כל יום לומדים דברים חדשים. דובי מ”לא שומעים” קרא את הפוסט הקודם כאן, והבהיר שליברמן ציטט דברים של שמעון פרס כשאמר שהעיתונות עושות את הדיקטטורה לבלתי אפשרית ואת הפוליטיקה לבלתי נסבלת (בחיי, כתבתי את המשפט הזה היום איזה עשרים פעם). שזה דבר שאני מודה שלא ידעתי, ומודה לדובי על הרחבת הידיעה.

עדיין, קצת להרחיב על הפוסט הקודם, שנכתב אי שם במשרדים האפלים של סמייל מדיה, בלי יותר מדי זמן (או כח נפשי): לא הסקתי מהמשפט שליברמן אמר\ציטט שהוא בעצם התכוון ל”אם לא הייתה כאן כזאת עיתונות, כבר מזמן הייתי עושה פה דיקטטוריה והיה ממש נחמד.” מצד שני, כשאדם כמו ליברמן, כשכל דעותיו הידועות עומדות מאחוריו, אומר דבר כזה, זה שונה מכשאדם כמו שמעון פרס אומר דבר כזה.
או גם: שמעון פרס, כך אני מניח, אמר זאת כנקודת זכות לעיתונות. ליברמן אמר זאת כנגדה.

מאיפה החלטתי שהוא אמר זאת כנגדה? כי זה הגיע בתוך מלל לא קצר כנגד העיתונות. העיתונות חסרת פרופורציות, “נדבקת” לדברים קטנים וזעירים, ובכלל – נראה שהעיתונות הכריחה את אסתרינה לשקר בנוגע לתואר, לשקר לחברת הביטוח שלה ולהוציא ממנה למעלה ממליון שקלים וכו’. למרות שבעצם, אסתרינה לא קשורה לכאן, אנחנו מדברים על ליברמן (אני פשוט לא מסוגל להפסיק להריץ את הסיפור ההזוי הזה, שבאמת נשמע כמו חלק ממערכון מוצלח במיוחד מ’ארץ נהדרת’).
לסיכום, ורגע לפני שאגש לראות את הפרק החדש של ורוניקה מארס – למרות העובדה שהמשפט הנ”ל צוטט, אני עדיין לא יכול לעבור בשתיקה כאשר ליברמן מדבר על דיקטטורה. האיש הזה מפחיד אותי עוד מתקופת בנימין נתניהו.

ובכלל, ליברמן זה לחלשים. כולנו יודעים שהכוכב האמיתי הוא דווקא דוגי ליברצם.

אסתרינה טטרמן שולטת. בסערה פוליטית היא כובשת את לב הציבור הישראלי. בעצם הכל מכוון: היא מציגה בפנינו התנהלות אבסורדית לגמרי,יש שיגידו סאטירית. חברת כנסת בישראל, שלא יכולה לעבוד יותר מ-4 שעות ביום וסובלת מבעיות ריכוז וזכרון, עולה בדרגה ומקבלת על עצמה להיות שרה בכנסת, רק כדי להוכיח לעם ישראל שעם קצת שקרים וניפוח האמת (יש לי תואר ראשון! ושני! והייתי סמנכ”לית!) אפשר להשיג כל מה שרוציםוהאבסורד? לאף אחד לא איכפת. לשכתו של אולמרט טוענת שאין מניעה משפטית מלמנות אותה לשרה, ליברמן מאשים בכלל את התקשורת בשקרים של חברתו לסיעה, וההרגשה שעולה מכל הפרשה היא שלא משנה מה – אסתרינה תשאר בכנסת, ועוד תגיע בקרוב לממשלה. בחיי, אם זה לא היה מצחיק הייתי חוטף כבר בחילה. למה להסתפק בשרת התיירות? תנו לה את הנשיאות! את ראשות הממשלה! מגיע לה! היא משלנו!

