאני רוצה שזה ייכתב.

בשביל כתיבה, אני בדרך כלל מחפש פסקול מאוד ספציפי. זה צריך להיות דיסק שאני מכיר על בוריו, ומאוד אוהב. מוזיקה שיכולה לתפוס אותי בשנייה, לגרום לי לשיר ולהתפרע.
בדרך כלל, כשהכתיבה הולכת טוב, אני מוצא את עצמי מנותק מהחלל החיצון. המוזיקה עוברת לי ליד האוזן. אני יכול להכנס לפיסקה בשיר הראשון בדיסק, ולצאת ממנה בשיר האחרון מבלי לשים לב לכל המוזיקה בין לבין. מצד שני, מדי פעם אני צריך הפוגות קלות מהכתיבה, בין פיסקה לפיסקה דקה או שתיים של לנשום עמוק ולחשוב מה הלאה. במקרה הזה אני מייד מתחבר למוזיקה, נותן לה לסחוף אותי החוצה מתהליך היצירה, להתחבר לתהליך היצירה של אנשים אחרים, להתרחק קצת מהוורד ולהתחבר לצלילים, לעלות ולקחת אוויר לפני שאני צולל שוב למים.

בשביל הכתיבה מחדש של הפרק הראשון ב”לחזירים אין כנפיים” (ככה קוראים לספר. כן, באמת), בחרתי באסף אמדורסקי. במיוחד אלבום ההופעה החיה ו”מנועים שקטים”. האלבום השני הנהדר זוכה להשמעות מועטות יותר (במיוחד כי אני לא יכול לתת לו לעבור ליד האוזן כמו שקורה כשאני שוקע בכתיבה. זה אלבום טוב מדי בשביל זה), והאלבום הראשון בקושי יוצא מהעטיפה שלו.

~

 תן את ימיך
כמו טבעת יהלום
לא עוד עלה רועד
נצנץ למרחקים

אשליות על כוכבות עולות לי בראש. אחד מסודותיי הכמוסים הוא שאני רוצה להיות סוג של ידוען. לא ברמת האגם רודברג\רוני סופרסטאר, אפילו לא ברמת האמדורסקי עצמו. אבל אני רוצה שיכירו בי, יכירו בעבודה שלו. אני רוצה להיות אחד שיזכרו, ואם אפשר ליותר מ-15 דקות.
כוכב תמיד מעלה לי את זה. אני מניח שלא לזה התכוון המשורר, אבל “נצנץ למרחקים” כל כך מאפיין את השאיפה הזאת, הכל כך ילדותית ולא ראציונאלית. הקול הקסום של אביתר בנאי באלבום ההופעה הולם את השיר הנפלא הזה, ואני אף פעם לא יכול להחליט אם אני מעדיף את הגירסה החיה או דווקא את המוקלטת.

אתה הכוכב היחיד בשמיים
ולא כמו שהיה בעבר
היום אתה זוהר
זורם בעוקרים
נצנץ למרחקים
בוהק לעולמים

~

 היא אמרה לו שתאהב
לנצח נצחים תאהב
לא משנה כל שיקרה
זה הגורל וזהו זה

אם ב”כוכב” יש לי התלבטויות בנוגע לאיזו גירסה אני מעדיף, ב”הוא האמין לה”, אולי השיר האמדורסקאי האהוב עליי, הגרסה האלקטרונית מאלבום ההופעה היא האהובה עליי. יש שיגידו שהיא קצת מוחצנת, קצת מוגזמת הפקתית, קצת גדולה על השיר הכל כך פשוט וכל כך יפה הזה, אבל דווקא בתוך כל ההפקה הגרנדיוזית הזאת, עם הסימפולים והקצבים והאלקטרוניקה, אסף אמדורסקי מתגלה גזמר חד ומלא רגש.
זה שיר פסימי, עם כל כך הרבה סמלים אופטימיים בתוכו.

