בלוג זה לחלשים


קצת מהמגירות
יום Sunday, 24 June 2007, 9:31
נכתב על ידי יובל
בקטגוריות: הגיגים,מוזיקה

לאחר תקופה ארוכה הוצאתי כמה כתבות מהמגירה, סליחה מראש על העדר רלוונטיות טמפורלית.

גאה להיות ירושלמי?
האייטם היחיד שאקטואלי הנו מצעד הגאווה בירושלים.
כירושלמי טרי אני חושב תמיד שעלי לא רק להיות תרבותי יותר (לדקלם שירה בבתי קפה בבניינים עתיקים…) אלא גם פוליטי. בעיר כזו אתה חייב לבחור צד. בכל אופן, ביון חמישי הייתי במצעד הגאווה. למה? אני מסביר לעצמי את זה כ”הפגנה למען חופש הביטוי, הדיבור, ההתארגנות וכו’“ יותר מאשר מצעד גאווה.
האם יש לי בעיה עם מצעדי גאווה? אולי. אני לא הייתי בזה של ת”א, אבל הוא עושה רושם אכן של מצעד רווי זימה ו… תועבה. לא תועבת אהבת גבר לגבר או אישה לאישה, אלא פשוט תת תרבות (מה שעדיין מקטלג אותה כתרבות, אבל לא כזו שמקומה על עגלות יורקות טרנסים ברחובות). כמובן, לא הייתי שם אז יכול להיות שאני טועה.
המצעד של ירושלים היה שונה השנה. שקט, סולידי, לא יותר מידי אנשים ומספיק בגדים לכסות את כולם. לא היה צורך בשויץ של חוטיני זה הומואי ולכן אני לובש את זה (מי יודע איך זה הגיע להיות מוסכמה). היה צורך להיות שם.
הייתי מגזים ואומר שלרגע הרגשתי כמו ב”מצעד החיים”, או אולי אפילו בצעדת מוות. קבוצת אנשים ברחוב מסוגר בברזלים ואנשי משטרה וצבא שיוצרים חומה אנושית, הקבוצה צועדת לאט ובשקט, בלי התנגדות, כמעט בראש מורכן. מהצדדים צופים שלא ממש מנסים לעזור או אפילו באים לירוק על הצועדים.
אולי החרדים ניצחו, קונספטואלית.

מצד שני, את המצעד סיקרו רשתות מכל העולם, בארץ הוא שודר בשידור חי. היה המון הייפ והיוצרים שלו היו לא אחרים מהחרדים. אפילו יש הטוענים שפרס נהיה נשיא על גב מצעד הגאווה הירושלמי. מעניין למה ליברל כמותו לא בא לצעוד?
שלום, אחווה, אהבה ומזרח תיכון חדש מיי אס.

2_g.jpg

אף על פי כן, צעוד צעדתי והרגשתי כאילו אני עושה משהו. הרגשתי כי אולי במקום בו שוטרים כה רבים צריכים לאבטח חצי רחוב ולסגור חצי עיר בשביל שאנשים יצעדו יום אחד בשנה כדאי שיצעדו יותר ימים. אולי ככה השינוי היה מורגש. לא ברור אם זה נכון, אבל לפחות לנכדים שלי, זה מה שאני אספר.

זמר הרגאיי היהודי איבד את אלוהיו
מוצ”ש, וושינגטון הבירה, בית כנסת. האולם מלא בסטודנטים, משפחות יהודיות מהקהילה, כמרים שחורים, ראסטאמנים ובני נוער לבושים כמו אמינם. המקום צפוף, ארון הקודש ניצב מלפנים ואחריו מערכת תופים, הבמה מלאה מגברים, גיטרה, בס וסטנד בודד במקום חזן. לבמה עולים ג’ונה דיוויד (תופים), אהרון דאגן (גיטרה) וג’וש וורנר (באס), הם מתחילים לנגן דאב מקפיץ, האוירה מתחממת, הקהל מתחיל לנוע ואל הבמה עולה בחור צעיר בלבוש חסידי ומתחיל לשיר רגאיי.

זו היתה ההופעה הראשונה של מתיסיהו שהייתי בה. מתיסיהו היה פרופרמר, היתה בו אש וכוח ורצון להיות משהו שונה. המילים דברו אלי, אני לא קרוב לדת, אבל היה משהו מיוחד ברגאיי קבלי, פשוט ויחד עם זאת משלנו. ההרגשה היתה שהוא שם לא בשביל חברת תקליטים אלא בשביל עצמו, לשיר, לעשות שמח, לרקוד. ההופעה בבית כנסת היתה מושלמת, זה הרי המקום ממנו נשאבת המוזיקה שלו והקהל, מעין חזון אוטופי- שחורים, לבנים, יהודים ונוצרים, ילדים והורים רוקדים ביחד. אני יודע שזה גובל בקיטש אמריקאי, אבל זה היה קיטש בשידור חי, לא הולמארק.

matisyahu_30062006_top.jpg

בתקופה בה ראיתי את מתיסיהו בוושינגטון הקריירה שלו רק החלה לצבור תאוצה. כבר היו באמתחתו דיסק אולפן (shake off the dust and arise) ודיסק הופעה חיה (live at stubbs). שניהם דיי נאמנים לרגאיי, עם נגיעות של דאב במקצב ומאחור הסתתר ההיפ הופ של ילדותו. מתיסיהו מילא אולמות בכל קולג’, עיירה ועיר באמריקה ונחשב כוכב הראגאיי הכי מצליח מזה שנים. כל זאת לא שינה מאום, מתיסיהו עדיין חי אורח חיים מאמין ושר באישור הרב בלבד, מילותיו הן קריאות להארה והגשמה, לא רק דתית,אלא גם אישית, שונה מכל המוזיקה הרדודה שמיובאת מאמריקה לעולם בשנים האחרונות. אך כמובן, באמריקה הקאופורטיבית כל זה לא היה יכול להמשך יותר מידי זמן, דוס דוס, אבל לכולם יש מחיר והמניות של מתיסיהו היו בשיאן. דיסק ההופעה משך כמה אוזניים והבחור הוחתם אצל לא אחרים מסוני מיוזיק .

את ההתמסחרות ניתן היה לשמוע כבר באלבום השני שמלבד הברקות מעטות היה לו סאונד זרם מרכזי אמריקאי תפל, כמעט 180 מעלות ממה שהיית מצפה למצוא. המוזיקה נשמעה מסונתזת והמקצבים ממוחשבים, יותר לכיוון של ג’סטין טימברלייק מאשר בוב מארלי.
למרות סוני, ההופעות היו עדיין טובות כבעבר והנער עוד לא איבד את החשק להלהיב קהל, לשיר לו מהלב והנשמה ולרקוד עמו בסוף. למעשה, אותו דיסק שני משעמם נשמע מלהיב למדי בהופעות, האלקטרוניקה נוקזה ממנו והצליל הישן השתלט, למשל,
Jerusalem של הדיסק לעומת הגרסה החיה.

