כנס האנימציה והקומיקס (או בקצרה – כא”קון) ננעל ונסגר אתמול, אחרי שלושה וחצי ימים בסינמטק תל-אביב. גם הפעם הוקם אוהל גדול ברחבת הסינמטק, בו התקיימה תצוגה ומכירה של קומיקסים, רובם ישראליים ועצמאיים (למרות נציגות מכובדת של חנויות הקומיקס קומיקאזה וקמיקס וירקות, שמכרו חוברות אמריקאיות). גם השנה היה לוח זמנים צפוף ומלא של הרצאות מכל תחומי הקומיקס, ולמרות קצת חיכוכים מצד חלק מהיוצרים וההנהלה, הכל הלך (יחסית) חלק, ובגדול – נהנתי בגיחה הקצרה שלי לשם הרבה יותר ממה שנהנתי שנה שעברה.

ראשית, אבהיר כבר עכשיו שאני לא הולך לכתוב על ההרצאות. הייתי רק באחת כזאת, ולא ישבתי מספיק על התכניה כדי לראות האם היא מאוזנת מספיק ואיך. אמעיט במילים ואכתוב רק שההרצאה בה הייתי הייתה, למרות מספר בעיות במבנה, מוצלחת (על ואל-טבעי בקומיקס ואנימציה יפניים).

סידרת “גבירותי ורבותי” של הוצאת דימונה.
בתמונה: גברת סטארט אפ

לפני שנה, הדבר היחיד שהיה לי להגיד על אוהל המכירות היה “איום ונורא”. הגעתי לשם בשעות הצהריים והוחרדתי למצוא מקום לא ממוזג (תארו לעצמכם את גל החום של שבוע שעבר, רק קצת יותר חם, בתוך מקום סגור ומלא אנשים מזיעים) שנראה, הרגיש ונשמע כמו שוק. קשה היה ללכת ולהתרשם בין הדוכנים השונים, כי כל דוכן שני היה איזה יוצר אגרסיבי במיוחד שדחף לי את הקומיקס שלו ביד אחת, וביד השניה דרש ממני לשלם לו. יוצרים שאמרתי להם “לא תודה” קראו לי, בפנים, קמצן מניאק. ראוי לציין שגם בשנה שעברה וגם השנה הוצאתי לא מעט כסף על קומיקסים ישראליים. זה פשוט שאף פעם אי אפשר לקנות את כולם, מה גם שרוב החוברות עם היוצרים ה”ארגסיביים” פשוט לא מעניינות אותי באופן אישי.

השנה הכל היה רגוע יותר. יוצרים רבים השקיעו בדוכן שלהם מבחינה ויזואלית, הביאו פוסטרים ופסלים וחולצות כדי למשוך קונים פוטנציאליים. כבר לא היו צעקות של “בואו לקנות את החוברת שלי!!!!1″ ואף אחד (כמעט) לא ניסה לדחוף לי חוברת ליד. לא ברור לי אם השינוי נבע עקב דרישת מארגני הכנס (ואם כן – יפה מאוד), או עקב זה שהיוצרים הבינו שהגישה האגרסיבית מבריחה קהל חדש מהמקום (דוד שלי, למשל, ביקר במשך חמש דקות בכנס שנה שעברה, ובעקבות היחס מהמציגים-מוכרים ברח משם כל עוד נפשו בו. חבל, כי מדובר באדם שדווקא היה קונה חוברת או שתיים אם היו נותנים לו לעשות את הבחירה שלו בשקט).

רכשתי שישה ספרים\חוברות. עלה לי קצת פחות ממאתיים שקל. שווה כל שקל.

יוצרי הקומיקס בארץ מרשימים אותי יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אם לפני ארבע שנים רוב ההיצע היו פנזינים מחתרתיים מצולמים במכונות צילום ביתיות, היום אפשר למצוא לא מעט הפקות מרשימות באמת, בצבע מלא על נייר כרומו איכותי, עם אומנות מדהימה ובמחירים סבירים לחלוטין. אני מוצא את זה מעניין ומעורר השראה שהקומיקס הישראלי מתפתח לכמה כיוונים במקביל – אך עדיין משאיר “ז’אנרים” שלמים לא מאויישים. כוונתי היא שבכנס היה ניתן למצוא לא מעט קומיקסים “ארטיסטים”, עם דגש על האומנות בפרט וקצת פחות על שימוש ב”חוקי” הקומיקס להעברת סיפור, כמה קומיקס סופר-גיבורים והרפתקאות ואינספור פנזינים מחתרתיים. מצד שני, ז’אנרים אחרים, כמו למשל “סלייס אוף לייף” (קומיקסים אישיים), סיפורים רומנטיים וכו’ קצת קשה למצוא (קיימים, אמנם, אבל בכמות פחותה הרבה יותר מהז’אנרים הפופולריים).

ארץ ווקווק של רויטל בנעים
העובדה הזאת בעיקר מעודדת אותי. שוק הקומיקס בארץ מתפתח במהירות (יחסית). אמנם עדיין מדובר בשוק נישה שמתקשה לחדור לקונצנזוס, אבל ניתן למצוא היום דברים שפשוט לא היו קיימים לפני שנים אחדות. למרות זאת, יש בו עוד המון מקום. בימים אלה ממש אני כותב את “לחזירים אין כנפיים – הקומיקס” (חוברת קומיקס עצמאית, שתצוייר ע”י חברי המוכשר עד כאב אדם ג’קס, ותספר סיפור רומנטי שיתקשר בדרך כזו או אחרת לספרי הראשון, הנכתב גם הוא בימים אלה ממש). שמחתי לגלות שהז’אנר הפנים-קומיקסאי שהוא יושב בו נשאר יחסית מיותם, מה שאומר שיש סיכוי סביר שיהיה קהל לחוברת שלנו (אמן ואמן!).

בשנה הבאה בירושלים הבנויה.
סקיצה ראשונית של לילי פואת, אמא של רגש. אדם ג’קס הזה, מוכשר או מה?
אם, לפני עשר שנים, מישהו היה אומר לי שיגיע יום בו בארץ יהיו חנויות קומיקס, כנסים עמוסים ושוק קומיקס עצמאי מתפתח, הייתי צוחק לו בפנים. עכשיו נשאר לי רק לחייך בסיפוק, לקוות שהשוק יהפוך לתעשייה של ממש, ולהחזיק אצבעות שגם לי יהיה בה חלק. זה הרי אחד הדברים האהובים עליי, קומיקס, ואני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אדע שהייתה לי אפשרות להכנס לעניינים ופספסתי אותה (אגב, אני שוקל ביחד עם עצמי לעשות ווב-קומיקס כאן ב”חלשים”. מה דעתכם?).

בניגוד למה שרובכם חשבתם מכותרת כזו (חוץ מארז כי זה משהו שהוא אמר), זה פוסט שידבר על כוכב נולד.

המסקנה שהסקתי אחרי דיבור עם כל מיני אנשים, זה שטלוויזיה מתחלקת לשלושה חלקים. טלוויזיה איכותית, טלוויזיה שנהנים ממנה בקלילות וערוץ 1.

קחו אנשים שאתם מחשיבים למשכילים, אינטקלטואלים בטירוף, מגניבים ובעלי אינטואיציה טובה + יכולת לדעת על מה כדאי להם לבזבז את הזמן שלהם.

כשתגיד למישהו ברחוב “כן השיר שלנו זה משהו בסט”, אתה עלול או להיתקל בתגובה פאקצתית נלהבת, או בפרצוף לעגני שרומז משהו על נחיתותך. אני אומרת את זה בתור מישהי שלא רואה השיר שלנו, לא כי זה מפריע לי, אין לי זמן כל כך או אנרגיות להשקיע, לא הייתי שם בהתחלה להתמכר, אם יוצא פרק פה פרק שם שמשעמם אז לא מפריע לי ואני אפלו נהנית.

האם הייתם מצפים מעתודאי פיזיקה, נקרא לו ת. (*סמיילי*), להנות מהשיר שלנו?

ת’: אבל מה! זה ממש גאוני! מיכל ינאי התארחה וכל הזמן היה ברקע את “שלום היא מילה שימושית שלום!”

אותי הוא לא צריך לשכנע, זה פרק שבמקרה ראיתי והוא אכן היה די משעשע. אך כשציינו בפניו את חרדתינו לגבי כוכב נולד, חצי גמר חלק ב’ וגורלה של מאיה רוטמן, הוא הגיב בצורת ה”הגם אתם בעלובים?”.

העולם צריך להבין, שאם חברים איכותיים שלו נהנים ממשהו, הגיע הזמן לסמוך עלינו ולהגיד “כנראה שבאמת יש בזה משהו”, כי לכל אחד יש את ה”פלופ” הטלוויזיוני לראייתנו, שלו.

