דן חלוץ כבר מכין את מערכת הקולנוע הביתית לשעות איכותיות בבית. רמון כבר רגיל לחיים בלי הוולו המשוריינת. אולמרט, פרץ וקצב מחייכים מהקצה השני של המסדרון. התפטרות? לקיחת אחריות? פחחחחחחח. עזבו אותנו, בחייכם. ראיתם את תלוש המשכורת שלנו? מה להתפטר עכשיו? איך נממן את הניתוח הפלסטי הבא?

יש משהו מדכא בלחיות כאן בזמן האחרון. זיג-זג של זריקת אחריות. זה התחיל, מהחזית המדינית, אחרי המלחמה. כל אחד מאשים את חברו. זה פרץ אשם. לא, זה בעצם אולמרט. לא, מה פתאום, זה חלוץ. חזית מאוחדת? שטויות. לא כשיש וועדת חקירה על הראש. אני הייתי בסדר, זה הם שפישלו.
התפטרות חלוץ הייתה צריכה להדליק נורה אדומה אצל אולמרט ופרץ. ההגיון הבסיסי אומר שמחדלי המלחמה גדולים מספיק כדי שהאחריות תהיה על כולם. הצבא פעל לא בסדר, אבל כך גם הממשלה ומשרד הבטחון.

אם לא טעו, ותוצאות המלחמה היו בלתי נמנעות, אז אף אחד מהדרג המדיני הבכיר לא צריך לעזוב. לא אולמרט, לא פרץ ובטח לא חלוץ. אבל חלוץ הלך. הראשון שהודה שמשהו היה לא בסדר, שמישהו פישל ברמה של לקחת אחריות. או לברוח. אבל לא להשאר, וזה העקרון. אולמרט ופרץ, ללא ספק, ירקדו על ההתפטרות הזאת. הנה, נמצא האשם, הוא הלך. עכשיו תנו לנו להמשיך לנהוג במכונית, אפילו שאנחנו לא כל כך זוכרים איפה הקלאץ’ ומה עושה הברקס, לפחות עד המלחמה הבאה.

ובצד השני של העיר, קצב זומם מזימות
נשיא המדינה היה צריך להתפטר ברגע שההאשמות נגדו התחילו לצוץ. מדינת ישראל לא צריכה נשיא ששלוש בחורות שונות טוענות שאנס אותן.

אפילו אם הוא מאמין בחפותו במאה אחוז, הוא היה צריך לחסוך מאיתנו את זה. במקום זה הוא נאחז בתפקיד שלו בנואשות של איש אשם. ההגיון מאחוריי מעשיו – שאומר שהתפטרות היא למעשה הודאה באשמה – היא צורת מחשבה שרק אשם יחזיק. התפטרות מתפקיד כל כך חשוב היא לא הודאה. למעשה, היא הדבר המכובד היחיד שאפשר לעשות.

במקום זה קצב נשאר על כס הנשיא, המשיך לעבוד במשרד בזמן שהמשטרה מנסה לגבות עדויות מהעובדים שם. תקין? לא. אדם זכאי היה מבין זאת. אדם אשם היה מבין זאת אפילו יותר טוב. מה, להשאיר את המשרד לבד כשהעובדים יכולים להלשין? הם בטח יפחדו לעשות את זה אם אמשיך להיות כאן, בעמדת כח על משרתם.

ועכשיו, כמזוז החליט להגיש כתב אישום, קצב עוד מתעקש. הוא לא אשם. כל השאר כן. התקשורת והפוליטיקה והחוק שתחתם (כן כן, תחתם) הוא משרת כנשיא. הם האשמים האמיתיים. הוא שה תמים. נפל קרבן למזימה כמותה לא נראתה בישראל.

הגיון של אדם אשם יגרום לא להאחז בציפורניים בנבצרות הזמנית. לגרור עוד חודשיים בלי כתב אישום, בנסיונות פאתטיים לשנות את דעת הקהל ואולי להצליח לקנות עדים נוספים. חף מפשע היה יודע שהראיות בעדו בכל מקרה, עם כל הסיבוכים שבדבר.

קצב אשם. גם אם לא בסעיפים אשר תחתם הוא כנראה יעמוד למשפט, הוא אשם בהתנהגות לא מכובדת שלא מתאימה לאיש במעמדו. במקום לקום וללכת הוא החליט להשאר. כתם בהסטוריה הגם-ככה מפוקפקת של אנשי הציבור במדינה? אז מה.

ורק כנסת אשמה, כזאת שכנראה עדיין זוכרת כמה מבזה היה המינוי של קצב מלכתחילה, נותנת לאותו אדם בזוי את האפשרות  לעשות את זה. כנסת נורמאלית כבר הייתה מוצאת את הרוב הדרוש להדחתו המיידית ברגע שהפרשה הזו נחשפה.

