תיאורטית התכוונתי להעלות את השיר הזה לפני שהתחילה הסערה, אבל אני כל כך אוהב אותו ששני קוראי הבלוג יאלצו לסלוח לי. וזה מצחיק, כי אני לא מזדהה עם המילים שלו (אופטימי מדי בשבילי, ללא ספק), אבל עדיין, הוא חורך את האייפוד לאחרונה. למי שפספס את הלינק הראשון: תורידו (קליק ימני, ובחירה ב-”Save link\target as”). כןכן.
הטראק הספציפי הזה, אגב, לקוח מכאן, ובאופן יותר ספציפי מכאן. אם אהבתם מומלץ לקנות, כי זה כיף ועושה את עול סחיבת הארנק לכל מקום לקצת יותר קל.
היום סימנתי ב”בלוג זה לחלשים” חץ על מקום בו מתחבאת ממותה.
מאוחר יותר (אני לא יכול להוכיח בתמונה כי חשוך מידי, אולי מחר בבוקר), העץ הזה נפל על מכונית.
האם אלו מעלליה של אותה ממותה? לעולם לא נדע כי אני הלכתי לבנות איש שלג.
סקרנים? התמונה אחרי הביפ!
אני הבנתי אותך ירושלים… אל תחשבי שאני לא מבין את הקטע, לקח לי זמן, אבל הבנתי.
הרי מקומות מושלגים יותר מתמודדים עם ערמות בלתי נדלות של שלג, מטרים, סופות של שבועות… הכל עובר.
אנשים שם הולכים לעבודה, ילדים לבית הספר, סטודנטים לומדים, ככה זה…
אבל מה, בירושלים מספיק שפתית שלג יגע ברצפה וזהו. העיר מושבתת. אוטובוסים עוצרים בחריקת בלמים אל מול הפתית, משרדי ממשלה נסגרים, אנשים חוסמים את הדלתות.
למה? כי זה כיף. לא רק לפקיד ולסטודנט. גם לראש הממשלה, ביום של לפני הסוף, כיף לקחת רגע לנוח ולהתבונן בשלג. גם לנהג האוטובוס וגם למנהלים הגדולים של המפעלים בהר חוצבים כיף להשאר עם הילדים… אז אומרים שאי אפשר עם שלג ושיש סופה וזהו.
ההמשך, הכולל גם תמונה (שעלולה לשבוא את העיצוב אם אתם משתמשים באקספלורר, ולכן כדאי לעבור לפיירפוקס), מייד אחרי הביפ.
הכותרת הראשית בשער של The Marker: “יש לנו אייפון ולכם אין.” היא מפנה, כמובן, לכתבת צבע המראיינת כל מיני חבר’ה שקנו את הפלא בחו”ל והביאו עימם לארץ, וכמה הם נהנים איתו ובעיקר מהמבטים ברחוב\משרד\אוטובוס\חדר-מדרגות שהוא גורר.
אחת מכותרת המשנה באותו שער בדיוק זועקת: “הכי חשוב להיות צנוע”, ומפנה לראיון עם מנכ”ל נוקיה.
באם לא הייתה הפרדה גרפית ברורה בין שתי הכותרות הייתי יכול להיות בטוח שמדובר בהתחכמות מכוונת של העורך, אך מכיוון שהעיצוב הגרפי לא מאפשר קישור מיידי של שתי הכותרות, אני מניח שמדובר בצירוף מקרים משעשע. ועדיין, משעשע.
בדיוק אתמול, כשישבתי בשירותים (יותר מדי מידע?), הרהרתי בקיומה של קבוצת הפייסבוק המעצבנת, “ישראלי אמיתי לא משתמט”, מעין שלוחה של הקמפיין הנוכחי להפחתת אחוזי ההשתמטות משירות צבאי. זה לא שרק הקבוצה הפייסבוקאית עצבנה אותי, זה פשוט שמהכנסת, שיזמה כמדומני הקמפיין, אני די מצפה לפאשיזם הנוטף מהססמה הזאת, ומפייסבוק לא.
אך הפאשיזם קיים, כנראה, גם בחורים היותר צבעוניים של הרשת. בימים האחרונים חזיתי באימה בעשרות מחבריי נרשמים בשמחה לקבוצה שרק הכותרת שלה מכניסה אותי לעצבים. החברים, אגב, הם לא כאלה שאפשר להאשים במחשבות פאשיסטיות, מה שבעיקר גרם לי להבין שאנשים לוחצים “כן” על כל הזמנה בפייסבוק בלי לחשוב מה הם עושים. אבל עוד על זה בפעם אחרת.
