בן גוריון אמר את זה… או משהו בסגנון הזה, אין לי כוח לחפש. אז אולי ל BG זה לא כל כך הצליח אבל קהילת האינדי בישראל עדיין אוחזת באידיאל הציוני ומנסה. לפני חצי שנה בצפון הרחוק בפסטיבל “חוצמזה” המוצלח (אם כי לא כלכלית, אינדי לעולם אינדי) ועכשיו- אינ D נגב. אינדי בנגב.

אין יותר מידי מה לכתוב או להרחיב ואני אהיה פלצן אם אנסה. בואו נגיד שאני מנסה לעשות שירות לאנשים שמגיע הם כי א. הם עושים מוזיקה טובה.
ב. הם לא דורשים יותר מידי עבורה.
ג. הם לא מתמסחרים- העיניים שלכם יכולות לנוח מפרסומות ענק של נותני חסות.

הרעיון הכללי הוא ששני חבר’ה רצו לעשות פסטיבל, להביא תרבות ומוזיקה דרומה וזה מכובד. כאוהב דרום ואוהב מוזיקה אני מבטיח לכם שזה שווה את זה. כטיילן אני מבטיח לפרסם רעיונות לטיולים באזור (אם כבר הגעתם עד הלום). פרטים נוספים בעברית ניתן למצוא באתר, באנגלית יש את המייספייס.
פלייליסט כאן-

דיי מכובד לא?

הנה פרטים על פרוייקט חדש שאני שקוע בו כבר למעלה מחצי שנה. למטה יש קריאה נואשת לעזרה, ככה שאם אתם שורדים את הטקסט אשמח אם תציצו ותבדקו אם אתם יכולים לעזור.

מחוננים

ברוכים הבאים לכיתת המחוננים של תיכון רבין. על פניה, כיתת מחוננים רגילה לגמרי, אליה מגיעים רק התלמידים המוכשרים ביותר. אך כשפותחים את הדלת ונכנסים לשיעור, מגלים תלמידים שלא ציפיתם למצוא בכיתת מחוננים קלאסית.

הסיפור שלנו מתחיל כאשר תמר, מלכת השכבה הבלתי מעורערת, מועברת במפתיע לכיתת המחוננים. מסתבר שכל ניסיונותיה להסתיר את האיי-קיו האסטרונומי שלה כדי להישאר מקובלת לא עזרו. בכיתה החדשה שלה תמר מגלה חברים מיוחדים וקצת מפחידים: זוהר, הבחור הכי חתיך בבית-ספר, שמתנהג כמו חנון מוחלט; ביף, בחור שמן במיוחד שנוהג להסתובב עם לאפות ולהזמין את כל מי שרק נקרה בדרכו לפעילות ספורטיבית מהנה; שובל, בחורה דתיה מבית טוב עם נטיות מיניות מבית פחות טוב; צחי, הערס מלוד, שאף אחד לא מבין אם היותו בכיתת המחוננים היא טעות מחשב, או שמא יש משהו מאחוריי החזות המרוקאית-צרפתית שלו, אייל, הקונספירטור, שלא מפסיק לספר לכולם שבנייני אשכול פיס הם למעשה רובוטריקים ולא רחוק היום בו הם יתחברו לחללית ענקית ויחסלו את כולנו חורש-היער, הסטלנית שאומרת רק משפטים חסרי כל משמעות (האמנם?) כמו “מראה מראה שעל הקיר, אתמול ראיתי עגבת ברחוב, גם אותך זה מסעיר?” ועוד ועוד.

קרן האור היחידה שתמר מוצאת בכיתה היא אורן, נער שנון ומצחיק ובעל התנהגות של מלך השכבה. לכאורה, היא ואורן צריכים להסתדר מצויין: שניהם בני נוער נורמאליים, חכמים ומוכשרים שהיו מתים לצאת מכיתת המחוננים ולחזור לחלק “הנורמאלי” של בית הספר. הבעיה היא שאורן סובל מפגם בראייה וחייב ללבוש משקפיים עבים במיוחד. כאילו זה לא מספיק, קשיים כלכליים במשפחתו מכריחים אותו ללבוש רק “בגדים ממוחזרים” מאחיו הגדול, שמאוד אהב ללבוש פלאנל ושלייקעס. הנורא מכל- יש לו אייקיו של שני איינשטנים ולכן שיבצו אותו בכיתת המחוננים. בקיצור, הוא נראה כמו חנון והוא בכיתה של החנונים. תמר, המנסה נואשות לשמור על מעמדה כמלכת השכבה, לא יכולה להרשות לעצמה אפילו לדבר עם אורן מחוץ לכותלי הכיתה, אולם שם, רותם, אשר מאוהבת בעצמה באורן, מונעת מהשניים אפילו להצליב מבטים.

