אין הרבה סיבה שמישהו יסתכל כאן בכלל, בגלל שקצת לקחנו הפסקה מעדכונים שוטפים, אבל אם מישהו בטעות מגיע: כן, אני יודע שיש בעיה מעפנה עם הבלוג. אני עובד על זה ומקווה לסדר הכל מחר-מחרתיים.

עריכה
זה הסתדר לבד! אני מת על הוורדפרס הזה!

במסגרת פרוייקט שנתי של פורום הטלויזיה החביב עליי ברשת, כתבתי קטע קצר המתאר הדלקת נר שביעי של חנוכה בתכניתו של יאיר לפיד, שמסתיים (ולמען האמת גם מתחיל) בכדור אש ענקי. מכיוון שאין לי דברים אחרים לכתוב עליהם בזמן האחרון (וגם אם צצים כאלה, אין לי זמן באמת לשבת ולכתוב אותם), החלטתי להעתיק את זה לכאן. תהנו.

עקב כדור האש הענקי שחרך את אולפן `יאיר לפיד`, אנו נאלצים לקטוע את שידור “גומרות הולכות“ כדי להביא לכם את השידור החוזר של “יאיר לפיד“ ששודר במקור לפני מספר דקות. אך קודם לכן – מבזק חדשות קצר עם יונית לוי וגדי סוקניק.

טא-גה-דה-דה-טאם-טאאאאאם! טה-גה-דה-דה-דאאאאאאאם!

“ערב טוב לכם, אנחנו במבזק חדשות מיוחד. שלום גדי.“ “שלום יונית, הרשי לי להגיד לך איזה תענוג זה להגיש איתך את המהדורה בשעה כל כך מאוחרת.“ “גדי, אתה חייב להרגיע, אמרתי לך שהמתח המיני ביננו לא יעבוד, יש לי חבר וזו מהדורת חדשות רצינית.“ “כך אמרה מלכת הקרח.“ “גדי, שתוק.“
“כן יונית. אלפי צופי טלוויזיה נדהמו לראות לפני מספר דקות את אולפן `יאיר לפיד` עולה באש, בעקבות הדלקת חנוכייה שלא עלתה יפה. יונית?“ “כן גדי. הנהלת הזכיינית רשת מוסרת שיאיר לפיד לא נפגע. הבא נראה את מסיבת העיתונאים:“

מנכ“ל רשת עומד בפני חדר ריק. הוא נראה נסער.
“חבר`ה, חבר`ה, אני מבקש להירגע. חבר`ה, להירגע. כפי שאתם כבר יודעים, אולפן `יאיר לפיד` איננו. אני רוצה להרגיע אתכם ולהבטיח שעד שבוע הבא כבר נבנה אולפן חדש ונוצץ יותר, והתכנית תחזור לפעילות מלאה. שאלות?“
מנכ“ל רשת מצביע על נקודה בחדר הריק. הוא עושה את עצמו מקשיב ואז מהנהן.
“שאלה טובה. למי שלא שמע, יעקב שאל איך ניצל לפיד עצמו, מה עלה בגורלם של תמיד והלהקה ומאיזה תקציב נבנה אולפן חדש. נתחיל מהסוף. כבר בשעה זאת עומלים עורכי הדין שלנו על בקשה רשמית לראשות השנייה לבטל את כל סעיפי המכרז כדי שיתפנה לנו תקציב לאולפן חדש. צילומי הדרמה המופתית `בקורי הפרפר` בכיכוב רועי בר-נתן ועוד כמה כוכבים דרג ג` שלא רוצים הרבה כסף הופסקו עד להודעה חדשה. יאיר לפיד עצמו ניצל בעקבות הרי הג`ל שהיו על שיערו, ובודדו אותו מהאש היוקדת. לצערנו, תמיר והלהקה לא שרדו, אבל בכל מקרה הם לא הביאו מי יודע מה רייטינג. לשמחתנו אבי גרייניק כבר פנה אלינו בבקשה שנציל אותו מהמשוגע עם השיער המפחיד, ככה שיש לנו כבר להקה חדשה. עוד שאלות? לא? יופי, תודה רבה.“

המסך חוזר להראות את אולפן החדשות. יונית וגדי מתנשקים בלהט. לפתע הם נפרדים. גדי מסתכל על המצלמה בתדהמה ושואל `אנחנו באוויר?` יונית מסדרת את שיערה.

