אחד הדברים המפחידים בטיפולי שיניים הוא לאו דווקא הכאב, אלה הדמיון.

יש כאלה שמאמינים שמה שאתה לא רואה לא יכול לפגוע בך, אבל כשמדובר במכשירי קדיחה ואיזמלים שונים ומשונים שפועלים במרץ בתוך הפה שלך, קשה להתייחס לאמירה הזאת ברצינות. למרות שרבע הפה בו היו השיניים הבעיתיות היה רדום (הזריקה הראשונה לא הספיקה, אז הוסיפו עוד אחת, ככה בשביל ההרגשה הטובה. לא יכולתי לדבר במשך שלוש שעות), ושהאייפוד פעל על פול ווליום (אחלה רעיון מצד הרופא, אגב, להביא מכשיר עם אוזניות כדי להמנע מרעש הקדיחה), לא יכולתי שלא לנסות לדמיין מה הוא עושה בפה שלי. למה אני שומע קולות של שיוף? למה לו לשייף את השיניים שלי? ומה זה הספוג הזה שהוא מכניס? הוא סותם לי שיניים עם ספוג? זה לא רציני! וכמה זה יכאב כשההרדמה תגמר? ולמה אדם מבוגר, רופא, רוצה להתמחות ברפואת שיניים?

שתי סתמיות קלות עברו חלפו, נשאר החור הגדול, שבמהלך הבדיקה הסתבר שצריך טיפול שורש (הקטע בו גילו את זה, אגב, היה אחד הרגעים הכואבים בחיים). מי שלא בקיא בתזמוני טיפולי השיניים: בלתי אפשרי לעשות שתי סתימות וטיפול שורש מלא בשעה. אז הרופא עשה איזה משהו זמני עם השורש, קבע לי תור לשבוע הבא, ושחרר אותי לביתי. “אם זה יכאב תיקח אדוויל, זה יעזור.” הוא אמר. הנהנתי (הייתי אומר “סבבה”, אבל, כאמור, לא יכלתי לדבר). לפני שיצאתי הוא קרא לי בדחיפות. חשבתי שהוא נזכר שהוא שכח את הספוגים המוזרים בתוך הפה, אבל הוא רק חייך ואיחל לי גמר חתימה טובה. “גב בך”, אמרתי לו בשפה שרק רופאי שיניים מסוגלים להבין, וחזרתי לביתי.

אני לא אומר שעצת האדוויל של הרופא לא הייתה מוצלחת (כדור פלא. באמת. עובד עליי נהדר), אבל עדיין, אני חושב שמצבי רע במיוחד כשאני מחכה בקוצר רוח לטיפול המשלים ביום חמישי. לפחות לזריקת ההרדמה. להרגיש כאילו חצי הפה שלי מתנפח, כאילו החצי השמאלי של הלשון נורא כבד, שזו לא הרגשה נעימה, אבל זו ההרגשה היחידה שיש. פתאום הכאב שיניים הדי תמידי, שגם מקרין לכאב ראש לתפארת, נעלם כלא היה, ולי נשאר רק להתרווח בכיסא, לשים את האייפוד על פול ווליום, לפתוח את הפה ולשכוח מהכל.

מעשה שהיה כך היה: כנס אייקון (הכנס השנתי למד”ב ופנטזיה) באחת השנים שעברו, הקרנה של הסרט הראשון בטרילוגית שר הטבעות של פיטר ג’קסון. האולם מלא (בימים אלה הסרט עדיין לא הגיע לדיוידי או וידאו). בחלק מהמושבים יושבים ‘שורצי הכנס’ הרגילים (מתנדבים, אורחים וגיקים באופן כללי), אך בחלק אחר ישבו גם צופים “רגילים”: מנויי סינמטק או תושבי תלאביב שהתחשק להם לראות את הסרט.

