טוב, אני אשמור על זה קצר כי זה נושא שאני יכול לכתוב עליו מאמר לפחות.

אחותי הקטנה כבר לא כל כך קטנה- היא בכיתה י”ב עוברת בגרויות. מילא כל ה”מיקוד” העקום שהיה כך גם בתקופתי, הנה משהו חדש.

אחרי בחינה בכימיה אחותי ובני כיתתה יושבים עם המורה ועוברים על פתרונות. באחד התרגילים המורה טוענת לפיתרון מסוים, נכון, אולם לא לגמרי, זאת אומרת, נכון לתיכוניסטים. אחותי, שאמנם היא תיכוניסטים אבל יש לה ראש על הכתפיים (זה לא מובן מאליו שהקוראים ידעו את זה, אני חושב שמיקום הראש האנושי ירד במיקוד של ביולוגיה), טענה אחרת, לא שגיאה, אם כי אחרת. למה? כי היא למדה בעזרת האינטרנט ושם היתה התשובה המדויקת יותר לנושא ולא זו ה”ממוקדת” של משרד החינוך.
אחרי ויכוח קצר המורה הודתה כי זו אכן תשובה נכונה, אבל מכיוון שמשרד החינוך מלמד אחרת קיים סיכוי סביר שיורידו לה נקודות, זאת אומרת, על הבנת הנושא שמחוץ לחומר הלימוד היא תענש.

אני אפילו לא הולך להרחיב.

העונה החמישית של כוכב נולד כבר באוויר, לקול צהלות הילדים וקברניטי הרייטינג. אבל מה עם כוכבי העונה הקודמת? מאיה רוטמן נעלה כאילו בלעה אותה האדמה (יש שמועות שהיא הולכת להופיע באיזה קליפ עם דניאל סולומון או משהו כזה, אבל עד שלא אראה בעיניים לא אאמין. חוץ מזה, דניאל סולומון?), שרפאל מירילא (ככה קראו לו?) בכלל נדם – וג’קו… הו הו, אל תגרמו לי להתחיל לדבר על ג’קו.

תקציר הפרקים הקודמים:

לפני שנה כל מיני אנשים שמו לב שאני ממש דומה לג’קו. ככה זה, שיער ארוך, שפם-זקן-זיפים-ארוכים שכזה, או בקיצור, מראה למל”מ. זה אני, בדיוק כמו ג’קו. כל עוד הבחור עלה בדרגות הכוכב הנולד דווקא הייתי מבסוט, אבל אז הוא בא עם ראיון עיתונאי לא מוצלח, הוכרז כמשתמט והפך לאויב הציבור מאז אחד. לא קשה לדמיין את התגובות שקבלתי מערסים ברחוב. מי שבכל זאת קשה לא לדמיין – הנה.

שלשום ראיתי את ג’קו ברחוב. היה מוזר. חיכיתי בצומת רעננה לקו הנעלם לפתח-תקווה, שמעתי את האלבום החדש של They Might Be Giants באייפוד ובהיתי במכוניות שבכביש. לפתע צדה את עיניי פג’ו 206 כחולה, עומדת ברמזור. הצצתי. לידידה יקרה, סיון, יש אוטו כזה בדיוק. אולי במקרה זו היא. אבל זו לא הייתה היא. ראיתי את עצמי במכונית. בהתחלה היה לי קצת מוזר – הרי זה לא יכול להיות! אני יושב בתחנת האוטובוס, איך אני יכול להיות גם במכונית?

שפשפתי את העיניים והסתכלתי שוב. לא, זה לא אני – זה פשוט מישהו ממש דומה.פתאום קלטתי שעל המכונית יש מדבקה של “Pejo Music Machine” (אני יודע שככה לא מאייתים פג’ו, אבל בחייאת, הצרפתים האלה לא ישברו אותי) ונזכרתי שזה היה אחד מהפרסים לזוכה המאושר של כוכב נולד. עשיתי אחד ועוד אחד, ולבי החסיר פעימה: זה ג’קו. ג-’-ק-ו! המכונית שלו הייתה מאובקת. הרמזור בוא הוא עמד בדיוק התחלף לירוק.