“כן יונית, אכן תמונות קשות.“ “נכון גדי, נכון. נעבור עכשיו לשידור החוזר של התכנית המדוברת. להזכירכם, בתכנית זאת לפיד אירח את הסוהר שגילה את יגאל עמיר מנסה להבריח זרע, את שר המשפטים לשעבר רמון, את ביתה הלסבית של ראש הממשלה (שמה שמור במערכת) ועוד שלושים וארבעה אורחים מכובדים, שלא לדבר על יונתן ברק…“ “סלחי לי יונית, מי?“ “יונתן ברק. זה הבחור שמחליף את שלום אסייג.“ “אהה, כן יונית, אהבתי את שלום אסייג.“ “גם אני גדי. גם אני. הבא נעבוד לשידור החוזר.“

מהדורת החדשות עוברת לכתוביות. גדי ויונית חוזרים לעשות מעשים לא נאותים. רשת עוברת לשידור החוזר.

קהל מריע. “יאיר! יאיר! יאיר!!!! יאיר!!!!!!11 יאירוש תעשה לי ילד!!!!!!“ יאיר לפיד נכנס לאולם. במבט ראשון נראה כאילו הוא סתם שמן, אבל לא, הוא רזה ושרירי וכוסון-על, פשוט ממש נפוח מעצמו. שיערו בוהק מג`ל, והוא זורק לקהל בחיוך: “די, תודה, תמשיכו. נו די, תמשיכו. נו, בואו נשב ונתחיל. מה אתם מתיישבים? תמשיכו. נו, די. די. באמת עכשיו. טוב, רק עוד שניה. בסדר. די. בואו נשב. שלום. היום בתכנית יהיה ממש נס של חנוכה. לראשונה בתכנית, נדליק חנוכיה! יתארחו (אין לי כח לרשום את כל הרשימה, טוב? אתם יכולים לחזור קצת אחורה בטקסט ולעשות קופי פייסט ממה שיונית לוי אמרה. איך כל כך הרבה אורחים נכנסים בשעה אחת בכל מקרה?)“ הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. יאיר מחייך ואומר: “כן, כן, אתם אוהבים אותי. נעבור לחצי שעה של חסויות, אני אלך לשבת, ובינתיים… תמייייייייר והלהקה!“

חצי שעה של חסויות: “התכנית משודרת בחסות מעדני חתולי. חתולי – עסיסי, טעים ומתוק. חתולי, להשיג בכל החנויות המובחרות“, “התכנית משודרת בחסות הסרט הרומנטי של השנה. הקצב ופקידתו. סיפור של אהבה בלתי אפשרית שהתגברה כנגד כל הסיכויים על כל קשיי הגיל(ה). הקצב ופקידתו, עכשיו בקולנוע ובעיתונים“ וכו`. אחרי חצי שעה חוזרים ליאיר.

תמיד והלהקה מסיימים לנגן גרסת כיסוי מחרידה ל`באנו חושך לגרש`. יאיר נראה נפוח עוד יותר (למרות ששחור זה מרזה!) ומזמין את יונתן ברק, “הפרשן ה(לא) מצחיק לענייני אקטואליה“. הייתי מעתיק את תמליל השיחה, אבל זה יגרום לכולכם להירדם. תסתפקו בידיעה שאחרי כל (תירוץ ל-) בדיחה יאיר לפיד צוחק בצורה מוגזמת, עושה `לא` עם הראש וחושב “וואי, הוא ממש נוראי, אני לא מאמין שאפילו שלום אסייג היה יותר מצחיק ממנו.“