כהרגל הקבוע של כל אירועי אייקון, גם הקרנת “שר”ה” התעקבה בחצי שעה. הקהל העצבני נכנס לבסוף לאולם, הסרט התחיל בלי שום התנצלות מצד המארגנים על האיחור, וקהל רב הזדעזע לגלות שהוא הגיע לסוג של הקרנה פעילה. שום דבר לא רשמי, פשוט הרבה מאוד מהקהל צעקו הערות ביניים ודיברו בינהם במהלך כל ההקרנה. צופים שרצו להתלונן נתקלו בבעיה: רוב הקהל המפריע נטה בגאווה תג “צוות” ו”סגל”, שאמר, פחות או יותר, שההפרעה מגיעה מנציגים רשמיים של הנהלת הכנס.

המקרה הנ”ל הוכיח לי  שהנהלת הכנס לא כל כך מחפשת קהל חדש. הסבר קצר (של שתי דקות) על הכנס עצמו מצד נציג בכיר מטעם ההנהלה היה יכול לעניין צופים מזדמנים רבים בקיום הכנס, שלא לדבר על איסור מפורש וחמור על חברי צוות מלדבר או להפריע במהלך הקרנות. לצופים רבים ההקרנה הזאת (והקרנות רבות אחרות במהלך הכנס) עשו רק טראומה. זוג ידידות טובות יצאו באמצע הקרנת ה”נסיכה הקסומה” כי הצעקות והדיבורים מסביב הפריעו להן מדי. מיותר לציין שבתכנית הכנס לא צוין שמדובר בהקרנה פעילה או מיוחדת.
נחזור לענייננו: יצאתי מההקרנה הזאת מאוד עצבני, במיוחד כי הרסו לי את הסרט, אבל גם כי עצוב לי שקברניטי חובבי המד”ב והפנטזיה בארץ לא מנסים, כביכול, להרחיב את מעגל החובבים והמשתתפים בכנסים, ובעיקר כי ההתנהגות וההתנהלות באותו כנס רק מבריחה את אותו קהל פוטנציאלי. חבל לי.

השנים עברו, כנס “אייקון” גדל למימדים מפלצתיים, ולפי מה שנראה עכשיו, הגישה לא משתנה. אמנם בכנסים האחרונים כן הגיע נציג מטעם ההנהלה לפני הקרנות פופולאריות כדי להסביר על הכנס, אבל חוץ מזה הכנס רק הפך לגרוע יותר, מהסיבות הבאות:

1. חוסר פרופורציות משווע בין כמות אנשי הצוות והסגל לכמות המבקרים בכנס. כל שנה מחדש אני נדהם מזה, שנדמה שיש יותר חברי צוות מאשר מבקרים (אולי מצב לא נכון, אבל לא אתפלא אם המצב עומד על איש צוות \ מתנדב אחד על כל שני מבקרים). מדובר במצב אבסורדי. מילא, אם אנשי הצוות היו מתנהגים כנותני שירות, אבל בדרך כלל המצב הוא הפוך: הם צועקים, נובחים פקודות, משוחחים בקול רם מאוד במכשירי הווקי טוקי שלהם, מקמבנים חברים שלהם בכניסות חינם לאירועים בצורה מאוד בולטת, נכנסים באמצע אירועים (וכך למעשה מפריעים) וכו’.
ידוע לי שקיום כנס תלוי במתנדביו, אבל המצב עדיין מוגזם. עובדה: כשבקרתי בכנס הComicon בסאן-דייגו, שהוא הכנס הגדול ביותר בעולם לענייני תרבות פופולארית, לא נתקלתי ולו באיש סגל אחד.
הנהלת הכנס צריכה *לאסור* על ענידת תג צוות שלא בזמן משמרת, ולקיים קווים מאוד ברורים וחדים של התנהגות נאותה בזמן התפקיד. להכניס חברים לאולם אחרי שההקרנה התחילה? אסור. מישהו נתפס עושה את זה? ביי ביי.

