כל היום במשרד יש לי הרגשה מוזרה. כאילו משהו לא בדיוק בסדר, לא במקום. רק לפני מספר דקות הצלחתי להבין מה העניין. שקט. אין מטוסים בשמיים. אחד מהחסרונות הגדולים בעבודה בקרית שדה התעופה (מעבר להסתמכות על קו 947 של אגד) זה הרעש הזה. בן-גוריון מעבר לכביש, המטוסים עוברים מטרים ספורים מעלינו כשהם נוחתים בו. רעש, רעש ועוד רעש. בסוף מתרגלים, כמובן, ובגלל זה כשסוף סוף יש קצת שקט – זה נראה (ונשמע) מוזר.

שביתה. המטוסים לא טסים היום, גם לא משרדי הממשלה והדואר והרכבת ועוד שירותים מובחרים. השביתה הפעם מהמוצדקות בהסטוריה. עובדים רבים ברשויות הציבוריות לא מקבלים משכורת כבר חודשים רבים. במדינה מתוקנת מצב כזה הוא אבסורד בלתי אפשרי. ח”כים עם טיפה אחריות והומניות היו צריכים להזדעזע, לצעוק, להכריח לשלם. “יש רשויות מקומיות שנמצאות בגרעון ואין להם איך לשלם.” מתרץ משרד הפנים. מוזר. כי גם קופת המדינה בגרעון, ואני לא רואה את המשכורת של הח”כים מפסיקה לזרום לכיסם.

קשה גם להגיד על יו”ר ההסתדרות שהוא מחרחר שביתות. שלא כמו עמיר פרץ ששבת כל שני וחמישי, עם מר עיני אפשר להיות בטוחים שכנראה שבאמת אין דרך אחרת. מילותיו של שר האוצר שלנו, שמסרב לדבר עם ההסתדרות ומצפה לפגישתם בבית הדין לעבודה, ממחישות שכנראה באמת אין ברירה. למדינה לא איכפת מעובדיה (שלא לדבר על תושביה), לא מסכימה לדבר עם נציגיה (שדורשים, מעבר לתשלום המגיע על העובדים, גם הליך דין מסויים עם ראשי הרשויות שלא שילמו) ובכלל, לא נראה שמעניין מישהו כל הסיפור הזה. בטוח לא את הירשנזון, שמקבל את משכורת הח”כ השמנה שלו כמו שעון לחשבון הבנק שלו.

אז יאללה. המדינה שובתת. הפעם אני בעד. לגמרי בעד. גם אם זה אומר שהחולצות שהזמנתי מthredless יחכו עוד קצת במחסן של הדואר. עוד כמה ימים זה יעבור. יהיה הסכם, תהיה לחיצת יד בין שר האוצר ליו”ר ההסתדרות, והכל ימשיך כרגיל, עד הפעם הבאה בה יזכרו שיש עובדים שלא מקבלים משכורת (כי הרי ברור שלא הולכים לעקור את התופעה הפסולה הזאת מהשורש, אלא רק לשלם הלנות שכר) ושצריך לשבות.

ידיעות אחרונות פרסמו אתמול ידיעה לפיה משד החינוך מתכנן שינויים מרחיקי לכת במערך לימודי החינוך הגופני. מתכננים להקים מערכת ציונים חדשה שתתמקד על התקדמותו של התלמיד ולא על סרגל הישגים קבוע (כפי שנהוג היום), להוסיף גם מבחנים ולמידה עיונית למערך השיעורים ולתת תוספת בציון לתלמידים העוסקים בפעילות ספורטיבית מחוץ ללימודים.

את רוב הסעיפים אני מסכים. כל מי שלמד אי פעם ספורט מכיר את התלמידים החלשים. אלה שאין להם רקע של פעילות גופנית, או אלה שהטבע לא ברך אותם עם גוף שמסוגל למי יודע מה. כמעט כל המורים לספורט מתעלמים בשיטתיות מתלמידים כאלה, ודורשים מהם להגיע להישגים שמבחינת אותם תלמידים בלתי אפשריים. זה גורם לאחד משני מצבים: הראשון – התלמידים מגיעים לשיעורים, מבצעים את הנדרש, מקיאים את נשמתם אחרי (או בזמן) השיעור ופוגעים בבריאותם (וזה מוכח! להזכירכם, תלמידים מתו בעבר במהלך שעורי ספורט. מתו) או האפשרות השניה והנפוצה יותר – התלמידים מבריזים משעורי הספורט ובכך מעמידים בסיכון את תעודת הבגרות שלהם.