רגע. נעלמתי.

שילוב של תקופה כזאת שמלאה ב”אין לי כח לכלום”, עומס יחסי בעבודה חדשה וחוסר יכולת הסתגלות לשגרה החדשה לא השאירו אותי עם יותר מדי אנרגיות לעדכן את הבלוג. וחבל, כי דווקא היה לי מה להגיד בחודשיים האלה. קרו דברים בארץ, בעולם. קבלתי צעצועים חדשים. הכרתי כמה אנשים חדשים (לא מספיק). עשיתי כמה דברים, לא משמעותיים. פרוייקט יצירתי אחד מתקדם בצעדים בטוחים (כל השאר תקועים, די חבל). הרגשה שלמרות הכל, החיים שלי תקועים באותו מקום שהם היו בו בתקופה בה השתחררתי מהצבא. ניגודים? לא יודע. נראה לי שהכל מתקשר בסופו של דבר לתקופת ה”אין כח” המדוברת. הכל קשור. בטח גם לקארמה. כן, הכל מתקשר לקארמה בסוף. אבל די לדבר עליי. לא בשביל זה אנחנו פה.

בשביל מה אנחנו פה, בעצם? אולי זאת תהיה הזדמנות טובה לרענן לי את הזכרון, למה פתחתי את הבלוג הזה בכלל.

אנחנו פה כי המדינה בקאנטים. כי קורים דברים מחרידים מסביבנו. האלימות גואה, השחיטות חוגגת.  את בלוג זה לחלשים כתבתי בעיקר כי לפעמים בא לי לצעוק קצת, או סתם לדבר. מעין טור אישי מקוון, כי בעיתון אף אחד לא היה נותן לי לכתוב. אז זו הייתה המטרה הראשונית, אבל אז הבנתי שבלוג עם פוסטים פוליטיים-מדיניים בלבד יהיה נורא כבד ומדכא, ושלפעמים יש לי דברים אחרים להגיד.

נניח, על תרבות. על ספרים, קומיקס, משחקים. על פרוייקטים שאני עובד עליהם.  על מה שראיתי אתמול בטלויזיה, או מה שאני רוצה לראות מחר בקולנוע. דברים כאלה.

ואז עבר זמן, והחלטתי שמדי פעם אפשר גם לטפטף דברים אישיים. קראתי לדברים האלה “מה שעובר עליי”, כל פוסט כזה היה תוצאה של עשרים-דקות-מדוייק-על-השעון של כתיבת כל מה שאני מרגיש או כל דבר אישי שיש לי להגיד. לא רציתי להפוך את זה לעיקר הבלוג, כי הרי בלוגים זה לחלשים, אבל הרגשתי שהיי, זה המקום שלי כאן, ואם לפעמים בא לי לכתוב גם על רגשות ועליי מותר לי.

כן. זה בערך היה העניין. בגלל זה פתחתי כאן. בגלל זה עדכנתי די הרבה במהלך כמה חודשים, ואפילו צירפתי חברים נוספים שיכתבו גם. היה פה קצת נחמד, אני חושב. ביתי כזה, אינטימי.

אבל עכשיו כבר לא ביתי כאן. בעיקר נטוש. יש אבק בכל מקום, והרהיטים מתפוררים מהזנחה. אני מאוד מקווה שאצליח להכניס לעצמי להתחיל להיות כאן יותר. אולי לנקות קצת, לזרוק לכאן מחשבות והגיגים וכאלה. אני ממש רוצה. מקווה שאני יכול.

(השארו עימנו להתפתחויות נוספות)

קטע זה כמובן מכיל את דעותי האישיות בלבד. הוא בוטה כי הייתי מאוד נזעמת שכתבתי אותו, ואין לבוא בטענות אל בעל הבלוג או משהו כזה כי הדעה המיוצגת כאן היא אכן שלי ושלי בלבד.

