יונתן בן-ארצי, נכדו של יצחק רבין, מזועזע מסקר ידיעות אחרונות שקבע ששליש מהישראלים חושבים שזה הזמן להעניק ליגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה, חנינה מוקדמת. משרד המשפטים כמובן מרגיע שהוא לא יפעל לפי סקרים, ובאמת שאני לא דואג שמא הרוצח אכן יצא לחופשי בזמן הקרוב, אבל עדיין, הסקר עצמו גורם לבן-אדם לתהות.

שליש מהישראלים? באמת? הכמות נשמעת לי לא הגיונית. הסקר נשמע לי קצת מוגזם. אבל נניח וכן, אחד מכל שלושה ישראלים אכן רוצה שעמיר יחזור להסתובב בין שאר האזרחים ויתחיל לתכנן את החיסול של האדם הבא שדעותיו לא ינעמו לו, קשה שלא לכוון אצבע מאשימה לכיוון התקשורת. כן כן, אותה תקשורת שערכה את הסקר הנ”ל, היא התקשורת שהתעסקה כמעט נון-סטופ במעשיו של עמיר מאז שנכלא באותו נובמבר ארור של 95. במקום לתת לו להרקב, התקשורת העניקה לו את כל תשומת הלב שהוא רק ביקש. החל מסקירות על תא הכלא ועל סדר היום שלו בשנות המעצר הראשונות, דרך פיאסקת אישתו המטורללת, הנסיון העלוב להברחת הזרע (או גם: תירוץ דתי נהדר לאוננות. לא שפכתי לשווא, ניסיתי להבריח זרע!), ההתייחדות עם אישתו הנאווה ולכו תדעו מה הלאה.

כל ההתעסקות הזאת סביב חייו הכלואים של הרוצח מחליאים אותי. שמו צריך להיות מוזכר רק פעם אחת בשנה – ביום השנה לרצח. במקום זה כתבי העיתונות עוקבים אחריו כמו העכברים מהמלין. לא אתפלא אם בקצב הזה, בעוד מספר שנים הפרצוף של עמיר יהיה מוכר יותר לדור הצעיר מהפרצוף של רבין. די כבר. לא רוצים לשמוע עליו. מבחינתי שיתייחד עם אישתו עד מחר. אתם יודעים מה? שיעברו לגור ביחד, בתא הכלא המפואר של עמיר. שירקבו שם עד מיצוי הדין. שיתחננו, רק יתחננו לכותרת קטנה. אתם יודעים מה, לא כותרת, אייטם. שיחלמו על אייטם קטןנטן בעמוד ה20 של מעריב, ושידעו שהם לא עומדים לקבל אותו.

כי במדינה נורמלית, עם תקשורת נורמלית, העיתונאים כבר היו מבינים מזמן: הכותרת הגדולה ביותר שעמיר ייצר בחייו הייתה רצח רבין. הייתה תחילת נפילתה של הדמוקרטיה בישראל, גרירת הפוליטיקה למחוזות אפלים בשם נתניהו, גרימת נזקים ערכיים למדינה שלא ירפאו בזמן הקרוב (אם בכלל). כל שאר מה שהאדם הקטן והמגעיל הזה עושה לא משנה. פשוט לא משנה.

לפני… המון זמן הבטחתי פוסט בכותרת זו.
זו היתה תקופה שונה, הייתי אדם שונה, היה לי המון מה להגיד על יאיר שלנו (וזוגתו שתחיה).

לפני כמה ימים מישהי ציינה עובדה על יאיר לפיד, אני הגבתי באנחה. לשאלה הארסית מצדה מה יש לי נגד הלז השבתי, בניגוד לפעמים קודמות (אז, האני הישן היה מרחיב בנימוקים, טענות והשגות), בקצרה-
“דייב בארי עשה את זה קודם והרבה יותר טוב”

אני אפילו לא הולך להתייחס לספרים שלו.

את הפוסט הזה אני יכול לכתוב באושר כצופה מהצד ולא כחלק מהתופעה.

אסביר- אני, יובל בורשטיין, כבר אינני תושב רעננה, אני ירושלמי גאה! (לא מהמצעד… לא שיש לי בעיה עם זה) כירושלמי אני יכול למתוח כמה ביקורת שאני רוצה על הרעננים הנלוזים, אנשי הגבינה והיין, אנשי הקניון והמיול… היאפים עם ג’יפים האוריגינלים.

היום חזרתי למכורתי לחופשת סופ”ש מרעננת ממשטר לימודי העמוס, אך גם לבקר את אחותי אשר נפצעה במהלך טיול שנתי. אין צורך לציין את המחדלים שעקבו את מקרה פציעתה אבל מה שקרה בזמן שהמתינה לבני כיתתה שיגיעו לאוטובוס על מנת שהנ”ל יוכל לפנותה למיון שווה איזכור.