“משתמט מניאק” סיננתי לכיוונו. הוא בטח לא שמע אותי, כי הוא כבר היה די רחוק, אבל אני הרגשתי שסוף סוף אנחנו פיטים.

מסתבר שאפשר ללמד חתולה זקנה טריקים חדשים. אחרת אני לא יכול להסביר איך החתולה שלי, פיץ’ (הידועה בכינויה “אדון העולם כולו”) למדה פתאום לשתות מהכיור באמבטיה, בגיל 17+ (בשנים של חתולים זה יוצא ממש זקן, מסתבר).

זה התחיל בערב שבועות. המשפחה הייתה מחולקת לשני חלקים: הראשון היה מורכב מ”הצעירים” – אני, אחי והדוד יוסי. ישבנו בסלון וראינו את האודישנים של כוכב נולד ביס מקס. נוראי, אני יודע, אבל מהלעשות, זה ממש מבדר. החצי השני עדיין ישב בשולחן האוכל ועיכל את הבלינצ’ס. פתאום, בדיוק כשצביקה הדר מתח את אחת המתמודדות, אמא שלי קראה לי. שולחן האוכל משקיף על האמבטיה, והיא הצביעה על פיץ’, מלקקת בתאווה את פית הברז בכיור. חמודה.

מכיוון שאני אוהב לעזור לחתולים במצוקה, הלכתי ופתחתי לה קצת את הזרם. חלש כזה. בהתחלה היא הופתעה מהמים ולא הבינה בדיוק מה העניין. אחרי שהיא גילתה שזה מרטיב לנסות לרחרח אותם, ושהיא גם לא מצליחה לתפוס את הזרם בעזרת הכפות שלה, היא עשתה את המעשה ההגיוני: אמרה מיאו, ושתתה בצורה מצחיקה לחלוטין את הזרם החלש. מאמי.

מאז היא נהייתה אלופה בזה. מים מהקערה? אין מצב. כשגברת צמאה היא עולה לכיור ובוכה עד שמישהו בא ופותח לה אותו. קצת מציק, אבל לראות אותה שותה משם שווה את הכל. הנה, יש אפילו תמונות באדיבות גל!

עכשיו רק צריך לקוות שאני אצליח ללמד אותה להפסיק להעיר אותי באמצע הלילה ביללות מיאו מיאו כי היא בדיוק רוצה שיגרדו לה מאחוריי האוזן, מה שתמיד קורה פעמיים בלילה: פעם ראשונה מייד כשאני נרדם, ופעם שנייה בחמש לפנות בוקר. מאמי מאמי, אבל יודעת להציק.

מחר בבלוג זה לחלשים*: לכבוד כוכב נולד 5, אפילוג לתקרית ג’קו

*הערה: “מחר” זה סובייקטיבי לכמה כח יהיה לי מחר לכתוב. אל תתפסו אותי במילה כדי שלא תתאכזבו

לפני שבועיים גנבו לי PSP, שזה למעשה פלייסטיישן נייד, מהאוטו.

זה קרה, אני מניח, כשברי סחרוף קרע את הבמה של הבארבי באחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי לאחרונה. כן, אני יודע שאני אומר את זה על כל הופעה שכוללת את ברי, או את פורטיס, אבל עדיין. האווירה בבארבי הייתה נהדרת, הקהל המעצבן-ממש שבדרך כלל פוקד את המועדון הזה נעדר, הסט-ליסט זרם, העיבודים היו נהדרים, ובשיא הערב עלה לבמה סמי בירנבך לבצע ביחד עם הלהקה שני שירים של מינימל. תלונות? אין. היה שווה כל שקל, אפילו שתיאורטית עדיין לא החזרתי את הכסף ליעל, שהזמינה את הכרטיסים.

