אני וינדוסאי רק מכורח- אני סטודנט והאוניברסיטה משתמשת בפורטל שעובד עם אקספלורר.
אני יודע שאפשר להתקין אקספלורר על לינוקס אבל זה מקרטע, מה גם שהויפי של הקמפוס בעייתי עם לינוקס. כל אלו בעיות שניתן לפטור, נכון, אבל לא על חשבון הזמן שלי.

אני מספר לכם את כל זאת כי ממש חסר לי לינוקס. ההרגשה החופשית הזו! הרוח בשערי בעוד אני גולש במוזילה (קוד פתוח) וקורא מסמכים באופן אופיס (קוד עוד יותר פתוח) על האובונטו dapper drak או breezy badger (קוד יותר פתוח מבחורה שעובדת בבורסה).

אני מאוהב בחבר’ה הטובים של אובונטו שבכו איתי כשבישרתי להם כי אני לא מספיק גיק כדי להתמודד עם דרישות האוניברסיטה ולכתוב פאטץ’ שיסדר לי את החיים. אותם החבר’ה שיפטרו לכם כל בעיית תוכנה חומרה ולא יסננו אתכם כמו מיקרוסופט ישראל (נהרס הדיסק התקנה… תקנה חדש). אח, אחוות הקוד הפתוח! הרובין הודים של המאה ה-21, שגונבים ממיקרוסופט ונותנים לכפרים באפריקה מערכות הפעלה בחינם לגמרי.

כל ההשתפכות הזו נובעת מכך שאני חייב לספר לכם שיש לי פרוייקט חדש. בשעה טובה ומוצלחת מחשב הפנטיום 2- 350(כבוד) שלי משנת 1999, על זיכרונו המועט (64), הארד דיסקו המוגבל (8 ג’יגה!) ווינדואוס98… SE (או יה!) יצא לגמלאות. עד עכשיו הוא היה טוב רק לדברים כמו גלישה מינימלית ועיבוד תמלילים באופיס 2000 (אוי ווי…) אבל לא עוד!

כמאמין גדול באקולוגיה וצדקה, אני פותח בתכנית ריאליטי חדשה- השידרוג! כבר היום לא תזהו את אותה גרוטאה ישנה (טוב, אולי לפי הסטיקרים)- קצרתי זיכרון משני מחשבי עבר ישנים ואני שמח לבשר כי כעת 192 מגות שלמות וכ- 20 ג’יגה+8 ג’יגה (הישנים) מהדרים את הפנטיום. כרטיס המסך שודרג (128מ”ב ויציאת טלויזיה) ואוטוטו תותקן גרסת אובונטו קלה שתוכל להריץ תוכנות הורדה ושיתוף קבצים, נגני וידאו (שלא יקרטעו) ותתמוך בהתקני USB. כל זאת בלי להזכיר את הפיירפוקס, אופן אופיס ואפילו תאימות לרשתות וינדואוס ומדפסות ברשתות כאלו יש והכל- חינם אין כסף! מה עוד אפשר לבקש?

המערכת המדהימה הזו תתרם לנזקק כלשהו, גם כן, חינם אין כסף, כולל מסך שמצאתי שוכב במקלט.
מדהים מה שאפשר לעשות בכלום.
צריך לזכור שהאלטרנטיבה היתה המזבלה העירונית שם מתכות כבדות מהמעגלים שלו היו מחלחלות למי השתיה שלנו או אתר מיחזור מוצרי אלקטרוניקה (עיריית רעננה מחזיקה אחד כזה אבל מודה כי גונבים ממנו את המוצרים, זאת ע”י משפחות פשע שקוצרות את הזהב שמרכיב את המעגלים והשבבים והשאר למזבלה לחלחל לנו למים עוד פעם).

אני מבקש מחיאות כפיים לפנטיום שלי, שגם בגיל 8 מצליח להראות שהוא בליגה עם אותם “ליבה כפולה” סנובים שמסתובבים היום!

סיוע לאויב בשעת מלחמה? זה כל העניין? אני כבר רואה בעיניי את תמליל שיחת הטלפון המפלילה: “נאסראללה אחשלו, מהר מהר תפתח ערוץ 2, מראים שם את כל מה שהולך”.