אילת, מקום הטיול השנתי הנו איזור חם יחסית (לגהנום, למשל) גם בעונות היותר קרות של השנה. אחותי ישבה באוטובוס, אשר, מטעמים כלכליים ו(אני מקווה) סביבתיים, דומם את מנועו בחניון בו הנהג ממתין לכיתה שתסיים את המסלול. אחותי, מדממת ממצחה וחלושה, ישבה באוטובוס, ליד דלת הכניסה והנהג, כאשר ראשוני התלמידים, חברי כיתתה, החלו נאספים מחוצה לו. כמובן שהאוטובוס לא היה צונן, למעשה הוא היה דיי לוהט והילדים העדינים סרבו לעלות. הנהג האדיב, שדאג גם לרווחת התלמידים וגם לנערה המדממת שיש עליו להסיעה למיון הציע כי יתניע את האוטובוס, ידליק את המזגן והבטיח כי בזמן הנסיעה האוטובוס יצטנן לנוחיותם והאמת היא כי גם לנוחיותו.

כאן הנהג חצה קו אדום שרצוי להבהיר עכשיו לכל דבעי פשוט שמתעסק עם רעננים (ננסה בשפה שהעמחה יבין)- אחשלי, תפנים, בשביל תלמידי תיכון אביב, האוטובוס מחכה מותנע, מזגן דולק ונטיפי קרח בחלונות!!! סבבה?

מה קרה אתם שואלים? לא רק שהיתה התרעמות כללית בקרב התלמידים על העובדה שהנהג הפר את הצו העליון וכיבה את מנוע האוטובוס (אפקט החממה ומחירי הדלק לא מעניינים אנשים מיוחסים כמות הרעננים), אלה שהתלמידים התנו את עלייתם לאוטובוס בכך שכבוד הנהג ידליק את המזגן, יצנן את האוטובוס ואז ורק אז יואילו לכבד את האוטובוס שלו בעכוזיהם המחוטבים בהולמס פלייס.

הנהג ההמום הביט בתלמידים ושאל האם הם רציניים, אחותי בין חוסם עורקים אחד לעירוי (אני מגזים אבל בואו נקרא לזה חופש אומנותי) שאלה את הנהג אם הוא רציני, האם הוא לא הבין שיש לו עסק עם רעננים??

סוף טוב הכל טוב, האוטובוס צונן בדיוק ל 21.452 מעלות צלסיוס, התלמידים עלו והואילו ללאפשר לנהג ולחובש לפנות את אחותי המפרפרת (חופש אומנותי אמרנו?) לחדר מיון.
אחותי תחיה, אולם כנראה שתהיה לה צלקת קטנה (היה מאוחר מידי לתפרים…).
נהג האוטובוס התפטר, התחתן עם סדרנית העבודה וגר בניו-זילנד שם הוא קוטף קיוי (הציפור לא הפרי).
החובש, לכשיאסוף מספיק כסף, מתכוון להצטרף אליו (כמו שאמרתי, אין לי בעיה עם זה…).
רעננה לעולם לא תפטר מהכתם האפל ברזומה שלה (אבל מה זה כתם כשיש כסף).

אני את העיר הזו עזבתי.
מקום טוב לגדל בו ילדים עאלק…

החלטתי שבפוסטים שאין לי מושג איך לקרוא להם, פשוט אתן כותרת שתהיה מורכבת מתגיות שהפוסט הנ”ל היה משתייך אליהן במידה והיו כאן תגיות. הלאה:

אהוד בנאי הוציא אלבום הופעה. כיף גדול. בשביל שהאלבום יתקרב לאורך של הופעה אמיתית, בחרו החבר’ה הטובים באן.אם.סי לפנק אותנו עם אלבום משולש. שלושה דיסקים, 39 רצועות (מתוכן 38 שירים ועוד סיפור אחד), כשלוש שעות ועשרים דקות של מוזיקה. תענוג אמיתי.
הופעות של אהוד בנאי הן כמו יציאה למסע. מהרגע שהלהקה המופלאה שלו עולה על הבמה, שהאנרגיות והצלילים מתחילים לזרום לתוך הלילה, הקהל מתמלא בהרגשה שהוא יצא לטיול. אהוד בנאי מצטיין בתיאור נופים מוזיקליים, בהעברת רגשות נדודים, טבולים בלפעמים נוסטלגיה, לפעמים מחאה. כמה שהמוזיקה של בנאי אישית, ככה היא מצליחה לגעת בכולנו. אהוד בנאי עולה לבמה, וכל שיר לוקח אותנו לחלק אחר מהמסע שלו ושלנו.
בסוף הטיול, בדרך כלל אחרי יותר משלוש שעות, הקהל מגלה שכמו אחרי טיול אמיתי, גם הפעם הרגליים כואבות, ממש כאילו הן גמעו קילומטרים רבים בנוף מדברי. אין מה לעשות. גם אלה שמתנגדים לריקודים, ימצאו את עצמם זזים בהופעה הזאת.