ליברמן, בתגובתו היוצאת כנגד התקשורת, טוען ש”התקשורת הישראלית הפכה את הדיקטטורה לבלתי אפשרית ואת הדמוקרטיה לבלתי נסבלת”. די מדהים שההתבטאות העלובה הזאת לא יצרה עדיין סערה תקשורתית ופוליטית. שהרי מכל הסיפור העלוב של אסתרינה, נראה שהמשפט הזה, שחושף את עמדתו של ליברמן לגבי צורת השלטון בארץ, הוא הסיפור המרכזי כאן. “התקשורת אשמה” היא תירוץ מובהק של הימין הקיצוני בארץ כבר שנים רבות (והתקשורת אכן אשמה, פשוט בדברים שונים לגמרי). הטחת האשמה שבגלל אותה תקשורת אי אפשר להשליט כאן דיקטטורה – זה כבר דבר חדש.

ואחר כך הוא מתעצבן על ארץ נהדרת וה”היי ליברמן”. בוועכס.

***

עדכון

מי שידפדף בתגובות לפוסט, יגלה שהציטוט שמובא בטקסט שלי לא מדויק. כנראה שליברמן לא אמר “התקשורת הפכה את הדיקטטוריה לבלתי אפשרית” אלא “התקשורת הפכה לדיקטטוריה בלתי אפשרית”. שזה דומה, אבל שונה. בכל מקרה, את הציטוט שלי הבאתי מכתבה שפורסמה ב-Ynet בשעת הצהריים, ומאז נערכה. עם הציטוט המתוקן, מתברר שהפוסט שלי, בדיוק כמו שתארים של אסתרינה, לא שווים כלום.

חבל. היה דווקא ציטוט יפה.

עדכון 2

אה, אפילו לא מחקו את זה מ-Ynet. הנה, לינק! (הציטוט מובא לקראת סוף הכתבה, בתשובה לשאלה “היא תהיה שרה?”

אומרים שהשבת יהיה חמסין.
אין בעיה, “חלשים” יספק פתרונים לכל ילד וכל ילדה…

אז ככה, אני יודע שאני חוזר על עצמי עם מדבר יהודה אבל מדבריות זה הדבר בחורף, אח”כ בקיץ כשחם איימים הולכים להתקרר בצפון.
אז ככה- דראג’ה. או נחל דרגה בעברית…
רובנו מכירים, לא כולנו עשינו, אבל מי שקצת יודע יגיד לכם שעכשיו זה הזמן! בעוד שבועיים, מקסימום חודש כל הגבים יהיו מעופשים ומסריחים מלאים ביונים מתות ולכלוך של מטיילים.
שבת הזו יש שרב, זה ימתן את הקור מהמים הקפואים. נכון לשבוע שעבר המים נקיים, הגבים מלאים ועדיין אין פקקי תנועה ממטיילים…
קחו חבל 50 מטר, קחו בגדים חמים וניילנו כדי שלא ירטבו, בגד ים, נעלי מים, המון שתייה ואוכל ליום (הכל שלא ירטב), סעו לים המלח עלו למצפה שלם (איפה שהמחסום של צה”ל, 20 ק”מ לפני\אחרי עין גדי) תחנו את הרכב בישוב ולכו על שביל עפר עד לירידה למורעאבת (יש ליד המושב שלט עם המסלולים, אפשר לקחת מפת סימון שבילים 8).
רדו ועקבו אחר הסימון לדראג’ה\נחל דרגה.
בסוף לתפוס טרמפים חזרה לאוטו. מומלץ שמישהו יתפוס טרמפים בעוד השאר מכינים ארוחת ערב בשפף הנחל… סתם כי זה כיף.
חייבים להתחיל מוקדם, שמונה זו שעה טובה, עד תשע. חייבים בגדים חמים. חייבים חבל. לא לסחוב יותר מידי.
יהיה קר, אבל עם חמסין… יהיה סבבה.

בהצלחה.

מעשה שהיה:

ערב שישי משעמם במיוחד. לאף אחד אין כח לנסוע עד תל-אביב בשביל פאב נורמאלי, אז מחזירים לחזור מנטאלית לכיתה ט’ וללכת לשחק באולינג בקניון הרענני. בדרך לקניון, שם בעל האוטו דיסק שמצא בתא הכפפות. דיסק צרוב, עליו היה כתוב בכתב לא מוכר: “בניון + בונוסים”. מיהרנו להעביר טראקים לבונוסים הנ”ל, אולי נמצא משהו מעניין.