יונתן ברק יוצא מהאולפן לתשואות הקהל. יאיר דופק דופק על השולחן עם העט שלו ומתחיל בסיפור מרגש מבית אבא: “עוד מעט נארח מליון אורחים ונדליק את החנוכיה, אבל קודם הייתי רוצה להיזכר, ביחד אתכם, בסיפור מהילדות שלי. אני זוכר שכשהייתי קטן אבא שלי תמיד אמר לי שכשאהיה גדול אני צריך להיות סוהר. סוהר? שאלתי אותו בהפתעה. הוא ענה שסוהר זו העבודה הכי טובה, כי גם ככה כל האסירים עם פרענקים ואברכים ושיהיה ממש כיף להתעלל ולהרביץ להם. האיש הבא שאני רוצה לארח היה גורם לאבא שלי להיות גאה. גבירותיי ורבותיי, לפני כמה חודשים כולנו הזדעזענו כששמענו שרוצח ראש הממשלה יצחק רבין, יגאל עמיר, ניסה להבריח זרע. קבלו את הסוהר שתפס אותו!

הסוהר נכנס לאולפן. יאיר מתנפח מגאווה (אבל הוא ספורטאי! הם לא אמורים להיות רזים?). הוא עורך ראיון של חמש דקות, בו הוא מצליח לשאול את השאלות הכי לא רגישות בעולם, אבל עושה את זה בטון הכי רגיש בעולם. שאלה לדוגמה: “האם ניסית לטעום את הזרע כדי לוודא שזה באמת זרע, או שישר ידעת?“ שאלה נוספת לדוגמה: “מה זאת אומרת `למה שאני אדע מה הטעם של זרע`? זה משהו שכל גבר צריך לדעת!“ וכמובן, השאלה האחרונה לפני שהראיון הסתיים במפתיע: “אתה קורא לי הומו?“

בשלב זה הייתי יכול להמשיך ולתאר את הראיונות האחרים, אבל כפי שכבר אמרתי, אני לא רוצה לגרום לכם להירדם, ואלוהים יודע שכבר קראתם יותר ממה שאי פעם חשבתו שתקראו בנושא יאיר לפיד. לכן נקצר: יש שאלון מורחב עם רמון (“אחרי שתקעת לה את הלשון והיא סירבה, האם היא אמרה `אם היית יאיר לפיד הייתי מסכימה להתנשק איתך?“`) אחריו יאיר לפיד מתנפח עוד קצת מגאווה (אבל הוא מפרסם את בנק הפועלים! הם בוודאי יכולים לממן לו שאיבת שומן!), עוד עשרות ראיונות עם אורחים שונים ומשונים ישירות מהקונצנזוס בהם יאיר מתנפח עוד קצת (אני לא שמן, יש לי עצמות גדולות) ואחריהם רותם וענת מגיעות לספר בדיחות קרש. יאיר לפיד שוב צוחק המון, עושה `לא` עם הראש וחושב `יא-ווראדי, אפילו יונתן ברק היה יותר מוצלח. שלא לדבר על אסייג. השמועות מספרות שכשאסייג היה בתיכון הליצן של הכיתה!`. רותם וענת מסיימות את המערכון, מעירות הערב בעלת אופי מיני ליאיר שמחייך במבוכה ומתנפח עוד קצת מגאווה (נו, ראיתם את טומי? עם הגנים האלה, מה אתם מצפים?).