השינויים האלה, שבעיקר מראים שמשרד החינוך מודע שיש בעיה בג’ונגל הנקרא שעורי ספורט (אין תכנית לימודים מסודרת, כל מורה הוא אדון לעצמו ללא פיקוח). אמנם פה ושם יש מורים צעירים שעדיין זוכרים מה לימדו אותם בווינגייט, אבל רוב המורים הם וותיקים, עייפים, שדוגלים בשיטת ה”ניתן להם לרוץ במשך ארבעים דקות ונלך הבייתה”. מערך לימודים מסודר ומוכתב מלמעלה ישנה את זה, יתן סיכוי גם לתלמידים החלשים ואולי אפילו יכניס קצת מרץ נחוץ לצעירים של היום.

הסעיף היחיד שמרתיח אותי הוא התוספת בציון לתלמידים שעוסקים בפעילות גופנית מחוץ לשעות הלימודים. כי זה, גבירותיי ורבותיי, סעיף מפלה באופן מיוחד. רוצים לפעול ככה? סבבה. תנו תוספת לציון בספרות לתלמידים עם מנוי פעיל בספריה העירונית. תנו תוספת ציון באזרחות לתלמידים פעילים פוליטית. תנו תוספת בהבעה לתלמידים כותבים, או באומנות לכאלה שמציירים גם בבית.
כואב לי לראות את משרד החינוך משתמש במניפולציה כזאת, שגם קובעת בצורה כזו או אחרת שתחביב ספורטיבי טוב יותר מתחביב לא ספורטיבי. אני אישית חושב שיש הרבה יותר חשיבות בלהחזיר ילדים לקריאה מאשר לעודד אותם לשחק כדורגל. ברור לי שיש אנשים רבים שחושבים אחרת, לגיטימי, אבל חורה שמשרד ממשלתי כאילו אומר “זה יותר חשוב וזה אפילו מתגמל!”

אבל נו, לפחות עושים משהו, מנסים לשנות ולבדוק ולהזיז. זה בערך 100 אחוזים יותר ממה שכל משרד ממשלתי אחר עושה בקדנציה הזאת.

במקור פוסט מהבלוג שלי. שיניתי וערכתי (לא הרבה בכלל) והעלתי הלום.

טוב. שני דברים שלמדתי השבוע.

1. פירוש המילה בואכה

2. בליל חורף קריר, תמיד ניתן לתחמם ע”י דיסק חם חם שהרגע יצא מהצורב (עדיף עם הפרק החדש של ורוניקה מארס עליו)