השיר שבקע מהרמקולים Blew our mind away. טקסט איכותי, מקצב ראפ אופנתי ואפילו סימפול איכותי של שיר ידוע! רק מה, מכיוון שמקור הדיסק לא ידוע, אין לנו מושג מי אחראי לפיסת הקאלט הזאת. הנה, הקובץ כאן! מזהים את היוצרים המוכשרים?

(בבאולינג, אגב, הפסדתי. אבל איך אפשר להפסיד כשיוצא להכיר שיר כל כך טוב?)

ארץ נהדרת התחילו לאחרונה בסידרת מערכונים בשם “החברים של פילוס”. הרעיון? אסופה של ארבע דמויות, ספק ערסיות ספק עם פיגור שכלי קל, שמתנהגים באנוכיות מושלמת וללא שום התחשבות בסביבתם. המערכונים עצמם לא מבריקים במיוחד ואפילו די צפויים, אבל הדמויות עצמן, כך חשבתי עד היום, דווקא בסדר.

הרי אם יש משהו אחד שארץ נהדרת מצטיינת בו הוא הקצנה. לקחת תכונות של אדם או קבוצה מסויימת, לשים במיקרו, לחמם טוב טוב, להוציא ולהגיש. החברים האלה של פילוס נראים כמו הקצנה מציאותית במיוחד של האנוכיות הישראלית. אותה אנוכיות שגרמה לי לקום אתמול המון פעמים במהלך הישיבה בארקפה ולסגור את הדלת, כי הלקוחות שיצאו מהסניף לא טרחו לסגור אותה אחריהם למרות הקור ששרר בחוץ והפריע לכל מי שישב בתוך הסניף (ובמיוחד לי, כי המקום היחיד שנשאר כשהגעתי לשם היה צמוד לדלת).

במסע שלי היום חזרה מהעבודה חשבתי שנקלעתי בטעות לסט הצילומים. בספסל האחורי ישבו שני בחורים ובחורה. אחד נראה כמו ערס טיפוסי, שם את הרגליים על הכסאות שלפניו, ישב בנח ככה, בעוונטה שלו. לידו ישבה בחורה שלא כל כך התרכזתי בה, ולידה עוד בחור שנראה מבוגר יחסית, שמן, שפיצח גרעינים. אני התיישבתי ספסל לפניהם. אם אתם חושבים שלשבת ליד זקנים עם ריח של תרופות מהפה ושל עובש מהבגדים זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות באוטובוס – אתם טועים.

שלושת החבר’ה, שנראו כמו קריקטורות של עצמם, שמעו במהלך כל הנסיעה אמפישלושים מהרמקול של הפלאפון שלהם. אבל רק לשמוע זה לא לעניין. הם גם היו צריכים לשיר. כך שמעתי ביצועים מרגשים ל”כל היום אני חושב עליה. עליהההההה” ולשלל שירים מזרחיים שאני לא מכיר (וטוב שכך). אחר כך הם ירדו קצת על הבחורה ועל זה שיש לה חבר, או מחזר, או משהו. ואז הם סתם צעקו והמשיכו לפזר גרעינים בכל פינה. הספסל האחורי של האוטובוס הפך לממלכה הקטנה שלהם. אנשים מסביב? שטויות.

בדרך מתחנת האוטובוס תהיתי מה בדיוק קרה שם. איך נוצרים אנשים כאלה, שבאמת ובתמים נראו כמו הדמויות המוקצנות של ארץ נהדרת. חינוך? כנראה. העובדה שאף אחד מיושבי האוטובוס (העמוס) לא אמר להם משהו גם הייתה קצת מוזרה. בדרך כלל יש איזה זקן רגזן שצועק, או אפילו נהגים אמיצים שמבקשים במיקרופון להיות בשקט. אבל לא. החבורה המשיכה לשבת ולעשות את המערכון מארץ נהדרת במשך כל הנסיעה. כשהגעתי הבייתה שקלתי לקרוא קצת חדשות באינטרנט, אבל החלטתי לוותר. רק זה חסר לי – לגלות שארץ נהדרת לא מוקצנת גם בפוליטיקה.