ובאשר לכוכב נולד, תחזרו להתחלקות הטלוויזיונית שעשיתי למעלה, ואני יכולה לומר לכם שהעונה הזו, הספציפית של כוכב נולד, היא איפשהו בין הסוג הראשון לשני, האיכות השנה נובעת מהמשתתפים הכל כך מוכשרים, קבוצה כזו של כישרונות אמיתיים לא הייתה עוד, ובכל זאת מדובר בהנאה קלילה שגם שני העובדים הסוציאליים ושתי הבנות המחוננות של הבית הזה נהנים ממנה כולם.

בבסיס יום חמישי ושישי פק”ל, מפנים הכל ויושבים מול הטלוויזיה, כל אחד והמועמד שלו.

לא עקבתי אחרי אף עונה עד עכשיו, וגם הפעם הנחתי שאני אמנע, אבל זה התחיל באודישנים שהיו כל כך מצחיקים. כל כך הרבה שטויות ויצורים, כמעט כמו בידור סלאפסטיק. ושני נציגים חולוניים, זה כבר מוסיף עניין, וג’קו באודישנים “זה דווקא מעניין אמרתי לעצמי”, ואז עלתה מאיה רוטמן על הבמה באודישנים ברוב הדרה, מלווה בגיטרה ומפוחית, שרה את “גשם כבד”, סימנתי אותה בו במקום, היא הייתה מקסימה וזהו, נדונתי לראות את כל העונה הזו, ולאט לאט נתגלו עוד מוכשרים, מורן אהרוני העילוי, שעפה שלב אחד לפני חצי הגמר, וכל כך חבל, הגמר שלי הכיל אותה את ג’קו ואת רוטמן האלילה, נדב יהלומי, מישל גוריאשווילי, זהבית פסי המקסימה והמרגשת, סיפור סינדרלה שכזה, אבל במקום.
והשופטים השנה בחיי, אין בהם רוע, הביקורות שלהם בונות, באות ממקום אמיתי ולא מרצון לקטול, כל הכימיה בינהם כל כך שיעשעה את הקהל, צדי עם הפלאפון שלו שצילצל בשידור, גל אוחובסקי והכאפות שהוא מקבל ממרגול, פיקה צביק, נו הוא פיקה צביק, ומרגול. הו מרגול. איזה טוויסט אחרי ריקי גל. על כל אחד שנופה היא כמעט התאבדה, כל כך קשה היה לה וראו, כאילו מדובר בילדים שלה, מדברת יפה, לעניין, כל כך לא הרושם שקיבלתי ממנה כל השנים, חברים, מדובר באישה משכילה ומלאת חום. ממש כך.

והמועמדים? אתם יודעים כמה זה קשה רבותי שכל שבוע אתה לא רוצה שאף אחד ילך, איזה פצצות כישרון.

ג’קו שעוד לא יצא מטר מתחום המטריה המפדבקת של כוכב נולד וטמירה ירדני הפקות וכבר השיר שלו “נרדם על החולות” יזוהה אם תזמזם אותו ברחוב.

ואני חייבת לציין שמעבר לפן התחרותי, יש הרבה קנאה בהם. בחצי הגמר הם זכו לשיר עם סימפונט.

זה משהו שלא רבים זוכים לו. כל הקונספט, מדובר על אנשים צעירים ואנונימיים עד עכשיו, שפתאום זוכים להופעה מול קהל של מאות, עם תאורה, ולהקה, ובחצי גמר עם הסימפונט בכלל, כינורות, נבל, קלרינט, לא רבים זוכים. השישיה שהגיעה לגמר זכתה כולה, ואפילו שני שלבים אחורה, חשיפה, האפשרות להופיע, מה לא, ג’קו יזכה, שיהיה ברור, אלא אם כן יקרה טוויסט לא ברור ומאיה תזכה מה טוב, אבל כמו שאמא אומרת, הרבה פאקצות מצביעות, וזה כן מבחן פופולריות, וג’קו הוא כן אליל הבנות העונה, ואני פשוט שמחתי שמאיה הגיעה לגמר, זו הייתה המטרה מבחינתי, וגם שם, הופעה מול אלפים, על במת ענק, והרי ברור שעל שלושתם עוד נשמע, ומאיה תיצור ותתקדם, היא פייבוריטית, ומה טוב שכך, פעם בכמה שנים, הציבור מוכיח שלפעמים הוא בכל זאת יודע מה טוב לו.

מה שעוד מקסים בתוכנית, זה שהחברויות שנוצרות שם, כל מי שהודח העונה קיבל את זה כל כך יפה, וכל מי שנשאר, ראיתם שממש היה לו קשה להיפרד מכל אחד ואחד, וגם לשופטים, פשוט קשה. אתמול שזהבית הודחה כדי שמאיה תישאר, מי שהזילה דמעה הייתה דווקא מאיה. אמרו ששתי אלה מאוד התחברו, זה פשוט אנושי ויפה.

הנה ביצוע אחד שאתם מוזמנים לראות
הביצוע של מאיה רוטמן לגשם כבד.

הקסם של הבחורה אגב, נובע מזה שהיא מושבניקית פשוטה ומוזיקלית בכל רמ”ח איבריה, וזה כובש.

כמו שארז אמר, כל כמה זמן צצה לה על הפרצוף ההבעה של “אבל זה רייטינג, זה לא מעניין, מה אני עושה פה”, היא מעל לכל זה, וכולם רואים את זה. השופטים מאוהבים בה, מרגול דיברה עליה היום ברדיו והרעיפה עליה כל כך הרבה תשבוחות, צדי צרפתי הצהיר שהוא מאוהב בה, ואפילו גל אוחובסקי מקבל בסבר פנים יפות.

יום אחד אני אלך לראות אותה בבארבי. ומאיה, אם במקרה את מאלה שמריצים בגוגל את השם שלהם ומגיעה הנה, אני מצטרפת לעדר ומודיעה בזאת שאת הסמס האחד שאני יכולה לשלוח בגמר, אני אשלח לך, ואשדל את המשפחה גם כן. לרמה של ללכת לראות את הגמר עוד לא הגעתי, אבל אני בהחלט אשב צמודה למסך.

מצדיעה לעונה הזאת. באמת ובתמים.

עוד שני סנט לאוסף (או: הדעה של ארז בעניין כ”נ4)

כן, אני מודה. בשעתי החלשה ביותר התיישבתי מול פרקי האודישנים של “כוכב נולד 4″, ומאז גם אני מהמכורים. אמנם לא הגעתי לשלב שליחת האס-אם-אסים, אבל גם אני צרחתי על האס.אם.אס שהודיע לי שרפאל הבטיח את מקומו בגמר (שערוריה!) על חשבון מישל, או הזלתי דמעה (וירטואלית, כמובן. אני גבר וגברים לא בוכים) כשמורן אהרוני הלכה לדרכה.

ראשית כדאי לציין שמאז ומתמיד אהבתי טראש. אם זה בטלויזיה או בקולנוע, אם זה טראשי – תביאו. כוכב נולד ייצג עד עכשיו את לב הטראש. תכנית שהעלתה לגדולות את יהודה סעדו, מנחה שצועק כאילו הוא חייב פיפי (וגם לא מסוגל להגות את האות נ’. שימו לב לזה, זה יעלה לכם על העצבים), צביקה פיק (!) בחבר השופטים וחבורה של נערים ונערות, בדרך כלל לא הכי מוכשרים בעולם אבל בהחלט כאלה שעוברים מסך, שמתחרים על הזכות להפוך, ולו רק ל15 דקות, לדבר הבא.

לא מעטים חובבי המוזיקה הישראלית שיוצאים כנגד “מפעל הקאברים” שהתכנית כביכול מעודדת, והנזק שהיא עושה לתעשייה וליוצרים צעירים. שטויות. מפעל הקאברים היה קיים עוד הרבה לפני התכנית, ואין שום סיבה להניף אצבע מאשימה על גורם כזה או אחר – בסופו של דבר קאברים עובדים כי לבני האדם יש רגשות חיבה לא מוסברים לנוסטלגיה. אנשים אוהבים לשמוע שוב שירים שהם כבר שמעו. לא בגלל כוכב נולד, לא בגלל גלגל”צ. בגלל שככה אנשים.

כוכב נולד היא תכנית בידור. אני לא רואה שום רע שתוך כדי הבידור והתחרות היא מעלה לפני השטח שירים ישראליים יפים שאולי נשכחו בדרך – אפילו שהביצועים, בדרך כלל, די עלובים.

ואז הגיעה העונה הרביעית.