יש המשך אחרי הביפ. וויפי!
טוב, אחרי שהבנתי שמעבר לאיזה שתי שורות לפני כמה פוסטים והמלצה על הליכה להופעה חינמית לא נתתי להם יותר מדי יחס, החלטתי לתקן את הכפירה במידי, ומה יותר הולם מכך מאשר לסכם מאה הופעות?
אני מדברת, כמובן, על אנסמבל ציפורל’ה (צירה בר’, פתח בל’, ולא להיפך), האיכותי והיקר (מלשון precious ולא מלשון expensive). ועל הופעת המאה הנהדרת שלהם תוכלו לקרוא בהרחבה אחרי הביפ!
בא לי ללכת לישון. לאללה. אבל פתאום חשבתי שיהיה נחמד להקדיש כמה דקות לחלשים. מזמן לא היו יומיים רצופים עם עדכונים, אז למה לא עכשיו בעצם. אז הנה. יומיים רצופים. חצוצרות! בלונים!
***
אבא שלי נמושה. האמירה הזאת חדשה לי, כי בדרך כלל הוא אחלה כבר. הוא אוהב לרוץ (הבחור עושה מרתונים! בגיל 60!), לתקן דברים בבית, לעבוד עד מאוחר וכל מיני דברים שאבות מגניבים עושים. יש לי הרגשה שהוא גם היה יכול יופי להכנס להגדרת ה”גבר” של ליה מהשרדות, אבל זה כבר לא קשור. קיצר, הוא נמושה. היום הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני בעצם כמו אבא שלו, ולא להיפך. וזה היה מוזר.
זה התחיל, למעשה, בצהריים. הפלאפון שלו, עם הרינגטון המגוחך הזה של אייל גולן שהוא פשוט לא יודע להחליף, צילצל. “אל תענו!” הוא צעק בפאניקה, “זה מהוט, הם כל היום מזבלים לי בשכל לעבור אליהם!”. הערתי לו שזה קצת מצחיק שהוא מסנן כאלה שאין להם יותר מדי זכויות להתקשר אליו גם ככה, ושהוא פשוט צריך לענות ולהגיד שאנחנו לא מעוניינים לעבור אליהם שוב. אנחנו כבר כמה שנים ביס, מרוצים מהשידור, ואפילו כבולים אליהם טוב טוב עם יס מקס (שרכשתי כבר במחיר מלא, דהיינו, גם אם נתנתק הוא נשאר אצלנו) ו-Yes HD. אבא הסמיק. “עזוב אותך,” הוא אמר (לא במילים האלה), “הנציג הזה תמיד מחזיק אותי על הקו שעות, אני לא רוצה לענות לו.” הרמתי בכתפיי בחוסר הבנה, וחזרתי לעבוד.
מאוחר יותר בערב, אבא ניצל את כח האבאיות שלו, וקפץ לדירה של אחי הגדול כדי לעזור לו להתקין תנור באמבטיה. כן כן, עם מקדחה וברגים וחשמלאות. גבר לעניין, אני לא סתם אומר. אני ניצלתי את את הבית הריק והשקט כדי לתפוס את הטלוויזיה בסלון, שאמנם קטנה יותר מזאת שבחדר שלי אבל תנאי הצפייה בה הרבה יותר נוחים (כורסה כזאת שאפשר להשכיב, מזגן משובח). התחלתי להתרווח מול פרק משובח (לא באמת. אבל בערך) של דני הוליווד, טלנובלת הטראש החדשה עם רן דנקר, כשלפתע הטלפון הרעיש. עשיתי Pause ועניתי. טעות מבחינתי.
“שלום, ארז?” קול לא ידוע בצד השני של הקו. וזה מוזר, כי מדובר בקו הביתי, זה שמשמש רק את אמא שלי. מי שרוצה לתפוס אותי עושה את זה בנייד, או בקו של האינטרנט שמנותב ישר אליי לחדר. “שלום. מי זה?” עניתי בחשש. מסתבר שזה היה הנציג של הוט. הוא התקשר שוב לאבא שלי לנייד (בשמונה בערב, כן?), ואבא שלי, הנמושה, הפנה אותו אליי. הנציג עוד ניסה לשכנע גם אותי, אבל במהרה הבין שאין בזה טעם (“כן, אני יודע שאתה מרוצה ביס, אבל תקשיב, אתה אוהב טלוויזיה, אז בוא תשמע…” “תקשיב אתה. אני מרוצה ביס, טוב לי עכשיו, אז הוא לא נבזבז את הזמן שלך ושלי.” “טוב, להתראות”) וסיים את השיחה בנימוס מעורב בבאסה תהומית על העמלה שנעלמה לו.