האם אורן, שמאוהב נואשות בתמר, יצליח לשכנע אותה להביט מעבר לחזותו החיצונית? האם תמר תתרגל למקומה החדש? האם ביף יצליח למצוא שותפים לנבחרת הכדורסל? האם צחי מחונן? והאם שובל תמצא דרך לחיות חיים לסביים בהתנחלות “קיצוני השם”.

בקרוב תוכלו לגלות את כל זאת ועוד, ב”מחוננים”, סדרת הרשת שתזכיר לכולנו שלפעמים עדיף להסתכל בקנקן, ולא במה שהוא לובש.

Coming soon to an internet near you.

על הפרוייקט:

מחוננים היא סדרת רשת הומוריסטית, הנעשית כולה במתכונת של הפקת חובבים. כל המשתתפים בהפקה, החל מהכותבים, דרך המפיקים ועד השחקנים, עושים זאת ללא נסיון מקצועי ובהתנדבות.

צוות הפיתוח כולל את ערן אבירם (סטודנט, עורך Vgames לשעבר, מחבר ננסק), נועה דותן (סטודנטית לעתיד, מעצבת לעת מצוא, אוהבת להתלבש בורוד), יובל בורשטיין (סטודנט למדעי כדוה”א והסביבה (קפטן פלנט), כותב למגירה ולפי האתון, עיתון הסטודנטים של ירושלים), גל גרופית (סטודנטית לעתיד, מעצבת תלבושות ותפאורה, כותבת למגירה) וארז רונן (כותב לאתרים שונים ומשונים, עדיין לא סטודנט, יש לו מגירה ופיץ’).

קריאה לעזרה

אנחנו מחפשים באופן נמרץ שחקנים שירצו לקחת חלק בפרוייקט (ההתנדבותי, חשוב לציין). הדרישות לא גבוהות: רצון וזמן להשקיע בעניין, ומראה חיצוני צעיר (בכל זאת, כל הדמויות בתיכון). אודישנים נערכים על בסיס קבוע בשבועות האחרונים, ויש לנו עוד מלאנתלפים תפקידים לא מאויישים. רוצים להגיע לאודישנים, או מכירים מישהו שיתאים? אל תתביישו! פנו אליי בדואל במהרה, או השאירו פרטים בתגובות! האח! הידד! קולולו!

לפני מספר ימים תפסה אותי חן לשיחה מסנג’רית, בה שאלה אותי מאיפה אני שואב מוזה. שאלה מוזרה. חשבתי קצת, ועניתי שלדעתי מוזה היא מונח רומנטי של משהו שלא באמת קיים. משם השיחה התגלגלה לכך שחן ניסתה להוציא ממני תשובה בכח ע”י מיקוד השאלה, ואני התעקשתי ואמרתי שמוזה זו פיקציה.

למשל: חן שואלת מה עשיתי כשעלה לי הרעיון ל-XYZ. אמרתי שהוא עלה לי באוטובוס. חן צהלה: “אז הא! אוטובוס נותן לך מוזה”. אני צחקתי: “אז חה! אוטובוס נותן לי מקסימום כאב ראש. רעיונות עולים בכל מקום, החכמה היא פשוט לדעת ‘לדוג’ אותם ולא לתת להם להשכח.”

אז חן אמרה משהו מעניין: היא אמרה שיש יוצאים שיכולים ליצור כל החיים בלי להפסיק, ולעומתם יש כאלה שבקושי מצליחים לעבוד. לטענתה, זה מוכיח שיש אנשים עם מוזה תמידית ויש כאלה בלי. אני ניסיתי להרגיע: הרי אין מוזה. וכשאין מוזה – יש עצלנות. רעיונות, הרי, יש בשפע (כאמור – צריך רק לדעת לדוג). ברצינות! אני לא מכיר אף יוצר שלא סיפר לי לפחות על חמש רעיונות שונים שמסתובבים לו בכל רגע נתון בראש. אז יש רעיון. וזה מגניב. עכשיו רק צריך כח לקחת את הרעיון ולעשות איתו משהו. ופה אנשים נופלים.