למרבה ההפתעה, הדיסק המשולש מצליח לשמור על כל הרגשות האלה. “ניסיתי לקחת את הדיסק הזה להליכה היומית שלי,” אמרה לי י.ר: “אבל לא הצלחתי. זה לא דיסק להליכה, זה דיסק לשים ולרקוד.” אלבומי הופעה בדרך כלל מאבדים אנרגיות במעבר לפורמאט הפלסטיקי. נכון שגם האלבום הזה לא משתווה להופעה אמיתית, ובדרך כלל רק גורם למאזין לרצות להוציא את הישרכארט ולהזמין כרטיס למופע הקרוב, אבל בחיי, הוא כל כך קרוב לדבר האמיתי שזה מפחיד.

לכבוד האלבום, התארח בנאי באולפן “רוק בישראל”, תכנית הרוק היומית של רשת ג’. את התכנית עורך יוסי כסיף, שהוא במקרה גם דודי, מה שגרם לזה שגם הפעם, כמו באירוחים מעניינים אחרים, מצאתי את עצמי נוסע לאולפן. יש משהו קסום בלהיות באולפן רדיו בשידור חי. הרגשה כזאת של זמן אחר. נשמע קלישאתי, אבל נכון.
בכל מקרה, נכנסתי לאולפן כשבנאי ופמליתו (שכללה את בתו הקטנה ואשת יחסי ציבור) כבר היו שם. “שלום.” אמרתי בביישנות. “שלום.” ענה בנאי. “זה בן אחותי.” הסביר דודי יוסי. “ארז” אמרתי את שמי. “כן” ענה אהוד: “הוא היה כאן גם בפעם הקודמת שהתארחתי.” לשם העניין, הפעם האחרונה שהוא התארח הייתה קצת אחרי יציאת “ענה לי”, בינואר 2004. הייתי עדיין חייל. מסופר, מגולח יחסית, מסודר באופן כללי (לעומת עכשיו, שאני נראה כמו ג’קו). התפלאתי שהוא זכר. אבל בסדר, יש אנשים עם זכרון לפרצופים. אבל אז הגיע השוס. “ארז רונן, נכון?” “אה… כן.”

באמת שאין לי מושג איך אהוד בנאי זכר גם את שם המשפחה שלי. לשם העניין – דודי ואני לא חולקים אותו שם. אני אפילו לא זוכר שבפעם הקודמת דברנו יותר מ”שלום שלום” ושהצגתי את עצמי בשם משפחתי. כל כך מוזר.

בכל מקרה ובלי קשר לאירוח הנ”ל – חבר’ה, 99 שקלים ואלבום ההופעה הכי שווה שיצא בישראל בשנים האחרונות (ויש מצב שמאז ומעולם) אצלכם במערכת. 99 שקלים לאלבום משולש. זה כלום. צאו וקנו. עכשיו. נו, למה אתם מחכים?

אוה, סוף סוף הרגשה של חורף. סופת רעמים מלווה בגשם שמלווה בברד. כשהתחיל הכל שחקתי בפלייסטיישן (פיינל פנטזי XII, למי ששאל) וכל שניה התפללתי שהחשמל לא יחליט לקרוס פתאום עד נקודת השמירה הבאה. הוא לא קרס. פעם ראשונה מזה הרבה זמן שהתשתית של חברת החשמל מרשימה אותי. באמת, כי אם נזכרים באיזה עשר שנים אחורה – סופה כזאת הייתה מתכון וודאי להפסקות חשמל.

אבל לא על זה רציתי לספר. רציתי גם להתנצל על חוסר העדכונים בימים האחרונים. למי שלא מעודכן בחיי האישיים, לאחרונה המשרה שלי קוצצה מחצי משרה נוחה מאוד ליום-עבודה-אחד-בשבוע, שגם הוא נוח מאוד, שלא תבינו לא נכון, אבל מצד שני משאיר לי יותר מדי זמן פנוי עם עצמי. כן. תיאורטית, יותר זמן פנוי צריך להניב יותר פוסטים בבלוג, ובכלל, הרבה יותר פעילות אישית (כגון כתיבה, ציור, שירה ואפילו ספורט). אצלי זה עובד הפוך. בשביל לשכנע את עצמי לכתוב ולעשות עם עצמי דברים אני צריך להיות במסגרת לחוצה גם ככה. נשמע מופרך, אבל זה נכון. דווקא בימים הכי עמוסים בעבודה, הייתי מנצל כל דקה פנויה לכתוב (פוסטים או סיפורים). בימים הרגועים הייתי מנצל את הזמן לגלוש באינטרנט.
עכשיו, כשאין עבודה כמעט בכלל, המצב עוד יותר גרוע. כשאין לוח זמנים מסודר, החיים נכנסים להולד. “יאללה, אני אעשה את זה אחר כך” הופך להיות מוטיב מרכזי, והופך בסופו של יום ל”טוב נו, לא הספקתי לעשות את זה היום, נעשה את זה מחר”. וחוזר חלילה.