אבל אז חזרנו לאוטו, עייפים אך מרוצים, ופתאום משהו נראה לי מוזר. “הייתי בטוח ששמתי את המפתח בתיק.” אמרתי כשגילתי אותו מונח על מושב הנהג. ה-PSP היה מונח בתיק ביחד עם עוד איזו קבלת קנייה מתחת למושב הנהג, מוחבא עמוק עמוק. כנראה שכולם משתמשים בשיטה ה”מתוחכמת” הזאת. הגנבים, שניצלו את חשיכת הליל ורעש הברי, הצליחו לפרוץ לאוטו (שנשאר בלי שום סימני פריצה), ולא לקחו שום דבר חוץ מהתיק הנכסף, עם ה-PSP ושני משחקיו הטובים ביותר. וגם קבלת הקנייה. על המפתח, שהיה גם בתיק, הם החליטו לוותר.

מהעצבים לא כתבתי על ההופעה. וממש רציתי. כי הייתה הופעה מצויינת ממש. אבל עיסוקים של החלפת הצילינדר בדלת של הבית, כי הפרנואיד שלי היה בטוח שהגנבים שיכפלו את המפתח והחזירו אותו רק כדי שלא אחשוד בכלום, בנוסף להוצאה הבלתי צפוייה של לקנות עוד PSP כזה, ובכלל, פרצו לי לאוטו, מנעו ממני את מלאכת הכתיבה, ובינתיים כבר שכחתי מה רציתי להגיד עליה, חוץ מכאמור – הייתה הופעה נהדרת, לכו לראות, זה אחלה סיבוב של ברי שמשכיח לגמרי את הסיבובים החלשים שלו (הסיבוב שלווה את דיסק ההופעה שלו היה נוראי במיוחד).

בינתיים יוצאים גם סינגלים. שלומי שבן הוציא את “מוכן לאהבה” הנהדר (בלי טיפת ציניות), הבילויים את “באבל וואד” המשובח ונועם רותם את “עולה ויורד” שעושה לבכות. תקופה מוזיקלית מעניינת מתקרבת אלינו, עם הרבה דיסקים טובים. וזה בלי להזכיר את They Might Be Giants, שמעבר לכך שהוציאו אלבום חדש, גם קניתי כרטיס להופעה שלהם בניו-יורק.

וזה הכל. בהתחלה הפוסט הזה היה אמור להיות הסליחה החודשית על כך שהבלוג מוזנח ובלה בלה בלה, אבל החלטתי שנמאס מהתנצלויות. אם כבר סליחה לקוראת WaWa, שכתבה את אחת התגובות המוצלחות ביותר בבלוג הזה על הפוסט הקודם שלי (על הפליימינג ליפס באוטובוס), ולא הגבתי בחזרה: אז קבלתי ח”ח.

והפעם במחלפותינו, סינסיטי, הספרים והסרט. הקטע מכיל ספויילרים ליהוקיים וכלליים בלבד על הספרים והסרט.
סוף סוף סיימתי לקרוא את כל הסידרה המשובחת שנכתבה וצויירה ע”י פרנק מילר המוצלח (בימינו ניתן לראות ולקרוא גם את 300 ששמעתי שהוא משובח אך טרם זכיתי).

אני ממליצה קודם את הספרים ואז את הסרט. אני קראתי שני כרכים ואז ראיתי, סתם כי יצא, אבל רכישת הסדרה (מלאכה שלא הייתה שלי בלבד) הינה אחד הצעדים היותר חכמים שביצעתי.

הציור שונה מכל מה שהכרתם בקומיקס, שחור ולבן, עד כדי נעלם בעצמו, הקומפוזיציות מטורפות, הכל מרגיש כל כך אומנותי.

הנה דוגמא טובה. אתם יודעים מה, אפילו עוד אחת.
ואחת אחרונה חביבה.

סוגיית הצבע היא סוגייה מאוד חשובה בקומיקס הזה. הצבע מופיע מעט מאוד, וכעמט תמיד יש לזה משמעות, בין אם להעביר אירוטיות, חלחלה, או במקרה של חלומות והזיות, צבע מלא. ההעברה של זה לסרט, אם חששתם, בדומה לליהוק, היא לא פחות ממושלמת. הפריימים בנויים כמו ריבועי קומיקס, חלקם נלקחו מהקומיקס עצמו, ואותם פריימים לא נראים כמו נטע זר בין כל הבשר ודם. חייבים להעריך את זה.