“ועכשיו,“ יאיר פונה אל המצלמה: “הרגע שכולנו ציפינו לו. לראשונה בתכנית שלי, הדלקת חנוכייה בשידור חי. תמיר, באיזה נר אנחנו?“ תמיר נראה מבולבל. הוא לא יודע מה לענות. “נו,“ יאיר מעודד אותו: “תעשה כמוני, התשובה כתובה בבריסטולים מאחורי המצלמה שלך.“ תמיר מסתכל ואז רואה. “אנחנו בנר שביעי היום, יאיר! והרשה לי לציין שאתה נראה פשוט נפלא היום!“ יאיר מתנפח עוד קצת מגאווה (נו, כל הסופגניות האלה). “תודה תודה.“ עונה יאיר בצניעות, “ועכשיו הזמן לנרות!“. יאיר קם ממקומו, כל כך נפוח מעצמו שהוא נראה כמו בלון. הוא מתגלגל לחנוכייה ענקית שנמצאת ליד תמיר והלהקה. הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. “רגע אחד,“ יאיר שואל בחשדנות: “איפה השמש?“ “תפסת אותי, יאיר!“ עונה תמיר מהלהקה ומושיט לו את הנר הנכסף. יאיר צוחק צחוק מוגזם ועושה מחווה של `לא` עם הראש (`לעזאזל אני מתגעגע לאסייג`). הוא מוציא מצת `זיפו` יוקרתי מהמכנסיים השחורים שלו ומדליק את השמש. “אנקדוטה אחרונה לפני שאדליק את הנרות, כשהייתי קטן אבא שלי היה אומר לי שלהדליק נרות בחנוכה תוך כדי שירת `ברוך אתה` זה אקט פרמיטיבי של הדוסים המזדרגגים. מכיון שאנחנו עושים תכנית לכו-לם, ולא הייתי רוצה לפגוע באנשים כמו אבא שלי, את הדלקת הנרות לא תלווה הברכה המסורתית. במקום `ברוך אתה` הייתי רוצה שכל הקהל הנפלט הזה יברך כמו שהוא מברך אותי בתחילת התכנית!“
הקהל מתלהב. “יאיר! יאיר! יאיייייייר! יאיר המלך!!!!!! יאירוש תעשה לי ילד!!!!!!11 יאירק`ה תמרח לי ג`ל!!!!11!!112“ וכו`. יאיר מחייך, ממשיך להתנפח מגאווה (`גם ללביבות לא חסרות קלוריות`) ומתחיל להדליק את החנוכייה. אך אבוי! יאיר מתנפח ומתנפח עד שגופו האבו-נפחא מפיל את החנוכייה ממקומה! האולפן ניצת ברגע. תמיר והלהקה צורחים תוך כדי שריפה. יאיר לפיד נדלק גם הוא, עם כל הנפיחות והחולצה השחורה. הקהל נשרף גם כן, אבל לא מפסיק לצרוח: “יאיר! יאיר! יאיייייייייייר!“. במהרה האולפן כולו הופך לכדור אש ענקי.

לפתע, כאילו משום מקום, מופיע שלום אסייג. הוא מחייך, ואומר בקול הערס-תוכי שלו: “עכשיו באמת אשר להגיד שעשינו מיאיר לפיד!“ המצלמה עוברת לצלם את יאיר הנשרף. אפשר לראות אותו צוחק צחוק מוגזם, עושה תנועה של `לא` עם הראש וחושב: “טעיתי, כבר עדיף יונתן ברק“.

את הקטע הבא כתבתי לפני יומיים, בעודי אומרת לעצמי “מתאים לארז לכתוב משהו דומה”, אז אכן, אני הולכת לכתוב דברים דומים, אבל לא זהים שחשוב לי להעלות בכל זאת גם כי אני מאוד מסכימה עם ארז, וגם כי יש לי תוספות משלי.