מה על הפרק מבחינת דברים שאני רוצה להספיק אך לא עושה? יש לי רעיון לסיפור קצר שאני רוצה לכתוב. בעיקר בשביל “לעלות על גל” כתיבה, ולקוות שאם אצליח לכתוב את הסיפור בקלות, אוכל להמשיך בפרוייקטים האחרים שלי שקשורים לכתיבה. נוסף לזה עוד פרוייקט תיאטרלי סודי (אבל הו-כה-מגניב. פרטים נוספים יגיעו מתישהו) שאני מפיק.

בעיה נוספת שמעיבה על הפרויקטים והכתיבה היא העובדה שלפני יומיים עשיתי מעשה בל יעשה, והפכתי את הפלייסטיישן שלי לכזה שיודע לקרוא צרובים. אמרתי לעצמי “יאללה, גם ככה אני קונה המון משחקים, רק בשביל משחקים שפחות מעניינים אותי, שאוכל לראות מה הם ולהתרשם גם בלי לקנות”. מהר מאוד הגישה הזאת הפכה ל”וואו, כמה משחקים אפשר להוריד מהאינטרנט” ועכשיו המצב הוא שהתמכרתי שוב לקופסה השחורה הזאת. ובחיי, אני רוצה להפסיק! אני רוצה להניח את בקר המשחק ולעשות דברים אחרים, אבל חבר’ה, בחייאת דינאק, פיינל פנטאזי XII! ואחריו אוקאמי! ואז אם יבוא לי Bully ואחר כך אלוהיו יודע מה!

אההההההה. חייב לצאת ממעגל האי עשייה הזה (משחק בפלייסטיישן, למי שלא קרא בין השורות, נקרא אצלי ‘אי עשייה’). אני ממש אשתדל לחזור לכאן מחר ולכתוב אנקדוטה קצרה על אהוד בנאי ואולי דברים נוספים. בינתיים אהנה מהגשם כל עוד הוא נמשך.

מייקרוסופט, כך נראה, התחילה להבין שמקומה כשולטת הבלתי מעורערת בעולם המחשבים נמצא בסכנה. גוגל ופיירפוקס מתחילים להבהיל אותה באינטרנט, המכירות של אפל עולות כל הזמן, ויש גם את הלינוקס הזה עם הפינגווין והאופן אופיס וכל מיני דברים מפחידים כמו “קוד פתוח” או “רשיון חופשי” שכל מיני מטורפים מפיצים.

מה עושים? מרכיבים מחדש את צוות הפיתוח של דפדפן החברה, האקספלורר, כדי שיעזור לפתח דפדפן חדש שיבלום את התפשטותו של שועל האש. האמצעים? להשאיל פיצ’רים מוצלחים ממאה ואחת תוכנות אחרות, בראשן, כמובן, שועל האש. גם במערכת ההפעלה מייקרוסופט לא חסכו, והשקיעו משאבים ושנים רבות בפיתוחה של חלונות וויסטה, מערכת ההפעלה הבאה שאמורה להחליף את ה-XP, טפו טפו טפו, בחודשים הקרובים.

אף פעם לא הייתי מחסידי מיקרוסופט. תמיד ראיתי בהם חברה מונופוליסטית, והתנהלותם בשנים האחרונות, עם כל רדיפת הפיראטיות, ארגון ה-BSA ומוצריה המעורערים והלא יציבים גרמו אצלי אנטגוניזם לא קטן. לאחרונה, מצד שני, הגעתי לסיבה העיקרית בגינה בחיים לא אעבור לויסטה או לEA7:

לאחרונה המחשב השולחני שלי התחיל להתנהג מוזר. כבר חודש שאחרי שחלונות מתקינה עדכון אבטחה ומאתחלת את המחשב, אני מגלה שהיא גם החליטה להסיר את כרטיס הקול שלי על הדרך. בימים האחרונים הסיפור חוזר על עצמו בלי קשר לעדכונים האוטומטיים: כל פעם שאני מאתחל את המחשב – כרטיס הקול לא עובד. בשביל לעקוף את העניין אני צריך להתקין מחדש את הדרייבר. לא סיפור מסובך במיוחד (חמש דקות עבודה), אבל לעשות את זה פעם אחר פעם זה בלתי אפשרי.
בימים האחרונים גם הרשת האלחוטית שהקמתי נעלמה כלא הייתה. עדיין לא התעמקתי בבעיה, אך נראה שחסר רכיב רשת כזה או אחר, ואיני יכול לשתף קבצים מהמחשב הנייח לנייד. למה? אלוהים יודע.