השנה בחר מתיסיהו לעשות סדר בארץ הקודש, זה הסתדר יפה עם מסע הופעות חובק עולם וכך את החג התחיל לא לפני שדאג לפוצץ את היכל התרבות בירושלים וההאנגר בת”א בערב רב של טיפוסים- מתיכוניסטים לבושי שרוולים, ראסטמנים, סטודנטים אמריקאים, חובשי כיפה וגם כמה חבדניקים שיעשו מעגלים. בניגוד לפעמים הקודמות, הכמעט מחתרתיות, הפעם העוצמה של הענקית סוני מיוזיק הורגשה במלואה ולא לטובה, לפחות לא טובתו של הקהל.

בעברו מתיסיהו הופיע במועדונים קטנים, בארץ- הבארבי והמעבדה, הבמה קרובה לקהל במקומות אלו וכך גם מתיסיהו. בביקוריו הקודמים הוא העמיד 500 איש על הרגלים, מתנועעים לצלילי הדאב, שרים לירושלים או המשיח ורוקדים במעגלים עם הברסלבים. לקראת הסוף, אחרי יותר משעה על הבמה שר ומקפץ היה יורד לרקוד במעגלים עם הקהל במשך דקות ארוכות.
היום אין למתיסיהו את האנרגיות האלו וגם אם היו, הבמה המבודדת של ההאנגר לא איפשרה לו להיות חלק מהקהל. לקח למתיסיהו הרבה יותר מידי זמן להתחמם, כמעט הופעה שלמה. היו רגעים שבהם הוא פשוט ישב ובהה בקהל, נראה יותר מותש ממהורהר. נראה כי סיבובי ההופעות הארוכים לא מטיבים עמו. גם העממיות נעלמה, נכון ש-500 איש בבארבי הם לא מעט, אבל האלפים שגדשו את ההאנגר גרמו להופעה להרגיש מנוכרת ומאסיבית ממה שהייתי רגיל אליו וכנראה גם יותר ממה שמתיסיהו יכול להסתדר איתו. היתה הרגשה של ויתור מצידו, קטעים ארוכים של מקצבי דאב כבדים ואילתורים של ההרכב שנשמעו לא שייכים, כאילו רק ניסיון למלא תוכן או למשוך זמן עד שהכוכב יתאושש.

לאור ההופעה בהאנגר נראה שאולי ההתמסחרות גברה על מת’יו מילר, הוא מתיסיהו. כבר כמה זמן שאני מתגעגע לאותן הופעות קטנות וקרובות ושונא את הצליל הממוסחר שלו וההופעה בהאנגר היתה ההוכחה- למילים שלו אין משמעות מעל במה ענקית, מורמת מעם ועמוסת תאורה, הקסם שלו היה ונשאר באותו בית כנסת.

ארליך, תעשה לי פג!
דמיינו לעצמכם עתיד אפוקליפטי בו מתקיימת ברחובות ת”א מלחמת כנופיות רחוב אכזרית.. מלחמת קרן פלס בשילה פרבר, יוני בלוך בשלומי שבן, הדורבנים בבילויים, סינרגיה במאד-בליס ופורטיס בכ-ו-ל-ם! אלו הן מלחמות גלגל”צ והבמה מוכנה לקרב האחרון. השנה היא 2107, המקום- חורבות מועדון הבארבי, הזמן- פתיחת דלתות בתשע, הופעה בחצות והמינימום הוא 20 ש”ח. יוני, אריק, שלומי, קרן, דניאל סלומון, שייגעצ, הבילויים, ברי, איה, רונה, מירי, נינטוש, עברי (שעוד לא ממש החליט לצד מי הוא נלחם), היהודים, רייכל, הדג נחש, טיפקס, עמיר בניון, משינה צביקה פיק ועוד. כולם משחיזים את הגיטרות, מחממים את הקול ומשמנים את המגברים.
כולם חוץ מארליך, כי זין על הכל- אם אתה לא שונה בעיר הזו, אתה לא שווה כאן כלום!

הקדמה קצרה- בסוף שנות ה-90 ארז אסף ארליך את הגיטרה ונסע דרומה מנהריה לת”א. שם פגש בחמי רודנר שהתלהב וסידר לו חוזה לחמישה (!) אלבומים (גם צירף אותו להרכב בסיבוב ההופעות ל”גאולה”). ב-2002 יצא ”טוק-שואו”, דיסק שמלבד טקסטים מעולים הביא עימו נבחרת מרשימה של אמנים כמו עידו אגמון, ספי אפרתי, פיטר רוט טל שגב וכמובן, חמי רודנר. הדיסק כולו, למעט שיר אחד (בובות חלון הראווה, ב. יוסף) נכתב והולחן ע”י אסף. נראה כאילו דרכו של הצעיר המוכשר לפסגה סלולה. אבל סיפורים תל-אביביים הם תמיד בעלי סוף טרגי- הקהל לא שמע, המיינסטרים לא אהד, אסף לא הופיע מספיק, רודנר התעצבן והדיסק כשל.

כמעט שנתיים עברו עד שחזר להופיע ב- 2004 עם חומרים ישנים ולפני חודש יצא הדיסק השני ”חדשות מהמגירה”.
יאמר לזכות ההפצה של הדיסק החדש- יצרו לו הייפ. כתבו עליו בעיתון גדול, ניסו להשמיע ברדיו, קצת באזז באינטרנט, הכל כמו שכתוב. זה עבד. בהופעת ההשקה של הדיסק המעריצים הותיקים שרגילים לאולמות ריקים הופתעו לגלות בארבי מלא עד אפס מקום ושאלו את עצמם- האם גם הפעם ארליך יבריז?

asehmra.jpg

חייבים להיות פנאטיים כדי לעקוב אחרי קריירה של אדם שלא מגיע להופעות של עצמו, שעולה לפעמים מחוק לגמרי לבמה ושלוקח את האאוט סיידריות למחוזות שעוד לא נחקרו. יחד עם זאת, זה מה שעושה אותו מיוחד- ארליך לא מעוצב לפי אף שבלונה, לא במוזיקה, לא בליריקה ולא בהתנהגות. יש שיטענו כי היופי בארליך היה האינטימיות, יכולת להתכנס בעצמך עם המילים והמוזיקה בפינה אפלה.