הפעם ההפקה יצאה לכל מיני להקות צבאיות, זמרי חתונות וכו’, ובחרה בפינצטה את המועמדים. גם באודישנים הכלליים היה לה יותר חכמה ונסיון בבחירה, וככה “נבחרת” העונה הרביעית יצאה הרבה יותר מוכשרת ומקצועית ממה שאנחנו רגילים. מדובר הפעם בחבר’ה עם נסיון, כאלה ששרים באופן מקצועי כבר זמן רב. היוצאת מהכלל הייתה זהבית פסי, הטבחית מצריפין ששרה באמבטיה, שהתקשתה להתמודד עם הזמרים המנוסים ממנה ושרדה בעיקר בזכות הכנות שלה, מבט ה”תגידו, מה אני עושה כאן, בין כל האנשים האלה?” אחרי כל שלב שהיא עברה בהצלחה. אין מה לעשות, סיפורים כאלה, על הבחורה הפשוטה שלא שרה אף פעם ומצליחה לרגש בשירה הבוסרית שלה מרגשים אנשים.

הבעיה בעונה הנוכחית של כוכב, היא שמקצועיות המשתתפים לא הותירה מקום להתפתחות. 90% מהמועמדים שרים בדיוק כמו שהם שרו באודישנים. הם לא השתפרו, הם לא עברו כברת דרך, הם לא כלום. בפרקים הראשונים עוד היה יפה לראות אותם, ואיך הם שרים יפה ויודעים להפיע ולהתמודד עם קהל, אבל בשלב מסויים זה קצת נמאס. אמנם פה ושם היו מתמודדים שהצליחו לעניין (מאיה רוטמן, עם גוון הקול המיוחד והשירה הכל כך רגישה שלה, למשל) גם בשיר העשירי – אבל ברוב המקרים זה פשוט התחיל לשעמם. כך מצאתי את עצמי מריץ את הפרקים המתקדמים, שהרגישו כמו שידורים חוזרים. שזה די מצחיק, כי מדובר בעונה היחידה של “כוכב” שהייתה יחסית ריקה מתכניות לקט ותזכורות.

הגמר הגדול עוד שבועיים. רפאל המתחנחן, ג’קו הרוקר המסוקס ומאיה רוטמן המקסימה והמיוחדת. התוצאות ברורות מראש. סביר להניח שיהיה מדובר באירוע טלויזיוני מתוקתק, מקצועי, מלא חסויות וקצת משעמם. ולמרות זאת, סביר להניח שאראה אותו.

בפרקים הקודמים של חייה של חן:
חן הלכה לראות “מישהו לרוץ איתו” בקולנוע בעזריאלי (אגב, באמת ממשיכים לבנות את המגדל השלישי!) וגילתה לתדהמתה שאינה זכאית להנחת חוגר במהלך הסופ”ש – AKA הזמן היחיד שהיא בבית, ובמירמורה צילצלה לגילי, אחותה הגדולה בשאיפה (הקשר הוא רוחני בעיקר), שאמרה לה: “זה ידוע שמי שנדפק זה הג’ובניקים שמשרתים בבסיס סגור”, האדימה הקטנה וצעקה על אחותה: “אני לו ג’ובניקית ואם שוב תקראי לי ג’ובניקית אני אהרוג אותך!”

אז כן, ברוכים הבאים לפצע הפתוח שלי, אישו מארץ האישואים וכו’ וכו’. מאז שהתגייסתי (כן, זה רק חצי שנה ובכל זאת)ף כל אדם שמילא את התפקיד שלי ונקרה בדרכי, אמר לי לא לתת לאנשים לקרוא לי ג’ובניקית. משום מה, הושרשה בימינו הדעה הרווחת (והמטופשת, כמובן), שכל מ ישאינו קרבי הוא ג’ובניק, כאשר בזמן עבר, השפוי והטוב יותר, ג’ובניק היה בפשטות כינוי למי ש(ותראו את השוק), תפס job, נמצר בביתו יום יום, חי את חיי הנוחות. אני מצטערת, לא יתכן שאני, הנמצאת בבית פעם בשבועיים, הולכת לטחון עד הסמל מטבחים, שג”מים וממש עכשיו החידוש – טיפוחים (עבודות רס”ר בשבילכם), אקרא ג’ובניקית. אני מפסידה כמעט כל מה שאני רוצה, אין לי שום other thing going for me, חוץ מהצבא, כשאני שומעת על חברות שלוקחות קורס באוניברסיטה, סדנאות משחק, סדנאות ציור ומפגשים חברתיים. אל תקראו לי ג’ובניקית בבסיס סגור, זה פשוט לא מינוח נכון. איך יכול להיות שמישהו שנמצא כל ערב בבית, ישן במיטתו שלו, אוכל ערב במטבחו שלו, ועושה אולי מטבח פעם בשלושה חודשים יוגדר כמוני, מצטערת, לא מקובל. אתם יודעם מה זה ג’ובניק בבסיס סגור? זה למשל החייל רס”ר שעובד כל יום עד 15:00 בערך ואחרי זה נוסע הביתה, או לבאר שבע עם חברה שלו לסרט וגלידה, משרת בבסיס סגור אבל לא יחלום להישאר פה לילה, מדוע? כי הוא ג’ובניק. אנחנו רק יכולים לחלום על כמה שעות בבאר שבע, אפילו אם אין לנו כלום בלו”ז באותו יום. ושלא נתחיל לדבר אפילו על קל”ב. שיש לך 3 ימים בשבועיים בבית ולוקח לך 3 שעות להגיע הביתה, בתקווה שרשמו אותך להסעה של 6:45, זה חברים לא כיף. אז לא, אני לא קרבית, ולא, אני מצטערת מאוד, אני גם לא ג’ובניקית. יש לנו תמיד בדיחות על מיפקדיונרים, תכתוב להם משהו בשעה 17:00 והם כבר יהיו לחוצים להגיע הביתה. אז לא, ג’ובניק אינה מילת גנאי, אבל כהגדרה למה שאני עושה, היא פשוט לא מתאימה, הייתי מכניסה טבלת ניגודים, אבל נראה לי שהעניין הובהר. אין לי ספק שחלק מהקוראים לא יסכימו איתי, אז אתם יודעים מה? אתם פשוט טועים. כן, אני לא חיה בתנאי שטח, שזו קיצוניות אחת, מנגד אני גם לא הולכת לכל הופעה של דפנה והעוגיות שאני רוצה ללכת אליה (במיוחד עכשיו שבצורה מפתיעה יש לי אוטו משלי) שזו הקיצוניות השניה ומנת חלקם של אנשי הג’וב. פעם הבאה שמישהו מחליט להכליל אותי תחת ההגדרה הזו, שיצפה מראש לאלימות פיזית.

לפני כחודש אחי הגדול ארז מזוודה, וטס לגיחה מרעננת ביפן. טיול כזה, לנצל את החופש האקדמאי. בארץ הוא השאיר דירה חמודה שכוללת את אוסף הקומיקס שלנו אך לא כוללת מזגן בחדר השינה, הנחיות להורדת טורנטים של סדרות שהוא אוהב, וסובארו ג’אסטי אדומה, ידנית, מודל 1992, שלמרות היותה בגיל של החתולה שלי (למתקשים מתמטית – זקנה) מתפקדת כמו שצריך, בלי להקיא כדורי פרווה בכל פינה.

בשבת לפני בוקר אחי ינחת חזרה בישראל. מכיון שאני מועסק בחצי משרה וימי חמישי פנויים, היום הוא למעשה היום האחרון לתקופה הקרובה בה אגיע ברכב לעבודה.

אפשר לשים בקלות את האצבע על הסיבות שבגינן לא קניתי לעצמי אוטו. בתקופת השירות הצבאי לא הייתה שום סיבה לאוטו. אמנם הייתי ג’ובניק וחזרתי כל יום הביתה, אבל היו סידורי אוטובוס מאוד נוחים והמשכרת הצבאית לא הייתה יכולה לממן את הלוקסוס.
אחרי השחרור מקום העבודה הראשון שלי כלל הסעות ישירות מהבית אליו ובחזרה. אמנם המשכורת הייתה כבר יותר טובה, והייתה יכולה, באופן כללי, לממן דלק וטיפולים (את הכסף לאוטו הייתי מגרד מאיזו תכנית חסכון, יש לי כמה כאלה), אבל לא הרגשתי צורך ממשי לעשות את זה: לעבודה, כאמור, הגעתי בהסעות. לכל שאר הדברים יכולתי להשתמש באחד המכוניות של ההורים, שבדרך כלל פנויות בשעות בהן אני זקוק להן.

מקום העבודה הנוכחי הוא בעייתי קצת יותר. אין הסעות. אני עובד בקרית שדה התעופה, וגר ברעננה. אני מרוויח טוב יותר ממה שהרווחתי בעבודה הקודמת, וגם עכשיו יכול, ברמת התירואטית, לממן לעצמי רכב – אך בוחר בפתרון המחריד ששמו “אגד”. כנראה מכח האינרציה – לא היה לי רכב משלי עד היום והסתדרתי טוב מאוד, אין שום סיבה לוותר על איזה אלף-אלפיים שקל בחודש בשביל זה, ובכלל, שתי מכוניות לבית עם שלוש נפשות זה די והותר (לפחות עד שאצא סוף סוף מבית ההורים. בינתיים פשוט נח וזול לי לגור שם, ואני מסתדר איתם טוב מאוד).