שלום שלום הוא בחלום
עד יתעורר מהשינה
הוא מצייר לו ציפורים
מחלומות של אחרים
ברחובות כבר לא ירוץ
את שמה לצעוק
כבר לא יצחק
הציפורים בראש דופקות
כי חוץ מזה מה עוד נשאר לו

“את שמה לצעוק כבר לא יצחק” היא אחת (או שני) השורות האהובות עליי ביותר בשיר הזה, ובכלל. כבר מהרגע בו אסף מספר ש”הוא האמין לה”, בתחילת השיר, מבינים שהקשר הזה לא יצליח. הרי אם הוא היה מצליח, המשפט הזה לא היה נאמר. מה הטעם להגיד שהוא האמין לה, עם האמונה לא נשברה לבסוף?
ההתעוררות שלו מהחלום, והכאוטיות של ההמשך, שמלווה ביאוש ודמונזציה לציפורים, שרק כמה שורות קודם סימלו ש”החיים יפים”, יחד עם הקול הכל כך טעון, שמתגבר עד כדי צעקה לקראת סוף החלק הזה של השיר, עושה לי צמרמורת על פעם מחדש.
אהבות נכזבות. מי כמוני מומחה בעניין. אם רק אצליח להעביר את הרגשות והעצב שבעניין רק עשירית מאיך שאמדורסקי הצליח להמחיש את זה בשיר שלו (או לפחות – באיך שאני מפרש את השיר), אני אהיה מרוצה.

ורוב האנשים עדיין מאמינים שהעולם יפה
וגם הוא חשב
שהעולם שלו כזה
כי הוא האמין לה גם
אז היא האמינה גם

~

הגעתי למסקנה המלבבת שכל פעם שהפוסטים כאן נכנסים לוובסטר, הבלוג מותקף בתגובות ספאם רבות, אותן אני צריך למחוק במהירות וביעילות. זו הסיבה, אגב, שבשביל לכתוב תגובות צריך לקבל פעם אחת אישור מצד העורך, ולרשום כתובת דוא”ל (שאף אחד לא רואה, אגב).

מישהו עם נסיון בוורדפרס יכול לייעץ מה אפשר לעשות מול המטרד? הדבר היחיד שנראה לי יעיל יהיה לפעול לפי מנטרת ה”אם אי אפשר לנצח אותם, הצטרף אליהם”, ולפרסם פוסט ענקי עם הדגשות שקורא לעם ישראל לצאת ולקנות וויאגרה, אבל אני לא חושב שהסקריפטים שמחדירים את הספאם לבלוג יתרגשו יתר על המידה מהמחווה (וחבל).

שני עמודים. מלוטשים, כתובים טוב, עם דמויות שלמות ומאופיינות. זה מה שיש לי מהספר שלי.
טוב, זה לא בדיוק נכון. יש לי 22 פרקים בתצורת סקיצות, מה שאומר שהכתיבה לא מלוטשת בכלל ויש הרבה חורים בעלילה, ויש לי את כל הסיפור בראש, מתחילתו ועד סופו, ואפילו רוב הפרטים שבאמצע כבר די סגורים, עם קצת מקום תמרון לגחמות של הדמויות שיגיעו בזמן הכתיבה עצמה. ושני עמודים, ממה שמתחיל להתגבש כספר האמיתי.

החלטתי להתחיל כאן בבלוג סידרת פוסטים בשם “על הכתיבה”. אם במאי קולנוע מפורסמים יכולים לכתוב בלוגים המתארים את הליך העשייה שלהם, אז גם אני יכול. כן כן, הגעתם לסקצית הריאליטי של “בלוג זה לחלשים”. ארז כותב ספר – איך, למה, מתי, ומה עובר לו בראש, לעזאזל?
נכון, אני לא קווין סמית, אבל עדיין, ‘דואר יוצא דואר נכנס’, סיפור שכתבתי בגיל 17, עדיין נמצא בראש היצירות הפופולאריות ב’במה חדשה’. זה צריך לתת לי קצת קרדיט, לא?
ההקדמה, למי שפיספס בעשרות הפעמים שכבר כתבתי את זה בעבר.
“לחזירים אין כנפיים” התחיל כתרגיל כתיבה. החלטתי לשלב את אהבתי לז’אנר הטלנובלה הטראשי והנפלא ואת הרצון שלי לחקור קצת את סצנת הבלוגים ואת האפשרויות הטמונות בה, ופתחתי בישראבלוג בלוג בשם הפיקטיבי אביב ברקת. לבלוג קראתי, בהחלטה של רגע, “לחזירים אין כנפיים”, ומכיוון שהייתי צריך ליצור גרפיקה שתתנוסס בראש הבלוג, ציירתי כל מיני דמויות של חזירים תחתם רשמתי את השמות שלהם.