לא היום. נראה שתוספת הקהל עשתה אדם אחר. מוקצן יותר, פרפורמר יותר, הוא עדיין לא מדבר יותר מידי בין השירים ותנועות הידיים שלו מזכירות ג’ו קרוקר צעיר, אבל משהו השתנה. פתאום עשרות אנשים קופצים וצועקים ”פסטה ופיגוע!“ ולא ממש ברור מאיפה הם הגיעו, אבל הם עושים לו רק טוב

על ”חדשות“ או על ארליך קשה לכתוב. צריך להמנע מביקורת פלצנית ואוהדת מידי על ”בשורה חדשה למוזיקה העברית. דיסק שהוא יצירה ארוכה אחת, המנון לדקדאנס וליומיומיות שבהכל. משורר שלא מפחד לכתוב מחוץ לקופסא”. אבל זה נכון, הרוק של ארליך מאפשר למעריצים החדשים פעם לקפוץ ופעם להדליק נרות, הליריקה לא קונבנציונלית, כזו שקשה להבין אבל קל לתפוס והקול, שלא כ”כ עובד בדיסק, איכשהו תופס את אוזן המאזין בהופעה חיה ויוצק לתוכה מילים בעונג.

אז במקום לנסות להעביר את החוויה ביותר מידי מילים אסיים בעצה- קנו את הדיסקים (שניהם יעלו לכם בערך 60 ש”ח) תקשיבו טוב, קשה להכנס אליהם. עכשיו לכו להופעה.

כאן אסיים. עוד אולי בשבוע הבא.


התיקון של חיי.
יום Monday, 18 June 2007, 23:53
נכתב על ידי חן
בקטגוריות: קולנוע

מודה אנוכי, איני צדיקה גדולה ואפילו כופרת.

אני לא מדברת רק על הרמה ההלכתית הפרקטית שבה אני אוכלת צ’יזבורגר עם שוקו ובייקון להנאתי, אלא על העובדה שחרף היותי בוגרת מצטיינת של מגמת קולנוע, תסריטאית, בחורה שאמורה לכתוב, יש לי אנטי בלתי מוסבר ובלתי ניתן לפתירה עד כה, עם הקולנוע הישראלי. זה לא נובע מעיקרון כי אם מסטטיסטיקה פשוטה של חוסר שביעות רצון. יחד עם העובדה שכבר כמה שנים טובות שלא ראיתי סוף של סרט שהייתי מרוצה ממנו (ואני לא מדברת מבחינה של סוף שמח סוף עצוב, אלא מבחינה של מה נכון לעלילה), המירמור היה בשמים.

וזה לא שלא חיפשתי, כמו כל דבר שאני יודעת שאני חייבת לעצמי, נאלצתי להכריח את עצמי. ככה הייתה תקופה כפויה שכללה את מישהו לרוץ איתו, סוף העולם שמאלה, כנפיים שבורות ובעיקר הרבה רצון. אבל באף אחד מאלה, על אף שאהבתי אותם מאוד והם הפיכו בי תקווה, לא מצאתי בצורה מוחלטת את הדבר שחיפשתי, הדבר שיגרום לי לחשק ליצור גם במדינה הזו, ולכתוב משהו מיועד ישראל ולא לכתוב רק דמויות שלא ממוקמות כאן.

ואז, באמת כמו באיזה תיקון וסוויץ’ כל כך נרדף, הגיע “הסודות”.

כששמעתי על הסרט לראשונה, שתי גישות חלפו במחשבתי, אחת, זו המהולה בהכרחה העצמית המבורכת אמרה:

“סרט ישראלי חדש! הולכת רואה!”.

בשניה, ההיא של האנטי, אמרה:

“מה סה? מה דתיים עכשיו מה? אין מצב!”.

ההכרעה נפלה ממקום לא צפוי. לא מדוייק לומר ההכרעה, כי בסופו של דבר, בד”כ ולמרבה המזל, מנצחת הגישה של ההכרחה העצמית, אבל בהחלט הגיע פוש בדמותו של שיר הנושא של הסרט, “התיקון של חיי”, או יותר נכון, המבצעת המופלאה שלו, שדפים שלמים לא יוכלו להכיל ולהסביר את מערכת היחסים המורכבת של אהבה-קנאה שיש לי עם הקול שלה. כן כן גבירותי, חביבת החן, הלא היא מאיה רוטמן ששרה טקסט יפהפה ומתאים של דניאל סלומון. התוצאה היא צמרמורת ועור ברווז.

הבחירה בה היא לא מקרית, הבחורה מרגשת ברמות שאין כמוהן (מי אמר תלמידת הקולנוע העמוקה הפכה בשניה וחצי לפאקצת חטיבת ביניים ולא קיבל?!). ובכלל ניכרה חשיבה רבה אודות המוזיקה בסרט הזה, אבל עוד על כך בהמשך.

הסרט מתרחש בעיר צפת, עיר בעלת תחושת קדושה יאמרו לא רק העוסקים במלאכת הסרט, כי אם כל אדם שאי פעם ביקר שם. סמטה אחת המכילה בתוכה מדרשה ואת כלל ההתרחשויות כמעט. במרכז העלילה מספר בנות, כל אחת הגיעה למדרשה מסיבתה שלה, כמעט כל אחת מהבנות עברה מהפך זה או אחר.
חדי העין שבינינו (וגם אלה שלא), יוכלו לחזות בסוללת השחקנים החזקה עד מאוד ש”מתחזקת” את הסרט, ואכן איכויות המשחק הן ללא רבב.
להלן הפוסטר, הרי הרי:

מעבר לאניה בוקשטיין החזקה מאוד, יש רשימה ענפה של קלברים שאינם מופיעים בפוסטר, ויש צורך לציינם, אז אלה שישנם וגם אלה שלא, להלן פירוט:

אניה בוקשטיין – נעמי. בתו של רב, ראש ישיבה נחשבת בבני ברק, אדם ידוע ומוערך שזה עתה איבד את אישתו, אמה של נעמי ושל רחלי אחותה, מן הסתם :). נעמי מאורסת לתלמיד ישיבה מצטיין בעל פוטנציאל רב וממשפחה נחשבת, אך היא רוצה לדחות את החתונה וללכת ללמוד במדרשה. העניין שלה בתורה תמיד היה גדול מזה של הבנות בסביבתה, והיא גם הבינה ופירשה היטב את הדברים. די ברור שהיא רוצה להגשים את חלום האישה הדתייה בעולם הדתי מבחינת התקדמות ולימוד. היא מאוד אדוקה (הכוונה היא מבחינת מסוגרות, הולכת בקו ישר), חכמה בצורה יוצאת מן הכלל, ולא מתפתה לזוטות. אבל היא כן לא מתפשרת, הולכת עם האמת שלה עד הסוף והכי חשוב, כמו שמלמד אותנו הסרט, היא לא פחדנית והיא מוכנה להקריב. בשלב מסויים הקו הישר שלה יתעקל לו, היא תשבור מוסכמות, תגלה הומור חבוי ומה לא.