פתרון אפשרי הוא וירוס שהצליח להסתנן במחשב. מצד שני, המחשב מוגן באנטי וירוס מעודכן שלא מגלה שום דבר לא כשורה ושתי תוכנות אנטי-ספייוור, מה גם שאין יותר מדי משתמשים הדיוטות בשטח. חשוב למיין גם שמדובר במחשב שפורמט לפני פחות מחצי שנה, ולא הופצץ מאז ביותר מדי תוכנות וקבצים. הוא בדרך כלל יושב לו בפינה, מוריד סדרות טלויזיה ומשמיע שירים מהאייפוד.

מה שלא גורם לבעיה, העובדה שאני נתקל בכזאת בעיה מעצבנת וחוזרת מצליחה לעלות לי על העצבים. אני מתחיל לחכות בקוצר רוח לשחרור מערכת ההפעלה הבאה של אפל בעוד מספר חודשים, כדי שסוף סוף אוכל לזנוח את המונופול ולעבור לחברת מחשבים עם מערכת הפעלה קצת יותר יציבה, בלי וירוסים ועם כרטיסי קול שנשארים במקומם.

(אם מישהו חווה חוויה כזאת, אגב, ויכול לחשוב על פתרון – תפציצו)

לאחרונה רווחת בעיתונות (המודפסת והמקוונת) בארץ כתבות בכיניות בנושאי צרכנות. חשבתי שהשיא היה לפני כשבוע בYnet, שפרסמו מניפסט מאת דן פרידמן, שלא הצליח להבין למה ספקיות האינטרנט מבקשות את מספר הטלפון בשביל לתת שירות. טוב, האמת שקצת הפחתתי מהקרדיט של מר פרידמן. הוא בעצם כן מבין למה מבקשים ממנו את הטלפון. לטענתו, “חברות רבות מעונינות במספר הטלפון שלנו לרישום שלהם, וכך הן יכולות ליצור מאגר של לקוחות פוטנציאליים, שניתן יהיה בעתיד להתקשר אליהם”.

אפשר להסכים או לא להסכים עם טענתו הקצת פרנואידית של פרידמן, אבל קשה להבין איך הכתבה הבכיינית שלו פורסמה באתר החדשות שמתיימר להיות המוביל בארץ. הכתב ציין שמה שהצית אותו לכתוב את המאמר הוא חוויה שירותית עם ספק אינטרנט מסויים. בקצרה: הבחור התקשר כדי להתחבר לאינטרנט ונפל על אשת שירות. הנציגה ביקשה ממנו טלפון, הוא לא הסכים. היא הסבירה לו שבלי טלפון – הוא לא יוכל לקבל שירות ואין לה אפילו למה להעביר אותו לאיש מכירות. פרידמן התעקש, והועבר לאיש מכירות. איש המכירות אמר בדיוק אותו דבר: אם לא תביא מספר טלפון – לא נוכל לחבר אותך.

נו באמת. מעבר לכך שהבקשה לטלפון היא הגיונית וסבירה לחלוטין כאמצעי זיהוי ואמצעי תקשורת, נציגת השירות הראשונה אמרה לו כבר בתחילת השיחה שללא הפרט הנ”ל הוא לא יקבל שירות. על מה בדיוק הוא מתלונן? כבר בשלב הזה הוא היה צריך להגיד “בסדר, תודה רבה”, לסיים את השיחה ולנסות את מזלו בחברה אחרת. לדעתי, אם איש מכירות היה מסכים לחבר אותו, אחרי שהוסבר לו במפורשות שלא ינתן לו שירות ללא טלפון – המצב היה גרוע יותר.

חשבתי שזה השיא? מסתבר שאני לא יודע כלום. הופתעתי לגלות היום ב”דה מארקר” מאמר קנטרני עוד יותר, הקורא לבעלי רשתות השיווק לשחרר את העגלות. אבינעם מגן, מסתבר, לא מרוצה מעניין הפקדון שצריך להפקיד בעגלות. טראגי, ממש.

נראה שהז’אנר הזה, של עיתונאות צרכנית, היה צריך להפסיק את האבולוציה שלו במדור שבועי של תלונות צרכנים. טורים סטייל דניאלה שמי או דני שדה מתעצבן נהדרים, קצרים, ובדרך כלל נותנות לצרכנים הרגשה שיש להם למי לפנות. מצד שני, מאמרים ארוכים יותר הופכים את כל העניין למגוכח לחלוטין.