טוב ולנושא הפוסט. אני עוברת עכשיו קורס, קורס חפרני למדי שמתיש כמעט כמו סבב שלם, אבל העובדות בפני השטח הן כאלה, הייתי בבית שבוע שעבר, אני בבית השבוע ואהיה בו גם שבוע הבא. אה כן, ואני גם ישנה מחר בבית, כלומר אם מסכמים את פני הדברים, מדובר בשלושה חמשו”שים ברצף + אפטר. ביום חמישי טיילנו בירושלים, זה המקום לציין שאני מאוהבת לחלוטין בעיר הזאת, אם רק יודעים להסתכל עליה נכון, היא פשוט מדהימה. עכשיו קצת רקע, הטיול בירושלים עורר בנו מעט אנטי, לא רק שהתבשרנו כי נחזור הביתה מאוחר בערב מה שהופך את החמש”וש שלנו ללא באמת חמשו”ש, מארגן הסיור היה רב היחידה ואנחנו כבר חששנו שלפנינו יום בקברי צדיקים. אחד המפקדים אמר ששתי ההרצאות שאנחנו עתידים לשמוע הן מההרצאות הטובות ביותר שהוא שמע, וזהביחד עם חיבתי לעיר העלו רוחי. כמובן שאז הגענו לעבור את ההרצאות במדרשה הצה”לית התורנית, והיא, לידיעתכם, נמצאת בשכונת מאה שערים. אני כידוע ברבים, אדם לא ממש מאמין בלשון המעטה, לפחות לא באלוהות כמו שהיא מוצגת בדת היהודית (לצורך העניין גם לא כמו שהיא מוצגת בשום דת אחרת), כמעט אתאיסטית אפשר לומר וכך אכן נאמר. רק מה, אני מאוד אוהבת דת, יש לי את עניין יראת הקדושה, אני מניחה שזה בגלל שאני מנסה לראות דברים מעיני המאמין, את חשיבות הדברים בשבילו, כשאני עומדת בבית כנסת, אני חשה יראת קדושה מהמקום, כך גם היה בכנסיות בהן ביקרתי וגם במסגדים. כשראיתי ספר תנ”כ נופל מהשולחן זה כאב לי, באותה מידה שזה היה מפריע לי לראות את הברית החדשה או את הקוראן מושלחים בחוסר אכפתיות, כיפה שנפלה בטעות על הריצפה וכד’, ספר התורה המוצב בבית כנסת הוא אביזר מדהים וכו’ וכו’. יש אנשים שמקדשים את הדברים האלה, ואני לא יכולה להתעלם מזה. הדת היא דבר עצום וגדול, עצם היותה דת ואני לא מדברת על יהדות, ודת יכולה להיות דבר מאוד מאוד יפה. אז הגענו למדרשה עם חשש שהופג בשניה שראינו את הרוגלעכים והשתיה החמה מחכים לנו. מאה שערים היא עולם אחר, “כמו בסיפורים”, מאוכלסת ע”י לובשי שחורים כמעט בלבד, גורם לכם לחשוב שאתם בתקופה אחרת לחלוטין, שלטים כמו “אנא התהלכי בלבוש צנוע-השכונה”, “נא לא ליסוע בשבת-השכונה” ועוד מתנוססים על כל צעד ושעל וכו’. אתה מקבל כמעט הלם תרבות, הרגשה של נטע זר, זה כמעט כמו מובלעת וכתופעה זה מדהים לראות. ועכשיו ליהדות. שני מרצים היו לפנינו באותו יום, שניה חובשי כיפה, אינם חרדים. תמיד היה לי כבוד לדתיים, אבל עד הקורס לא הכרתי דתיים והיום יש לי כמה חברים די טובים שהם דתיים. הדתיים הינם אנשים מדהימים, ספציפית שני המרצים שלנו שרתו בצה”ל, אחד כיום בעל תואר באנטומיה ופיזיולוגיה, השני הינו סמג”ד עד היום, אחרי ששירת בצנחנים, בסגל של בה”ד 1 ועוד. יופי של אנשים. הבחור הראשון הרצה על תרומת כבד שהוא כמעט ביצע, כמעט לא כי הוא התחרט, אלא כי לא נזקקו לו בזמן האמת אחרי שראו שהניתוח מסתדר בלעדיו, אך הוא עדיין שהה בגרמניה, עבר עשרות בדיקות וכבר הורדם בשעת הניתוח. עכשיו שימו לב, אחד מהדברים היפים ביותר בדת הוא עצם האמונה, אמונה אבסולוטית כל כך חזקה, שהיא יכולה להניע אדם ללכת לתרום איבר באמונה שהכל יהיה בסדר (“אני עושה מעשה טוב, אין סיבה שהאל לא ישמור עלי, אני מנסה להציל חיים”), ועל כך היא גם תוביל לפעמים אנשים מאמינים לעשות דברים ולבצע תפקידים שרבים מאיתנו לא יבצעו, כי לנו אין את הערובה וההרגשה שהכל יהיה בסדר. הנקודה שלי היא שאמונה היא דבר מאוד יפה ועצום. הבחור הזה, יניב שמו, שכמעט תרם את הכבד, נתבקש בעבר שהסיפור יפורסם, הוא לא הסכים “מה