2. מחירים. 60 שקלים עולה ההרצאה של ניל גאימן. בסדר, הגיוני, הוא עדיין אורח מכובד מחו”ל וצריך לזכור ולכבד את זה. מצד שני, התפלאתי לשמוע שגם על המחזה “מרשעת” שעולה בכנס נלקח אותו סכום כספי. כמה מילים על “מרשעת”: מדובר בהפקת חובבים, הנעשית בהתנדבות. אמנם יש להניח שהושקע סכום כספי ביצירת התפאורה ורכישת האיפור, אבל לא מדובר על צוות שחקנים שצריך לשלם לו.
60 שקלים להפקת חובבים כזאת הוא מחיר שגובל, לדעתי, בשערוריה. באותו כסף אפשר לראות היום הצגות מסויימות בצוותא. לדעתי, המחיר יפחיד קהל רב מאוד מלהגיע למחזה, ולבסוף האולם יהיה או חצי ריק, או מלא באנשים שהצליחו לקבל כרטיס חינם. ככה לא בונים קהל.
מעבר לכך, ידוע לי שגם חלק מהמשתתפים בהפקה מאוד כועסים ומתרעמים על המחיר. אפשר להבין אותם. אם אני הייתי מרים הפקה כזאת בכנס (לא דבר כל כך לא-מציאותי בסך הכל), והייתי מקבל שבועיים לפני ההופעה את הידיעה על מחיר כל כך גבוה, סביר שהייתי מבטל את כל העניין.
3. הנחות.  חברי אחת משלוש המועדונים המארגנים את הכנס זכאים להנחה משמעותית מאוד במחירי הכרטיסים. לדוגמה: הם יכולים לרכוש כרטיס להרצאה של גאימן במחיר של 35 שקלים (במקום 60). מדובר בהנחה עצומה.
אני מאמין שמגיע לחברי המועדונים הנחה, אבל נראה שמישהו הלך רחוק מדי, ויש הרגשה שאורחים “מממנים” את הסבסוד של כרטיסי החבר. הנחה של 20%, אפילו 30% נראית לי מספקת. הנחה של כמעט 50% נראית מוגזמת ומנופחת.

כל שלושת הסעיפים מסתכמים בקביעה הבאה: נראה שמארגני הכנס מארגנים אותו לטובת עצמם ומתנדביהם, מאשר לטובת מבקרים אקראיים. האם זה דבר רע? לדעתי כן. ברור לי שזוהי דרך ניהול מסויימת,  לגיטימית אולי, אבל היא עדיין מעצבנת אותי. “אם היא כל כך מעצבנת אותך,” ישאלו חלק מהקוראים: “למה שלא תנסה להשפיע מבפנים?” האמת הכואבת היא שיש לי נסיון מאוד רע מה”עליתה” של חובבי המד”ב בארץ, שכוללת פוליטיקות, ריבים וכו’. בשיחות שעשיתי עם חברים שקרובים לשם, הדבר לא השתנה, ואינני מעונין להכנס לגוף מלא בתחלואות כאלה.

 ברור לי גם שאולי במקומות מסויימים הייתי חריף במיוחד. הדעות המובאות כאן הן דעותיי בלבד, ויכול להיות שחלק מהביסוסים שלי שגויים מיסודן. בכל מקרה, מערכת התגובות פתוחה להשגות, דיונים וגידופים.

ג’ק תומפסון הוא שם שכל חובב משחקי וידאו מכיר. מדובר בעורך דין מטורלל ששם לעצמו כמטרה את תעשיית משחקי הוידאו. הוא טוען שמשחקי וידאו מדרדרים את ילדי העולם לאלימות, שמפתחי משחקים אלימים הם פושעים “עם דם על הידיים” וצריכים לשבת בכלא, ואף איים במפורשות שהוא עומד להביא חברות שלמות לפשיטת רגל. אין ספק שמדובר באיש חיובי.

עד עכשיו הכרתי על מעלליו של האיש בעיקר מסיפורים ומאמרים. אף פעם לא טרחתי לכתוב את דבריו (מדובר בטרול מתוחכם, אדם עם רצון עז לקבלת תשומת לב, חסר כל הגיון או ראציונל של אדם שפוי), אבל לא יכולתי להתעלם מפוסט מצויין בבלוג של הרי נרי (כן, זה השם האמיתי שלו). נרי הוא מבקר משחקי וידאו, ששיחק בדמו של Bully, משחק שעומד לצאת בקרוב מאותם מפתחים שייצרו את כותרי Grand Theft Auto.