היה ממש קשה למצוא חומר על “הישראלים” בפורומים או אתרי התוכן למינהם. אפילו רשת באתר העלוב משהו שלה לא תורמת מעבר לתמונה או שתיים. נראה שהסדרה החדשה של “מה קשור” לא מעניינת אפילו את האנשים שמפיקים אותה מה שמפתיע הוא שהיא לא מעניינת גם את האנשים שהתפקיד שלהם להתעניין בכל דבר שלא מעניין- הפורומיסטים.

אבל אני מודה, לא ממש חיפשתי יותר מדי. אתמול ישבתי מול המסך, לפני שבכלל ידעתי מה אני עומד לראות וחיכיתי לגלות האם מה קשור יביאו לנו את ה”קצרים” הבא.
אקדים ואומר שבימים בהם היה לי יס הייתי צופה אדוק למחצה של “הממלכה הקטנה”. אדוק למחצה משמע- היה והתוכנית שודרה ואני הייתי מול הטלויזיה ולא היה משהו יותר טוב אז הייתי צופה בה.
אכן, הסדרה לא מי יודע מה מתחברת עם ההומור הישראלי המצוי אבל אחרי כמה פרקים, כשמכירים את הדמויות ומתרגלים לקריינות, אתה מתחיל להנות ממנה. לא קרה שהתגלגלתי מצחוק, אבל היו כמה פעמים שלשאלה שנשאלתי עניתי ב- “computer says no”.
כך, לא עוברות להן שתי דקות מ”הישראלים” ואני אומר לזוגתי שמדובר ב”ממלכה”. מסתבר שאם הייתי טורח לקרוא את הריבועים הקטנים במדריך הטלויזיה הייתי יודע שכך הדבר, אבל העובדה שהאסימון נפל לי לבד גם משמחת, אותי לפחות.

כל זאת טוב ויפה אך קיימת בעיה אחת- אנחנו לא בריטים. העיבוד אמנם מביא סיטואציות “ישראליות” אבל לא הומור ישראלי. מה לעשות, זה פשוט לא שייך, הסיטואציה לא מתחברת עם הבדיחה.
כן, גם “קצרים” היא בריטית במוצאה, אבל לפחות היבוא נעשה בהתחשבות בהומור המקומי. לא שחסר פוטנציאל- “מה קשור” הם מוכשרים, אני מאמין שהם יכלו להעלות איזו שהיא תכנית משעשעת אם היו נותנים להם, אבל נראה כאילו מישהו שם ברשת היה ממש בטוח שאם “קצרי” עבד אז גם “הממלכה” ודחף להם את זה לגרון.

אני יודע שהמאמר הזה לא ממש עומד בקנה מידה עם כתבה עיתונאית. אני לא יודע מי המפיקים והיוצרים, מי כותב ואפילו מה חלקם של מה קשור. אבל אני גם לא מתעקש לחוות דעה על כל אלו.
דבר אחד ברור, עתיד לתכנית במתכונתה הנוכחית- אין.
גם ככה הבריטים עושים אותה יותר טוב.

חברת ImpactGame שחררה לאחרונה את משחק המחשב PeaceMaker. המשחק, שמוגדר על ידי החברה כ”משחק רציני”, מדמה תהליך שלום בין ישראל לרשות הפלסטינית. השחקן שיסכים לשלם 20 דולר יוכל להכנס לנעליו של ראש ממשלת ישראל או יו”ר הרשות, ולפעול בהתאם לעשרות אירועים שונים המתרחשים בארצו. נניח, אחרי פיגוע התאבדות יוכל ראש הממשלה להכנס לעזה או להליג. מצד שני, אחרי פרעות של מתנחלים יוכל יו”ר הרשות לתת אור ירוק לארגונים שונים לנקום, או דווקא לנסות ולמנוע התפרעויות.

רוצים לדעת עוד? ערן אבירם, עמיתי מ-Vgames התנסה במשחק ואפילו ראיין את המפיק הראשי!

כך או כך, יש לי את ההרגשה שאם ראש הממשלה שלנו היה מנסה לשחק במשחק הזה, החבר’ה הנחמדים מ-ImpactGame כבר היו שולחים לו את הכסף בחזרה, עם פתק שאומר ש”תקשיב, חביבי, זה לא אני, זה אתה. פשוט אין לך את זה”. אחרת קשה לי להסביר את הריצה של המדינה שלנו לעימות נוסף.