שלא עזר לי” הוא אמר, לבוסף הוא מצא עצמו מתראיין ברדיו אודות הסיפור, הוא אמר שהוא רואה בהרצאה הזו דרך לקירוב לבבות, “הדת היא דבר טהור ומדהים ביסודו”, אמר וצדק, “יש אנשים שלא יודעים איך להוריד אותה לעם, איך להציג אותה, והם הורסים לכולנו”. הוא הדגים במטאפורה “נניח מים, מגיעים טהורים ונקיים, אבל אם יש בדרך צינור עם חלודה, הם יצאו עכורים”. הבחור השני, ששמו משה, היה סמג”ד של החיילים שנהרגו בכפר גלעדי במלחמה “הגעתי לשם בלבוש רגיל” הוא מספר, “שמעתי קריאות של ‘משתמט’, ‘דרוס כל דוס’, ‘כל שומר שבת הטבע באמבט’, ‘השתמש במצית על כל לובש ציצית’ ובכלל באתי לחלץ חיילים שלי ולעזור להם”. אנחנו כמובן שועשנו במקצת כי חוץ מדרוס כל דוס לא הכרנו שום ביטוי, “לא מכירים אה?”, חייכנו אליו, “זה כי אתם לא נתקלים בזה כל יום”. אנחנו צריכים להבין שכמו בכל דבר וחברה, יש דתיים ויש דתיים, יש אנשים מדהימים שעומדים מולנו. מה יש בה בדת? אמונה בשוויון, אי שפיטת אנשים לפי מראה, תרומה, עזרה לזולת, כיבוד הורים, אז כן יש את הגליץ’ ההומו-לסבי (בעיקר הומו בגלל עניין הזרע ויאדה יאדה) אבל בגדול, תראו איזה יופי, ערכים נעלים. אני משתדלת לחיות ככה וזה לא נובע משום מקום דתי, לא מאמונה באל, אלא מאמונה בערך עצמו. הרבה פעמים חברים, האנשים האלה יהיו טובים יותר מאיתנו. שמירת נגיעה נניח, דבר שבחיים לא הייתי בוחרת בשביל עצמי ואני לא מאמינה בו, אבל הרעיון שעומד מאחוריו, אי זילות היחסים, הוא רעיון יפה. הרבה פעמים האנשים האלה חיים עבור האחר כמעט כמו בשבילם אם לא יותר. משה דיבר על חוסר ההערכה שלנו למה שיש לנו. “שאלתי חברים שלי, מה שלומם, הם ענו לי רע, למה רע? כסף, רכוש, אנחנו לא יודעים להעריך מה שיש לנו עד שאין אותו יותר”, צודק. “אנחנו צריכים להודות שיש לנו שתי עיניים ושאנחנו יכולים לראות, שיש לנו אמא ואבא”, נשמע באנלי בדתיותו אני יודעת, אבל – “בחור עיוור, תשאלו אותו מה הוא יעשה בשביל שיוכל לראות, הוא יענה שהכל”, והוא מקשר את זה לבחור מהחיילים שלו מכפר גלעדי שאיבד יד, והיום היה עושה הכל בשביל היד שלו. אני יודעת שזה נורא קשה לחיות כל הזמן במחשבה של להודות על כל מה שיש, הלוואי שאני אהיה מסוגלת תמיד לעצור אחת לכמה זמן ולהגיד “בסך הכל לא רע לי בחיים”. תחשבו איזו צורת התנהלות יפה זו. ומה עוד? “וההורים שלכם, תגידו מדי פעם לאמא שהיא יפה, נשים הכי אוהבות לשמוע שהן יפות, שאתם אוהבים אותה, תגידו לאבא שהוא אבא טוב, זה נראה לכם מובן מאליו, זה לא”, ואתם יודעים הרי שזה נכון, זה משתייך לי לפעולה בצופים שעברתי פעם, בה הדגמנו וזה הרי ידוע, כמה הרבה יותר קל להגיד מילה רעה ולבקר, לעומת לתת קרדיט, להחמיא על עשייה מוצלחת, להגיד מילה טובה. הוא כמובן הדגים את זה מזוג נשוי שבא אליו ליעוץ כי הם רבו כל הזמן, ולמה? האישה חשבה שהבעל לא אוהב אותה, כי הוא לא אמר לה את זה במשך שנים, והוא מצידו חשב שזה ברור לה. מילה טובה זה כל כך חשוב, היכולת להגיד את זה, זה יכולת מדהימה, לא פשוטה, אבל יכולה להיות פשוטה, רק צריך לצאת מהקיבוע שלנו. בעיקרון זהו, רציתי להבהיר את עניין הסובלנות, עניין הפלגים השונים והדת כפי שהיא נראית לנו בגלל אנשים שהורסים את היופי שבה, האמונה כדבר מדהים, הערכים האמיתיים של הדת, וחשיבות המילה הטובה. אני יודעת שזה נשמע כמו פוסט מאוד מהול בדת, אני מזכירה את נטיותי האתאיסטיות לעת סיום ומציינת שאני חושבת שכל כך התחברתי להכל דווקא בגלל הקישורים החילוניים שהוזכרו, ולסיום גם אוסיף שכל הדיבורים האלו עשו לי חשק עז לצ’יזבורגר.

