לא ישן כי אין בשביל מה לקום. אני לא הולך לכתוב יותר מידי שורות על זה. לא משנה מה דעתי. היא יכולה להיות ארוכה. מתפרשת על פני ביטים שלמים וגודשת מגות של טקסט. אבל היא לא משנה הרבה- אין ממש חינוך. לא תיכון ולא “על תיכוני” או אוניברסיטאי.

אז אני יודע שזה מאבק לשיפור האיכות בחינוך. משום מה זה לא מרגיש כמו המהפכה שכולם ציפו לה. רק עוד שביתה. הפעם בסטריאו.

מוזיקה
פלייליסט טוב ב-106, רדיו הר הצופים.
אגב, לאלו יש מסיבה מחר ב”תקליט”, הלני למלכה 7, 9:00, ירושלים.

בני בשן מארח את שלומי שבן ורונה קינן… מישהו חשב טוב על הליינאפ הזה.

שימו לב מגיבים: עדכון חשוב בנוגע לתגובות בתחתית הפוסט.

ובכן, אני רוצה להאמין שלכל אחד מאיתנו יצא לפחות אחת בחייו לחפש ספר נדיר זה או אחר שלא נמצא ברשתות יד ראשונה ואף מחנויות יד שניה הוא נעדר, דבר שכמובן מוביל למחקר אינטרנטי מעמיק בעקבות הספר.

אצלי היו אלה “מקץ 20 שנה”, ספר בשלושה כרכים ו”הרוזן מבראז’לון”, שניהם ספרי המשך לא מאוד מוכרים לשלושת המוסקטרים של דיומא האב, גם הם, פרי עטו.

העניינים הולכים ומסתבכים בעולם בו קיים ספר תחת השם “אחרי 20 שנה” מאת סופר מצרי בשם נג’יב מחפוז, או “אחרי עשרים שנה” מאת או. הנרי, וכן את המילה בראז’לון בוחרים לאיית אחרת כל פעם.

אם חשבתם שחיפוש הוצאה או שנת פירסום יועילו, ובכן, להלן הפרטים שעלו לאחר חיפוש ממושך ביותר:

• “הרפתקאות המוסקטרים אחרי עשרים שנה” (תרגם מיכה פרנקל, הוצאת זמורה ביתן, 2001)
• “ויקונט דה בראז’אלון”, תורגם לעברית כ”הרוזן מברז’לון” על ידי רפאל אלגד, יצא לאור בהוצאת י. צ’צ’יק בשנת תשכ”ח.

לזמורה ביתן אין אתר כי אם בלוג, ובו אין כל זכר לספר הזה, שאומנם תרגום שלו יצא ב-2001, אבל הוצאה שלו נצפתה בארץ עוד הרבה לפני, ומי זה אותו י. צ’צ’יק גם אני לא יודעת.

זה השלב שבו אתה מחפש אתרי ספרים יד שניה שיעשו עבורך את החיפוש, וכך הגעתי לבוקספר .

כשיצרתי איתם קשר וחשבתי שאין כלל סיכוי להשיג את הרוזן כי אם רק את “מקץ עשרים שנה”, נוכחתי שדווקא יש את הרוזן, ורק את חלק ב’ וג’ של “עשרים”, ששנת ההוצאה שלו אגב היא 1952/1953. אחרי ששלחתי את הבקשה ונאמר לי שהם בחיפושים אחרי הכרך הראשון כי את השאר יש להם במצב טוב, חזרתי לצבא לשבועיים מקווה שכשאגיע הביתה ימתינו לי כלל הספרים (במיר מאוד נמוך של 120 ש”ח לכל ארבעת הספרים). כשחזרתי, נתבדתי, צילצלתי א החבר’ה בחנות שאמרו שהם עדיין במצוד אחרי הראשון והאם בנתיים ארצה לקבל את השאר, אמרתי שכן, ואכן כעבור שבוע היה באמתחתי את שאר הספרים, עם קבלה על כל הארבעה. כך שלמעשה, הייתה לי קבלה ו-3/4 מהספרים ויכלתי להעלם לי ולא לשוב עוד, לא האמנתי שעדיין יש בעולם אנשים עם כזו אמונה באנשים אחרים. שאלתי אותם אם זה בסדר שאשלם רק אחרי שאקבל את הרביעי , במשך חודש הם לא ענו עד שבשלב מסויים הם כתבו שהם מצאו את הרביעי, שהם שולחים אותו, ושבגלל עוגמת הנפש שנגרמה לי בשל הציפייה הממושכת וחוזר המענה שלהם, הם מורידים את המחיר ממאה עשרים למאה, אם זה מקובל עלי:

חן דרכמן שלום
מתנצלים על העיכוב במציאת חלק א-מצאנו חלק ואנחנו שולחים אלייך.
המחיר לתשלום יהיה מאה שקלים בלבד במקום מאה ועשרים כפיצוי-מקווים שזה מוסכם עלייך
תודה וסליחה
בברכה בוקספר

אומנם ניתן לשלם רק בצ’קים, אבל גם חלק א’ הגיע, עם קבלה מתוקנת של 100 ש”ח, במצב טוב גם הוא, ואני עוד לא שלחתי את הצ’ק אפילו.