אז ככה, התקשורת בארץ שלנו לא משהו, וזה בלשון המעטה. ואני לא מדברת מבחינה מקצועית, כן, יש להם את היכולת לגלות את כל הליכלוך וההזוהמה, מה שהם לא טובים בו כל כך, זו ההבחנה בין איזו כביסה מלוכלכת תולים בחוץ לכל הרוצה לראות לבין איזו לא. הם גרמו לג’קו להפסיק להופיע עוד לפני שהוא התחיל בכלל, מאיפה ארז ישאב עכשיו את התהילה שלו בתור הבחור שדומה לג’קו? כן, ג’קו הסתבר כטיפוס לא כל כך אוהב וסובלני לארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, אבל התקשורת לא נתנה לא להינות אפילו יומיים מהניצחון שלו לפני שנופפו בשלאגר הסקופי שלהם “ג’קו ג’קו ילד רע”, אתם יודעים מה היה קורה אם הוא לא היה מתראיין עכשיו? פליטה פה פליטה שם, היינו אוספים את ההצהרות האלה ממנו לאט לאט ואולי מגיעים למסקנות לגביו עוד שנה שנתיים אחרי שנהננו קצת מהמוזיקה שלו. התקשורת עטה עליו כמו איזה גוש בשר, לא מנוסה עדיין (ותמים משהו יחסית למישהו שחי כאן 20 ומשהו שנה ויודע איך התקשורת אצלנו מתנהגת), ישר כדי לפלוט את כל השטויות שלו. ועכשיו מה? נו אתם יכולים לנחש, בני סלע. חלאת האדם שגרמה גם לי קצת להחרד מלשוטט ברחוב בשלושת הימים בהם זה היה לי רלוונטי, וכמובן דאגה לחברותי היקרות שבבית. עשה מה שעשה, הלינץ’ התקשורתי שעשו עליו מבזה את התקשורת ומבזה אותנו. אם זה מה שהתקשורת נותנת לנו, כנראה שזה מה שאנחנו משדרים שאנחנו רוצים ממנה וזה מזעזע. אין בן אדם שלא זז לו משהו כששוטר מחייך הציג לראווה בחור תשוש, מוכה ונחנק (שלא לדבר על חולה בנפשו שזקוק לעזרה מקצועית) והצילומים שהיו בעיתונים אח”כ של הישענות עליו, משחקים איתו, פשוט עינוי, וההזדעזעות הזו שלי חלילה לא נובעת מהזדהות איתו או ממחשבה שהוא הקורבן, אלא מהמראה שהעמידו מולנו, מהשפל שהמדינה הזו יכולה להגיע אליו. עוד דוגמאות? בבקשה, מלחמת לבנון, נתינה על מגש של כסף לחבר’ה מהחזבאללה את המיקום של נחיתת הקטיושות. “אולי אם תזוזו טיפה ימינה” אמר הכתב התורן, “תוכלו לפגוע במפעלים הפטרו-כימיים”. צילומי פצועים בפיגועים, אנשים מונשמים, מדממים, כרותי איברים. התקשורת שלנו רבותי מזמן איבדה את הטעם הטוב. ואתם יודעים מה? אני לא מבינה את זה, עיתונאי לא עיתונאי, הם בני אדם, אמורים להיות משכילים כדי להגיע לתפקיד בו הם נמצאים, בעלי שיקול דעת ויכולת שיפוט, איך העיוורון הזה קיים, איך יכול אדם לרדוף בכזו אדיקות אחרי הסקופ הבא בשעה שהסקופ הזה הוא הבן המת של מישהו, בית ורכוש של מישהו אחר שהרגע איבד את כל נכסיו? אני לא מבינה את זה, מאחורי כל תחקירן, כתב, שדרן יש בן אדם, יצור אנושי שעצם בחירתו בתפקיד הזה אומר שאכפת לו, אז איך הוא יכול להיות כל כך לא אנושי? איפה הרחמים? החמלה? הלוואי שמישהו מהתחום קורא את זה ומשהו מחלחל לפדחת הקשיחה והאדישה שלו, כי תקשורת היא קול העם, ואני לא חושבת שזה מה שהעם הזה רוצה להגיד.

את זה לא למדו אותנו בשיעורי האזרחות. מה עושים כשכלב השמירה של הדמוקרטיה הוא רוטוויילר אכזרי, שנהנה לטרוף אנשים תמימים ולהטיל אימה על ארץ שלמה?