החודש האחרון, עם המכונית הזמינה כל בוקר, הוכיח לי שאני עושה בשכל. זה לא שלאגד אין חסרונות, אבל נהיגה של 45 דקות כל בוקר מתחילה לשגע לי את המח, במיוחד כשאני נזכר בימים העליזים בקו 947 (אליו אחזור אחר כבוד ביום ראשון), בהם ניצלתי את הזמן הזה לקריאה או נמנום. ובכלל, הנסיעות האלה הדגישו לי שתי תופעות מדאיגות שקורות בכבישים בימינו:

גניבת רמזורים: תראו. אני יחסית צעיר, והכל, אבל כשהוצאתי את הרשיון, לפני בערך 6 שנים, זה לא היה ככה. יותר ויותר אנשים עוברים רמזורים אדומים, מה שנקרא “גונבים” את הרמזור. מתחיל להיות לי לא הגיוני שכל צומת שניה שאני עוצר בה, אני צריך לחכות לשניים-שלוש מכוניות גם אחרי שהרמזור שלי נהיה ירוק. זו תופעה מכוערת ומסוכנת. בחייאת, רמזור אדום הוא החוק הכי מובהק. יש אדום? עוצרים. אפילו אם זה מבאס, ונו, עברתי רק שניה אחרי שהוא התחלף מצהוב לאדום, ויאללה, זה שניה מהחיים שלך ושתי דקות מהחיים שלי וכו’. זה מעצבן. כשיש לי רמזור ירוק אני מצפה לצומת פנויה. אוף.

חוסר אחריות: הרבה יותר מסוכן מהרמזורים. בשנים האחרונות נוספים על כבישי ישראל יותר ויותר רכבים גדולים. אני לא מדבר על משאיות, אלא על ג’יפים או וואנים פרטיים, שמשרתים בעיקר את אנשי העשירון העליון או משפחות ברוכות ילדים. אתמול, בדרך הביתה מהעבודה, בפעם השניה כבר החודש, כמעט הועפתי מהכביש על ידי רכב גדול כזה.
המקרה הראשון היה לפני כחודש, בחזרה ממועדון הבארבי התל-אביב. נהג ג’יפ דיבר בפלאפון (בדיבורית), לא שם לב לפניה, וחתך קו הפרדה לבן בלי להסתכל במראות כדי להגיע לנתיב הנכון. אם לא הייתי רואה את זה מגיע, הוא היה עולה עליי בלי שום בעיה, וסביר להניח פוצע אותי ברמה לא זניחה (כנראה לא הורג, כי זה היה במהירות נמוכה). גם אחרי ציפצוף עצבני שלי, הוא לא הגיב. פשוט לא שם לב.
המקרה השני היה, כאמור, אתמול. גם כאן דובר במעבר בין נתיבים. הפעם הנהגת הייתה בחורה דתייה. הוואן שלה היה מלא בילדותיה. היא הייתה עסוקה לדבר עם ביתה הגדולה, שישבה מימינה. נסעתי בנתיב השמאלי לה, כששמתי לב שהיא מתחילה להצמד אליי באופן חשוד מהצד. העפתי מבט וראיתי שהיא לא ממש מסתכלת על הכביש או במראות, אלא על הבת שלה. האטתי טיפה, כדי לתת לעצמי מרחב בלימה במידה ומדובר בנהגת מטומטמת מספיק, ואכן – לא עברה שניה והנהגת כבר הייתה בנתיב שלי. היא עברה נתיב בלי לאותת, בלי להסתכל במראות ואפילו בלי להסתכל לכיוון הנתיב אליו היא עברה (כאמור, היא הייתה מרוכזת בבת שלה, שישבה מצד ימין שלה – בעוד היא עברה נתיב אחד שמאלה). שם כבר היה מדובר בנסיעה במהירות גבוהה. מסוג הכמעט-תאונות שמעלות את האנדרדלין בגוף. בלמתי בחזקה וצפצפתי לה שעות. היא, כאמור, לא שמה לב. רק עשתה סימן כזה עם הכפתיים של “מה אתה רוצה ממני בכלל”? והמשיכה לנסוע עם הרכב הכל כך גדול וכל כך מסוכן שלה.

עייפתי מהדרכים. למרות המגרעות הלא מעטות של האוטובוס, לפחות שם יש מישהו אחר שאחראי ללחוץ על הגז ועל הבלמים בזמן שאני יושב וקורא לי בשלווה. כשערכתי לפני שבוע השוואה במחירי הנסיעה באוטובוס לבין מחירי הדלק גיליתי הפרש מפתיע – נסיעה באוטובוס עולה לי יותר כסף מנסיעה באוטו. זה גרם לאמא שלי להסתכל עליי במבט של “נו, אז למה שלא תקנה כבר רכב?”. אבל לא. לא תודה. אני אמשיך במסע הרומנטי שלי עם קו 947. אחזיר את הג’אסטי האדומה לאחי הגדול, אקום רבע שעה מוקדם יותר בבוקר כדי להספיק לאוטובוס, ואודה על כל רגע בו אני לא צריך להיות מאחורי ההגה.

מזמן לא יצא לי לעשות את זה, לפתוח חלון וורד, לקחת את המקלדת ופשוט לזרוק את כל מה שעולה לי בראש. אין לי פואנטה, אין לי משהו מיוחד שבא לי להגיד. סתם, לזרום עם המחשבות. אני מקציב לעצמי עשרים דקות. מפעיל סטופר מ-ע-כ-ש-י-ו:

אני לא מספיק. לאחרונה יש לי הרגשה כזאת. כאילו יש לי המון מה לעשות, אבל אני לא מספיק אפילו להתחיל לעשות את הדברים האלה. אני רואה את זה בעיקר בכתיבה שלי. כרגע יש לי שלושה פרוייקטים בקנה, שניים מהם די תקועים כבר המון זמן. הראשון הוא “לחזירים אין כנפיים”, ספרי הראשון.  אחרי שסיימתי חצי ספר החלטתי שאני צריך להתחיל לכתוב את זה מחדש, ומאז אני די תקוע. תמיד אני אומר לעצמי שברגע שאסיים את הפרק הראשון בשכתוב אז הכל יסתדר וירוץ יותר מהר. הבעיה היא שאני לא מצליח לסיים את הפרק הראשון. כאני כבר מוצא את הזמן ומצב הרוח המתאים בשביל לפתוח את הוורד עם הפרק הזה, אני מצליח לכתוב איזה שתי שורות, מקסימום פיסקה, וסוגר אותו בעצבנות כי זה לא מרגיש לי כל כך טוב. אמנם גם בצורה הזאת הפרק מתקדם לאיטו (היי, כבר הגעתי לפגישה הראשונה עם החזיר המעופף, שזה ממש עמוק בתוך הפרק!), אבל יחסית לקצב ההתקדמות של הגירסה הקודמת, בה הצלחתי לסיים פרק בממוצע של שבועיים, אני מרגיש תקוע, ושאם לא אצליח להעביר הילוך הספר יצא עוד מינימום שבע שנים.

הפרוייקט השני הוא קצת סודי. והוא לא תלוי רק בי. אני מוביל אותו, פחותאויותר, אבל יש קבוצה לא קטנה של אנשים שמשתתפת גם. הוא גם תקוע במקום, כבר איזה חודשיים אנחנו לא מזיזים אותו לשום מקום, וקצת חבל, כי יש לו פוטנציאל דווקא.

השלישי הוא סרט שאני כותב ומתכוון לצלם, סתם בשביל הכיף. מבין שלושת הפרוייקטים הוא היחיד שמתקדם בקצב סביר, אבל גם במקרה הזה, לא מהר כמו שהייתי רוצה.

אה, יש גם פרוייקט רביעי, והוא הקומיקס של לחזירים אין כנפיים. אדם (הצייר) ואני שמנו לנו דד-ליין שבתוך שנה מהיום הקומיקס הזה יוצא כבר לאור. מאוד מקווה שזה יקרה.

לפעמים נדמה לי שדווקא בימים היחסית רגועים בעבודה אני שוכח את הדיסק-און-קי שלי בבית, עם כל הקבצים של הפרוייקטים. כאילו שאני אומר לעצמי “חה, יכלת להמשיך לכתוב עכשיו, אבל שכחת את הדיסקאונקי בבית. הא.”