נוכח השירות המוצלח הזה, המתחשב, הזול, הנוח, אני מרגישה בתור לקוחה מרוצה מחוייבות להפיץ את הבשורה הלאה למי שיחפש ספרים יד שניה ולא ימצא.

עדכון בנוגע לתגובות (ארז כתב את זה, לא חן)

אני מאוד מרוצה מהשירות של בוקספר. לפי עלילותיה של חן, של המגיבים כאן וגם שיטוט באתר שלהם נראה שהם אחלה שירות שבעולם. מצד שני, אם יש משהו שאני לא סובל זה תגובות פרסומיות שמתחזות לתגובות-מאת-משתמשים-תמימים. אחת כזאת הגיעה לכאן (התגובה של, Mussadag, שאם סגנונה החשוד אינו מסגיר אותה אז בדיקת IP מהירה כן), ואני מקווה שהיא האחרונה. מיותר לציין שאם אתפוס עוד תגובות כאלה (כפי שאני תופס מדי מספר שבועות בפוסט “תרומה לעורך דין“), התגובות לא יאושרו. תודה ושלום. ארז.

ביום שישי האחרון, פורסם בעמוד הדעות של “7 לילות” דיעה כנגד אלה שיוצאים כנגד העישון בהופעות רוק. תיאורטית תכננתי להכניס את העיתון לתיק בבוקר כדי שאוכל לכתוב איך קוראים לכתב שהגה את האייטם, כמו גם לצטט ציטוטים נבחרים, אך המוח שלי לא עובד כל כך טוב בשבע בבוקר, וזו השעה בה הייתי צריך לצאת לעבודה.

בקצרה, הכתב השתמש בטיעון הכי מאוס של אוהדי העישון בהופעות. לטענתו, עישון מהווה את אחד מאבני הייסוד של הרוקנרול, ואיסורו לא תואם את רוח ההופעה. לא טיעון שאני מסכים איתו במיוחד, אבל לא כל זה אני רוצה לכתוב אז נחליק את זה.

במאמר, הכתב יצא בעיקר נגד “יושבי פורומי המוזיקה השונים באינטרנט”, ואיזכר באופן ספציפי את פורום המוזיקה הישראלית של Ynet (אבי, אתה עדיין קורא כאן?). יושבי הפורומים הנ”ל נוהגים לפרסם אחת לכמה שבועות דיונים סוערים בסוגיית העישון. רובם נגד. גם אני נגד. חלקם בעד. הטיעונים מגוונים לכאן ולכאן. בדרך כלל הדיונים האלה נמשכים כמה ימים, ואז דועכים עד הדיון הבא. העסק היה יכול להתנהל ככה עד סוף העולם, אבל בחודשים האחרונים מתרחשת מגמה בכל מה שקשור בעישון במקומות בילוי. אם פעם הלא-מעשנים סבלו בשקט, היום פועל ארגון מאוד גדול ואינטנסיבי בשם “לנשום“*, שתובע על ימין ועל שמאל בעלי עסקים שלא אוסרים על עישון. התביעות הרבות גרמו להמון עסקים שבעבר לא ממש הקפידו על העניין לאסור עישון באופן גורף בעסקים שלהם.

המגמה הזאת, שעובדת נהדר במסעדות, מתחילה לחלחל גם למועדונים. זה התחיל במועדונים ה”מעונבים” יותר, כמו הזאפה ותמונע, ולאחרונה עבר גם ללבונטין 7. באת להופעה? תעשן בחוץ. אמנם רחוק היום שהעניין ייושם באופן מלא (בלבונטין, למיטב הבנתי, עדיין מעשנים, שלא לדבר על הבארבי), אבל אני מאמין בלב מלא שתוך שנה-שנתיים ניישר קו עם שאר העולם, ונהפוך להיות מדינה שלא מעשנת במקומות בילוי. שזה סבבה מבחינתי, ופחות סבבה מבחינת המעשנים. יאי!

כך או כך, נחזור למאמר מ-7 לילות. הכתב, כאמור, בחר לתקוף את המטרות הקלות ביותר לעניין: יושבי הפורומים באינטרנט. לטענתו, מדובר בחבורה של חנונים טרחניים, שלא מבינים את רוח ההופעות והורסים לכל השאר. השלב הבא במאבק שלהם, לטענתו, הוא להגביל את עצמת הקול בהופעות, ואולי אפילו להכריח את בעלי המועדונים לספק לכל הקהל אוזניות איכותיות כדי לשמוע דרכן. הוא מתאר חבר’ה שחוזרים הבייתה מהופעות, מיישרים את המשקפיים על האף, ומתיישבים מול המחשב כדי להתלונן.