פאני ארדן – שחקנית צרפתייה, הייתה במשך שנים בת זוגו של טריפו ושיחקה בסרטים אירופאים רבים. בסרט היא משחקת את דמותה של אנוק.בחורה מיוסרת מצרפת שהואשמה ברצח (שהיה יותר לכיוון של הגנה עצמית) ואף נענשה על כך, בין אם זה בדמות 15 שנות מאסר, או בדמות מחלת לב קשה פלוס סרטן, שמקרבים אותה לקיצה. לצפת היא חזרה כי מבחינתה שם הכל התחיל ושם היא מנסה להתחבר לאלוהים ולזכות בסליחתו בטרם תיפרד מהעולם. זאת, בדרכים לא מקובלות, ובעזרתן של מישל, דוברת הצרפתית, ונעמי, שבפועל מרכיבה תיקון חדש ושלם. שתי תלמידות המדרשה. השתיים הוצמדו למטרה זו בעל כורחן ולמורת רוחן.

מיכל שטמלר, מזכירה בקצת את יעל הדר, ומשחקת את מיכל (אבל אתם יכולים לקרוא לה מישל). בחורה נהדרת, מגיעה למדרשה בתפקיד השנואה. עשתה איזה משהו בלתי מדובר בליון, צרפת, שבגללו גורשה מהמדרשה, הגיע לצפת כי אביה קיווה ששם הסוררת תמצא שידוך. היא משגעת את בנות חדרה (נעמי איך לא, סיגי ושיינה), אבל דווקא השפה, היא זו שתצמד אותה לנעמי, שאמורה לחלק אוכל לאנוק וזקוקה למתרגמת, כך יהפכו השתיים לחברות קרובות מאוד, מאוד, מאוד. הקו הרגשי והעדין ביותר בסרט, מובל בצורה יפהפיה ע”י נעמי ומישל. התמודדות מול סוגיות המותר והאסור בעולם הדתי, והקשיים שבדבר. מיכל, היא זו שמעקלת לנעמי את הקו הישר שהיא הלכה לפיו, גוררת אותה לעיסוק בתורת הנסתר בשביל לעזוק לאנוק, וביחד עם נעמי מגלות השתיים משהו שהן לא ידעו על עצמן. מאבק בפני עצמו.

אדיר מילר החמוד, שמשחק את ינקי, יהודון “כליזמר” בעל הומור מפותח וגישה בריאה לחיים. נכבש בקלות ע”י מישל, יודע להרפות כשצריך, ולנחם גם את ההכי לא צפויים. ואם תהיתם, כן הוא משחק וכן הוא עושה את זה יופי.

גורי אלפי, משחק את מיכאל, הארוס המאוכזב של נעמי, מייצג עד מאוד את פני החברה הדתית. “יש סיבה שלגברים הוגדר בתורה דבר אחד, ולנשים משהו אחר”. משפט מפתח שבו בעצם נאבק הסרט. גורי האמת לא מאוד מורגש כי התפקיד שלו די מצומצם, אבל גם הוא מצליח להיות דרמטי, זה כן.

דנה איבגי המלכה. מאז שנחשפתי אליה, רק נחת. משחקת את סיגי, החוזרת בתשובה שמחפרת על עברה הפרוע. דמות נהדרת וזה אחד הדברים היפים ביותר בסרט, דמויות המשנה ססגוניות ואתה רואה מאין הם באו ולאן הן הולכות. סיגי לוקחת ביס מהתפוח. “שכחת לברך”, אומרת לה נעמי, “נכון” אומרת סיגי ויורקת את החתיכה מהפה, מברכת ואוכלת אותה שוב. “אני חדשה בזה, תצטרכו להגיד לי דברים כאלה כל הזמן”. לא כל יום שומעים דתיה אומרת ‘סעמק ערס. איבגי מוכשרת בטירוף, זכיתי לראות ממנה מגוון רחב ומשרה נחת (פרסומת סמויה: אנסאמבל ציפורל’ה! לכו תראו ולא תתחרטו!), אני רק מקווה לעתיד מזהיר.

עלמה זק שמאז הצפייה האינטנסיבית שלי ב”בטיפול”, איזכור שמה גורם לי לקיפצוצים קטנים של שמחה. עלמה משחקת את אחותה של נעמי, רחלי. תפקיד משני אבל חביב ביותר. בא להסביר היטב את הניגוד לגישה לחיים בה בחרה רחלי, ואמה לפניה, לעומת הדרך שטווה לעצמה נעמי.

תיקי דיין בליהוק מתבקש לרבנית דבורי, מנהלת המדרשה. מורה לחיים מצד אחד, מצד שני, יתכן שהיא לוחמת יותר מדי בשקט. החלום שלה ושל נעמי הוא אותו חלום, אבל לטענתה “קיר לא שוברים עם הראש”, נעמי מוכנה לנסות להוכיח לה אחרת.

טלי אורן, במקור מדומינו, אבל עשתה עוד דברים, משחקת כאן את שיינה (השמיינה) דמות מלאת הומור וביקורת עצמית, נפלאה ותמימה, שותפתה של סיגי לאותן דמויות משנה כובשות. “יש שני דברים בגוף שלי שאני שונאת” אומרת שיינה בעודה מביטה בבבואתה בכפית, “הסנטר”.

בתפקידי אורח ניתן לראות את ספי ריבלין, בתפקיד אביה של נעמי, הרב הגדול, המייצג ביחד עם מיכאל הארוס את הצד המכוער של עולם הדת. בתפקיד אימו של ינקי, רבקה מיכאלי. נהדרים שניהם.

אין ספק שכשכאלה שחקני איכות מתפשרים על כל כך מעט זמן מסך, זה אומר שהם רצו מאוד להיות חלק מהסרט הזה. ובצדק רב.

הסרט מעמיד מול הפרצוף שלנו, חלק שלחלקנו לא מוכר בצורה כל כך טובה בעולם הדתי המרתק.