פויה.

מסתבר שאנחנו כבר בני שנה. את יום ההולדת היינו אמורים לחגוג בערב יום הזכרון, אבל בגלל התאריך הבעייתי, שגרר אחריו חג מלא אכילת בשר וחוסר שינה, דחינו את החגיגות הרשמיות שמתחילות ברגעים אלה ממש.

מצד שני, זה לא הזמן לעליצות יתר: אני מאמין שאם ניקח בחשבון רק את הימים בהם הבלוג היה פעיל, נקבל במקסימום שבוע.

כמו תמיד, אני משחרר כאן הצהרה רשמית שבה אגיד שמעתה אנסה לעדכן יותר את הבלוג, כמו בימים עברו, אבל כולנו יודעים שזה וודאי לא יקרה. לאחרונה הגעתי למסקנה שמאז שמצאתי עבודה בה משלמים לי כדי ליצור תוכן לאינטרנט, אני כבר בקושי מסוגל לעשות את זה בחינם. ולא כי עלה לי השתן לראש (לשם הוא עלה כבר לפני שנים), זה פשוט בגלל שכתיבת הבלוג מזכירה לי מדי עבודה, מה שגורם לי לנסות לא לעשות את זה בזמן הפנוי שלי.

חבל.

אבל לא כל יום חוגגים שנה. עוד היום אעלה עוד פוסט, קצר אך משמעותי. התכוננו.

נכתב לאלכס, לאור, לעודד, לאלכסיי, לנועם, לטום ולאיתי

תמיד בימי זיכרון, אלו מהיסודי עד התיכון, הרגשתי מוזר. קשה לגור במדינת ישראל בלי שכול אבל לי לא היה אחד. לא בתקופתי. היו כאלו במשפחתי שנפלו, אבל זה היה לפני שנולדתי וככל שיכלתי להבין אז, הוקרתי, עצבתי וניסיתי לדמות במוחי מה המשמעות של כל אותם אנשים שנפלו כדי שלי תהיה מדינה (ככה אמרו לי המורים). גם אז, אותם ימים טרופים של לבנון ופיגועים אף אדם שהכרתי לא נהרג, לא חבר, לא שכן ולא קרוב משפחה. בישראל מה שאני חוויתי יכולה להחשב כילדות עשוקה.

כמובן שהגיעה העת ויצאתי מהבועה. כל החסכים כוסו ויכולתי להגיד, ככל ישראלי גאה, כי גם לי יש חברים מתים מהפלוגה וחיילים שמתו לי בידיים. כי ככה זה בארץ.
בלי להמעיט במותם של אותם אנשים או להשמע חסר לב, כל זה היה שונה. כנראה כשאתה בפלוגה וצבא הכל שונה. אתה חושב המון על כל מיני דרכים שבהם אתה או חיילים שמשרתים איתך יכולים למות. למה? כי זה חלק משגרת היומיום ויותר חשוב- זה חלק מהתפקיד. אם אני לא אחשוב שמישהו יכול למות אם הוא יעשה ככה, או שאני לא אוכל להציל אותו אם אני אעשה ככה, אז אני לא אהיה מוכן למצב שיכול לקרות בעוד שניה כמו בעוד שנה. אני גם סומך על המפקד שלי שיחשוב על כל הדרכים בהן אני יכול למות. נשמע כואב ואטום, אבל ככה זה.
הנקודה שאני רוצה להעביר היא- בצבא ובמלחמות המוות לא מפתיע אותך. אתה יודע למה אתה נכנס.