נראה שמאז המלחמה האחרונה מוסד העיתונאות והחדשות שבר כמה גבולות. אם רוצים, אפשר לשים את סיפור תפיסתו של בני סלע כמיקרוקוסמוס לכל העניין. האנס החביב נתפס בשבע וחצי בערב, עזרו לנו, ילדים יקרים, לנחש במשך כמה שעות יחגגו חברות החדשות על העניין, וכמה שינויים יהיו בלוח השידורים? ערוץ עשר נשאר במהדורת החדשות שלו שעתיים (!) יותר מהמתוכנן. שעתיים. על תפיסת האנס, שעם כל הכבוד לו אין עליה יותר מדי מה להגיד. “בני סלע נתפס בנהריה”. אם רוצים, אפשר להתאמץ ולהוסיף לכותרת עוד כמה מילים: “בני סלע נתפס בנהריה בהונדה לבנה”, ואם ממש נואשים לכותרות אפשר גם להוסיף: “בצהרי היום ביקר בני סלע בנשר אצל משפחתו.” אבל שעתיים?
חדשות ערוץ 2, שברוב המקרים נוראיים הרבה יותר מהקולגות בערוץ העשירי, פרגנו ושידרו, כמתוכנן (אך בעיכוב של חצי שעה) את ארץ נהדרת. אין מה לעשות, יש דברים שלא נוגעים בהם ופצצת רייטינג כמו נהדרת עונה על ההגדרה. את ‘מועדון לילה’, שהיה אמור להיות משודר לאחר מכן, ביטלו לטובת עוד שעה של אהרון ברנע, חוזר על אותן מילים ואותם צילומים שנטחנו שוב ושוב.

ואז הגיע השינוי. בני סלע מצולם! אהרהל’ה הזיע מהתרגשות, ועבר במהירות לשידור החי מתחנת המשטרה בנהריה. הפריים התמלא בהמון צלמים, פלאשים, דחיפות ורעידות. “לא לדחוף! אני מנסה לצלם!” היה אפשר לשמוע את הצלם צועק, ולפתע, למאית שניה, היה אפשר לזהות בפריים הקופצני והלא ממוקד משהו שיכול היה להיות בני סלע ויכול היה להיות סנאי. כתב ערוץ 2 שאל שוב ושוב את האנס “למה ברחת, בני, למה ברחת?” וכשראה שבני לא מתכוון לענות לו, רק לחץ, משל היה בני סלע ילד בגנון: “נו בני, תענה, למה ברחת. למה, כי היית בכלא? בגלל זה ברחת? הא, בני? למה ברחת?” אהרון ברנע חייך בנחת. ככה עושים חדשות. באותו זמן, בערוץ עשר לא נשארו חייבים. גם הם השיגו תמונות בלעדיות של סלע, יושב מכווץ בכיסאו, מנסה לגונן על חייו, בוכה. קיבינימאט, לרגע היה אפשר אפילו לשכוח שמדובר באנס מתועב ולרחם על הבחור.

זה עוד מבלי לדבר על הראיונות המביכים על המפכ”ל (“קראדי,” שאל אחד מכתבי ערוץ 2 בכל ציני ומזלזל: “למה נסעת לנהריה, מה, רצית להצטלם עם בני סלע?”), השביעות העצמית המחליאה של הכתבים ומקבצי הפרסומות הבלתי נגמרים.

ואז הגיע יום שבת. פתאום היה יום חדש. פתאום הגיעו רחשים מהציבור, שההצגה לראווה של סלע הייתה, בואו נאמר, לא הומנית. שלא היו צריכים לצלם אותו או לתת לו כל כך הרבה תשומת לב. ופתאום, איזה פלא! החדשות מפנות שאלות למשטרה “למה הצגתם את בני לראווה?” ו”זה נעשה רק כדי שנשכח את הפאשלות שהובילו לבריחתו?”. כן. דו פרצופיות חוגגת. אותה חברת חדשות שלפני פחות מיממה דחפה וצעקה כדי להשיג פריים מטושטש, יוצאת בביקורת חריפה נגד אותו פריים בדיוק.