על מה הפעם? גשר. עיריית ירושלים החליטה לבנות מחדש גשר, שבנייתו דורשת חפירות ועבודות סמוך לאיזורים הקדושים לאיסלאם. הקיצונים כמובן לא מאמינים לממשלה שטוענת ש”הכל לטובה, לא נפגע בשום מקום קדוש ואנחנו פשוט רוצים לשפר נגישות”. בשבילם מדובר בעוד נסיון ישראלי גס לפלוש ולהשחית את האיזורים שחשובים להם. מה גם שהעובדה שהעבודות הנ”ל גם יצליחו להרחיב את רחבת הכותל לא תורמת לאופטימיות שלהם לגבי העתיד.

גשר. פאקינג גשר. שאולי צריך היה להבנות מחדש (המומחים טוענים שמה שקיים היום לא יחזיק עוד יותר מדי שנים), אבל בפרוייקט כל כך רגיש אולי היה כדאי לחשוב עוד קצת איך ואיפה לעשות. גשר. אחרי שבועות בהם החמאס עזב אותנו קצת והמשיך עם המלחמות הפנימיות שלו ברשות הפלסטינית. אולי בארץ שלנו שואפים לקרב את לבבות הפלסטינים, אחרת לא ברור איך בכל סכסוך כזה אנחנו דואגים, בשלב מוקדם או במאוחר, לחזור ולאגד אותם נגד “האויב הציוני המשותף”.

הו. הלוואי והייתה לי פואנטה. אבל אין לי. הפואנטות במקרים כאלה בדרך כלל מסתכמות במינימום כמה פיגועים והתפרעויות ומקסימום באינתיפאדה חדשה. נהדר. לפעמים עצוב לי שהחיים לא פשוטים כמו משחק מחשב.

כשחזרתי מנפאל היה לי רעיון לכתוב יומן טיול ולפרסם אותו כאן. ארז בחוכמתו יעץ לי קודם לכתוב לפני שאני יוצא בהצהרות וצדק. חצי שנה אחרי ועוד אין לי כותרת.

הרעיון הכללי היה להעביר מעין יומן טיול שיהיה ענייני מספיק כדי שכל מה שמטייל יהיה צריך לעשות זה להדפיס את היומן וזהו, יש לו טיול מתוכנן- מסלול, ימים, המלצות בדרך ועלויות.
אז זה עוד בדרך.

פרויקט הטיולים בעצם יהיה אותו דבר, רק שאני אתחיל בקטנה. אני (והכותבים, בתקווה שיצטרפו) נמליץ על ימי טיול פשוטים, מקומות קסומים (אני לא באמת השתמשתי המילה הזו), מסלולים ארוכים וקצרים, מקומות לבקר והכל- בארץ ובעולם.