עכשיו, עזבו את זה שהוא מתעלם באופן גורף מכך שקהל “היושבים בפורומים” הם בדרך כלל הצרכנים הכי נאמנים של תעשיית המוזיקה בישראל. מדובר באלה שקונים דיסקים מקוריים, הולכים להמון הופעות (ומשלמים על רובן) ומהווים למעשה את הקהל הקבוע שכל אומן צריך כדי לבסס את עצמו. עזבו את זה שהוא עושה הכללה מטופשת (כל הגולשים בפורומים הם חנונים). מה שמציק לי במיוחד בכל האייטם הזה הוא שהכתב עשה לעצמו עבודה קלה ואנטי-עיתונאית בעליל, כשבחר לתקוף דווקא את אלה שאין להם שם אחד ושלא ניתן לקבל מהם תגובה, במקום ללכת לכיוון קצת יותר אתי, כמו למשל אותו ארגון “לנשום” שאחראי, הרבה יותר מכל תלונה בפורומים, לשינוי בהרגלי העישון בישראל.

אז נכון, מדובר בטור דעות, ובטור אישי הכתב לא חייב להיות אובייקטיבי או אפילו לנסות להקשיב לצד השני. ונכון שיש מצב שהכתב (או העורך שלו) הקצין את דעתו כדי ליצור פרובוקציה. ונכון שזה כולה 7 לילות, אחד מהמגזינים הכי עלובים בעיתונות הישראלית (לפחות עם העורך הנוכחי שלו). למרות זאת, יצאתי עם טעם מר, והרגשה של חוסר מקצועיות, מקריאת המאמר הזה.
מה אתכם? מישהו משני קוראי הבלוג קרא גם את המאמר וחשב עליו משהו? או שזה רק אני וזיבולי השכל שלי?

* אפרופו אתר “לנשום”, אני ממליץ לכולכם להכנס לרשימת התפוצה שלהם, רק כדי לראות מאבק לגיטימי הופך להיות טרחני עד כדי גיחוך.

לפעמים מגיעים ימים כאלה, שכל מה שבא לעשות בהם זה להקיא.

אבל אני, אני לא מקיא. אף פעם. באמת. במשחקי Never זה אחלה דבר להגיד. “אני אף פעם לא הקאתי”. עדיין לא פגשתי את האדם שלא הרים אצבע אחרי שאמרתי את זה.

לפני כמה שנים, נסעתי עם ס. (השם המלא שמור במערכת) להופעה של איזבו בכפר וויתקין. חיכינו איזה שעתיים שההופעה תתחיל, הורדנו כמה בירות וניסינו את מזלנו בשולחן הביליארד שעמד יתום בקצה המועדון. שני שירים אחרי שההופעה התחילה ס. אמרה שהיא חוזרת עוד דקה, ורצה לשירותים. כשהיא חזרה היא אמרה בחיוך מטופש שהיא הקיאה. שאלתי אותה אם היא בסדר. נזכרתי שכמה שבועות לפני כן ביליתי עם ג. (השם המלא שמור גם כן במערכת), שבדיוק חטפה הרעלת קיבה והקיאה את נשמתה כל עשר דקות. לדברי ג, הקאה היא הדבר הכי שנוא עליה בעולם. היא אומרת שזה מגעיל ומסריח ועושה טעם לא טוב בפה.

ס. לא חולקת את אותה השקפת עולם של ג. היא המשיכה לחייך ואמרה שבטח שהיא בסדר. כולה קיא, והאמת היא שזה אפילו נחמד לה. “נחמד?” שאלתי. המחשבה של סילון אוכל מעוכל למחצה שיוצא לי מהפה לא נשמע לי נחמד במיוחד. אבל היא אמרה שכן. בדרך כלל היא לא אוהבת להקיא, אבל הפעם זה דווקא בא לה טוב. עד אז היא לא הייתה במצב רוח מי יודע מה. היא חשבה שההופעה תעזור לה להחזיר את קלות הדעת והשמחה הטבעית שכל כך מאפיינת אותה, אבל זה לא עבד. דווקא כשהיא הקיאה, הציברוח פתאום עזב אותה. יצא איתה החוצה.

***

יום אבטיח שמח לכולם.
***

בנגן המוזיקה הפנימי שלי מתנגן Hopeless Bleak Despair של They Might Be Giants. מדובר בשיר הכי טוב מהאלבום הכי רע של הלהקה, מה שעושה אותו בסופו של דבר לשיר בינוני+. כך או כך, השיר מדבר על בחור שבשלב מסויים בחייו דבק בו ייאוש נוראי. הוא ניסה להפטר ממנו בכל מיני דרכים, אבל שום דבר לא הלך. הפתרון היחיד, כך מסתבר, היה במוות: הבחור הלך לגיהנום, והייאוש עלה לגן-עדן. כך הוא סוף סוף נפטר ממנו.

***

חצי יובל, הא?

***

בימים כאלה, שהייאוש מתגבר, ואני תקוע באותו מקום, והחברים שאמורים להיות הכי טובים עושים עבודה די מחורבנת וחושפים את כל חסרונותינם, ואפילו החתולה האהובה עולה על המקלדת ומוחקת לי טקסטים, בא לי קצת להקיא.

חבל, אם כך, שזה לא הולך לקרות בקרוב.