Bully

המשחק הנ”ל מעורר מחלוקות רבות כבר עכשיו, עוד לפני יציאתו. המשחק מתיימר, למעשה, לשחזר את חווית התיכון. אנחנו נשחק נער שנקלע לפנימיה קשוחה במיוחד, וצריך לעבור שיעורים מפרכים, ריבים עם חברים לשכבה, פצצות סירחון ועוד תעלולים שכולנו מכירים מסדרות נוער אמריקאיות. המתנגדים למשחק טוענים שכמיטב מסורת רוקסטאר (זה שם החברה המפתחת), יהיה מדובר במשחק אלים ולא חינוכי בעליל, ושצריך לאסור על יציאתו אחרת הוא ישחית דור שלם של ילדים. הנרי נרי, ששיחק במשחק, טוען שמדובר במשחק הומוריסטי, עם רמת אלימות נמוכה יחסית ואפילו מנסה לחנך שמכות הן לא פתרון לבעיות.

Bully אחר (תומפסון)

ג’ק תומפסון קרא את הביקורת ולא האמין. הוא שלח לנרי דואל קצר וממצה, וכהרגלן של שיחות עם טרולים, התפתחה בין שניהם התכתבות לא מועילה במיוחד, עליה מספר נרי בפוסט מעניין במיוחד בבלוג שלו. דאמנ. יש בעולם הזה אנשים כל כך מטומטמים, שאלוהים יעזור להם.

היפ היפ הוריי! השביתה הגדולה של עובדי ונהגי אגד נדחתה!

אני שואל: כאילו, מה הנהגים האלה רוצים בדיוק לעשות בשביתה? מה? לגרום אי נוחות לציבור שמסתמך על אוטובוסים כדי להגגיע ממקום למקום? כי ביננו, נראה לי שאת אי הנוחות הזאת אנחנו כבר מקבלים בריבוע. נניח, הבוקר, שהאוטובוס איחר ב-40 דקות ולא היה בו מקום אחד לשבת (בגלל שהוא איחר ב-40 דקות, אגב)? זו אי-נוחות. נניח, שמחכים שעה לאוטובוס רק כדי לראות אותו מגיע ביחד עם האוטובוס שהיה אמור להגיע אחריו ולדעת שהסיבה היחידה שדבר כזה יכול לקרות היא ששניהם יצאו מהתחנה באותו זמן, זו אי נוחות. נניח, לרצות לקנות כרטיסיה כדי להוזיל את עלויות הנסיעה אבל לגלות שהנהגים לא נוטים להחזיק את הכרטיסיה הנ”ל באוטובוס, זו, זו אי נוחות!

באמת, שביתה כזאת, שתודיע לנו מראש שאסור לסמוך על האוטובוסים ותוציא את כולנו מהאשליות ש”אולי היום אגיע בזמן לעבודה” רק תעשה את הכל להרבה יותר נח. אז יאללה. עזבו אתכם יום כיפור. תשבתו.

נו, אם זה עבר לפתח תקווה, זה יכול לעבוד עם כל דבר. מכירה פומבית מטופשת במיוחד מתרחשת בימים אלה ממש ב-Ebay.

כדאי לקרוא את כל הפרטים של המכירה כדי להבין מה בדיוק הולך שם. מקור – Digg.

גם אחרי שמתרגלים לתחביב הנהדר של עורכי העיתונים כאן בארץ לדרג כל דבר אפשרי בגליון מיוחד, חייבים לציין שרשימת “היפים והנכונים” של פנאי פלוס, שתוצג בפעם השניה בגליון ראש השנה של העיתון (שיצא מחר) היא מהמעצבנות ביותר. אבל זה בסדר, פנאי פלוס (כמו רייטינג מהצד השני של המו”לים) הוא כבר מזמן עיתון בידור ורכילות זול. אם פעם היה אפשר למצוא שם (פעם במליון שנה) איזו כתבה טובה או ביקורת תרבות, כל זאת השתנה ברגע שהלווין והכבלים הדיגיטליים פרצו עם לוחות השידורים האלקטרונים. אם פעם כו-לם היו צריכים לקנות עיתון מודפס בשביל לוח השידורים המלא, היום כולה צריך שלט עם בטריות, והעיתונים, שלוח השידורים שלהם היה סיבת קיומם, צריכים למצוא סיבות אחרות. לגיטימי.