מעיינות חמים

חיוני מאוד לחורף שאוטוטו נגמר. כל מי שמכיר אותי יודע שמידי פעם אני בורח להעביר לילה במדבר יהודה. זה הכל, לילה, לא צריך יותר. האהבה הכי גדולה שלי בחורף היא המעינות החמים בשמורת חוף עין-גדי. למעשה, קיימים בעין-גדי (הקיבוץ) מיינות חמים שאותם הם משווקים כספא לאירופאים עשירים ואמריקאים ציוניים, אנחנו ישראלים פשוטים מחפשים מקום יותר חביב ואפילו חינמי. אז ככה, כולנו יודעים שעקב סכירת הירדן שמספק 30% מתספוקת המים השנתית לים המלח הימה המיוחדת מתייבשת ונסוגה, כמובן שעם הנסיגה נוצרות בעיות קשות למערכת האקולוגית כגון בולענים אבל גם נחשפים מעיינות תת-ימיים (בעבר כמובן) חלקם חמים וחלקם קרים, רובם לא מלוחים אך מאוד גפרתיים (מלבד עין פשחה). עד לפני כמה שנים אותו מעיין קטן ליד ביסה”ש עין גדי היה עלום שם ורק מקורבים ידעו עליו, לאט לאט התפשטה השמועה וסופי השבוע החלו להיות יותר ויותר עמוסים במטיילים שעצרו להשטף ולפתוח אוהל שם עד שהפקחים נשברו, הכריזו כחלק מהשמורה וכעת דרך הגישה נוחה אפילו לפריווט (למרות שאני לא הייתי עושה את זה עם פחות מג’יפון) איך מגיעים?
אם מכיוון ירושלים יש לנו בעיה, קשה למצוא את הירידה מהכביש ורוב הזמן עדיף להמשיך עד לפנייה לשמורת נחל דויד, להסתובב ולחזור, עמוד החשמל (לא מעץ, ממתכת) הראשון בצד ימין מהכיוון הזה (דרום לצפון) בערך מאתיים מטר אחרי הפניה לשמורה (בה הסתובבנו) מסמן את הירידה לדרך עפר. מכיוון ירושלים ניתן לראות שלט חום שמחווה על אכסניית הנוער וביסה”ש עין גדי מצד ימין ומייד אחריו משמאל אותו עמוד חשמל (כבר רואים את הפנייה לשמורה ולאכסנייה).
בדרך העפר ניסע 250 מטר עד לשלדה של מכונית (צד שמאל) ומייד אחריה ירידה לא חדה, בירידה נראה מולנו לשון יבשה הנכנסת לתוך ים המלח, בצד הצפוני של הלשון נמצא את המעיין. אבל איך? נחנה מול הלשון (סביר להניח שיהיו שם עוד מכוניות) ונרד ישירות לחוף שמצפון לה, נגיע לקו המים “(פעם היה שם נציב מלח שציין את הנקודה אבל בביקורי האחרון ראיתי כי קרס) ונתחיל ללכת צפון עד שנחתוך זרם מיים גופרתי חם, זו הנביעה, נטפס חזר במעלה הזרם בערך 15 מטר ונגיע לברכה. זהו המעיין, יאללה פנימה.

כמה נקודות חשובות- בבקשה לא לכלך את המעיין והסביבה, הוא כבר הרבה פחות יפה מאשר לפני שש שנים תודות למבקרים הישראלים. ניתן להשאר לישון באזור אבל חשוב לא להשאיר אוכל בחוץ (שועלים ותנים יאכלו אותו) ולנעול את האוטו טוב טוב, כי זה מדבר יהודה.

טיול מהנה.
 

אני אנסה שלא, אבל זה יכול להכיל ספוילרים.

אז שניה, זה הילד שמתחקה אחר אביו בעזרת החקירה של הקרב ההיסטורי, נכון? או האב שבעצם כל  חייו לא סלח לעצמו על מותו של איגי? אהה, זה אפוס מלחמתי! שניה, זה לא תואם את ההצגה של מכונת התעמולה הממשלתית… אלו, במקרה הטוב חלק מהמחשבות שיהיו לכם כשתצאו מהסרט “גיבורי הדגל”, סרטו החדש של קלינט איסטווד בהפקתו המשותפת של ספילברג (כי אמרת מלחמת העולם השניה אמרת ספילברג). לי היתה רק מחשבה אחת- זה שוב פעם איסטווד, שוב פעם ספילברג וזה בכלל לא שיתוף פעולה, אלו שני סרטים שונים.