אין מספיק הופעות טובות מסביב. וזה מוזר, כי זה קיץ והכל. פורטיסחרוף לקחו הפסקה. היו אמורים להופיע בסוף אוגוסט באמפי ברעננה, אבל כרגע זה בחזקת מבוטל. שלומי שבן מופיע יותר מבעבר, שזה טוב. דפנה והעוגיות חזרו לשיגרה של פחות-או-יותר שתי הופעות בחודש. שזה גם יפה. אבל בא לי יותר הופעות. בא לי מלא פורטיסחרוף ברצף, ואז לקנח עם הבילויים. בא לי הבילויים. ולישון. בא לי גם קצת לישון.

התחילה היום בארה”ב העונה השניה של פריזן ברייק. סביר שהאזראוס כבר סיים את הליך ההורדה המסובך. אני תוהה אם לראות אותו ישר כשאני מגיע הביתה, או שמא עליי לפנות ליס מקס ולפרקים שעדיין לא ראיתי של באטלסטאר גלקטיקה. או שאולי כדאי לי לראות את השיר שלנו? נשאר לי עוד פרק וחצי לסיום העונה.

Evaporated של בן פולדס פייב ברקע. האייפוד מחובר למחשב, על ראנדום. מעניין מה יהיה השיר הבא? הנה, בדיוק התחיל השיר הבא. פנתר שחור של פורטיסחרוף. מצחיק. בדיוק כתבתי עליהם. אני סוטה מקו המחשבה הראשונה שלי. בן פולדס פייב. אני מתגעגע להרכב הזה, כהרכב. כמה שאני אוהב את תקופת הסולו של פולדס, זה לא אותו דבר.

עברו רק 11 דקות מאז שפתחתי את הסטופר, אבל לדעתי זה יהיה זמן טוב להפסיק. זה לא מוביל לשום מקום, הפוסט הזה. אני לא ממש חושב שלמישהו יהיה מעניין לקרוא אותו. מצד שני, לכו תדעו, גם לא חשבתי שמישהו יגיב ל”ספק גורלי”.

הממשלה החליטה להטיל על תושבי הארץ מחיפה דרומה מס חד פעמי לכיסוי עלויות המלחמה (לצערי לא מצאתי לינק לידיעה). אם זכרוני אינו מטעני, מדובר בתרימת יום עבודה של כל העובדים המרוויחים מעל לסכום מסויים, כאשר גם המעביד צריך להוסיף משהו על הסכום הזה.

אין לי שום בעיה עם ההחלטה העקרונית, שצריך לעזור ולהטיל מס כלשהו לשיקום הצפון. יש לי בעיה לא קטנה עם ההחלטה הזאת, שרק מחריפה את ההרגשה שיש לגורמים מסויימים בישראל, כאילו המלחמה האחרונה הייתה “מלחמה לתושבי הצפון בלבד”. לא מעט אנשים אשכרה מאמינים שמי שלא גר ביישוב שספג פגיעת רקטות “לא מבין ולא היה חלק” מהמלחמה, שלא לדבר על הבועה תל-אביב, שהקשר שלה לבין המלחמה היה מוטל בספק.

הממשלה צריכה לנסות לפעול לאיחוד העם. במקום לעשות זאת, היא עסוקה בהתחשבנויות פוליטיות, בנסיונות הדחה והשמצות. במקום להגיד משהו כמו “וואללה, חיזבאללה הפתיעו אותנו, בואו נלמד מזה, נתאחד ונהיה חזקים ומוכנים למערכה הבאה”, אנחנו עוסקים במלחמות פנימיות – שיוצאות גם אל מחוץ למסדרונות הכנסת וההפגנות הפוליטיות – אל אותם אנשים שמאמינים בלב שלם שחצי מדינה “מנותקת” כי החיזבאללה לא שיגר עליה רקטות.

ביום שבת ב”מועדון לילה” הגיע רן תלם, מחופש לכתב טלויזיה של רשת אל-מנער ללונה פארק בתל-אביב כדי לראיין את תושבי הצפון שבאו לבלות בימים המטורפים שעברו עליהם (הקטע צולם לפני הפסקת האש). הוא פנה לאישה ושאל אותה, בטון מאוד מבודח, אם היא מודה לחיזבאללה על זה שהוא סידר לה יום חינם בלונה-פארק כשאר התל-אביבים צריכים לשלם (או משהו כזה, לא זוכר את הציטוט המדוייק). הבחורה ענתה בשיא הרצינות שהיא רוצה שהתל-אביבים יעברו לגור בבתים שלהם ויחטפו טילים על הראש.
גם אם אותה אישה לא באמת חושבת ככה, או שדבריה הוצאו מהקשרם, או מה שלא יהיה – מספיק אנשים חושבים ככה. העם שלנו מפולג לכל כך הרבה זרמים, ככה שפילוג “מצפון לחיפה” ו”מדרום לחיפה” היה בלתי נמנע אחרי המלחמה הזאת.
הטלת המס החדש על חתך אוכלוסיה גיאוגרפי, במקום לחשוב עוד קצת ואולי להטיל את המס הזה על אלה שיהיה להם יותר קל לספק אותו (מעל להכנסה מסויימת, נניח), מצטרף לדבריו של ראש אכ”א שרמז שאין שכול בתל-אביב, מוביל להרגשה שלא רק הטוקבקיסטים מאמינים שהמרכז לא היה חלק מהמלחמה הזאת, ועכשיו עליו לשלם – עכשיו גם הדרגים המדיניים והצבאיים חושבים את זה.
ברור לי שכתושב רעננה לא עברתי מאית ממה שעברו תושבי הצפון – ועדיין, הרגשתי כמו חלק מהעם הזה ומהמלחמה הזאת. בדיוק כמו שלא נראה היה הגיוני לדרוש מאף תושב צפון\דרום לשלם כסף בתקופה שפיגועים היו בלעדיים לתל-אביב\ירושלים, ככה המס הזה נראה לי טפשי. כאילו לא היה כח לאף אחד לחשוב על פתרון הגיוני יותר, וכאילו פרץ (שהגה את הרעיון) רצה כותרת יפה בעמוד הראשי של העיתון. בוועכס.

שמי ארז רונן. אני רענני גאה, שמתחיל לאחרונה לחבב את הסצנה התל-אביבית. בתקופת המלחמה אירחתי בביתי, כמיטב יכולתי, חברים ומשפחה מהצפון. חברי הטוב ביותר הוזנק למילואים בלבנון ודאגתי לו, בדיוק כמו שדאגתי למשפחה שלי שנשארה בשלומי מסיבות כאלה ואחרות – וכפי שדאגתי לכל שאר אזרחי המדינה. אני מאמין בלב שלם שגם אני, וגם כל התל-אביבים וכל מי שכר מחוץ לקו האש – היה חלק מהעם וחלק מהמלחמה הזאת.

(יצא קצת מפוזר, כל הפוסט הזה. לא נורא)

תוך כדי טיולים בשיא החמסין במרכז תל-אביב, גילינו לפתע, אני וידידתי גל, שאנחנו די רעבים. החלטנו לקפוץ לסניף אגאדיר בנחלת בנימין. רבע שעה מיוזעת של הליכה, וכבר תפסנו לנו מקום נוח בחלל הפנימי והממוזג של הסניף הקטנטן. מלצרית חמודה הגישה לנו את התפריטים וחיש קל הזמנו את מבוקשנו (אגאדיר וחלת בצל בשבילי, סלט בשבילה. לכו תבינו בנות). השתיה הגיעה תוך שתי דקות, וכמה רגעים אחרי שגל לקחה את השלוק הראשון מהלימונדה, שמתי לב לכמה בחורות בשולחן לידינו שהדליקו בנונשלנטיות סיגריה. הסתכלתי סביב וראיתי שבכל רחבי הסניף מפוזרים סועדים מעשנים רבים.

מכיון שאני לא מעשן כלל, וגם גל לא חובבת עישון פסיבי תוך כדי אכילה, קראנו למלצרית ושאלנו אותה אם קיים איזור ללא עישון במסעדה. “אההה, לא.” היא ענתה בטון של “וואללה, מה אתם רוצים, בחיים לא שאלו אותי על זה.” הערתי לה שזה לא כל כך חוקי. היא גימגמה שככה זה במסעדה. גל ואני התייעצנו, והחלטנו ללכת. “טוב, אם זה ככה אנחנו הולכים.” אמרתי למלצרית, שטיפה נלחצה (בכל זאת, ההזמנה שלי כבר הייתה על האש), ביקשה מאתנו להשאר שניה במקום והלכה להתייעץ עם מנהלת המשמרת.