אבל מה, אני באמת לא מבין למה כבר היום, יום לפני שהעיתון יוצא (ויומיים לפני שהוא מגיע למנויים), פרסמו בוואי-נט את הרשימה כולה. כאילו, מה? הם לא רוצים שמעט האנשים שאשכרה סקרנים לראות את הדירוג בפרוייקט יקנו את העיתון? הם חייבים לעשות ספוילרים, אפילו לדירוגים עיתונאיים? כאילו? מה הקטע? ומה, איך, מה עושה ג’קו במקום החמישים? מה, זה אומר שגם אני, עקב היותי דומה לו והכל, יפה ונכון? או שאולי זה אומר שדי כבר, מיציתי את הקטע ולהתחיל לחפש בדיחות חדשות?

מעטים יודעים, אך מעט לפני שבן פולדס פייב התפרקו, הם ניגנו ארבעה שירים חדשים בהופעה חיה. בוטלג של אותה הופעה זלג לרשת, והשאר הסטוריה. סתם. השאר לא הסטוריה. השאר הוא שהלהקה התפרקה, כל אחד מחבריה הלך לכיוון אחר, שלושה מהשירים הנ”ל הוקלטו והוצאו בצורה כזו או אחרת, אך הרביעי, וגם היפה מכולם, נשאר בגדר הקלטת בוטלג בלבד.

היום נזכרתי בשיר הזה. אמיליה ברייט, שמו. פעם היו לי הקבצים שכללו את השירים הנ”ל, אבל הם הלכו לאבדון ביחד עם עוד עשרות קבצים חשובים אף יותר, בקריסת ההארדיסק הידועה של 2004. ניסיתי לחפש את הקובץ הזה היום. גילתי, למרבה הפתעתי, שכל שלושת השירים האחרים זמינים תחת כל עץ רענן (הבעיה היא ששניים מהם די מחורבנים, ואת השלישי כבר יש לי), אבל את אמיליה ברייט המסתורי אין בנמצא. לא בסולסיק, לא באימיול, ואף לא בגוגל. כנאמר – מאז שסגרו את אודיו-גלאקסי, אי אפשר למצוא שירים נורמאליים ברשת.

אז מה עושים? אני ממש חושק לשמוע שוב את השיר הזה. ממש. למישהו יש, במקרה, את הקובץ על ההארדיסק, או קצת יותר ספץ בחיפוש קבצים ברשת ממני? זה למטרה טובה! מי מכם שימצא את השיר, יזכה ב… אמממם… אההה… מחילה ביום כיפור. נשמע עלוב, אבל ביננו, זה מה-זה-שווה.

בדרך לירושלים, על כביש 6, הייתה תאונת דרכים. התקווה להגיע לעיר הבירה מוקדם מספיק כדי לקפוץ רגע לדוד שלי ולסדר לו את המחשב התנפצה ביחד עם מכונית מאזדה 6, שהייתה מוטלת בצד הכביש, עם מכסה מנוע מעוקם לחלוטין, מוקפת בניידות משטרה.
מי בכלל מצפה לעומס בכביש 6? כמות הדיסקים שהכנתי לנסיעה לא הספיקה לפקק. יעל הצילה את המצב. “הבאתי את הדיסקים של תיסלם, אם אתה רוצה להכנס לאווירה.” הסתכלתי מיואש בתור האינסופי של המכוניות: “יאללה, שימי.” “מה אתה רוצה? את הראשון או את השני.” התקדמתי חצי מטר ובחרתי את הדיסק השני. “בחירה מוזרה”, יעל אמרה והוציאה מהתיק את “תיסלם 2″. “כן, אני יודע,” עניתי: “אבל אם אנחנו כבר בזוועת הפקק הזאת, אז בואי נתאם לה זוועת אייטיז של ממש.”

תיסלם היא סוג של להקת ילדות שלי. שזה מוזר, כי הם התחילו לפעול עוד לפני שנולדתי, אבל עדיין, זה איכשהו יצא ככה. אח שלי מאוד אהב אותם כשהוא היה ביסודי (ואני הייתי בקושי בגן) ומכיוון שחלקנו חדר, הצלילים שיועדו במקור לאוזניו חדרו גם לאוזניי. אהבתי רדיו חזק, וחשבתי ש”עוד פגישה” מדבר על בחור שנפגש יותר מדי פעמים עם הרופא שלו. הייתי מבסוט. המוזיקה של תיסלם, על שלל זוועות האייטיז בהפקה ובמילים, הייתה מספיק פשוטה וקליטה כדי להפוך לאהבה המוזיקלית שלי.