מה שבאמת עצוב בכל העניין, שנראה שהרגע כתבתי טקסט שיצא בדיוק כמו הדבר שהוא יוצא נגדו. כל הכבוד לי.

איכשהו נראה לי, שאם לא היו אלה פלסטינאים חסרי מזל שנקלעו לתאונת הדרכים המצערת בה התהפך אוטובוס באזור ההתנחלות עפרה, היו שומעים על זה אצלנו הרבה יותר, ולא מסתפקים בכותרות משנה לא מושכות במיוחד באתרי החדשות.

Ynet פרסם היום כתבה שפורסמה אתמול במוסף הכלכלה של ידיעות, ובה סיקור קצר על מצה שוק המוזיקה המקוונת בארץ, עם הכותרת מכת הגלים “למה אין אייטיונז ישראלי”. הכתבה לא מחדשת יותר מדי, אבל ציטוט אחד מתוכה ממש עיצבן אותי. מדובר ברוני בראון, מנכ”ל בהליקון, שהיא חברת התקליטים הגדולה והמצליחה בארץ, שאומר: “יש שלוש סיבות עיקריות המעכבות מכירת מוזיקה של האמנים בהליקון על גבי האינטרנט… הבעיה השנייה היא הגנה על השיר מפני הפצה שלו באינטרנט באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים והפרות אחרות של זכויות יוצרים…”

איך, איך, איך בן אדם עם כזה חוסר הבנה בסיסי בעניין יכול לנהל ולמנכ”ל חברת תקליטים? לא צריך להיות גאון בשביל להבין שדבריו הם לא נכונים בעליל. עובדתית: לקחת טראק מדיסק ולהפוך אותו לקובץ זה אחד הדברים הקלים ביותר שאפשר לעשות במחשב. ברגע שמכניסים לווינדואוז דיסק אודיו הוא מציע לעשות את זה. לעומת זאת, במידה וחברת התקליטים מגינה על קובץ שהיא מציעה להורדה, הרבה יותר קשה להפיץ אותו.
אמנם שיטות ההגנה והקידוד בעיתיות, אבל עדיין, עובדתית לקיחת מוזיקה מדיסקים והפצתה בתכנות שיתוף לא מסובכת יותר מלקחת שיר שהורדת מאתר חוקי באינטרנט ולהפיץ אותו.

מה שמעצבן, הוא שבגלל אנשים כמו בראון, עם חוסר ההבנה הכל כך בולט הזה, תעשיית המוזיקה הישראלית דורכת במקום. למה אין אייטיונז ישראלי, בדיוק? המודל העסקי הוכח כבר, הקמת פלטפורמות פשוטה וזולה (יחסית) וחנות שכזאת הוכיחה את עצמה כגורם שמוריד משמעותית פעילות פיראטית ברשת. אז נכון, יש לנו את סונגס.קו.איל ואת איימיוזיק, אבל זה לא מספיק. רפרטואר מאוד חלקי של יחסית מעט אומנים. במחירים אמנם סבירים והשירות מהיר ויעיל, אבל צריך יותר. הכתבה ב-Ynet מסכמת בכך שאפילו הליקון כבר מתכוונים להקים חנות משלהם בשנת 2007, ככה שאנחנו מתקרבים כבר לימים המשיחיים בהם נוכל לרכוש את כל המוזיקה הישראלית שרק נרצה דרך המחשב. הייתי שמח להאמין, אבל העובדה שכבר לפני שנתיים הבטיחו לנו שאו-טו-טו, תוך כמה חודשים, נפתח הסניף המקומי של אייטיונז, אני מעדיף להשאר סקפטי.

מילים טובות

אני מאוד רוצה לכתוב על אייקון, אבל אין לי כל כך זמן כרגע, ולעיתים קרובות מחשבות שאני רוצה לכתוב כאן מתפוגגות ונעלמות. אקצר ואגיד: אין ספק שהנהלת אייקון עבדה קשה ונכון השנה. הכנס מאורגן יותר, מתקתק יותר, מקצועי הרבה יותר. רוב הדברים עליהם כתבתי בחששות שלי לקראת הכנס פשוט לא רלוונטים. אני מופתע לטובה, באמת. כל הכבוד וכו’. מקווה שיהיה לי את הזמן והיכולת לכתוב משהו ארוך יותר על הכנס מאוחר יותר.