מנהלת המשמרת הציעה הצעות מקוריות משל עצמה. בהתחלה היא הציעה לנו לעבור לשבת בחוץ. גל הסבירה בנימוס שהיא לא מתכוונת לאכול בחמסין ללא מיזוג, ואני הוספתי שגם בחוץ אין הגבלת עישון, ככה ששום דבר לא מונע מסועד פוטנציאלי להתיישב בשולחן לייד ולעשן (“אבל בחוץ יש אוויר, העשן יתפזר” הייתה התשובה שלה לזה. וואלה). אחר כך היא הציעה לנו להתיישב על הבר בתוך הסניף. הסברתי לה שגם זה לא יעזור – מדובר בסניף מאוד קטן, גם אם אשב בצד אחד שלו והמעשן בצד השני – הריח יגיע.
מנהלת המשמרת חשבה עוד קצת, אבל לנו כבר נגמר הכח. “טוב, תודה על הכל, להתראות”. יצאנו מהסניף אל החום המגעיל של תל-אביב, השארנו מאחורינו מלצרית מבולבלת ומנהלת משמרת עצבנית, והלכנו לשבת בבית קפה מגעיל על קינג ג’ורג’.

למישהו יש מושג איך אני יוצר קשר עם הנהלת אגאדיר למשלוח תלונה? באתר שלהם יש רק “פיית משאלות” ליצירת קשר, ואני מחפש דרך תקשורת קצת יותר רצינית. ובכלל, יש איזהשהו גוף שאפשר לפנות אליו בקשר לדברים כאלה? מועצה לצרכנות? מישהו?

ארז,
טרחן לעת זיקנה.

ביומיים האחרונים קבלתי שתי תגובות חדשות לפוסט שפרסמתי לפני אי-אילו ימים, תרומה לעורך דין.

בפוסט הנ”ל סיפרתי על ספר שהוריי קיבלו בדואר. לספר היה מצורף מכתב, שקרא להוריי לשלם על הספר 69 שקלים – ההכנסות ממכירת הספר (נטו) ילכו לטובת תרומה למתמחה ממשרד עורכי הדין שברשות הסופר – שחולה בניוון שרירים ונבחר להשתתף בניסוי תרופתי חדש בארה”ב. בפוסט התרעמתי על הדרך הנבזית, לדעתי, ל”חליבת” התרומה (אף אחד לא התקשר ושאל אם נהיה מעונינים בספר, והסופר רמז במכתבו ש”אם אתם אנשים הגונים שמשום מה לא מעונינם בספר – החזירו אותו אליי” – דבר שכרוך בעלות כספית (משלוח) ובזבוז זמן בדואר) והעובדה שההכנסות “נטו” ממכירת הספר יועברו לתמורה – מה שאומר שמתוך 69 השקלים שאשלם על הספר, אולי 20 שקלים, במקרה הטוב, יועברו לתרומה.
אמנם עיתוי התגובות האלה נראה לי קצת חשוד, בכל זאת פרסמתי את הפוסט הנ”ל כבר לפני כשבועיים (למרות שכל מי שמגגל את שם הספר עליו דובר בפוסט, “ספק גורלי”, מקבל את הפוסט הנ”ל באחת התוצאות הראשונות), ולא נסתר בעיניי שהמגיבים כלל לא הפנימו את מה שהיה לי להגיד שם (אין צורך לפרט לאן חיבור המסקנות האלה מוביל) – אבל לשם העניין, במיוחד כי המגיב האחרון הגדיל והחליט ש”גיליתי ציניות במקום להרתם למבצע הומניטרי ואנושי” משל הייתי אויב האנושות, החלטתי קצת להרחיב גם בדעה שלי לגבי עניין התרומה.

כאמור – איני מתנגד למטרת ההתרמה, אלא לדרך ההתרמה. יש הבדל עצום, ולציניות או צרות עין אין שום דבר בעניין. הרגשתי שחדרו לי לפרטיות, הכניסו לי פריט שלא רציתי לחיים כדי להוציא ממני תרומה וזאת מבלי שבקשתי כזה. אני מאמין שמי שהשתמש בציניות הוא דווקא עורך הדין ששלח לי את הספר וציין בגאווה כי ההכנסות נטו יועברו לתרומה. מה זה בעצם אומר? זה אומר שהוא עצמו לא תורם במקרה הזה אפילו שקל – מ69 השקלים שהוא רוצה על הספר הוא ידאג כבר להוריד את עלויות ההדפסה, וכנראה את עלויות השליחה – טעם לפגם בעיניי – אם אנחנו אמורים לרכוש את הספר במחיר גבוה יותר ממה שהיה עולה לנו בסטימצקי – שלפחות נדע שכל הכסף ששלחנו הולך למטרה הקדושה – ולא רק סכום לאחר ניכויים שאנחנו אפילו לא מיודעים לגובהו.

בנוסף – מטרת ההתרמה עצמה, למרות שבפעם המליון אינני מתנגד אליה וחושב שהיא מבורכת – גם לא עומדת בקריטריונים האישיים שלי לתרומה אישית – ואני אסביר:

אין ספק שמדובר בסיפור טראגי. ניוון שרירים היא מחלה ארורה, סופנית וחשוכת מרפא. כשהיא תוקפת בחורים צעירים זה עושה את כל העניין לנורא הרבה יותר. ועדיין – מכיוון שאי אפשר לטעון שהמדינה שלנו היא מדינה סיעודית שדואגת לחוליה – יש כל כך הרבה מקרים פרטניים כמו זה של הבחור הצעיר אליו מגיעות התרומות ממכירות הספר – שלפעמים כל העניין הזה של התרומות נראה קצת גדול עליי.
הרי כמעט כל יום מופיעה בעיתון ידיעה על איזה ילד שחולה במחלה נדירה וצריך לטוס לחו”ל לניתוח. המקרים האלה לא נגמרים. המדינה לא מצליחה לעשות שום דבר בנדון, ואין שום גוף רשמי שמרכז את המקרים.
מה אדם שמעוניין להרתם למבצע הומניטרי ואנושי צריך לעשות? אין ביכולתי לתרום לכולם. באמת שלא. אני מרוויח משכורת ממוצעת, אם הייתי תורם לכל מי שצריך – הייתי כבר מזמן פושט את הרגל ובורח מפקידי הבנק צמאי הדם והכסף.

מבחינה מוסרית וערכית – אני לא מוצא לנכון לתרום למקרה מסויים כי יש מאחוריו “גב” כלכלי כזה או אחר. על הבחור המסכן שבשבילו נשלח אלינו הספר יש עשרות בחורים מסכנים יותר שלמשפחותיהם אין את האמצעים “לשווק” את הסיפור ככה. אני לא אומר ש”שיטת שיווק” כזאת היא פסולה. שכל משפחה תעשה את מה שהיא רואה לנכון ומסוגלת מבחינה כלכלית לעשות למען יקיריה. אני אומר, מצד שני, שזה לא תופס אותי מעבר למה שסיפור על ילד בן 10 שעלול לאבד את חייו אם לא ישיג מספיק כסף לטיסה וניתוח בחו”ל יתפוס אותי, אפילו אם הילד הנ”ל יזכה לאייטם נסתר במקומון.

אז מה נותר לי לעשות? לתרום לכולם? כבר סיכמנו שאי אפשר. לא לתרום לאף אחד? זה עוד יותר גרוע. אני מאמין בלב שלם שתרומה היא דבר חשוב. אם יש את הכסף לחלוק – צריך מבחינה מוסרית לעשות את זה.
הפתרון האישי שלי הוא לתרום לגופים גדולים ומוכרים, כמו האגודה למלחמה בסרטן, אקי”ם וכו’. שם לפחות יש אנשים אחרים שפקודים על ההחלטה הנוראית איך לתעל את התרומות – כמה כסף ילך למי ולאיפה. אמנם זה גם לא פתרון מושלם – כי מהתרומות הנ”ל מוקצה כסף לא מועט למשכורות וכו’ – אבל חבר’ה, זה מה שמצבי הכלכלי והמוסרי מאפשר לי לעשות – ואני לא חושב שיש שום דבר פסול בזה.

האם פוסט זה גם יזכה לתגובות כמו הקודם בנושא? אין לי מושג. במידה וכן, והמגיב קורא את הפוסט עד הסוף – אני מבקש לא לקרוא לי אדם ציני בנושא הזה. באמת, זה מעליב. יש לי את המוסריות שלי, ואני פועל לפיה. ברור לי שגם לעו”ד ששלח את הספר יש את המוסריות שלו והוא גם פעל כלפיה – לא כאן ולא בהודעה המקורית שלי בנושא טענתי שהוא עושה את זה למטרות רווח אישי והדגשתי עשרות פעמים שהמטרה מקודשת – פשוט השיטה מסריחה.
קיצר, תרגישו חופשיים לבקר את זה שאני תורם רק לאגודות גדולות, אבל אל תסיקו מזה שאני ציני, לא הומני וכו’.

תודה ושלום.

עריכה:
לפני מספר דקות הגיעה עוד תגובה לפוסט הנ”ל, עם אותו תוכן כמו שתי אלה שקדמו לה. בדיקה קצרה גילתה ששלושת התגובות הגיעו מאותה כתובת IP. אך לא אתפלא עםאין הרבה סיכויים שהטרול ששלח את התגובות קורא אותן – אבל אם כן – שיהיה ברור שהתגובות הבאות כבר לא יעלו לאתר, אלא אם יהיו עניניות ובעלות תוכן שונה.