אם תיסלם היא להקת ילדות, אז פורטיסחרוף הם להקת הנוער. גם הם, כמו תיסלם, פעלו כבר בהיותי עולל. לא כמו תיסלם, פורטיסחרוף יכולים להיות דרשניים, קשים לעיכול, מסובכים. כשהתחלתי לאהוב מוזיקה ישראלית, נפלתי ישר לחיכם. קלאסיקות שליוו את תקופת התיכון שלי, הופעות שלהם לחוד (ואחת ביחד, בערב הבר מצווה לנענע דיסק), בוטלגים ישנים, התרפקות על נוסטלגיה שלא הייתי חלק ממנה.
גם תיסלם וגם פורטיסחרוף ערכו איחודים בשנים האחרונות. תיסלם ב2003, עם מספר הופעות, דיסק LIVE ו-DVD מהודר. פורטיסחרוף ב2005, עם סיבוב הופעות נהדר ואז עם “על המשמרת”, אולי הדיסק הטוב ביותר שיצא אצלנו בשנה האחרונה.

בריכת הסולטאן בירושלים, שרגילה לארח אירועים יותר מכופתרים כגון הקרנות הבכורה של פסטיבל הקולנוע או יריד חוצות היוצר, הפכה לערב אחד למחוז רוק אייטיז-תחילת נאיינטיז. פורטיסחרוף. תיסלם. סחרופורתיסלם. תיסלם אחרי הפסקה מאז ההופעות ב2003. פורטיסחרוף אחרי פסק זמן קצר של כחודשיים. הבמה גדולה ומזמינה. האוויר נעים עם רוח קרירה. הקהל משולהב. דוד שלי, ירושלמי וותיק שכבר היה בהופעה או שתיים בחייו, מזהיר אותנו מראש שיהיו זיקוקים. “זו בריכת הסולטאן,” הוא הסביר: “אם יש דבר אחד שאוהבים לעשות שם, זה זיקוקים”.

בשמונה זה התחיל. פורטיסחרוף פותחים את הערב. אגם ענקית אחת כדי להלהיב את הקהל, ואז “להתעורר” הכל כך משובח. יעל ואני מרוצים. חודשיים בלי זריקת פורטיסחרוף לווריד זה די והותר, נסתפק אפילו בהופעת להיטים.
אכן, היו להיטים. “אמריקה” הוסף לפלייליסט (נדמה לי שגם ראיתי בקהל את גילה זילבר, שחירבה את השיר בתחילת העונה של כוכב נולד) לצהלות הקהל. ההופעה התקדמה בקצב של מכונית מירוץ, משיא אחד לזה שבא אחריו, שירים מפוצצים מכל הכיוונים. הקהל הירושלמי, שהורכב רובו מבני נוער וסטודנטים, התלהב. “חימושניגיגי!” זעק פורטיס, ואז הוציא אותנו לתפילה המונית. עם הנוף של חומות ירושלים מצד ימין, קבלנו חוויה שאף הופעת צהריים בזאפה לא תוכל לספק.

שעה קצרה לאחר מכן, פורטיסחרוף סגרו עניין. אין קץ לילדות. בריכת הסולטאן רועדת. שילוב קטלני בין קפיצות חסרות רחמים של הקהל לבין מעטה החול שעליו למעשה נמצאת רחבת הריקודים יוצא ענן אבק ענקי באוויר. נסו אתם לרקוד ולהיחנק באותו זמן. לא כיף. כפיצוי החליטו הצמד ללכת על שיר שקט יותר בהדרן, וככה קבלנו את ‘ניצוצות’ (בזמן שהיה יכול להכיל בקלות את “דבש”, “הדור הזה” ו”לייפצינג ברצלונה” בכיף). הופעת להיטים, כבר אמרנו?