המוות הראשון שהפתיע אותי היה של אלכס. כמה שזה כאב. ההפתעה.
אלכס לא היה חבר נפש או ילדות, אפילו את הטלפון שלו לא היה לי באנשי קשר. אלכס היה בחור מוכשר שהכרתי. שעבדתי איתו. שהרשים אותי. אחד מהחבר’ה של רוקי. חבר של שיר.
הוא היה הילד שאספתי מנס ציונה באותו שבוע שארבעה חיילים בפלוגה שלי עלו על מטען בעזה. הטנק האחרון שנפגע ממטען לפני זה שעליו פיקד. לפני גיוסו, כשנפגשנו במפקאסטים הוא פנה אלי לפעמים בנושאי צבא. גם לאחר גיוסו שאל אותי הרבה על השירות שלי ועל הטנק “הבלאי” (לפיו) שלנו. הוא גרם לי להרגיש מוזר. לפניו הייתי הפראייר- הרענני הקרבי שכל החברים שלו בקריה. פתאום מישהו רצה לדעת מה קורה איתי ומה אני עושה, לקנא בי שאני בשטח והוא רק טירון, להשוות חוויות ולצחוק, רעות שריונאים. פתאום הייתי הגיבור. זה מה שהוא עשה. גרם לאנשים להרגיש שהם גיבורים קטנים. שמה שהם עושים, אם זה להיות קרביים או לבנות תפאורה, זה הדבר הכי חשוב עכשיו וטוב שמישהו הרים את הכפפה והכי טוב שהמישהו הזה הוא אתה!
בנתיים התחלתי לראות כמה מקצועי הוא. כל דבר הוא לקח ברצינות, אבל לא בצורה מעיקה. קשה שלא להעריץ אדם כזה.
יותר מהכל, הוא היה החבר של אחת מהבחורות הכי מדהימות שהכרתי והתייחס אליה בצורה שלא ראיתי נער מתייחס לנערה, אבל עדיין לא היה “מבוגר” מידי. קשה שלא לקנא באדם כזה.

הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בחזרות לפרישואו. הוא חזר באותו יום חמישי מהצבא ודיברנו קצת. שאלתי אותו אם הוא שמח שעזב את עזה (שגעשה עקב חטיפתו של גלעד שליט) או האם הוא מתגעגע לאקשן. “תשמע, אני הולך להיות רס”פ, אין כבר אקשן, שקט שם (בצפון)”.

זהו יום הזיכרון הראשון שלי מאז המלחמה. זה לא משנה דבר. אני עדיין לא הולך לשום טקס. רק יושב בבית וחושב. אני לא אוהב להיות עם אנשים, בשביל זה יש את מחר בבוקר. צריך גם את השכול האישי, לא?
אז זה מה שאני חושב- שאלכס היה אחלה ולא היה מגיע לו. אבל ככה זה לכולם. אז אני חושב שמלחמות ומוות זה מסריח לכולם. אבל את זה כבר אמרו ועדיין יש מלחמות. אז אני רוצה לעזוב, אבל בגוגל כתוב שבכל העולם יש מלחמות.
בפעם הראשונה אני מבין שמוות זה לא דבר בנאלי, אבל גם לא מצליח להתחמק מהבנאליות שלו.

הגיע הזמן להדליק איזה נר.

הרשו לי להתחיל באוף טופיק ולהמליץ לכם לקנות לק-בו, ההסווה של עולם הגלידה לקרמבו. זה אומנם מלכלך בטירוף, אבל זה תענוג עלי אדמות.

סוף המלצה.

ועכשיו, 5 סופ”שים, 45 פרקים, תעשו את ההמוצע כמה פרקים זה בסופ”ש, אבך כך התגברתי על עונתה הראשונה והיחידה (בנתיים) של בטיפול.

את החוויה ניתן לחלק לתשיים( אבל אני לא אעשה את זה), לסדרה עצמה, ולחווית הצפיה הרצופה והמרתונית בהוט VOD. יתרונות? בוודאי שיש. אבל כמה חסרונות. תקלות ה-VOD הן כמו קיץ בלי מזגן, לא בישראל, בסהרה, על תקן אחד הדברים היותר מטריפי מוח שקיימים. אבל הרעיון שמאחורי הכלי מבורך וכאן אסיים לדבר על נושא ה-VOD.

הסדרה בטיפול, איכותית ביותר, אך דורשת כמות אנרגיה כזו שאנרג’י בר, פחית רדבול ואכילת קפאין מרוכז גם יחד לא יכולים לספק לבן אנוש. ואכן, אחרי הפרק העשירי הרגשתי שמוחי נטחן ובו בזמן שאני מתחילה לספוג עוד ועוד פלספנויות לתוך הוויתי שגורלה נחרץ.