בארבע מילים- יותר מידי קווי עלילה. התסריט שייך למיני סדרה לכל הפחות, משהו בסגנון אחים לנשק, שגם הופקה (כמה מפתיע) על ידי ספילברג. למעשה, כל הסרט נראה כאילו קלינט בא לספילברג עם תסריט וספילברג אמר “נשמע מעניין, בדיוק נשארו לי קצת מדים וסצנות CGI לא משומשות מאחים לנשק, בוא נשלב, יהיה אחלה!”.
נבדוק את קווי העלילה בסדר כרונולוגי- קבוצת חיילים במלחמה וקורותיהם מנקודת מבטו של החובש הפלוגתי, הקבוצה שהתאמנה לקרב באיוו ג’ימה, היתה זו שהרימה את הדגל המפורסם (שהפך מאוחר יותר לאנדרטת המארינס). התמונה מתפרסמת, הופכת לסמל של הניצחון וזורקת אותנו לעלילה השניה, קורותיהם של אלו שנשארו בחיים אחרי איוו ג’ימה ונשלחים חזרה הביתה על מנת לעזור למכונת התעמולה המלחמתית.
כל זאת מתובל בחקירתו של הבן של החובש שבה הוא מתחקה אחר אביו שנפטר מבלי לספר לו דבר על המלחמה, הבן למעשה משמש כמעט כנרייטור של הסרט.
איפה הבעיה? דבר ראשון, השזירה של קווי העלילה אינה עקבית או בעלת תבנית, דבר הנובע כנראה מכיוון שהפורמט של סרט לא איפשר זאת, קצר יריעה מידי. רוצה לומר, לעיתים אתה מקבל סצנות קצרות מכל עלילה ולעיתים ארוכות מידי, אתה לא יודע מה יגיע מתי ולמה אתה פה ולא שם. נראה כי לקראת הסוף החלוקה נההית יותר הגיונית אבל זה נובע מכך שכבר לא נשארה יותר מידי עלילה לבלבל אותך. אני מניח שהניסיון ליצור איזה מיסתורין ומתח בסיפור, ציפייה לקראת גילוי הסיפור עצמו ותפקיד הדמויות בו קצת איבד כיוון, הוא יותר מבלבל מאשר מותח.
עוד ניתן לראות כי עלילת המשנה של הבן החוקר אחר אביו מקושרת בצורה רופפת מידי לקווי העלילה הנוספים. ניתן לחשוב שיש חשיבות מסוימת מעבר לכלי לקידום הסיפור והקישור שלו להווה, אבל הרעיון מתפספס. חשבתי שניתן היה לוותר על זה ולהוסיף כתובית קלאסית סגנון- “ג’ון בראדלי מעולם לא חזר למלחמה, אחרי מסע התעמולה הוא נשא את חברתו לאישה, חזר לעבוד בבית ההלוויות, אותו רכש לאחר כמה שנים והתרכז בגידול ילדיו. הוא מעולם לא סיפר להם מה עבר במלחמה”.
ישנו קטע שבו ישנה סדרת פלאש באקים קצרים של החובש המתארים את מותם של כל שאר מניפי הדגל, הסצנות משולבות בתוך מעמד בו הוא עומד מול איצטדיון הומה אדם (במסע התעמולה לקניית איגרות חוב) ומשחזר את אירוע הנפת הדגל. תיאור פשטני של סצנות המוות יראה כך- “אני חייל שהניף את הדגל ועכשיו אני בפטרול על האי” (מכונת ירייה ברקע, קליעים פוגעים באדמה בשורה משני צידיו של הגיבור, גיבור נופל, קורא לחובש) “דוק, אני לא מאמין שהיפנים הרגו אותי”, החובש עונה “תשאר איתי”, “הכל יהיה בסדר…” נושם הגיבור את נשמתו האחרונה ומת. שלוש סצנות זהות לחלוטין! אני צחקתי בקול רם באולם וקיבלתי מבטים של ‘איך אתה מעז, אתה לא יודע איך זה מלחמה!’.

עד כאן הדברים שלא הסתדרו לי. הסרט עצמו לא נוראי, לפחות עד כמה שסרטי מלחמה יכולים להיות. הוא כן מתעסק בנושאים שרלוונטיים אפילו היום, אפילו לנו הישראלים. מושג הגיבור, הציניות של התעמולה המלחמתית, זוועות המלחמה (נדוש ונכון) וכמובן, איך אפשר קלינט בלי- הזיקנה. הרי כל אותם מאות אלפי גברים שנלחמו על איוו ג’ימה הנם הפנסיונרים של ארצות הברית היום, לא גיבורים, לא מצליחים ושייכים לתקופת הקאובויז שבה להיות גבר במלחמה אמר שאתה חוזר הביתה כגבר ולא כשבר כלי הלום קרב.
ושאלת הגיבור- מה יותר נעלה, מה יותר נדרש, מה יותר נלוז ומה יותר הירואי- לקדם גביית כספים למאבק המלחמתי של מדינתך כגיבור שישן במלונות של חמישה כוכבים או לאכול כדורים של יפנים בחוף וולקני באוקיינוס השקט ורק לראות את חברים שלך מתים, מרגיש כמו פראייר ורצה להסתלק משם?
יש מחלוקת באמריקה בקשר לסרט, יש האומרים שהוא אנטי אמריקאי, שהוא מתכתב ישירות עם המלחמה בעירק ויש האומרים שהוא פטריוטי, אך ריאלי יותר מסרטי המלחמות שבעצם סרטי אקשן ולא תיעוד היסטורי. כמובן יש כאלו שפשוט אומרים שזה ספייס קאובויז פוגש את אחים לנשק. אני עוד לא בטוח מה לחשוב וזאת בגלל “מכתבים מאיוו ג’ימה”.

