דיווחים של 24 שעות מאנאפוליס. התקשורת הישראלית הרעבה לסקופ סוחטת כל שביב מידע בניסיון נואש להראות שמשהו קורה. בסוף כבר אין על מה לדווח, צ’יקו מנשה קורא למג’די חלאבי “מאחורי הקלעים” לראיון קצר בניסיון פתטי להראות דו-קיום ישראלי פלשתינאי עיתונאי.
לאחר קצת סמול-טוק, צ’יקו פופס דה קווסט’יון-
צ’יקו: מג’די, איך אתה רואה את היום שאחרי אנאפוליס בשטחים?
מג’די: … כמו היום שלפני אנאפוליס…

מג’די חלאבי שם בפרופורציות את הצורך הישראלי להגדיר הכל כמהפך. אני בהחלט שייך לעם פולני שמחפש את הטלאנובליות שבקיום. קצת סגר שם הכל בקנה מידה שונה.

בנושא הזה יש לי סיפור משעשע. לפני שבועיים הלכתי לתומי בצהרי שישי ברחוב רש”י בירושלים לבקר חברים ותיקים. לפתע עוצרת לידי ניידת משטרה.
“צהריים טובים” שואלת השוטרת, “מאיפה אתה?”. עניתי לשאלתה- ירושלים. כמו כן, עניתי בנימוס לסדרת שאלות נוספות. כששמעו שאני בדרכי לחברים שאלו אם אוכל להגיד להם איפה הם גרים. התשובה שלי היתה כי לא נראה לי שזה מעניינם.
תשובה לא נכונה. זה כן מעניינם. מה שעקב את התשובה ה”מתחכמת” שלי היתה בדיקת ת.ז., חיפוש בחפצים וחיפוש בבגדים. לכל אלו הסכמתי מכיוון שלא היתה לי שום כוונה לבלות את יום השישי בתחנת משטרה, שזה בערך כמו להאנס לחיפוש, אבל לא בדיוק מכיוון שהם לא אמרו שהם יעכבו אותי- הכוח שבשררה.
מה שכן עניין אותי היתה סיבת החיפוש. אולי יש חשד למחבל אשכנזי למראה (סליחה על הגזענות הסמויה, זה לא אני זו המשטרה)? אולי יש סוחר סמים שעומד לבצע עסקה גדולה ברחוב זה עצמו? אולי חבורות של שלטי הצמד לימין (כי בארץ נוסעים בימין חבר’ה, אז אל תשוו למונטי פייטון) משליטה טרור על התושבים?
לא. ענה השוטר, זהו חיפוש שגרתי.
אהה, כמובן!
הודתי לשוטר, איחלתי לו שיהיו לו דברים מעניינים יותר לעשות בסוף השבוע (לזה הוא הגיב בפרצוף זועף) והמשכתי בדרכי. הם המשיכו לעכב את מי שעבר אותי ברחוב. באופן שגרתי כמובן.

הודתי לשוטר כי אכן שמחתי לטעום קצת ממה שעם שלם שנשלט על ידי העם שלי עובר יום יום. למעשה, יתכן שאני עצמי ביצעתי חיפוש שגרתי לא לפני שנים מספר, ככה, ממש בלי להרגיש, בשגרה.
כן, טוב לי. טוב לי שצעירים נעצרים ברחוב שגרתית. שמחפשים עליהם בלי צו ובלי סיבה נראית לעין. שידעו איך זה.
אם אני הייתי המפכ”ל הייתי בונה יחידה שמשתלטת על בתים של זקנים ומציבה שם תצפיות על מנת ליצור “אלמנט הרתעה והתרעה”. אולי גם יש להתנות ביקור בקופת חולים באישור קצין משטרה, הרי כך נוכל לחסוך אלפי שקלים מתקציב הבריאות- קצין יפעיל את שיקול דעתו ויקבע האם האזרח בכאבים או שאולי הוא מזייף כדי להתחמק מעבודה (אופס, כך גם המשק ירוויח!). בדעתי גם להלחם בפשע המאורגן- הערים שמועדות לפשיעה כזו (נתניה, דרום ת”א ויפו, לוד ועוד רבות) יהיו תחת סגר, כך נמנע מהפשע לחלחל החוצה ומאמצעי לחימה ולבנות חבלה להגיע לידי הפושעים.
עתיד וורוד?

יותר כמו הווה שחור.

של מי היה הרעיון הגאוני הזה, לבוא לעבודה ישר משדה התעופה?

שלי. החשבון, לפני שבוע, היה די פשוט: המטוס שלי נוחת בסביבות חמש בבוקר. המשרד (לא של העבדוה הקבועה שלי, אלא זה שאני מגיע אליו רק פעם בשבוע) נמצא חמש דקות נסיעה משדה התעופה. אם אבוא ישר מהמטוס לעבודה, לא רק שאחסוך נסיעת אוטובוס מעצבנת ביום אחר בשבוע – אלא שגם אהנה מכמה שעות לבד במשרד, שיאפשרו לי לנמנם. לגלוש באינטרנט ומה לא. רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: העייפות.

טיסות לילה זה עסק ביש. כן, יש את הקטע שמרוויחים יום בחו”ל והכל, אבל בחייאת – בטיסה אי אפשר לישון כמו בן-אדם (במיוחד בטיסה של ארבע שעות), ואת היום שמרוויחים בחו”ל מפסידים אחר כך בארץ (או להיפך). לא בעיה אם נוחתים בסופ”ש – בעייה ענקית אם נוחתים בליבו של שבוע עבודה.

אבל מילא. אני לא כאן להתלונן. אני כאן להעלות על הנייר הוירטואלי מספר נקודות ומחשבות שצצו לי במהלך הטיול. מקווה שאזכור את כולן. כך או כך, יש לי הרגשה שזה יצא קצת ארוך, אז אעשה משהו שאני לא נוהג לעשות בחלשים בדרך כלל – וזה לגרום לכם ללחוץ על “קראו עוד” כדי להמשיך לקרוא. קיצר, נתראה אחרי הביפ.

ביפ