כל ספר מספר סיפור, אפשר לומר שהדמות המשותפת לכל הסיפורים היא ננסי קלאהן, הרקדנית הנערצת, הדמות הנראית למראית עין, בכל שבעת הספרים, אולי אולי חוץ מהאחרון, על גבי הבר, מושא הפנטזיות של גברים מפוקפקים מזילי ריר. ואכן, אין זה מפתיע שאם שמים את כל שבעת הספרים זה ליד זה בפרופיל, מקבלים את הציור הבא ע”י כל הכריכות:
זוהי כאמור ננסי, רקדנית הברים הנחשקת. ובגירסת הסרט:

כן כאמור ג’סיקה אלבה, בערך הבחורה הכוסית בעולם. כחלק מהליהוק המושלם.

אז מה קורה לנו בסינסיטי, ואיך אני קורא את סינסיטי?

(הבנתם? קורה וקורא? סטאגדיש!).

סינסיטי, באופן מאוד מפתיע לאור שמה, היא עיר אוכלת יושביה.

כל ספר הוא סיפורו או סיפורה העגום של דמות אחרת. אתם יכולים לראות שאין עובי קבוע לספרים. מלבד ספר 6, שהוא אוגדן של כמה סיפורים קצרים (חלקם ארוכים יותר חלקם פחות, אבל נורא כיף לקרוא אותם) האחרים הם באמת ספר על סיפור. קו הזמן לא ברור. הטווח שנים שהסדרה מכסה מגיע בערך לעשר שנים. אולי גם יותר, אי אפשר לדעת מתי, וזה חלק מהקסם. הדמויות מיוסרות, ובעלי עבר שונה ומשונה, חלקן מסתירות סודות, חלקן תמיד במנוסה, חלקן גם יסיימו את חייהן וישובו בספרים מאוחרים יותר. תמיד יש פואנטה, או קץ’, או רגע מרגש. אז איך קוראים דבר כזה אם אין לזמן חשיבות? כביכול נכון, וגם בחנויות הקומיקס יגידו לכם שזה לא משנה ממה תתחילו, כי בין הספרים אין קשר ישיר, סיפורית, אבל הקשר נבנה ברפרנסים. מה זה אומר? זה אומר שאם בספר אחד, דמות שעליה הסיפור, נסעה ממקום למקום במטרה מסויימת, אתם עלולים לראות אותה בספר אחר, בבכביש, במכונית שליד הדמות שעליה הספר הנוכחי. דבר שלא הייתם שמים לב אליו אחרת. לדעתי, הרפרנסים דווקא כן בנויים בצורה כרונולוגית, ושווה ביותר לקרוא את הסדרה לפי הסדר, אחרת יהיה קשה לזהות את כל אותם “קרוס אוברים”. מה גם שספר שבע הוא סוג של קלוז’ר בעיני עם איזושהי אמירה, ממש אי שם בסוף, הוא מרגיש כמו סוף של סדרה. שם אגב גם נאמר לראשונה ולאחרונה, שמה האמיתי של העיר. יש כמה דמויות מרכזיות, שיבהן יעסוק יותר מכרך אחד, יש כמה משניות שחוזרות להופעות אורח, כל כך קל להתאהב בדמויות, וזה לאו דווקא הדמויות המובילות, אצלי זו מיהו. בחורה שלא ברור אם היא יפנית או סינית, אבל רוב מהותה זה שהיא סמוראית פיצפונת וקטלנית, מופיעה ברגע הנכון, חזותה תמיד מטעה ועד שקולטים את רוע הגזירה, תוך שניה נערפים ראשים.