בואו נתחיל דבר דבר.

מבנה: הסדרה בנויה כך, שכל חמישה פרקים הם בעצם שבוע, כל קו העלילה מתרחש בחודשיים. יש לנו את ימים ראשון עד חמישי (שבת מנוחה), שכל יום הוא טיפול של מישהו, כל פרק למעשה הוא טיפול, וביום החמישי, הולך הפסיכולוג, ראובן דגן לצורך העניין להדרכה. אמא העובדת הסוציאלית אמרה שזה משהו שפסיכולוגים עושים כדי לקבל איזשהי בקרה על עצמם. וזה אכן מה שקורה. ראובן מוצא את עצמו מול הפסיכלוגית המדריכה הנושנה שלו, גילה אלמגור שמשחקת את (הפתעה!) גילה אבולעפיה (אחד השמות).

לא משנה כמעט מה קורה, הסדר הזה לא מתערער, מטופלת שיצאה מהטיפול, יום ראשון, 9:00 בבוקר, כמו שעון היא תצוץ כל פעם עם סיבה אחרת, שזה דווקא מאוד מגניב. אבל בחמישיה האחרונה, כמו בחייו האישיים של הפסיכולוג, הכל מתערער, כל דבר כמעט חודר לדבר אחר, וזה נהדר.

אז מה יש לנו.

ראשון – נעמה, איילת זורר המופתית, בעיתית עם גברים, מתאהבת בפסיכולוג, העברה אירוטית אומרים לה כולם, אבל היא משוכענת ומשכנעת גם אותו, או שמא?

שני – ידין, ליאור אשכנזי, “טייס הטונה”, הפיל פצצה במשקל טונה והרג 13 ילדים וזקנים פלסטינים חפים מפשע, הוא משחק אותה קול אבל רגשות האשם מכרסמים בתוכו.

שלישי – אילה, מאיה מרון, חשיפה ראשונה שלי אליה אחרי שכל העולם ואחותו מנדנדים עליה ונראה שבצדק. אילה היא ספורטאית שחוותה תאונה לא כיפית בלשון המעטה ונכנסה עם אופניים לתוך אוטו, שתי הידיים שלה נשברו, היא צריכה חו”ד לתביעה והיא באה כדי לקבל אותה ונשארת.

רביעי – אורנה ומיכאל, עלמה זק ורמי הויברגר. זוג שנישואיהם במשבר, הוא ערס לוזר, היא בוגדנית ובעלת רגשות נחיתות. או לפחות ככה כל אחד מהם רואה את השני.

חמישי – הדרכה אצל אבולעפיה.

לעיתים נדירות חודר טיפול אחד למשנהו, וגם אז זה בשל טעות זו או אחרת. מה שבטוח זה שמהר מאוד אתה מסגל לעצמך את המטופל המועדף עליך ומהר מאוד אתה מחליף אותו. איילת זורר כבשה את ליבי בשניה, ואז הסתקרנתי לגבי מאיה מרון, ועד פרק ארבע כל מה שרציתי זה שעלמה זק תגיע ושאני אראה איך היא בתור שחקנית דרמטית (אחלה בחלה).
יש עוד כמה דמויות שאנחנו זוכים לראות.

וכך אנחנו עוברים לקטגוריית המשחק.

זו שהכי כבשה את ליבי, היא הבחורה שמשחקת את הבת של הפסיכולוג (שהוא אסי דיין, עוד נגיע אליו), רונה. בירור קצר מראה שלא רק אני חשבתי שהיא התגלית האמיתית של התוכנית, שמה הוא טלי רובין, היא בת 24, היא יפהפיה (כמובן שהיופי הוא בעיני המתבונן, אבל אני המתבוננת), משכנעת, ויש בה משהו בלתי מוסבר שכובש.

לגבי החבר’ה האחרים.