“ניקח הפסקה של רבע שעה, ואז – תיסלם!” אמרה מנחת הערב החיננית. זמן טוב להרגע קצת, לנשום אוויר, ולהיפגש עם חבר וותיק שעמד קרוב יותר לבמה. “מעניין אם היא תצליח להגיד כמו שצריך את השם של המתופף”, תהינו ביחד, ואכן, ההפתעה הייתה גדולה כשהיא הצליחה להציג בלי לגמגם את “סמי אבזדרדל” ואת שאר חברי הלהקה.
כשתיסלם עולים להופיע, יש תמיד כמה שניות של מבוכה. הם לא נראים כמו להקת רוק. אמנם יזהר אשדות וצוף פילוסוף הצליחו לשמור על עצמם יחסית יפה, אבל שאר החברים נראים בדיוק בגילאים שלהם. הם עולים לבמה עם חולצה שחורה כדי להסתיר את הבטן. השיער הארוך מזמן נשר. התקדמות איטית לגיטרות, שקט של ציפייה מכיוון הקהל, ואז…

שיגעון. מה שיפה בהופעות של תיסלם החל מ-2003, זה שהם הצליחו לשדרג את הסאונד שלהם. הפקת האייטיז המזעזעת נשכחה. הסינטיסייזר של ניצני בקושי מתפקד. במקום זה יש גיטרות, גיטרות ועוד קצת גיטרות. “על הבמה” מקפיץ מייד. זוהי הצהרת כוונות. הגיטרות דופקות, דני בסן שר רוק נהדר, הלהקה מקפצצת ולרגע אפשר לדמיין שאנחנו שוב באייטיז, שהחבר’ה האלה שוב בשנות העשרים לחייהם.

גם תיסלם נתנו סוג של הופעת להיטים, עם התעכבות על “המנקה בחלון” האלמותי, ומופע זיקוקים מרהיב ב”כוכבים” (היי, הדוד הבטיח). ההחלטה להעלות את תיסלם אחרי פורטיסחרוף, שנראתה תמוהה בהתחלה, הוכיחה את עצמה.
הקהל הסתכל על החבורה מנגנת, שמחה וקפצנית ולא הבין מאיפה זה נפל עליו. מי שציפה לקוריוז בידורי, חבורת זקנים יושבים ושרים שירים של גבסו, התבדה. זו הייתה הופעה מלאת אנרגיות, גיטרות, קפיצות וריקודים.

באחת עשרה בדיוק ההופעה נחתמה בהדרן מדויק שכלל את “יש לך אותי” ו”כשאת בוכה את לא יפה”, ואז תיסלם מיהרו לרדת מהבמה כדי ש”לא יורידו לנו את השאלטר”, לא לפני שבסן ביקש מהקהל לנהוג בזהירות הביתה. שלוש שעות מהרגע שפורטיסחרוף עלו לרגע שתיסלם ירדו. לא הספק מכובד (בהנחה שפורטיסחרוף ערכו כבר הופעות של כמעט שלוש שעות לבדם), אבל בהתחשב באווירה הטובה, באוויר הקריר ובכיף העילאי שכל ההופעה הזאת השרתה על כל באיה – היה שווה את הדרך מהמרכז, כולל פקק התנועה המרגיז בכביש שש.

בדרך חזרה הכבישים כבר היו ריקים. כביש אחד עבר במהירות, כשלפתע מכונית עקפה אותנו במהירות מסחררת משמאל. “כמה אתה חושב שהוא נסע?” שאלה יעל בעניין. “מאה ארבעים, מאה חמישים ככה,” עניתי: “כנראה לא שמע מה שדני בסן ביקש.” “אולי זה דני בסן,” העיר ליאור שישב מאחורה: “אולי הוא צוחק על כולנו מתוך המאזדה שש הזאת שדוהרת ככה בכביש.”
מאזדה שש. נזכרתי במכונית המרוסקת מתחילת הערב, שעיכבה אותנו בכשעה תמימה. מכונית אחת, כל החלק הקדמי מרוסק, כנראה איבדה שליטה והתנגשה בגדר ההפרדה. באופק כבר נעלם הרכב הממהר. נאנחתי והורדתי קצת מהירות, מ-110 סולידי ל-100 המותר לפי חוק.