אישה שרוצה מעט להתקדם, להיות רבנית, ללמוד וללמד תורה. זה כמעט בלתי אפשרי עבורה לעשות את זה, ולמה? כמו שאומרים בסרט, בגלל שספר שנכתב לפני שנה2000, בעידן בו מצב הנשים באמת היה שונה, אומר כך. עליית מעמד האישה בעולם הדתי קשה מזו בחילוני, שלא לדבר כלל על סוגיית הזהות המינית שגם בעולם החילוני היא לא בדיוק פשוטה, אז בטח ובטח שבעולם הדתי.

זה מוטיב אחד. מוטיב נוסף וחשוב לא פחות, עניין התיקון. התיקון הוא הדבר שהוביל את אנוק לחייהן של שתי הבנות (בלעדיה, על אף שלא התערבה ישירות, מערכת היחסים בין השתיים לא הייתה נוסקת) , התיקון הוא הדבר שנעמי יוצרת ואף מבקשת לעצמה, כמו שהיא מבינה במהלך הסרט, מה שמניע את בחירותיה השונות והאנושיות, ולעניות דעתי, תיקון זה גם הדבר שיום יבוא ומישל תצטרך לבקש לעצמה. וכשתראו תבינו.

כשכל הסרט סובב סביב תיקון, ואתם יודעים לקראת הסוף, שהשיר העצוב והמרגש “התיקון של חיי” מגיע, והמשמעות מתבהרת לכם לפתע, אין מניעה מהצמרמורת. וגם בלי הידיעה על עליית (שבט) המאיה, וגם לולא היה שם השיר הזה כלל, הסוף חזק, לדעתי, מאוד.

יצאתי משם ואמרתי את המשפט הבא: “אני לא אוהבת את הסוף הזה, כלומר, אני חושבת שהסוף מעולה, אני פשוט עצובה ממנו”. וזה אכן כך. שעות אחרי אני עדיין מעורערת מהרגשות שהציפו אותי בסרט (כן כן, עד רמת הזלת הדמעה) ומנגד, האופורייה על נצחונו של הקולנוע הישראלי, מפעמת במקביל.

מבחינה אומנותית, הסרט נפלא, הצילום, העריכה, אפילו לתאורה שמתי לב. הכל מחושב עד הפרט האחרון.

המשחק כל כך אמיתי שאתה נקרע. כמו שכתבתי לאלוהים יודע מי (באתר של הסרט יש “צור קשר” ואתה יכול לכתוב את העולה על ליבך, רק לא ברור מי קורא את זה), לא היו לי שום סייגים מהסרט הזה וזה כ”כ נדיר.

כשהגיע הסוף והתחלתי לנחש מה קורה, זה אפילו לא הפריע לי כמו שזה בד”כ מפריע לי שאני מנחשת, הייתי יותר מדי עסוקה בסערת הרגשות שלי.

והנה חזרנו למוזיקה.

אני לא אומרת שהם שמו דגש על המוזיקה רק כדי שאוכל שוב להעלות את שמה של מאיה רוטמן (למרות שהיי… למה לא בעצם?), אלא כי חד וחלק, זה נאמר ע”י הצוות והשחקנים.

אחרי תחקיר מתסכל של הבמאי המוצלח אבי נשר, נגן ג’אז בעברו, שנוטה למעורבות לא קטנה בסוגייה המוזיקלית בסרטיו בשל כך, הציע דווקא המפיק פתרון יצירתי. שילוב של שני אמנים עם רקע מוזיקלי שונה לחלוטין. איל סלע, היה אחראי על סוגיית שירת הבנות הדתיות (קצת מזכיר את צלילי המוזיקה מהבחינה הזו), ואכן המוזיקה הוקלטה ע”י 4 המופלאות – אניה בוקשטיין, מיכל שטמלר, דנה איבגי וטלי אורן. הרביעיה הזו ציינה בעצמה שזה הצריך עבודת הכנה, ליווי וקולות, דברים שהן לא בדיוק רגילות אליהן מעולם המשחק (אולי אניה דווקא כן, השיר שלנו אחרי הכל).

צפייה בקטעי וידאו של ההקלטות, יראו את הרביעיה עושה למקרופונים יממיי יממיי ומה לא, וכן אניה בוקשטיין מודה שבהתחלה זה היה זוועה, אבל כנראה שזה צלח אחרי הכל, כי בסרט זה עובד.

האמן השני, האחראי על שיר הנושא ועל עוד סוג של שיר נושא שגם בעל קליפ ויצא לערוץ 24, הוא דניאל סלומון.

גייס לצידו ל”התיקון של חיי” את מאיה רוטמן, שכמעט תמיד היא בדיוק מה שאתה צריך, וכאן בכלל, הקול שלה מתאים בול, וכן, הייתי אומרת את זה גם בלי דעה מוקדמת, תראו ותווכחו.

וזה לא שהשיר השני כל כך אומלל כן? השיר “סודות” בביצועה של דנה עדיני שגם לה לא בדיוק חסר והיא גם שם עולה/שם נוכח.

הסרט הזה צובט את הלב, לדעתי האישית הוא סרט חובה, פשוט ככה.

שווה להסתכל באתר, הוא מושקע ואינפורמטיבי, לראות את הסרטונים, התמונות והטריילר של הסרט שהוא גם בגדר החובה למרות שהוא לאו דווקא עושה את העבודה.

האתר.

לי רק נותר לקוות שניסיונות השכנוע שלי הועילו במשהו, אם לא, באמת שההפסד הוא כולו שלכם, ועכשיו רק נשאר לי לחכות שיצא הדיוידי של הסרט, לרכישתי המידית.

טיפ לסיום – פתחו את תוכנת המוזיקה הקרובה לביתכם, תורידו את “סודות” של דנה עדיני ואת “התיקון של חיי” של מאיה, ותתענגו.



חינוך
יום Sunday, 10 June 2007, 11:37
נכתב על ידי יובל
בקטגוריות: הגיגים

טוב, אני אשמור על זה קצר כי זה נושא שאני יכול לכתוב עליו מאמר לפחות.

אחותי הקטנה כבר לא כל כך קטנה- היא בכיתה י”ב עוברת בגרויות. מילא כל ה”מיקוד” העקום שהיה כך גם בתקופתי, הנה משהו חדש.

אחרי בחינה בכימיה אחותי ובני כיתתה יושבים עם המורה ועוברים על פתרונות. באחד התרגילים המורה טוענת לפיתרון מסוים, נכון, אולם לא לגמרי, זאת אומרת, נכון לתיכוניסטים. אחותי, שאמנם היא תיכוניסטים אבל יש לה ראש על הכתפיים (זה לא מובן מאליו שהקוראים ידעו את זה, אני חושב שמיקום הראש האנושי ירד במיקוד של ביולוגיה), טענה אחרת, לא שגיאה, אם כי אחרת. למה? כי היא למדה בעזרת האינטרנט ושם היתה התשובה המדויקת יותר לנושא ולא זו ה”ממוקדת” של משרד החינוך.
אחרי ויכוח קצר המורה הודתה כי זו אכן תשובה נכונה, אבל מכיוון שמשרד החינוך מלמד אחרת קיים סיכוי סביר שיורידו לה נקודות, זאת אומרת, על הבנת הנושא שמחוץ לחומר הלימוד היא תענש.