הערה חשובה – קוראים הנעלבים \ מתעצבנים \ כועסים מתוכן ההודעה מוזמנים לדלג למטה, לפיסקה שכותרתה “ועכשיו ברצינות”. תודה וסליחה.

העלילה מסתבכת
אז הייתה מלחמה, ובאמצע כל הרקטות והקטיושות והפליטים, ובין החיילים ההרוגים לאזרחים המודאגים, היו גם נוכלים שבחרו לנצל את הכאוס השורר בארץ לטובתם האישית. אין מה לעשות. בכל מקום יש אנשים שהמוסר שלהם פשוט לא קיים. כשההוריקן “קטרינה” החריב את ניו-אורלינז, היו כמה פושעים שניצלו את ההרס כדי לבזוז ולגנוב מבתי תושבים שנמלטו מהאימה.

הידיעה על הגנב שנכנס למרתף 10, המועדון החיפאי, בזמן שהוא היה סגור כהנחיית פיקוד העורף, וגנב משם כמעט את כל הציוד, הרגשתי לא בנח. מצד אחד ידעתי שיש דברים יותר גדולים. יש מלחמה, וציוד הגברה גנוב לא מתקרב לטרגדיה שהתרחשה מעבר לגבול הצפוני בחסות החיזבאללה. מצד שני, ידיעה כזאת נותנת מכה כואבת בביצים. זה שיש מלחמה בלבנון זה ידוע. זה שיש כמה עלובי נפש שגם בשטח הארץ עושים מעשים נפשעים, זה כבר פחות ברור (לנאיבים שבינינו).

כחובב מוזיקה לא קטן, אני גם יודע את המצב הכלכלי הלא פשוט שבעלי מועדוני ההופעות קלועים אליו. מספיקות ההודעות מצד כ”ץ מהסינדרום כדי להבהיר שברוב המקרים לא מדובר בעסק רווחי. זה לא שבעלי המרתף עשו מיליונים, והם פשוט יכולים לפתוח את חשבון הבנק ולרכוש ציוד חדש עם מבטים זועפים מכיוון בעלי המניות. המקסימום הוא לקבל מבטים זועפים מפקידי הבנק שיכולים לאשר הלוואה הנדרשת לרכישת הציוד, שבלעדיו, כאמור, המועדון לא יכול לפעול.

אתמול בערב התקיים במועדון הבארבי התל-אביב ערב התרמה. 70 שקל הקנו לכם כניסה לערב עמוס במוזיקאים מוכשרים, ולבעלי המרתף תקווה לצאת מהברוך אליו הם נקלעו. בין אם הייתה זאת רשימת האומנים המרשימה ובין אם רבבות האנשים שהגיעו אכן ידעו לאן ילך הכסף או שמא רק בגלל הפסקת האש – הבארבי התמלא מקצה לקצה. ההחלטה להציב שולחנות ברחבת הבארבי (מה שנקרא בעגה המקצועית “מופע ישיבה” הייתה תמוהה, אך בעקבות ירידה במכירות הכרטיסים בתקופת המלחמה, אפשר להבין אותה. בסופו של דבר אפילו מצאנו מקום לעמוד בו יכולנו לראות את הבמה, פריוולגיה שנמנעה מקהל רב שנדחק במרפסות וליד הבר.

פתאום היא מתפרצת

בהתחלה לא הבנתי מה כל כך מוזר לי במופע. הייתי כבר במופעי התרמות רבים, כל אחד מהם הביא רשימת סופרסטארים מרשימה שעלו, ביצעו כמה שירים וירדו. מבחינת המבנה, הערב של אתמול לא היה שונה. כל אומן עלה לבמה בתורו, נתן מקסימום ארבעה שירים ופינה את הבמה לבא אחריו.

ההרגשה המוזרה התחלפה באי-נוחות מורגשת כשדניאל סלומון שר את שיר הפרסומת לסלקום, “אהבה” (לא איכפת לי שקודם בא השיר ורק אז הפרסומת) וחלק נכבד מהקהל הצטרף אליו לשירה. בשלב הזה הבנתי, פחות או יותר, מה כל כך מוזר בהופעה הזאת:

דמיינו לעצמכם שני עולמות נפרדים. עולם האור ועולם החושך. העולמות חיים בניהם בשלווה, מדי פעם אפילו כמה נציגים מעולם האור קופצים לביקור בעולם החושך ולהיפך – אבל באופן כללי העולמות חיים בהפרדה. לכל עולם אופי משלו, צבע משלו, מנהגים משלו. עכשיו תארו שיום בהיר אחד, ללא התראה מוקדמת, חייזרים חוטפים 200 חבר’ה מהעולם הלבן, 200 מהעולם השחור וזורקים את כולם לחדר אחד. מה תהיה ההרגשה של הלבנים והשחורים המסכנים?

כאוס מוחלט. זה מה שקורה כאשר משלבים בין הנאיביות הכובשת של חובבי המוזיקה החיפאים לציניות המתפרצת של עמיתיהם מתל-אביב.

אין מה לעשות. כמה שמדובר בארץ קטנה, שזה כולה שעה וחצי נסיעה, שכולנו בני אדם וכולנו אוהבים מוזיקה – יש הבדל ניכר במנטליות החיפאית לזו התל-אביבית. אולי אני מגזים קצת, אבל לרגע נראה היה שהחיפאים נדלקים ושרים בגרון ניחר “אהבההההההההההה! פתאום היא מתפרצתתתתתתתתת!!! כמו להבה!!!!!”, בעוד התל-אביבים מחייכים במבוכה, לא מבינים למה תקעו את הבחור השמנמן ששר כמו לאה שבת באותו ערב עם תותחים כמו אמדורסקי-צור-שבן-בנאי-אן.

בשורה ארוכה עם נזלת ירוקה

מבחינה ארגונית היה אפשר לצפות לשיתופי פעולה. הרי ערן צור, אסף אמדורסקי ושלומי שבן הופיעו בעבר יחדיו והיו יכולים לעלות שלושתם לשיר משותף – אבל רוב הזמן הבמה הייתה מאוכלסת רק על-ידי אומן אחד. גם שיתופי הפעולה המעטים שכן נעשו נראו מעט מאולצים. אסף אמדורסקי עלה לבמה ללוות בבאס את אביתר בנאי, מחווה יפה אבל לא נחוצה בעליל. יזכרו לטובה הסקסופוניסט שהופיע בתחילת הערב וחזר ללוות את ערן צור (לצערי אני לא זוכר את שמו, ואני מצר על כך), וכמו כן אבישי כהן שהצטרף לאסף אמדורסקי, אביתר בנאי וקרן אן והוכיח, פעם נוספת, שהוא אחד האנשים המגניבים בתבל.

בין אומן לאומן קפץ לבמה רן לוי, מנחה “מיי מיוזיק מגזין” בערוץ 24 ומעצבן לא קטן. קטעי הקישור היו מביכים. העובדה שרן לוי נמצא בלא מעט הופעות לאחרונה כמעין “מנחה”, גורמת לי לעיתים להתגעגע לתקופת עודד מנשה ב”קיץ על החוף”. כן – היה עד כדי כך גרוע.

רשימת האומנים הייתה מאוד מכובדת, אבל נראתה לעיתים מאומצת ו”תלושה” מדי. כנראה בכלל מיעוט שיתופי הפעולה, לא היה רצף הגיוני שתפס את תשומת הלב. אמנם האומנים עלו לפי מידת הפופולאריות שלהם, אבל זה עדיין הרגיש קצת צורם.

כל אומן, כאמור, ניגן שלושה-ארבעה שירים אקוסטיים, וכל מי שטוען שהוא מתגעגע לסיבוב “לבד לבד” של אסף אמדורסקי קיבל סטירה מצלצלת לפנים. רוב הביצועים היו חלשים, וחוץ ממספר בודדים פה ושם, לא היה שום ביצוע בערב הזה שאני אקח איתי הלאה. חבל קצת, במיוחד כשאנחנו מדברים על אחלה אומנים.

בלט מעל השאר שלומי שבן, ללא ספק הפסנתרן הכי מדהים בארץ, שהצליח לקצור את מחיאות הכפיים הרמות ביותר בכל הערב, ולהשאיר את מעט האנשים שעדיין לא ראו אותו מופיע פעורי פה. שלומי שבן הוא יוצר מדהים ווירטואוז מטורף. יום שבת, זאפה בתל-אביב. מי שעדיין לא ראה אותו מופיע צריך להפסיק לקרוא עכשיו, להתקשר לזאפה ולהזמין לעצמו כרטיס. קדימה. עכשיו. למה אתם מחכים?