אסי דיין – היוצר עצמו דיבר על הטוויסט שבלשים את ה nutjob בתור פסיכולוג. אבל האמת היא? שמעתי אותו מדבר על הסדרה ובכלל במאחורי הקלעים שעשו ויש לו כמה פנינות חוכמה לשתף אתכם בהן. הוא נכנס לדמות יופי, בעיקר לכל עניין הפסיכולוג הקלאסי, כמו שתמיד רואים בסרטים, כמובן שפה יש גם את אספקט החיים האישיים שלו ואנחנו זוכים לראות אותו סובל ונאנח ימים כלילות כדי לשמר על הגבולות בין השניים.

איילת זורר – נו כשאת מלכה את מלכה, מה אפשר לעשות. אמרו שזה פרוייקט ראשון שלה אחרי הלידה והיא קיוותה למשהו קל וקליל והתבדתה. הדמות שלה נוגעת ללב.

ליאור אשכנזי – אחרי שיחות עם אנשים התגלה הסטטוס קוו, ידין ירושלמי הוא המטופל המעצבן והשנוא על כולם, מה שאומר שליאור אשכנזי עושה את העבודה שלו כמו שצריך. יתכן שאני טועה, אבל נדמה לי שגם הוא לא היה בצבא בכלל, ופתאום הוא משחק טייס.

מאיה מרון – טוב, אז כן, תוך כמה פרקים היא נהייתה המטופלת החביב עלי, עם כל הכבוד לציפיה בהתחלה רק לימי ראשון כדי שאיילת זורר והקו עלילה של נעמה יחזרו, אילה היא פשוט הכי מתוסבכת, כנראה שזה הגיוני להזדהות עם ההכי מתוסבת. מבחינת דמות היא מסתכלת על הפסיכולוג מאוד בגובה העיניים, ובשונה משאר האנשים המבוגרים שנכנסים לשם ומטיחים בפסיכולוג הכל, פה זו בחורה בת 17 שקולטת בדיוק את כל השטיקים. מאיה מרון מצליחה להיות בת 17 די משכנעת (כשהיא עשור מעל אגב), היא סיגלה לעצמה שפת גוף כזו ועושה יופי של עבודה. עוד לא ראיתי כנפיים שבורות, ואני לא זוכרת אותה לא מקלרה וגם מילואים לא ראיתי, כך שהחשיפה הראשונה שלי אליה (אם אנחנו לא מחשיבים את הקליפים של דפנה והעוגיות כן?) זה בסדרה הזו. עמדת בציפיות אני חייבת לציין (אולי כל מה שקורה בפוסט הזה נשמה כמו זילות, אבל שמדובר באיכויות משחק אני פדנטית).

עלמהל’ה – אבא שלי אומר הרבה, שעלמה לא ממש יודעת לאלתר. קחו לדוגמא את ההתארחות שלה במועדון לילה לפני כמה זמן. היא כמעט ולא פתחה את הפה בניגוד לאורנה בנאי. “רק מה?” הוא אומר, “היא יופי של ביצועיסטית”. אז כן, זה כמו זמר שלא מחבר לעצמו את החומר, זה לא אומר שהוא לא זמר טוב. ועלמה היא פשוט כלת עולם בכל מה שנודע ל”ארץ נהדרת” ובלעשות דברים שנתנו לה. וגם פה, קיוויתי שהתאוריה של הבא תעבוד, כשמדובר בסדרת דרמה, והתפקיד של אורנה, הוא מאוד טעון, אני חושבת שהיא זו שבוכה הכי הרבה בסדרה. הדמות שלה כל הזמן בטוויסטים של מאניה דיפרסיה, פרק אחד היא לא סותמת את הפה, כולה חושנית וסקסית, פרק אחרי היא תשב ותשתוק, ותראה כמו היצור הכי מסכן בעולם שהוציאו לו את כל המיץ, או בקצרה, אני מרוצה.

רמי הויברגר – אחלה, יופי, טוב, הלאה.

גילה אלמגור – כנ”ל.

נותרו לנו עוד מספר תפקידים משניים: מירב גרובר בתפקיד אשתו של אסי דיין, יחסית לשאר, מקבלת פחות פוקוס, אבל גם היא עוברת סוג של טיפול לא מכוון, יש לה יופי של דמות והיא עושה אותה נהדר.