אני אפילו לא הולך להרחיב.



סיכום תולדות הג’קו
יום Thursday, 7 June 2007, 22:42
נכתב על ידי ארז
בקטגוריות: הגיגים

העונה החמישית של כוכב נולד כבר באוויר, לקול צהלות הילדים וקברניטי הרייטינג. אבל מה עם כוכבי העונה הקודמת? מאיה רוטמן נעלה כאילו בלעה אותה האדמה (יש שמועות שהיא הולכת להופיע באיזה קליפ עם דניאל סולומון או משהו כזה, אבל עד שלא אראה בעיניים לא אאמין. חוץ מזה, דניאל סולומון?), שרפאל מירילא (ככה קראו לו?) בכלל נדם – וג’קו… הו הו, אל תגרמו לי להתחיל לדבר על ג’קו.

תקציר הפרקים הקודמים:

לפני שנה כל מיני אנשים שמו לב שאני ממש דומה לג’קו. ככה זה, שיער ארוך, שפם-זקן-זיפים-ארוכים שכזה, או בקיצור, מראה למל”מ. זה אני, בדיוק כמו ג’קו. כל עוד הבחור עלה בדרגות הכוכב הנולד דווקא הייתי מבסוט, אבל אז הוא בא עם ראיון עיתונאי לא מוצלח, הוכרז כמשתמט והפך לאויב הציבור מאז אחד. לא קשה לדמיין את התגובות שקבלתי מערסים ברחוב. מי שבכל זאת קשה לא לדמיין – הנה.

שלשום ראיתי את ג’קו ברחוב. היה מוזר. חיכיתי בצומת רעננה לקו הנעלם לפתח-תקווה, שמעתי את האלבום החדש של They Might Be Giants באייפוד ובהיתי במכוניות שבכביש. לפתע צדה את עיניי פג’ו 206 כחולה, עומדת ברמזור. הצצתי. לידידה יקרה, סיון, יש אוטו כזה בדיוק. אולי במקרה זו היא. אבל זו לא הייתה היא. ראיתי את עצמי במכונית. בהתחלה היה לי קצת מוזר – הרי זה לא יכול להיות! אני יושב בתחנת האוטובוס, איך אני יכול להיות גם במכונית?

שפשפתי את העיניים והסתכלתי שוב. לא, זה לא אני – זה פשוט מישהו ממש דומה.פתאום קלטתי שעל המכונית יש מדבקה של “Pejo Music Machine” (אני יודע שככה לא מאייתים פג’ו, אבל בחייאת, הצרפתים האלה לא ישברו אותי) ונזכרתי שזה היה אחד מהפרסים לזוכה המאושר של כוכב נולד. עשיתי אחד ועוד אחד, ולבי החסיר פעימה: זה ג’קו. ג-’-ק-ו! המכונית שלו הייתה מאובקת. הרמזור בוא הוא עמד בדיוק התחלף לירוק.

“משתמט מניאק” סיננתי לכיוונו. הוא בטח לא שמע אותי, כי הוא כבר היה די רחוק, אבל אני הרגשתי שסוף סוף אנחנו פיטים.



לשתות מהברז
יום Wednesday, 6 June 2007, 0:03
נכתב על ידי ארז
בקטגוריות: הגיגים

מסתבר שאפשר ללמד חתולה זקנה טריקים חדשים. אחרת אני לא יכול להסביר איך החתולה שלי, פיץ’ (הידועה בכינויה “אדון העולם כולו”) למדה פתאום לשתות מהכיור באמבטיה, בגיל 17+ (בשנים של חתולים זה יוצא ממש זקן, מסתבר).

זה התחיל בערב שבועות. המשפחה הייתה מחולקת לשני חלקים: הראשון היה מורכב מ”הצעירים” – אני, אחי והדוד יוסי. ישבנו בסלון וראינו את האודישנים של כוכב נולד ביס מקס. נוראי, אני יודע, אבל מהלעשות, זה ממש מבדר. החצי השני עדיין ישב בשולחן האוכל ועיכל את הבלינצ’ס. פתאום, בדיוק כשצביקה הדר מתח את אחת המתמודדות, אמא שלי קראה לי. שולחן האוכל משקיף על האמבטיה, והיא הצביעה על פיץ’, מלקקת בתאווה את פית הברז בכיור. חמודה.

מכיוון שאני אוהב לעזור לחתולים במצוקה, הלכתי ופתחתי לה קצת את הזרם. חלש כזה. בהתחלה היא הופתעה מהמים ולא הבינה בדיוק מה העניין. אחרי שהיא גילתה שזה מרטיב לנסות לרחרח אותם, ושהיא גם לא מצליחה לתפוס את הזרם בעזרת הכפות שלה, היא עשתה את המעשה ההגיוני: אמרה מיאו, ושתתה בצורה מצחיקה לחלוטין את הזרם החלש. מאמי.

מאז היא נהייתה אלופה בזה. מים מהקערה? אין מצב. כשגברת צמאה היא עולה לכיור ובוכה עד שמישהו בא ופותח לה אותו. קצת מציק, אבל לראות אותה שותה משם שווה את הכל. הנה, יש אפילו תמונות באדיבות גל!

פ�ץ' ש�ת� ת� ת�

עכשיו רק צריך לקוות שאני אצליח ללמד אותה להפסיק להעיר אותי באמצע הלילה ביללות מיאו מיאו כי היא בדיוק רוצה שיגרדו לה מאחוריי האוזן, מה שתמיד קורה פעמיים בלילה: פעם ראשונה מייד כשאני נרדם, ופעם שנייה בחמש לפנות בוקר. מאמי מאמי, אבל יודעת להציק.

מחר בבלוג זה לחלשים*: לכבוד כוכב נולד 5, אפילוג לתקרית ג’קו

*הערה: “מחר” זה סובייקטיבי לכמה כח יהיה לי מחר לכתוב. אל תתפסו אותי במילה כדי שלא תתאכזבו



סימנים של הזנחה
יום Monday, 4 June 2007, 11:04
נכתב על ידי ארז
בקטגוריות: הגיגים,מוזיקה

לפני שבועיים גנבו לי PSP, שזה למעשה פלייסטיישן נייד, מהאוטו.