כדי לא לבזבז ימי צילום וסטים בקרוב מגיע “מכתבים מאיוו ג’ימה”, אותה הגברת בשינוי אדרת, הפעם יפאנים במחילות האי. הסרט צולם במקביל ונעשים אפילו שימושים בשוטים זהים וזויות שונות לאתה סצנה, זה רעיון שאני חייב לבדוק, אולי אפילו ישפר את כל החוויה. חייבים להודות שלקלינט יש ביצים ממש גדולות להוציא באותו עשור שני סרטים שעוסקים בדיוק באותו נושא באותה תקופה, שלא לדבר על אותה שנה, אבל אולי זה בעצם אותה מיני סדרה, בערך כמו שאצלנו עשו מ”מישהו לרוץ איתו” סרט. נחכה ונראה. בסך הכל, נראה לי שפורמט דומה יותר לסדרת הטלויזיה המופתית שהתבססה על הספר “מלחמה וזיכרון” היה הולם יותר ומעניינת יותר, אבל קלינט כבר זקן ובטח מפחד למות לפני שיסיים אפיקה מעין זו.
סיכום במשפט- אם מלחה”ע השניה עושה לכם את זה, חכו לדיוידי ותראו את ”גיבורי הדגל” יחד עם “מכתבים מאיוו ג’ימה”, זו נראית לי הדרך היחידה לא להתאכזב.
 

הוליווד אף פעם לא אהבה להפיק סרטי סופר-גיבורים איכותיים למדי. אף פעם לא פקפקתי בכיף הטהור שסרטים כמו ספיידרמן מציגים, אבל לפעמים מעניין גם לראות דברים יותר מתוחכמים \ עמוקים \ שונים בז’אנר הלא מוערך הזה.

בריאן סינגר ניסה לעשות את זה עם סידרת X Men, ובמידה מסויימת הצליח. הסרטים, שנגעו בנקודות רבות של הנושא ‘קבלת השונה’ זכו להצלחה רבה, במיוחד כי הם שילבו את זה בצורה מחוכמת עם הרבה כיף טהור. דהיינו, קבלנו סרט סופר-גיבורים איכותי עם עומק, אבל הוא היה מהול במים.

כשאנג לי ניסה לעשות סרט לא מהול, התוצאה הבריחה את הקהל: הביקורות היו מאוד חלוקות לגבי “Hulk“.  היו כאלה שמאוד אהבו (כמוני), והיו כאלה שמאוד שנאו (כמו רוב האנשים שאני מכיר). “הענק” לא היה סרט סופר-גיבורים טיפוסי. הוא היה מאוד קשה לעיכול, חסר קטעי כיף ואפקטים. בשביל להינות ממנו היה צריך להתחבר אליו, ורוב האנשים לא מגיעים ללהיטי קיץ בשביל להתחבר.
היום נודע שסרט סופר-גיבורים-איכותי נוסף שהיה בפיתוח נזנח. ג’וס ווידון, הידוע כיוצר של באפי, אנג’ל ופיירפליי עבר בחודשים האחרונים על עיבוד קולנועי ל-Wonder Woman. מעריצי ווידון לא יכלו לחכות. גם פרוייקט קולנועי עשיר תקציב של ווידון, ועוד על סרט שכולל גיבורה ראשית עם כוחות על! מה יכול להיות יותר טוב?

אז זהו. כנראה שיש יותר טוב. ג’וס ווידון הודיע שהאולפנים ההוליוודים והוא לא ראו עין בעין, והפרוייקט נזנח. כמו סרט הסופרמן של טים ברטון, הנה עוד סרט סופר-גיבורים מעולה שאף פעם לא נוכל לראות.