סעו בזהירות.

אחרי יותר מחצי שנה של נסיעות יומיות מצומת רעננה לק.שדה התעופה, סוף סוף אני יכול ללכת בראש מורם ולהגיד לכל מי שרק רוצה להקשיב ש”סוף סוף גם צומת רעננה על המפה!” כן! אחרי חודשים בהם נאלצנו להסתפק משאריות שהשאירו הקוראים שעלו בחוף הכרמל, קידמו את פניי הבוקר ערימות עיתונים של “ישראלי”, חינם לכל דורש, גם בתחנה המרכזית המעאפנה של רעננה. הוריי!

אמנם את רוב הנסיעה העביר לי “Making Comics”, החדש (והנהדר) של סקוט מקלאוד, הקדשתי חמש דקות לפלא העיתונאי הזה, שמחולק חינם בתחנות אוטובוסים, רכבות ותחנות דלק לכל דורש ומתגאה בכתיבה קצרה ומתומצתת של חדשות היום. המחלקה השיווקית שלהם מגדירה את זה כ”שמנו את האינטרנט בעיתון, כי לאנשים שנוסעים באוטובוסים אין את הזמן או הסבלנות להתרכז בכתבות ומאמרים ארוכים”.
העיתון לא חדש לי. למעשה, נסיעת האוטובוס החביבה עליי ביותר אי-פעם הועברה בחברת עותק של “ישראלי”, כשאני ואודית פתרנו את תשבץ ההגיון המחריד שם, ואחרי כל תשובה שהצלחנו לפצח אשכרה הרגשנו רחמים על הבחור שהמציא את התשבץ הזה. כאילו, ההגדרה: “גדל בחוף הכינרת”. הפתרון: צמח. כאילו, וואו. נוראי. מחריד. באמת. אבל ניחא. זה לא פוסט על תשבצי הגיון.
הופתעתי למצוא במדור התרבות של העיתון המלצה על ספרים לחג. אחד הספרים המומלצים היה פרספוליס המקסים של מרג’אן סטראפי, נובלה גרפית (זה השם היוקרתי לקומיקס) המספרת על ילדותה והתבגרותה של המחברת בטהרן. ספר מקסים, עצוב, מצחיק, מעורר מחשבה ונהדר. הוא אפילו תורגם לעברית, שזה נדיר מאוד כמדובר בקומיקס. מצטרף להמלצה בחום. צאו וקנו אותו! עכשיו!

ולחדשות הטובות (בשבילי) – כמו שחששתי, המכירה המוקדמת לאירועים של ניל גאימן נגמרה ביום וחצי. ניל גאימן, למי שלא יודע, הוא סופר אמריקאי, אחד מהאהובים עליי במיוחד. ברזומה שלו “אלים אמריקאיים” הנפלא, Sandman, Stardust, ועוד. הוא מגיע לבקר בארץ ובמסגרת פסטיבל ‘אייקון’ בסוכות יתן כמה הרצאות. ‘קומיקאזה’, חנות הקומיקס הישראלית הראשונה, ערכה מכירה מוקדמת. אתמול הספקתי עוד לחטוף את אחד הכרטיסים האחרונים. אם מישהו מעונין ללכת לזה, שלא יחכה שניה. ברגע שיכריזו על מכירות נוספות, רוצו וקנו. אחרת לא ישאר.

לא רציניות, אני אומר לכם. פשוט לא. כאילו, ליבת כדור הארץ, אתיודעת, אם את עושה משהו תעשי כמו שצריך? מה זה 4 בסולם ריכטר? מה, זה כלום זה. אולי קומה שביעית בירושלים הרגישו. אבל אני? קומה ראשונה ברעננה? פחחחח. כלום. נאדה. יציב כמו חמור. וכאילו, מה, אני צריך להכנס לוואינט ולקרוא שהייתה רעידה? לא נראה לך לעשות אחת שאני אשכרה ארגיש? כאילו, לא, באמת. שום דבר לא יודעים לעשות בארץ הזאת. אני אומר לכם. הכל בגלל אולמרט. וג’קו, כמובן, גם ג’קו.

(זה היה סיכום הטוקבקים מהדיווח בוואינט על רעידת האדמה)