נ.ב- ירושלים היא עיר מדהימה ויש בה דברים שאין בשום מקום אחר, לכו ובקרו בה.

סקר חדש ומקיף שפורסם בעמוד הפותח של ידיעות אחרונות קובע שאם הבחירות היו נערכות היום, ביבי היה מקבל את מושכות המדינה ולא רחוק מאחוריו גאידמק (שזכה לאחרונה לכינוי “ידיד הבלוג”) עם 13 מנדטים (בינהם קדימה והעבודה עם 15 מנדטים כ”א). כאילו, אם יש דבר אחד שמדינת ישראל טובה בו זה העקביות. לקחו את המדינה, אמרו לה “לאחרונה בחרת את הממשלה הכי גרועה בתולדותייך! מה את מתכוונת לעשות עכשיו?” וישראל, במקום לענות את ה”לנסוע לדיסנילנד!” הצפוי, רק מכחכחת בגרון וענה בבטחון מלא “מה, זה לא ברור? נבחר ממשלה עוד יותר גרועה!”

ובינתיים, בצד השני, אולמרט ופרץ, במקום לעבוד על הבעיות של השלטון שלהם ולנסות להציל אותו, רק משחקים משחקי כבוד מטומטמים. “פרץ דיבר עם הפלסטינאים? אני ברוגז!” אומר אולמרט. פרץ מצידו טוען שהכל קונספירציה של אולמרט כדי להפטר ממנו. “ואם זו קונספירציה, אז אולמרט לא יכול להיות איתי ברוגז – כי אני הייתי ברוגז קודם!” כמו ילדים קטנים בארגז חול. המגרעות של אולמרט, שהיו ידועות לכולם בתקופתו כחבר כנסת, גואות ממתחת פני השטח. אמנם התבטאויות שאפיינו אותו כח”כ לא יכולות להיאמר כראש ממשלה, אבל ההתנהגות איתה אותה התנהגות.

אז בשדרות יש קסאמים, ובשטחים הפלסטינאים גועשים, ובעולם שונאים אותנו (לא שאחד מהדברים האלה מחדש למישהו) ובצד השני של המערכת הפוליטית מתחילה להווצר מהפכה, כזאת שתחבר שוב בין נתניהו לבין איילי ההון, הפעם זה שהגיע לאחרונה מרוסיה עם כיס נדיב ועבר בעייתי,  וכולנו ראינו מה קרה בפעם האחרונה שנתנו לביבי להתחבר עם בעלי ההון (השוק צומח על חשבון יותר ממחצית תושבי המדינה, שרמת חייהם ירדה, לעיתים עד לעוני) או יותר גרוע – עם כיסא ראש הממשלה.

החיים האלה בישראל. אף פעם לא מפתיעים ואף פעם לא משעממים.

צמחה לי בלוטה. על הצוואר. תארו לעצמכם את ההפתעה: אני נכנס לי להתגלח, מורח ג’ל גילוח על הצוואר ופתאום מרגיש שמשהו לא בסדר. בדיקה מהירה במראה מוכיחה את החשש – הצד הימני של הצוואר שלי התנפח למימדי ענק.
למרבה המזל הבלוטה הנחמדה התכווצה קצת במהלך המקלחת, ולמרות שהיא עדיין תופסת מקום של כבוד בהפיכת גופי לא-סימטרי, אני מצליח להסתיר אותה יופי עם השיער. ועדיין. למה בלוטה? למה צומחות בלוטות על צווארים של אנשים? האם זה גאידמק שמתנקם על מה שכתבתי בפוסט הקודם? או שאולי יש הסבר רפואי מדעי לתופעה המטורללת הזאת? מישהו?

לאחר שהצליח לקנות גם את תושבי שדרות, החלטתי לפנות למר גאידמק היקר בהצעה עסקית, הנקראית “ארקדי גאידמק זה לחלשים”. להלן מספר מסעיפי החוזה העסקי שעורך הדין שלי הכין מבעוד מועד:

3ב’ – בתמורה למספר פריטים שא.רונן מבקש מא.גאידמק, מתחייב רונן לגייס את כל תפוצת קוראי ‘בלוג זה לחלשים’ לטובת קמפיין הבחירות העתידי של איש העסקים הרוסי.

5ג’ – דרישותיו של ארז:

• מכשירי הדור הבא של נינטנדו, סוני ומיקרוסופט (למרות שידוע שקצת קשה להשיג את המכשירים הנ”ל, אנחנו בטוחים שתמצא דרך) וספריית משחקים מלאה לכל אחת מהקונסולות.
• רכישה ומשלוח של כל חוברות הקומיקס האמריקאיות היוצאות לאור מדי חודש.
• הקצאת בריון שיוכל לאיים על אדם ג’קס למטרת סיום הווב-קומיקס ולהשיג תוצאות.
• הקצאת צוות כותבים מיומן ודעתני שיוכל לכתוב פוסטים במקום א.רונן בימים בהם הנ”ל עייף.
• הקצאת צוות מגיבים אשר יגיב לכל פוסט אשר א.רונן מפרסם ויגרום לו להראות פופולארי (בטח אפשר להשתמש בילדי שדרות).

7ג’ – למרות שרשימת הדרישות נראית לא כלכלית, כשמחשבים את עלויות הנסיעה לאילת של משפחות אופקים ומחלקים במספר המשפחות, ואת הסכום הזה משווים לסכום עלויות הדרישות חלקי 3 (מספר הקוראים בבלוג), אפשר לגלות באופן גלוי שהדרישות של ארז כלכליות יותר מבחינת המליונר הרוסי.