קו-לו-לו! חבר חדש הצטרף לו לצוות הכותבים של “בלוג זה לחלשים”ץ אתם וודאי מכירים אותו כאדם ג’קס, הצייר האובר-מוכשר שהוזכר כאן פעמים רבות. בימים אלה הוא עובד על הווב קומיקס (זה לחלשים) שאם-ירצה-השם יעלה כאן מתישהו לפני שהעולם יחרב, וכמובן על חוברת הקומיקס של “לחזירים אין כנפיים”, שאם ירצה השם תצא לאור בדפוס צבעוני ונוצץ בערך עוד שנה.

עקב הפוסט שכתבתי כאן לא מזמן, שקרא קריאה נרגשת לקוראי הבלוג לתרום לי פחיות טונה עקב העובדה שאני משלם לאדם בטונה כדי שימשיך לצייר את הדברים ההזויים שאני כותב, החליט אדם לצאת מהאנונימיות ולהצטרף לצוות הכותבים האיכותי של “בלוג זה לחלשים”. כן, אני יודע מה אתם חושבים: “צוות כותבים? אבל רק אתה כתבת כאן בחודשיים האחרונים!” כן. זה נכון. בעצם, כמעט נכון, כי חן פרסמה פוסט ממש אתמוח. אבל עדיין, צריך לזכור שבחלשים.קום כותבים (בתאוריה) אנשים מוכשרים נוספים, כמו יובל בורשטיין (שנמצא בחו”ל), אליעד מלול (שנמצא בפסיכומטרי) ושיר אבירם (שנמצאת… אמם… איפהשהו). ללא הקדמות נוספות, הנה דברי הפתיחה של ידידנו החדש אדם. קבלו אותו!

דבר ראשון, ארז לא היה לגמרי כנה איתכם. הוא אמנם משלם לי בשימורים, אך אותן קופסאות פח צופנות בקרבן לא דגי טונה סטנדרטיים, כי אם את שימוריו של יצור שונה בעליל.

דיג בעל חוש עסקי ממולח השכיל לראות את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בכל אותן גופות נפוחות של דולפינים מסכנים שנתקעו ברשתות דגי הטונה והחזירו נשמתם לבורא (תופעה שאני לא מבין בכלל. אם הם כל כך אינטליגנטים, איך, איך הם לא יכולים לברוח מרשת עלובה? בשביל מה פוסידון נתן לכם שיניים??), והחליט להעניק להם מקום קבורה הולם (ורווחי ביותר) – בתוך קופסאות שימורים. אז חישבו על כך בפעם הבאה שאתם יורדים על איזה *כריך* טונה עסיסי , כי רוב הסיכויים שאתם לועסים את פליפר. או את אקו, לגיימרים אניני הטעם שביינכם.

ארז- For shame. You’re banned from Sea World for all eternity.

לגבי הווב-קומיקס וההאשמות החמורות בנוגע להיותי פרפקטיוניסט – גילטי אז צ’רג’ד. אני לא יכול לשים את האצבע על מתי בדיוק התפתחה בי התכונה המאוסה הזו, אלוהים וכדורי האבק שמתגלגלים בחדר שלי אה-לה המערב הפרוע יודעים שזה לא גולש לשאר התחומים בחיי, אבל אני פשוט לא מסוגל ליצור-במקרה הזה, קומיקס- שאני לא מרגיש שלם איתו, שלא גורם לי באופן אישי להסתכל עליו ולומר לעצמי ” וואו, איזה מגניב זה יצא.”

מצד אחד, זה יתרון גדול, זה אומר שאני דורש מעצמי להוציא את העבודה הכי איכותית שהמיומנות שלי מאפשרת לי בזמן הציור, וגם שאיפה לשיפור מתמיד מיצירה ליצירה.

מצד שני, המחויבות (שלא לומר פנאטיות) לתוצאה הטובה ביותר גורמת הרבה מאוד פעמים לתסכול, בלוקים אומנותיים (מוזות לא אוהבות פרפקטיוניסטים קטנוניים) וכמובן, אי עמידה בדדליינים.

“הפיקאסו של הכיתה, על כל ציור עובד שנה “. משפט שנכתב עלי בספר המחזור של החטיבה, שלמרות החרוז המחורבן מכיל בתוכו אמת גדולה. כבר בכיתה ט’ סבלתי מהתסמינים. כשעבדנו על הציורים לספר מחזור (אני כמובן לקחתי על עצמי לצייר כמה שיותר אנשים מהכיתה) ולמרות שיצרתי כמה ציורים שמבחינת הקונספט ורמת הציור אני גאה בהם עד היום, יממה אחרי הדדליין להגשת הציורים להדפסה אני *עדיין* עבדתי על הציור האחרון בדמותו של חברי הטוב איתמר פרידמן, שאותו ציירתי בתור ספהירות’, הרב-נבל האהוב ואוחז להב המסמונה מפיינל פנטסי 7, מחזיק בראשו הכרות של קלאוד סטרייף (ועם הירונובו סקגוצ’י הסליחה).