הבוטות של הסדרה, תזכיר לכם ככל הנראה את kill bill המשובח ואני מזכירה שמדובר בקומיקס.
בסינסיטי אי אפשר לסמוך על אף אחד, המשטרה מושחתת, אבל הקאונטר שלה הוא דווקא ע”י בנות Old town, כנאמר תמיד, Old town got it’s on rules, cops don’t come here, not when they’re on duty anyways. את כל התענוגות ניתן למצוא שם, אבל אם עברת גבול כלשהו, אתה לא תצא משם בחיים, הבנות קטלניות. והן מנהלות את העניינים.

הקומיקס יותר ממומלץ, הוא בגדר חובה, למי שמחשיב את עצמו כחובב קומיקס, כמי שמחשיב את עצמו לאדם חובב אומנות (זה משהו מעט יוצא דופן שכדאי להוסיף להשכלה הכללית) וגם למי שראה את הסרט וחשב לבדוק את המקור.

ועכשיו לסרט.

בואו נתחיל מזה שהסרט מוצלח.

האם הוא עומד בפני עצמו? שאלה קשה.

קודם כל, הוא, בדומה לקומיקס, אומנותי מאוד ויש הרבה מה לומר עליו מבחינה מקצועית.

שוב, לדעתי כדאי לראות אותו אחרי קריאת הספרים, ההנאה תהיה גדולה יותר, אם תשאלו אדם מן המניין מה הוא חשב על הסרט (אדם שלא קרא את הקומיקס הזה, או קומיקס בכלל, מימיו) הוא יגיד לכם שטוב, אבל מוזר.

שווה לקחת דקה ולהציץ בעמוד של הסרט ב-IMDB.

שם גם תוכלו לראו את החדשות המשמחות – בימים אלה סינסיטי 2 נמצא בשלבי pre-production, משמע עוד ברמת הליהוק וכד’. רוב הקאסט המקורי אישר את השתתפותו ורצות שמועות שונות אודות משתתפים נוספים, בינהם, ג’וני דפ ואנטוניו בנדרס.
הסרט הראשון כולל קליברים לא קטנים, וזה לא לחינם. בינהם כאמור, ג’סיקה אלבה, ברוס וויליס, בנסיו דל טורו, מיקי רורק, ג’וש הארטנט, אלקסיס בלדל, אלייז’ה ווד בריטני מרפי ועוד. יחסית לסרט אחד, זה נחשב נוכחות מכובדת. צריך לציין שזמן המסך של כל דמות הוא קצר ביותר, אם לא אפסי בחלק מהן, ולהבין שהיה כנראה ממש מהותי לאותה רשימה נ”ל להשתתף, עד שהם מחלו על כבודם (למרות שלבטח לא על משכורתם) והסכימו לחשיפה מינימלית.
הקסם אגב, הוא דווקא בפחות מוכרים. הליהוק אדיר בעיקר מכיוון שהשחקנים מזכירים חיצונית את הדמויות, וזה לא בגלל משחקים שונים ומשונים במראה שלהם, הם פשוט היו ככה מראש וזה היופי. זה ליהוק שבעודכם קוראים את הספרים הייתם יכולים לומר לעצמכם “אם זה היה הופך לסרט, הוא והוא היו משחקים אותו ואותו”.

שזה סיפוק עצום לצופה.

איך הופכים שבעה ספרים עם שבעה סיפורים שונים לסרט אחד אתם שואלים?

יפה ששאלתם. ראשית, כנראה שבוחרים רק חלק מהסיפורים (ואת החלק השני משאירים בדיעבד לסינסיטי 2) ושוזרים אותם חלק מהזמן זה בזה, או ששמים אותם כפרקים שונים של אותו סרט. זה עובד אגב.

לגבי הקומיקס, תדעו שהוא עד כדי כך טוב, שדמויות מסויימות אשכרה מפחידות אתכם, ומדובר כאמור בציור בשחור לבן (והמעבר של זה לבשר ודם הופך את זה למטריד אפילו יותר).

מומלץ בחום, אם לא בשביל קצת העשרה במידה ואתם אנשים שטחיים, לכו על סוגיית הכוסיות והכוסונים.

וכו’.

לינקים נלווים:

אתר הדיוידי הרישמי של סינסיטי

אגף פרנק מילר באתר של- dark horse (קומיקס)