י”א5′ – במידה וא.גאידמק לא מעונין לבצע את העיסקה, אשמח אם הוא יוכל לחוס על חייו של מרשי.

מה דעתכם?

הבטחתי ולכן אקיים.

נתחיל בפרובוקציה: עדיף היה לקהילה ההומו-לסבית לו היו מוותרים על עקשנותם ומעבירים את מצעד הגאווה למקום דליק פחות ברגע שהחרדים התחילו לאיים בפרובוקציות ואלימות.

אני יודע שהאמירה הנ”ל עלולה לעצבן לא מעט מקוראי הבלוג (ואפילו את ידידי יובל, שכתב מילים משלו על המצעד שטוענות שהקהילה לא הייתה צריכה לוותר כלל ולקיים את המצעד בירושלים כמתוכנן למרות המחאות החרדיות). אני יודע שדעתי לא פופולארית במישור הדמוקרטי. הזכות להפגין וכו’. לא סתם הקהילה ההומו-לסבית (לשם הקיצור נקרא להם מעכשיו הקה”ל) מייצגת את עצמה בצבעי הקשת והחרדים לעומת זאת מתעטפים בשחור. מצחיק כמה שזה סימבולי. הקה”ל מייצג את המישור הדמוקרטי והנאור בעניין. הם יודעים את זכויותיהם, יודעים איך להפגין ואיך יש לדרוש שינוי במדינה דמוקרטית. החרדים, לעומתם, חשוכים. הדמוקרטיה לא מעניינת אותם. משהו לא מוצא חן בעינם? הם יצאו לרחובות עם חיתולים בוערים, צמיגים מסריחים (לאו דווקא בסדר הזה) ואיומי אלימות שמזכירים דרכי פעולה של פלסטינאים זועמים (פיגועים? חרדים מתאבדים? אנחנו אפילו לא תחת כיבוש!). החרדים טוענים שקיום מצעד כזה, שמנוגד לאמונתם, בעיר הקודש פירושו חציית קווים אדומים. כל בן אדם עם הרגליים על הקרקע מבין כמה שהטענה שלהם שטותית (על לא דמוקרטית אני לא מדבר אפילו), ואין צורך לחזור על הטיעונים הנגדיים.

אך למרות שהצדק וההיגיון נמצא בצד של הקה”ל, צריכים להגיע עוד כמה צדדים בנלווה לצבעי הקשת הנ”ל. עם הדמוקרטיה צריכה לבוא ראייה הומנית יותר, מתפשרת יותר. הרצון שלהם להפגין חשוב והכרחי, אבל ברגע שהצד שלהם ראה לאיזה צרות זה מוביל, הוא היה צריך לעצור הכל ולהחליט שזה לא שווה את זה.

אני יכול לדמיין את הנאום שאף פעם לא התקיים: “גאוותנו לא נועדה בשביל לעצבן אף אחד. צר לנו לראות את תגובתם של החרדים, שלא מצליחים להבין את הצד שלנו ושגם אנחנו, בדיוק כמוהם, יהודים שחיים בארץ ישראל. יהודים שחיים איך שאלוהים יצר אותם.

גאוותנו נועדה לגרום לנו להרים את ראשנו ולהכריז לעולם בלי פחד מי אנחנו. אנחנו לא צריכים לפחד ממפגעים לבושים בשחור, מדקירות או לבני חבלה. אנחנו לא צריכים מהומות על הידיים שלנו, לא צריכים להעסיק את המשטרה כשברור שיש לה בעיות גדולות יותר.

לכן, בגלל שאנחנו גאים, אנחנו מעבירים את המצעד שלנו למקום אחר. בשם ההבנה שאנחנו כל כך מבקשים לעצמנו. אנחנו לא מכבדים את דעת החרדים ולא מסכימים עם דרכי הפעולה שלהם, אבל אנחנו מבינים שהתעקשות לא תוביל לתוצאות רצויות. החרדים אולי יחשבו שהם ניצחו באיזהשהו מאבק. שיהיו בריאים. אנחנו יודעים שאנחנו ניצחנו, שאנחנו יכולים ללכת בגאווה שלמה ובלב נקי.”

ברור לי שנאום כזה, כמו גם החלטה כזאת, היו יכולים להתפס כתבוסתנות מסויימת. מצד שני, ההתעקשות לקיים את המצעד (שסורס להפנינג) בירושלים לא רק שנחשב לתבוסתנות, אלא גם נחל כשלון צורב, כאשר האצטדיון בו נערך אותו הפנינג גאווה נשאר חצי ריק. לא גאווה ולא נעליים.