אחזור חודשיים אחורה, לקומיקון, כנס הקומיקס ההו-כה-מגניב שהייתי בו. לקחו את מארק וורהידן, בחור שכותב המון קומיקס, ואת רוב הפרקים של ‘באטלסטאר גלקטיקה’, ושני תסריטים ואלוהים-יודע-מה-עוד, ושאלו אותו איך הוא מספיק לכתוב כל כך הרבה, ואיך אין לו “מחסום יצירתי”. לטענתו, כשיש דדליין וחייבים לסיים – אין זמן למחסומים יצירתיים. גם גשמרגישים את המועקה שבדרך כלל מזוהה עם Block, פשוט חורקים שיניים וממשיכים לעבוד. כן כן. שאלת ה”איך אתה מצליח לכתוב כל הזמן” חזרה על עצמה עם עוד המון יוצרים (שמות שוודאי תכירו: קווין סמית’, ניל גאיימן) והם ענו בדיוק אותו דבר. יש דדליין – אין בלוק.

אז מה זה בעצם אומר? זה אומר שאם אני, נניח, חושב כבר שנים על רעיון לספר-מגניב-סבבה-חבל”ז, אבל לא מצליח לכתוב אותו אז אני מזבל את השכל. אין לא יכול – יש לא רוצה. יש עצלנות. אם אכבול את עצמי מול המחשב ולא אתן לעצמי לשתות ולאכול עד שאני מסיים לכתוב פרק – אני אסיים לכתוב פרק. רק מה, הבלוק היצירתי התורן (שבאמת קיים, פשוט צריך לדעת להתעלם ממנו) עושה את כל המלאכה להרבה יותר קשה. יוצרים שאי פעם ניסו “לדחוף” בלוק יצירתי בכח יודעים כמה זה קשה. ואם זה כל כך קשה, וגם ככה אף אחד לא מכריח אותי לכתוב – למה לי להתאמץ? אז אני לא מתאמץ, ולא כותב, והחיים ממשיכים בנעימות ועצלנות.

ואז אני חוזר לחשוב על מוזות. הדברים האלה שלא באמת קיימים. אבל פתאום אני נזכר בכל מיני רגעים בחיים שהרגשתי סיפורים “זורמים” לי מהידיים, בקלות ובטבעיות כאילו אין פשוט מזה. לצערי הפלא הזה לא קרה לי יותר מדי פעמים, אבל כשהוא קורה הוא השאיר אותי, לאחר מעשה, נטול מילים.

דוגמה: בעברי כתבתי סיפור בהמשכים בשם “לחזירים אין כנפיים”. אחד הפרקים עסק בדמות בשם לילך, דמות וותיקה שעד אותה נקודה העבר שלה היה מסתורי. הפרק כולו, שהיה ארוך לאללה, נכתב כמו מתוך חלום. האצבעות שלי התחברו למקלדת וניגנו עליה במיומנות מרשימה כדי ליצור פרק שהיה בנוי היטב (לדעתי) וראוי לאללה. היו גם המון טייפוז, אבל זה אלמנטרי אצלי. סיימתי את הפרק בדיוק בזמן ליובל, שציפף לי מלמטה כי קבענו לצאת לשתות וכבר איחרתי לו בעשר דקות. כל הרב ישבתי בשתיקה, עם חיוך מטורף על הפרצוף (גם הגינס עזרה). הכתיבה הזאת הייתה מטורפת, זרמה ברמות מטורפות. איזה כיף. ווי!

ומנגד, יש את התקופות של הבלוקים. שדוחפים ודוחפים ולא מצליחים לכתוב משהו ראוי. מנסים משפט, מוחקים, כותבים פיסקה, נגעלים ומכבים את הוורד בכעס. עכשיו, כאמור – אם דוחפים מספיק אז גם בתקופות כאלה יכולים לצאת טקסטים טובים. מעבר לכך – יש סיכוי סביר שקוראים חיצוניים כלל לא יוכלו להבדיל בין משהו שנכתב בתקופת בלוק לבין משהו שנכתב ב”זרם כתיבה”. אבל עדיין – טקסט אחד נולד בלידה טבעית, בקלות ובלי שום כאבים בעוד שטקסט אחר צריך זירוזים, דחיפות, מאבקים וכאבים.

אז אולי זו המוזה? לא המקום ממנו מגיעים הרעיונות כמו שחן טוענת, אלא דווקא הדבר הזה שנותן ליצירה לזרום בטבעיות? ואם כן, מאיפה המוזה הזאת באה? האם היא יותר מכמה כימיקלים במח שמסתדרים יפה וגורמים לפרץ יצירתיות? האם גם אני נופל לתפיסת יצירה רומנטית שלאו דווקא מתיישבת עם המציאות בה אני מאמין (ואני מאמין שיצירה היא Craft, מיומנות, בדיוק כמו, נניח, נגרות. או סנדלרות)?

מה אתם חושבים?

(מסר למעטים מכם שעוד בודקים את הבלוג הזה. תודה. אני יודע שאנחנו מתים 99% מהזמן. לי אישית אין זמן לכלום, אבל אני מבטיח לנסות לכתוב יותר)