הרי ברור שהמשטרה הציגה את בני לראווה כי זה מה שהיא הבינה שראוי שתעשה מההד הציבורי שהתפיסה גרמה. שידורי חדשות אינסופיים ועדכונים חיים באינטרנט, לחץ מצד עיתונאים בטלפון, המנכ”ל צמא לתמונות חדשות, נו, למה אתם לא מראים אותו, נו? בצילומים מתחנת המשטרה היה אפשר לשמוע בבירור את אחד מהכתבים נובח על השוטרים שהחזיקו בסלע “זוזו קצת ימינה, אתם מסתירים לצלם” והשוטרים, כאילו קיבלו הוראה מקראדי עצמו, זזו כמו ילדים טובים ודאגו לחייך למצלמות.

חברות החדשות משתמשות בכוחן העצום כדי ליצור מציאות מסויימת, ולא מתביישות להטיל את האשמה על גורמים אחרים. כפי שכבר צויין – זה בדיוק מה שקרה במלחמה. ניפוח חסר פרופורציות של מחדלי-מלחמה (שהן, למרבה הצער, תופעות לוואי של כל מלחמה) לא נתנו לדרגים הצבאיים והמדיניים זמן ואנרגיות לטפל בלחימה. הרי איך אפשר לתכנן מלחמה שכל שניה צריך להגיב לפרשנים דמיקולו שהשיגו אולפני החדשות, ולהתראיין ולהודיע ולכנס מסיבת עיתונאים? ואז, כשהמלחמה נגמרה, אותם עיתונאים בדיוק פנו לצבא ולממשלה בטענות קשות שהם לא היו מרוכזים בלחימה. נו שיט, שרלוק.

חברות החדשות חייבות ללמוד קצת צניעות וביקורת עצמית. כשכמעט מחצית מתושבי המדינה צופים במהדורות החדשות היומיות, צריכים האחראיים לחשוב אלף פעם על כל טענה או סיקור, ולשמור על האוביקטיביות שאמורה לאפיין אותם. סיפרו לנו תמיד שהתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אבל מה קורה שהכלב הזה משתחרר מהרצועה ומתחיל לאיים על כל השאר?

מי אמר שאין דברים טובים ברדיו, לפעמים?
102 אף אם, התחנה שפעם הייתה ניצוץ התקווה שרדיו איזורי יעשה איזהשהו מהפכה (ומאז הפכה לפפסי מיוזיק ומתהדרת בפליי ליסט גרוע יותר משל גלגל”צ) חוגגת עשור בשבוע שידורים מיוחד, החל מהיום! איזה כיף!

יהיו שם קטעים נוסטלגיים מהתכניות הקבועות (הבוקר, הצהריים והערב – תכניות שעדיין מאוד כיף לשמוע למרות המוזיקה המחורבנת)  משולבות באותן תכניות קבועות, רצועת שידור יומית של אייטמים נבחרים מכל הזמנים (בין עשר לחצות) כולל אייטמים מ”היפות והאמיצות” זצ”ל, ספיישלים ברצועת הלילה (עוד על הספיישל המרגש ביותר ממש עוד מעט) והכי כיף – בלילה לילה, שכבר מאוחר, החל משתיים, תכניות מלאות ששודרו בשנים עברו, כולל (תחזיקו חזק) היפופוטם! למי שעדיין לא יצא לשמוע את הפלא הרדיפוני, שהיה מופלא מחוץ למערכונים כפי שהיה במערכונים, זוהי הזמדנות חד פעמית שאסור להחמיץ.

אבל הדבר הכי מגניב יקרה מחר בחצות, ב”מייד אין יזרעל” של דנה בלום. איחוד הכל-כולל-הכל של קרח 9, עם הופעה באולפן. הכי שווה בעולם. כוונו את המקלטים, וכו’.