שקט ברכבת. זה מה שנחמד ברכבת בשעות הצהריים היחסית שוממות ובאמצע השבוע. יש שקט כזה, שאי אפשר למצוא באף סוג אחר של תחבורה ציבורית. אנשים משתדלים לדבר בשקט, הכיסאות יחסית מרווחים ואפילו יש שולחן כזה שעליו אפשר להניח את הלפטופ.
כמובן שנוסעי הרכבת הקבועים לא יסכימו. הם יצביעו על נחילי החיילים, אנשי העסקים העצבניים שנובחים בטלפונים ורבבות ילדים קטנים ומנוזלים שמדביקים את האף לחלון ומשאירים אותו מוכתם בסמארק. אבל בשבילי, שרכבת היא סוג תחבורה ציבורית בה אני משתמש אחת לחצי שנה במקרה הטוב, עם מספיק מזל כדי ליפול על רכבות שמדייקות בזמנים ושקטות הקרונות, דווקא די מחבב את העניין.

הדרך היא לחיפה, עם החלפה בבנימינה. מקווה שגם ברכבת ההמשך אמצע מקום-שולחן פנוי כדי שאוכל להמשיך ולהשתמש בלפטופ. גם אם לא, הכנתי ספר, ואפילו לקחתי מצלמה כדי לתעד אי אילו שטויות בחיפה כדי שאוכל להעלות לחשבון הפליקר העתידי (עדיין לא פתחתי, אבל אני בדרך המלך).
כשאגיע לעיר הצפונית אפגוש כמה חברים, אבלה, אהנה ואקנח בהופעה של שלומי שבן. כיף! בכל מקרה, כדי שנשאר באווירת הבלוג, אעבור פוסט אחד קדימה (כדי שלא יגידו אחר כך שאני כותב פוסטים ארוכים מדי) ואחווה את דעתי לגבי מצעד\הפנינג הגאווה, יחסי הומואים-חרדים, הקשר לדמוקרטיה ותבוסתנות ואיך אפשר גם להפסיד בכבוד. אני יודע שהדברים נכתבים באיחור, אבל כאמור, הזנחתי את הבלוג כשכל זה היה רלוונטי וזה הזמן לפצות על זה.

(הערה: פוסט זה, כאמור, נכתב תוך כדי נסיעת רכבת. אותה נסיעת רכבת נקטעה באמצע בשביל החלפת קו בחדרה, מה שאמנם לא הוביל לאיחור, אבל כן הוביל לנסיעה בצפיפות ובלי מקום לשבת. כנראה זו הקארמה, ראתה שאני כותב מילים טובות על הרכבת ולא יכלה לתת לזה לקרות בלי לשבש משהו. כל הכבוד)

הוא חוזר! ארז רונן, המכונה על ידי חבריו: “האיש הביוני”, מודד בסטופר עשרים דקות וכותב את כל מה שיש לו בראש. למה לכם לקרוא את זה? אין לי מושג, אבל משום מה הפוסטים הקודמים בסידרה זכו לפופולאריות גבוהה, אז אולי יש כאן משהו.

שלום. שמי ארז. מזמן לא כתבתי כאן. הגעתי למסקנה הזאת לפני כמה ימים, כששכבתי במיטה עם חום גבוהה וחתולה מפונקת שניסתה לחלץ ליטופים. מתישהו לאורך הדרך, הזנחתי את הבלוג.  לא ברור במיוחד איך זה קרה. אני זוכר שלפני כחודש, אחרי תקופה יחסית ארוכה בה עדכנתי את המקום הזה לפחות אחת ביום, קצת נגמר לי על מה לכתוב. הימים עברו, ופתאום שוב נהיו לי דברים שאני רוצה להגיד, אבל לא הצלחתי למצוא את הזמן לעשות את זה. שינויים בלו”ז העבודה, שיגרה חדשה להתרגל אליה, כל מיני פרויקטים שהיו והלכו מנעו ממני לפנות לעצמי את העשרים דקות-חצי שעה הדרושים לי בשביל לכתוב פוסט. כשסוף סוף תפסתי את עצמי בידיים והחלטתי שזהו, הנה אני מחדש את הפעילות השוטפת של ‘חלשים’ ומתחיל שוב במסורת של פוסט אחד לפחות ליום, תפסה אותי שפעת מזורגגת ומעצבנת במיוחד, שלוותה בכאב ראש שלא נתן להגיע למידת הריכוז הנחוצה לכתיבה.