אין לי מושג איך הם הספיקו לשלוח את הציור בזמן. הייתי רוצה לחשוב שהייתה מעורבת בכך זעקת “STOP PRESS!!!!” אדירה, שנשמעה מעל שאון מכונות ההדפסה ולוותה בדמעות עושר של מו”לים עצבניים והתערטלות אקראית של עורכות משנה נימפומניות.

ללא ספק קטע די מבאס, ולעיתים בלילות לבנים שהעברתי בהוספת “רק עוד עגיל אחד. וכמה צללים בעיניים. ולשנות את השיער. ולצייר העתק מדויק של הקפלה הסיקסטינית ברקע”, ייחלתי להיות מסוגל קצת לחפף ולעגל פינה או שתיים בשם סיום ציור מסוים במילניום הנוכחי, אך לאחרונה גיליתי שלמעשה אני בחברה טובה.

הדוגמא הכי מפורסמת היא כמובן ה”מונה ליזה” של לאונרדו דה-וינצ’י, שלא עמד בכמה עשרות דדליינים, עד שבתום ארבע שנים סיים את יצירת המופת שלו, שנחשבת לאחת היצירות הגדולות באומנות של תרבות המערב ובעולם כולו.

אימפוטנט דדליינים נוסף הוא חמון, הארכיטקט של הפירמידה הגדולה של גיזה, שנבנתה כמקום מנוחתו של הפרעה האכזר ח’נפו־ח’ופו. חמון קבע והחמיץ כמה מאות דדליינים לאורך עשרים שנות בנייתה של הפירמידה, אשר נחשבת לאחת משבעת פלאי תבל (שלא תגידו שאתם לא לומדים משהו בבלוג הזה).

חמון החזיק בכתר של מלך שוברי הדדליינים במשך 4,500 שנה, והיה נראה שכבר לא יקום לו יורש לעולם…

ואז הגיע ג’ון רומרו.

האדם שהיה ידוע בתור אחד ממייסדי id Software, והמעצב הראשי של משחקים מגדירי ז’אנר כגון

Wolfenstein 3D, Doom ו- Quake, אחראי למשחק הידוע לשמצה Daikatana, שלפי המספרים הרשמיים שנתגלו לאחרונה, פספס במהלך שלוש שנות פיתוחו, שנמשכו כמו נצח, כ-

1546765757575424242154557889754243123 דדליינים, מה שבמילים מתרגם למלאנתאלפים ביליון זיליון ג’יליארד טריליוני דודופלקסים.

בחזקת אינסוף.

כפי שאתם רואים, ביחס לעמיתיי אני במצב לא רע, בינתיים השיא שלי הוא ציור שמחכה להסתיים כבר שנתיים. עם קצת מזל, אני לא אסיים אותו לעולם. רומרו, מאחורייך!

לא, זה לא אני, זה ג’ון קרמאק, ויש לו מסור חשמלי!

אהם.

כפי שהבנתם מדבריו של ארז (שצניעותו בנוגע לגאוניותו הספרותית והרעיונית מתחילה לעלות לי על העצבים, היות ובלי חזונו לא הייתם זוכים לחכות בציפייה מורטת עצבים גבות ומפשעה לשתי יצירות שהולכות לשנות את עולם הקומיקס הישראלי [ואולי אף את היקום כולו], אחת בדפוס ואחת בממלכת הקומיקס הדיגיטלי, הלא היא האינטרנט), הפרק הראשון בווב-קומיקס מתעכב מעט.

לכן החלטנו, על מנת למנוע את העוויתות, הקריזים והתקפי החרדה שללא ספק עתידים להתפרץ כל רגע, לשחרר עוד עיצוב דמות מהקומיקס של לחזירים אין כנפיים, הלא הוא הדמות הגברית הראשית, רותם פרטוב.

רוצים לראות את רותם ברזולוציה מלאה? ליחצו על התמונה!

את הציור הזה תכננתי כפוסטר טיזר לפסטיבל הקומיקס שבא והלך בלי נציגות ל”חזירים”, והוא למעשה לא גמור היות ותכננתי לצבוע אותו ולהוסיף עד כמה דברים, אבל עקב ביקוש המוני יוצג כאן לפניכם, רק טעימה ממה שעתיד לבוא. שימו לב לפרצוף החזיר באוזניות :)

אני חוזר לצינוק להמשיך לעמול על הווב-קומיקס. נקווה שהוא יהיה מוכן לפני שגז הראדון יחסל אותי סופית.

שנה טובה ופורייה, ומי ייתן ויוצאו דדליינים אל מחוץ לחוק.

אדם