דרור קרן – משחק לפרק אחד את אבא של אליה. היה לי קצת תמוה לראות אותו משחק אבא של בת 17 אבל זה עבד.

ליליאן ברטו – משחקת את אמא של אילה.

הסדרה בעיקר מראה שלא הכל שחור ולבן, לגרום לכם לחשוב שהייתם עושים משהו בצורה אחת, ושניה אחרי לתת לכם בומבה שאומרת “אם הייתם מתנהגים ככה זה מה שהיה קורה”.

לסיכומו של דבר, מומלץ מאוד, ההוט VOD מעלה הקריזה מספק את כל הפרקים בחינם. פרק זה 23 דקות.

הסדרה כמעט ולא משנה לוקיישנים, מצד אחד מתיש, מצד שני דרוש ומצד שלישי גורמת לצופה לפרוץ במסיבה טוגה מטורפת כל פעם שיש רק איזו הצצה לחצר מקרית או לגן שעשועים.

זה כמו לצלם סרט בוואן שוט. הצופה לאו דווקא חושב על זה, אבל זה כלי אומנותי, הבחירה של לא להשתמש ביותר מלוקיישן אחד, זה משרת מטרה מסויימת וזה עובד. אני אהבתי את זה

אל תשכחו – טלי רובין.

אני חושבת שמדובר בהפקה ישראלית שחייבים לראות, מעטים הדברים האיכותיים באמת שקורים פה, וכשכבר יש דבר כזה, אנחנו חייבים את זה לעצמנו. לכו תראו, זה בחינם. ואם יש לכם יס, תנו לחברים שלכם קלטות (כן, המדיה העתיקה ההיא) ותבקשו שיקליטו לכם.

מי מבין הקוראים שמכיר את עידן דקל מוזמן לדמיין אותו אומר זאת.

חשבתי לי השבוע על כל עניין השחיתות במדינה. אחרי שראיתי ששולחים עוד ח”כית לכלא, וזה אחרי הנשיא האונס/לא אונס שלנו and whatnot.

בעיקר ניסיתי לתאר לעצמי, אם כולם מושחתים, אז מי כבר נשאר כדי להתמרמר על זה ואיך יתכן שכל הצמרת השלטונית של מדינה היא מושחתת ושאנשים הופכים לכאלה ולא אכפת להם, או שאכפת להם והם עדיין כאלה.

אז תהיתי, מה נשאר מ”ישראל הטובה”, מי הם “ישראל הטובה”?

כמו שהרבה מאוד פעמים אנחנו רואים ידיעה בחדשות ואומרים לעצמנו שנותרו מעט מאוד אנשים שזה מעניין אותם, אבל מי שרואה חדשות, או הולך להצביע, אז בטח אכפת לו, הוא בטח משתייך ל”ישראל הישנה והטובה”. למרבה הצער, רוב האנשים לא הולכים להצביע בימנו, מי שכן, זה לאו דווקא מהסיבות הישנות ש”ישראל הטובה” , תהיה אשר תהיה, תחשיב לטובתה, ומי שרואה חדשות, ובכן, גם הנשיא וחברי כנסת, והממשלה רואים חדשות, נכון שאכפת להם, אבל לאו דווקא מהפן שגורם לנו להתמרמר שאנחנו רואים חדשות, יותר כמו “busted”. אז כנראה שפסלנו את האופציה של “כנראה שצופי החדשות הם אלה שאכפת להם”. אז איפה מוצאים היום את הציבור הזה שבשבילו יש בכלל חדשות ועיתונים, שכשאומרים שמצאו עוד מושחת אחד, זה מזיז להם, כלומר ברור שהם שם איפשהו,  בפזורה, אבל איפה נמצא הקול השקט הזה, המתרעם.

זו לא ביקורת על חוסר המעש, להיפך, תמיד יש דיבור על איזשהו רוב שפוי שדברים בארץ הזו עדיין מענינים אותו, אבל איפה נמצא אותו רוב ומה המכנה המשותף שלו? על זה קשה לי לשים את האצבע.

הניסוח יצא הרבה יותר מבולגן מהאופן שהוא תוכנן בראש ובכל זאת נשאיר את הדברים כך.