זה קרה, אני מניח, כשברי סחרוף קרע את הבמה של הבארבי באחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי לאחרונה. כן, אני יודע שאני אומר את זה על כל הופעה שכוללת את ברי, או את פורטיס, אבל עדיין. האווירה בבארבי הייתה נהדרת, הקהל המעצבן-ממש שבדרך כלל פוקד את המועדון הזה נעדר, הסט-ליסט זרם, העיבודים היו נהדרים, ובשיא הערב עלה לבמה סמי בירנבך לבצע ביחד עם הלהקה שני שירים של מינימל. תלונות? אין. היה שווה כל שקל, אפילו שתיאורטית עדיין לא החזרתי את הכסף ליעל, שהזמינה את הכרטיסים.

אבל אז חזרנו לאוטו, עייפים אך מרוצים, ופתאום משהו נראה לי מוזר. “הייתי בטוח ששמתי את המפתח בתיק.” אמרתי כשגילתי אותו מונח על מושב הנהג. ה-PSP היה מונח בתיק ביחד עם עוד איזו קבלת קנייה מתחת למושב הנהג, מוחבא עמוק עמוק. כנראה שכולם משתמשים בשיטה ה”מתוחכמת” הזאת. הגנבים, שניצלו את חשיכת הליל ורעש הברי, הצליחו לפרוץ לאוטו (שנשאר בלי שום סימני פריצה), ולא לקחו שום דבר חוץ מהתיק הנכסף, עם ה-PSP ושני משחקיו הטובים ביותר. וגם קבלת הקנייה. על המפתח, שהיה גם בתיק, הם החליטו לוותר.

מהעצבים לא כתבתי על ההופעה. וממש רציתי. כי הייתה הופעה מצויינת ממש. אבל עיסוקים של החלפת הצילינדר בדלת של הבית, כי הפרנואיד שלי היה בטוח שהגנבים שיכפלו את המפתח והחזירו אותו רק כדי שלא אחשוד בכלום, בנוסף להוצאה הבלתי צפוייה של לקנות עוד PSP כזה, ובכלל, פרצו לי לאוטו, מנעו ממני את מלאכת הכתיבה, ובינתיים כבר שכחתי מה רציתי להגיד עליה, חוץ מכאמור – הייתה הופעה נהדרת, לכו לראות, זה אחלה סיבוב של ברי שמשכיח לגמרי את הסיבובים החלשים שלו (הסיבוב שלווה את דיסק ההופעה שלו היה נוראי במיוחד).

בינתיים יוצאים גם סינגלים. שלומי שבן הוציא את “מוכן לאהבה” הנהדר (בלי טיפת ציניות), הבילויים את “באבל וואד” המשובח ונועם רותם את “עולה ויורד” שעושה לבכות. תקופה מוזיקלית מעניינת מתקרבת אלינו, עם הרבה דיסקים טובים. וזה בלי להזכיר את They Might Be Giants, שמעבר לכך שהוציאו אלבום חדש, גם קניתי כרטיס להופעה שלהם בניו-יורק.

וזה הכל. בהתחלה הפוסט הזה היה אמור להיות הסליחה החודשית על כך שהבלוג מוזנח ובלה בלה בלה, אבל החלטתי שנמאס מהתנצלויות. אם כבר סליחה לקוראת WaWa, שכתבה את אחת התגובות המוצלחות ביותר בבלוג הזה על הפוסט הקודם שלי (על הפליימינג ליפס באוטובוס), ולא הגבתי בחזרה: אז קבלתי ח”ח.



הביקורת העתית.
יום Saturday, 2 June 2007, 17:24
נכתב על ידי חן
בקטגוריות: ספרים

והפעם במחלפותינו, סינסיטי, הספרים והסרט. הקטע מכיל ספויילרים ליהוקיים וכלליים בלבד על הספרים והסרט.
סוף סוף סיימתי לקרוא את כל הסידרה המשובחת שנכתבה וצויירה ע”י פרנק מילר המוצלח (בימינו ניתן לראות ולקרוא גם את 300 ששמעתי שהוא משובח אך טרם זכיתי).

אני ממליצה קודם את הספרים ואז את הסרט. אני קראתי שני כרכים ואז ראיתי, סתם כי יצא, אבל רכישת הסדרה (מלאכה שלא הייתה שלי בלבד) הינה אחד הצעדים היותר חכמים שביצעתי.

הציור שונה מכל מה שהכרתם בקומיקס, שחור ולבן, עד כדי נעלם בעצמו, הקומפוזיציות מטורפות, הכל מרגיש כל כך אומנותי.

הנה דוגמא טובה. אתם יודעים מה, אפילו עוד אחת.
ואחת אחרונה חביבה.

סוגיית הצבע היא סוגייה מאוד חשובה בקומיקס הזה. הצבע מופיע מעט מאוד, וכעמט תמיד יש לזה משמעות, בין אם להעביר אירוטיות, חלחלה, או במקרה של חלומות והזיות, צבע מלא. ההעברה של זה לסרט, אם חששתם, בדומה לליהוק, היא לא פחות ממושלמת. הפריימים בנויים כמו ריבועי קומיקס, חלקם נלקחו מהקומיקס עצמו, ואותם פריימים לא נראים כמו נטע זר בין כל הבשר ודם. חייבים להעריך את זה.

כל ספר מספר סיפור, אפשר לומר שהדמות המשותפת לכל הסיפורים היא ננסי קלאהן, הרקדנית הנערצת, הדמות הנראית למראית עין, בכל שבעת הספרים, אולי אולי חוץ מהאחרון, על גבי הבר, מושא הפנטזיות של גברים מפוקפקים מזילי ריר. ואכן, אין זה מפתיע שאם שמים את כל שבעת הספרים זה ליד זה בפרופיל, מקבלים את הציור הבא ע”י כל הכריכות:
זוהי כאמור ננסי, רקדנית הברים הנחשקת. ובגירסת הסרט:

כן כאמור ג’סיקה אלבה, בערך הבחורה הכוסית בעולם. כחלק מהליהוק המושלם.

אז מה קורה לנו בסינסיטי, ואיך אני קורא את סינסיטי?

(הבנתם? קורה וקורא? סטאגדיש!).

סינסיטי, באופן מאוד מפתיע לאור שמה, היא עיר אוכלת יושביה.