התחלתי לכתוב את החלק הראשון של הבלוג, שהיה אמור להיות טלנובלה פיקטיבית בהמשכים, בלי לדעת מה אני עושה. הכתיבה עצמה הייתה ברמה נוראית, אבל דמויות כמו החזיר המעופף (כשמו כן הוא – חזיר מעופף) ולילך הג’ינג’ית הכוסית תפסו קהל קוראים מצומצם, וגרמו לי לכתוב פרקי המשך.
הסיפור התפתח לו מפרק לפרק. אביב ברקת הוא בחור בן 20 (פחות או יותר), שיום בהיר אחד הוריו, שיחסיהם רעועים ומלאים בריבים וצעקות, נעלמים מהבית ומשאירים אותו ואת אחיו הקטן, איתי, לחיות לבד ולתהות לאן לכל הרוחות הם נעלמו, ובעת ובעונה אחת להתמודד עם ריבים, אהבות, חברים ואינטריגות.
הסיפור משך אותי בפרקים המתקדמים שלו לכיוון דרמת הפשע. הצד הטלנובלי שבו ננטש קצת בצד. נכון, יש משולש אהבה, אבל הטראש ננטש כמעט לחלוטין. הבלוג, כאמור, זכה ל22 פרקים, ובסופו של דבר הצליח למשוך קהל קוראים של סביבות ה-30 איש. לא כמות גדולה במיוחד, אבל בהתחשב שכתבתי את זה בשם בדוי לגמרי, ושלא עשיתי לזה (כמעט) פרסום, הייתי גאה בכמות.

אבל מה, הזמן עובד והעלילה מסתבכת. בפרקים האחרונים שכתבתי לבלוג, כבר הבנתי שאני צריך להפסיק. הבעיה הראשונה בה נתקלתי היא שהכיוון אליו העלילה הולכת לא התחבר עם הפרקים הראשונים שנכתבו, בתקופה שלא היה לי מושג מה הולך לקרות. החורים בעלילה נפערו, והבנתי שאם אמשיך לכתוב בלי לעשות תיקוני עלילה בפרקים הראשונים הקוראים ישימו לב.
הבעיה השנייה היא החסך בעלילות המשנה. ספר, לדעתי, צריך להיות בנוי מעלילה עיקרית, שבין הנקודות החשובות בה צריכים לעבור עלילות משנה שמושכים את הסיפור קדימה. מכיוון שלא “זרעתי” מספיק עלילות משנה בפרקים הראשונים, מצאתי את עצמי עם תמונה די ברורה של איך העלילה הראשית מתקדמת, אך בלי שום כלים לקדם אותה.

לכן החלטתי לעשות מעשה. הבלוג הפיקטיבי נסגר, ואני התחלתי בעבודת השיכתוב המפרכת. ממנה, כאמור, יצאו לי כבר שני עמודים של הפרק הראשון, שהוא אחד מאלה שאני כותב מחדש, מאפס.
בנוסף לפרקים עצמם, התחלתי להכין גם סינופסיס, מעין תקציר של כל הספר. מתוארים בו הפרקים בתימצות של עד חצי עמוד לפרק, עם הדברים העיקריים שקורים בו, מה צריך להדגיש ואיך זה מתקשר לפרקים קודמים. בינתיים תימצתתי ככה את 4 הפרקים הראשונים. הבעיה בטח תתחיל כשאגיע לפרקים שעדיין לא כתבתי להם סקיצות.

זה הכל בינתיים. צפו לעדכונים והמשכים בעתיד הקרוב. עכשיו, אם תסלחו לי, יש לי מכתב טיסה לכתוב.