קפיצה קטנה לחו”ל

את הערב סיימה קרן אן, שהייתה היחידה שיצאה משבלונת ה”ארבעה שירים לכל אומן”, ונתנה הופעה ארוכה יחסית, שבשיאה עלה על הבמה – בהפתעה גמורה – דיוויד ברוזה.

כן כן. דיוויד ברוזה. במהלך ההופעה התקשתי להוציא את דמותו של אסי כהן מ”ארץ נהדרת” מהראש, ולכן אולי אנשים קיבלו ממני את הרושם הלא נכון – למרות החיוך שהיה מרוח לי על הפנים, אני מאמין בלב מלא שהאירוח של ברוזה היה מיותר, ואולי אפילו טיפה מעצבן.

ברוזה הוא מלך בלמרוח סופים של שירים (טוב נו, שלמה ארצי יותר מלך), ואחרי שעתיים וחצי של הופעה הקהל רוצה סיפוקים קצת יותר מידיים ופחות מריחות זמן על הגיטרה. אין ספק שברוזה הוא גיטריסט ענק, אבל בחייאת – מאוחר בלילה, אנשים עייפים, רוצים עוד קצת מקרן אן המקסימה ולישון.

במסגרת מריחת הזמן, הפכה גם קרן אן עצמה, שכנראה שתתה כוס וויסקי אחת (או שתיים. או עשרים) יותר מדי, ופשוט דיברה יותר מדי שטויות במקום לנגן. כאמור – אם היא הייתה מופיעה לבד או מוקדם יותר זה היה חינני ומצחיק ונחמד – אבל אחרי שלוש שעות על הרגליים זה לא.

הבדלי המנטאליות בין העולם השחור לעולם הלבן הודגשו שוב כשדיוויד ברוזה שר את “חיפה חיפה” בהדרן. היה מגניב, כי זה שיר קאלטי לחלוטין, אבל כשחצי מהקהל שר ורוקד באקסטזה, עיניים תל-אביביות-ציניות עלולות להתבלבל ולחשוב שמדובר בשיא הערב (ולא היה מדובר בשיא הערב. שיא הערב היה שלומי שבן). הרגשתי טיפה לא בסדר, לגחך מהשיר המוכר-מצחיק-אינפנטילי הזה, כשחיפאים רבים מסביבי התרגשו כל כך לשמוע אותו.

אחרי ‘חיפה חיפה’ חזרה קרן אן להדרן נוסף עם שיר חדש, אחריו נדלקו האורות במהירות (כנראה בבארבי הרגישו שאם הם לא ישימו לזה סוף דיוויד ברוזה עלול לעלות ולשיר את “יהיה טוב”, וככה לתקוע את הקהל עד אור הבוקר). הקהל נהר החוצה. הערב הושלם, ובלבנו עדיין תהינו לאן נעלמו דני ליטני ושלום גד.

ועכשיו ברצינות
הביקורת הנ”ל נכתבה, למי שלא שם לב, בבדיחות הדעת. כנראה ככה יותר קל לי להתמודד עם כל העניין – המלחמה (שנגמרה, אבל שצילה עמד איתן מעל ההופעה), גניבת ציוד ההגברה של “המרתף”, טונות של רגש שנשפכו מצד החיפאים ששהו במקום וכו’. אין מה לעשות. ציניות היא מפלט נהדר, כמעט כמו חדר ממוזג ביום של ארבעים מעלות.

למרות ליקויים כאלה או אחרים בארגון הערב – היה מדובר בערב מרגש, מכובד וראוי. האהבה למרתף 10 על הנהלתו ניכרה בכל אומן ואומן שעלה להופיע. כבוד עצום ומחיאות כפיים ענקיות למארגני הערב ולהנהלת המרתף – שאמן יקום במהרה עם מערכת הגברה אימתנית וליין-אפ הופעות מטורף כמו שרק שם יודעים.

קקי
הפסקת האש נכנסה אתמול בבוקר לתוקף, ולפחות כרגע, נראה שהיא תחזיק מעמד (לפחות עד העימות הבא). הכוחות מתחילים לצאת מלבנון, ההפצצות פסקו משני צידי הגבול, הקרבות פסקו בלבנון והשאירו מקום רק ל”היתקלויות”. תושבי הצפון חזרו הביתה, פיקוד העורף הנחה לצאת מהמרחבים המוגנים.

במידה מסויימת המלחמה הזאת תפסה אותנו עם המכנסיים למטה. קטונתי. אני לא פרשן שיקבע אם זה היה כשל מודיעיני, מבצעי או מדיני. מה שאני כן יכול לעשות, בתור אזרח פשוט, הוא להתאכזב פעם נוספת מהכנסת הנהדרת שלנו, שכמו תמיד, במקום להתעסק בעיקר מתחילה ליירט סכינים לכל הכיוונים, ולנסות להבטיח רווח פוליטי תוך כדי.

אין ספק שוועדות חקירה צריכות לקום ולחקור בדקדוק את כל מה שהוביל לתוצאות המלחמה המפוקפקות (ושלא יהיה ספק לאף אחד – במלחמה הזאת ניצחנו, עד כמה שאפשר לנצח. גם מבחינה צבאית וגם מבחינה מדינית. אמנם עם התפשרויות וכמות הרוגים לא מבוטלת – אבל זו דרכה של מלחמה), אבל זה לא מה שחשוב כרגע. נאומים מיליטנטיים של נתניהו, שקורץ לאולמרט “תתפתר, טירון, אני יכול לעשות את זה יותר טוב” (כן, בטח), כמו גם כאלה של חברי השמאל הקיצוני, הן לא הדבר שהציבור רוצה וצריך לשמוע. מקומה של הכנסת היא לדאוג עכשיו, כשהאבק מתחיל לשקוע, שלמערכה הבאה נהיה מוכנים. להעביר תקציבים לפיקוד העורף, כדי שיוכל להכין את המקלטים בצפון (וגם במרכז, לכל מקרה שלא יהיה) למערכה נוספת. שיתחילו להקים מחדש את מערך המילואים שסורס בשנים האחרונות. שיתחילו לאמן חיילים למלחמה עם צבא מאורגן בשטח עירוני.  שיפעלו בשקיפות מלאה מול התושבים בכל הנוגע לאיומים. שיקימו מערך הסברה ראוי (ראו סעיף נפרד). ברגע שכל אלה יטופלו יהיה אפשר להקים את כל הוועדות ולהסיק את כל המסקנות.

הטחת הרפש ההמונית שהתרחשה אתמול בפוליטיקה היא רק הוכחה נוספת שלאף אחד בירושלים לא איכפת מהאזרח הקטן. היה אולי אפשר לקוות שהמלחמה תקרב קצת בין החליפות לאזרחים, שתיתן לנו הרגשה שיש מישהו שמטפל בנו – אבל זה לא קרה. אחר כך מתפלאים למה אף אחד לא מעריך פוליטיקאים.

הסברה
מישהו חייב להקים לישראל מערך הסברה ראוי. כשציפי לבני, שנשארה במקלט במלחמה הנוכחית, מודיעה בראיון עיתונאי שתפקידה הוא לא הסברתי אלא מדיני, התירוץ של “בשביל הסברה יש לנו את משרד החוץ” הופך ללא קביל.

אין שום סיבה לכך שרוב העולם מאשים אותנו במלחמה הזאת. מישהו היה צריך לקום כבר ביום הראשון ללחימה, ולהסביר באופן תקיף ומשכנע שברגע שארגון צבאי, שנציגיו נמצאים בממשלת לבנון, פורץ את הגבול ומבצע הריגה וחטיפה של חיילים בפעילות שגרתית – זוהי הכרזת מלחמה. לא צריך להיות על זה שום הסתייגויות. מישהו צריך להסביר, בשילוב עם מצגת מלאת תמונות ומפות, שהרג אזרחים זה באמת עצוב, אבל לא ניתן פגיעה בבטחון אזרחי המדינה, וחיזבאללה אשם בהרג ברגע שהוא מחביא את פעיליו ונשקו תחת “מגן אנושי” של אזרחים (שיטה שמזוהה עם סדאם חוסיין). מישהו צריך להראות לעולם שלמרות הוויתורים הכואבים, הסכמנו להפסקת האש גם כאשר היה לנו יתרון צבאי ברור, כי רצינו לסיים את המערכה הזאת ללא נפגעים חפים מפשע נוספים.

אבל אין מישהו כזה. הסוכנות היהודית לא מספיקה. גם לא משרד החוץ. הממשלה צריכה לסגור משרדים מיותרים (מישהו אמר השר לפיתוח הנגב?), ולפנות תקציב להסברה ראויה, רצוי מכיוון של משרד פרסום ויחסי-ציבור מקצועי, ולא בדמות משרד ממשלתי חדש. נמאס שהעולם נגדנו ושאין אף אחד שיענה לטענותיו בחסות הממשלה.