כל ספר הוא סיפורו או סיפורה העגום של דמות אחרת. אתם יכולים לראות שאין עובי קבוע לספרים. מלבד ספר 6, שהוא אוגדן של כמה סיפורים קצרים (חלקם ארוכים יותר חלקם פחות, אבל נורא כיף לקרוא אותם) האחרים הם באמת ספר על סיפור. קו הזמן לא ברור. הטווח שנים שהסדרה מכסה מגיע בערך לעשר שנים. אולי גם יותר, אי אפשר לדעת מתי, וזה חלק מהקסם. הדמויות מיוסרות, ובעלי עבר שונה ומשונה, חלקן מסתירות סודות, חלקן תמיד במנוסה, חלקן גם יסיימו את חייהן וישובו בספרים מאוחרים יותר. תמיד יש פואנטה, או קץ’, או רגע מרגש. אז איך קוראים דבר כזה אם אין לזמן חשיבות? כביכול נכון, וגם בחנויות הקומיקס יגידו לכם שזה לא משנה ממה תתחילו, כי בין הספרים אין קשר ישיר, סיפורית, אבל הקשר נבנה ברפרנסים. מה זה אומר? זה אומר שאם בספר אחד, דמות שעליה הסיפור, נסעה ממקום למקום במטרה מסויימת, אתם עלולים לראות אותה בספר אחר, בבכביש, במכונית שליד הדמות שעליה הספר הנוכחי. דבר שלא הייתם שמים לב אליו אחרת. לדעתי, הרפרנסים דווקא כן בנויים בצורה כרונולוגית, ושווה ביותר לקרוא את הסדרה לפי הסדר, אחרת יהיה קשה לזהות את כל אותם “קרוס אוברים”. מה גם שספר שבע הוא סוג של קלוז’ר בעיני עם איזושהי אמירה, ממש אי שם בסוף, הוא מרגיש כמו סוף של סדרה. שם אגב גם נאמר לראשונה ולאחרונה, שמה האמיתי של העיר. יש כמה דמויות מרכזיות, שיבהן יעסוק יותר מכרך אחד, יש כמה משניות שחוזרות להופעות אורח, כל כך קל להתאהב בדמויות, וזה לאו דווקא הדמויות המובילות, אצלי זו מיהו. בחורה שלא ברור אם היא יפנית או סינית, אבל רוב מהותה זה שהיא סמוראית פיצפונת וקטלנית, מופיעה ברגע הנכון, חזותה תמיד מטעה ועד שקולטים את רוע הגזירה, תוך שניה נערפים ראשים.

הבוטות של הסדרה, תזכיר לכם ככל הנראה את kill bill המשובח ואני מזכירה שמדובר בקומיקס.
בסינסיטי אי אפשר לסמוך על אף אחד, המשטרה מושחתת, אבל הקאונטר שלה הוא דווקא ע”י בנות Old town, כנאמר תמיד, Old town got it’s on rules, cops don’t come here, not when they’re on duty anyways. את כל התענוגות ניתן למצוא שם, אבל אם עברת גבול כלשהו, אתה לא תצא משם בחיים, הבנות קטלניות. והן מנהלות את העניינים.

הקומיקס יותר ממומלץ, הוא בגדר חובה, למי שמחשיב את עצמו כחובב קומיקס, כמי שמחשיב את עצמו לאדם חובב אומנות (זה משהו מעט יוצא דופן שכדאי להוסיף להשכלה הכללית) וגם למי שראה את הסרט וחשב לבדוק את המקור.

ועכשיו לסרט.

בואו נתחיל מזה שהסרט מוצלח.

האם הוא עומד בפני עצמו? שאלה קשה.

קודם כל, הוא, בדומה לקומיקס, אומנותי מאוד ויש הרבה מה לומר עליו מבחינה מקצועית.

שוב, לדעתי כדאי לראות אותו אחרי קריאת הספרים, ההנאה תהיה גדולה יותר, אם תשאלו אדם מן המניין מה הוא חשב על הסרט (אדם שלא קרא את הקומיקס הזה, או קומיקס בכלל, מימיו) הוא יגיד לכם שטוב, אבל מוזר.

שווה לקחת דקה ולהציץ בעמוד של הסרט ב-IMDB.

שם גם תוכלו לראו את החדשות המשמחות – בימים אלה סינסיטי 2 נמצא בשלבי pre-production, משמע עוד ברמת הליהוק וכד’. רוב הקאסט המקורי אישר את השתתפותו ורצות שמועות שונות אודות משתתפים נוספים, בינהם, ג’וני דפ ואנטוניו בנדרס.
הסרט הראשון כולל קליברים לא קטנים, וזה לא לחינם. בינהם כאמור, ג’סיקה אלבה, ברוס וויליס, בנסיו דל טורו, מיקי רורק, ג’וש הארטנט, אלקסיס בלדל, אלייז’ה ווד בריטני מרפי ועוד. יחסית לסרט אחד, זה נחשב נוכחות מכובדת. צריך לציין שזמן המסך של כל דמות הוא קצר ביותר, אם לא אפסי בחלק מהן, ולהבין שהיה כנראה ממש מהותי לאותה רשימה נ”ל להשתתף, עד שהם מחלו על כבודם (למרות שלבטח לא על משכורתם) והסכימו לחשיפה מינימלית.
הקסם אגב, הוא דווקא בפחות מוכרים. הליהוק אדיר בעיקר מכיוון שהשחקנים מזכירים חיצונית את הדמויות, וזה לא בגלל משחקים שונים ומשונים במראה שלהם, הם פשוט היו ככה מראש וזה היופי. זה ליהוק שבעודכם קוראים את הספרים הייתם יכולים לומר לעצמכם “אם זה היה הופך לסרט, הוא והוא היו משחקים אותו ואותו”.

שזה סיפוק עצום לצופה.

איך הופכים שבעה ספרים עם שבעה סיפורים שונים לסרט אחד אתם שואלים?

יפה ששאלתם. ראשית, כנראה שבוחרים רק חלק מהסיפורים (ואת החלק השני משאירים בדיעבד לסינסיטי 2) ושוזרים אותם חלק מהזמן זה בזה, או ששמים אותם כפרקים שונים של אותו סרט. זה עובד אגב.

לגבי הקומיקס, תדעו שהוא עד כדי כך טוב, שדמויות מסויימות אשכרה מפחידות אתכם, ומדובר כאמור בציור בשחור לבן (והמעבר של זה לבשר ודם הופך את זה למטריד אפילו יותר).

מומלץ בחום, אם לא בשביל קצת העשרה במידה ואתם אנשים שטחיים, לכו על סוגיית הכוסיות והכוסונים.

וכו’.

לינקים נלווים:

אתר הדיוידי הרישמי של סינסיטי

אגף פרנק מילר באתר של- dark horse (קומיקס)