אבל זהו. התקופה הזאת עברה. אחרוני חיידקי השפעת עזבו אתמול את הגוף שלי, כנראה בחיפוש אחר בית חדש ומרווח יותר (אמנם אני שמנמן, אבל כנראה לא מספיק). אני מתחיל להתרגל לשיגרת העבודה החדשה שלי (שככל הנראה תתחלף שוב בשבועות הקרובים). יש לי הרבה מאוד מה להגיד (במיוחד בעניינים פוליטיים, רחמנא ליצלן). אם הייתי אדם שלא לומד מטעויות, הייתי מבטיח שמהיום אני חוזר לכושר ומעדכן את הבלוג על בסיס יומי. אבל מי שמכיר אותי, יודע שכשאני מפיץ לאוויר הבטחות כאלה סופן לא להתממש. זוכרים שהבטחתי שבשלושה באוקטובר נפרסם כאן וובקומיקס? הנה, זה לא התממש עדיין (אולי בעתיד. לכו תדעו). הוותיקים יותר זוכרים שהבטחתי לעבוד קשה ולסיים את הספר שלי עד סוף השנה הנוכחית, מה שלא קרוב לקרות. אני יכול להמשיך שעות, אבל המסר ברור: אל תסמכו עליי כשאני מבטיח דברים, ולכן, הפעם אני לא מבטיח כלום. אולי אעדכן את הבלוג בתדירות המגיעה לו (ולשלושת קוראיו). אולי לא. נראה מה יצא.

מה קרה בזמן שנעדרתי? הדבר המשמעותי ביותר הוא תחילתו של החורף. היום שוב נזכרתי כמה החורף הישראלי יכול לשגע אותי. יכול להיות קור כלבים בחוץ, אבל ברגע שהשמש מציצה החוצה כל מי שנמצא בחלל סגור (משרד, בניין, רכב) מתחיל למות מחום. זה קורה בעיקר באוטובוסים: הקור שבחוץ מונע מהנהגים להדליק מזגנים (כנראה בצדק) ומרוב הנוסעים לפתוח חלונות. זה גורם לתחושת מחנק בלתי נסבלת, אבל כל עוד הקור שבחוץ מצליח לחדור את החלונות הסגורים זה עוד סביל.
מצד שני, ברגע שהשמש יוצאת לה מבין העננים, היא מתחילה לבשל את כל יושבי האוטובוס. אין מה לעשות, הקור שבחוץ נשאר בחוץ, אבל החום שהשמש מביאה חודר את האוטובוס בקלות. אם מקודם הייתה תחושה של מחנק, עכשיו מתווסף לה גם חום. זוועה. זיעה. איכס. ואז יוצאים מהאוטובוס, ואחרי דקה של הסתגלות מבינים שפתאום שוב קר. וחוזר חלילה, וחוזר חלילה.

אוה, החורף הישראלי. שלא לדבר על כך שבשנים האחרונות הוא לא באמת קר. בא לי שיהיה קר באמת. ה18-20 מעלות שיש עכשיו בחוץ אמנם נחמדות, ולפעמים יש רוחות וגשמים אז בכלל חגיגה, אבל עוד לא חוויתי יום (או לילה) בו ממש הרגשתי קור טוב ומרענן – שלא לאמר קור רע ומקפיא. בהתחשב במספר הימים החמים מדי שיש לנו כאן, נראה לי שמגיעים לנו גם כמה הפוכים. גשם שוטף, טמפרטורות נמוכות, ברקים, רעמים, שיבושים ב’יס’, נפילות חשמל, כיף גדול של חורף. אבל כנראה שאני מבקש יותר מדי. במדינה בה עדיין לא למדו, למשל, להפעיל ממשלה, זה מוגזם לצפות שידעו להביא גשם.

20 הדקות עומדות להגמר. השעון מתקתק. טיק טוק, טוק טק, טק טיק. החלטתי לפתוח חשבון בפליקר. לא שאני כזה צלם דגול (או צלם בכלל), אבל עדיין, בשביל גחמות רגעיות. אולי זה יגרום לי לקחת את המצלמה שלי איתי למקומות, זה לא יכול להיות דבר רע. אני רוצה להעלות תמונה אחת שצלמתי בתחנת אוטובוס לפני כמה חודשים. חיילת יושבת לה על שפת המדרכה, חושפת חריץ תחת לתפארת צבא ההגנה לישראל. הגיזרה שלה הייתה כל כך נמוכה והחולצה כל כך מקוצרת, שהייתי חייב לצלם את הפלא (הדי מחליא, יש לציין) עם הפלאפון שלי, לתמונה שאני חייב לקרוא לה “החטא ועונשו”. נקווה שזה לא יבריח יותר מדי אנשים.

יאללה. עשרים דקות עברו חלפו. מקווה לחזור בהמשך היום עם תובנות, דעות וסיפורים.