הרמטכ”ל שלנו התפטר, לא יודעת אם זה מערער אותי יותר כי אני חיילת, אני לא משוכנעת בכלל. הוא אגב, לא היה צריך לעשות את זה, לא היה שום צורך לעשות את זה, ונא להבדיל את זה מ”לא הייתה לו שום סיבה לעשות את זה”, שהילדים הקטנים בגן עסוקים בלשחק בקקי, ולהטיל חרם, אתה לא צריך להישאר בסביבה לנצח ולסבול את החרא שלהם,  במיוחד אם גדלת כבר מהמשחקים הטיפשיים האלה. הנה שוב, מתגלה התקשורת ברוב הדרה המזוייף והדו פרצופי, קודם היא עושה לדן חלוץ רצח אופי והופכת אותו לנרדף, אח”כ, אחרי שהיא עשתה את הנזק שלה, היא מבקרת אותו על חוסר האחריות שבלעזוב את התפקיד בתקופה כזו. נכון, זו תקופה נוראית להיות בלי רמטכ”ל (או עם החלפת רמטכ”לים לצורך העניין), הכל כל כך עדין. כן, אני מכירה היטב והאופן אישי את השורשים של הרמטכ”ל היוצא, אני יודעת מי הישות המחנכת בבית בו הוא גדל, ואין לי ספק בכלל שילד לאמא כזו, שגם במהלך כל קרייריתו הצבאית זכה לשבחים על הגינותו, יושרו, יחסו לפקודיו, לא ראוי לשליש מהיחס אותו הוא קיבל. ביש מזל ארור, כשהוא היה חודשיים בתפקיד, בזמן ההתנתקות ש”עברה חלק”, כולם הרעיפו שבחים, כמה כישרוני הרמטכ”ל החדש, רק חודשיים בתפקיד וכבר מתמודד כל כך יפה עם דבר כזה. ועכשיו מה? מלחמה, זה היה יכול ליפול על כל אחד אחר וזה לא היה נראה יותר טוב (שלא לדבר בכלל על זה שאם שרון לא היה במצב בו הוא נמצא היום, דברים היו נראים אחרת לחלוטין, לעניות דעתי, לטובה). אף אחד ממנהיגי הצבא שלנ השנים האחרונות לא היה רמטכ”ל בזמן מלחמה, אם מישהו אחר יבוא עכשיו הוא לא יתפקד טוב יותר כי גם הוא יהיה פעם ראשונה רמטכ”ל בזמן מלחמה אם אכן תפרוץ כזו בקרוב, ונראה שהאדם היחיד בסביבה שכן “זכה” להיות בתפקיד כזה, בעת כזו, הובל החוצה. וכמובן שאני לא חושבת שהוא נקי מאשמה, אני לא חושבת שגורם בטחוני כל כך בכיר יכול לנהל מלחמה בלי שגיאות, ואנשים מתו, אז זה כבר מחדל, כי מוות זה פשוט לא משהו שצריך לקרות מהיותו מוות, הוא לא פיירי, וברגע שמישהו מת יש צורך לתת את הדין. נותן הדין לא חייב להיות אפילו האשם הישיר, אבל הוא למעלה בדרג, והוא חייב לקחת אחריות, והוא אכן לקח לאורך כל הדרך.  ביזיון בעיני שעל אדם כזה במדינה שלנו מופעל כל כך הרבה לחץ שגורם לו לעזוב תפקיד עוד בטרם פורסמו מסקנות ועדת וינוגרד. והנה הביזיון האמיתי:

קצינים – אנשים שבחרו לצאת לקצונה, הם אנשים שהובלה, הנהגה ויושר אמורים להיות ערך עליון עבורם, וכמובן גם כיבוד אדם בדרגה פיקודית גבוה משלך. לאו דווקא הסכמה עימו, אבל כיבוד.

הקצין הבכיר ביותר בצה”ל התפטר מתפקידו בשבוע שעבר, לאחר שקצינים נחותים ממנו בדרגה, אבל בכירים ביותר בדרג הפיקודי בכלליות, החליטו למרר את חייו, לצאת נגדו, לדרוך עליו כדי לקדם את עצמם, איפשהו בדרך, נאבדו להם הערכים שבגללם הם יצאו לקצונה, או שמעולם לא היו להם, וזו רבותי, הצמרת הבטחונית הבכירה שלנו, וככה נראית לצערי הקצונה הבכירה של ימינו. “ככה זה חן, כשזה מגיע לדרגים הגבוהים זה הופך לפוליטיקה”, כך אמרה אמא, ואני אומרת, בושה וחרפה, התנהגות של קצינים רמי דרג, אלופים, תת-אלופים. אף אחד מהם לא היה מתמודד עם מלחמה טוב יותר, כי זו מלחמה, ואני מקווה שדני יכול לשבת בבית רגל על רגל (והוא לא, כי הוא אדם אחראי מדי) ורואה איך המדינה הזו תרומם מישהו חדש, וותחיל להאכיל אותו חרא לא הרבה אחרי. ושיפורסמו מסקנות הועדה, ויראו, אני מקווה, שאשמתו הישירה של דני הייתה מינימלית או לפחות קטנה בהרבה מההאשמות שהוטחו בו, הוא יוכל לומר “אמרתי לכם” אחד קטן בלב שלו. (ואמן אמן, רק שיתרחק מפוליטיקה, חבל שהוא יהרס).