כשאבא שלי חזר הוא הודה במבוכה על זה שהוא הפנה אליי את השיחה. שאלתי אותו למה הוא לא יכל פשוט להגיד לו בעצמו שאנחנו לא מתכוונים להתחבר להוט. הוא אמר שהנציג הזה פשוט נחמד מדי, ולא נעים לו. ועל זה אני אומר – האבאים האלה, באמת. מתי הם יתבגרו כבר?
***
לשם האיזון, שלא תחשבו שאין לי תלונות על Yes האלה, כן? גם הם (בכלל) לא משהו. אבל כרגע הם בסיידר, ואני די מרוצה מהטלוויזיה שלי. וכן, אני רואה הישרדות. ודני הוליווד. מה תעשו לי, מה?
***
ולסיום, אנקדוטה: סקארלט ג’והנסון. אני צופה בחצי עין בסרט שלה ב-HD, ומבין. היא מהאנשים האלה, שכל רגע אתה משנה את דעתך לגביהן. היא כוסית-על? לא, רגע, היא מכוערת. לא. מה פתאום מכוערת? השפתיים האלה חושניות לאללה! אבל רגע, בעצם, השפתיים האלה ממש לא בפרופורציה, העור שלה מוזר ויש בה משהו שגורם לך לחשוב שהיא פוזלת. אז מכוערת? רגע. אולי לא? ואז נזכרים שיש לה ציצי ענקי, והכל מסתדר לבסוף. סיום האנקדוטה. לילהטוב.
בימים האחרונים מאני מתקשה להתעורר. מדובר, כנראה, בקללה ובברכה הכי גדולה של עבודה מהבית – באופן תיאורטי אפשר לקום מתי שרוצים. בהתחלה קבעתי לעצמי את עשר כשעת יקיצה מקסימלית. אחר כך החוק התגמש, ושיניתי את זה לאחת-עשרה. היום אני לא מוצא את עצמי מוציא רגל מהפוך לפני 12 בצהריים.
וזה לא שאני לא רוצה. להתחיל לעבוד מאוחר משמעו לסיים לעבוד מאוחר, וימים בהם אני מוצא את עצמי עורך או כותב ביקורות אחרי חצות כבר לא ממש נדירים. בכלל, בשעות הבוקר יש הרבה פחות הסחות דעת כשעובדים מהבית, בדמות תכניות טלוויזיה, טלפונים, שיחות מסנג’ר וכדומה. באופן ראציונלי, לעבוד בבוקר ולנוח בערב זה אחלה רעיון שבעולם. ועדיין, אני לא מצליח לגרום לזה לקרות.
היום, למשל, היחידה שהצליחה להעיר אותי הייתה פיץ’, החתולה הנאמנה. השעון המעורר נכבה באופן פלאי למדי בלי שהעיר אותי, וגם התעוררויות רגעיות לפיפי-של-לילה או כוס מים כדי להרטיב את הגרון התרחשו בשעות מוקדמות מדי, לאחריהן חזרתי לישון לעוד קצת, במטרה ברורה להיות בעשר מחוץ למיטה. המטרה, כאמור, לא הושגה. אפילו החלומות, שאני כבר לא כל כך זוכר, הכבידו עליי. כשפיץ’ אמרה “מיאו מיאו” באופן עקשני (תרגום חופשי של “לא ליטפו אותי כבר כמה שעות, יאללה, למה אתם מחכים?”), וגרמה לי לפקוח עיניים ולראות שכבר אחרי 12, קמתי בלחץ, רק כדי לגלות שתחושת הכובד הזאת, שמשתקת כל רצון או צורך לקום מהמיטה, עדיין לא מתפוגגת.
ככה אני מסתובב בימים האחרונים. כבר כזה. חי משינה לשינה. מכתבה לכתבה. בדרך אני מקדם את הפרויקטים היצירתיים שלי, בהילוך איטי, רק כדי שלא ארגיש שאני עומד יותר מדי במקום. אבל בתכל’ס, הכבדות הזאת, שמלווה בכאב ראש, שולטת ברוב שעות העירות שלי. המשמעות המיידית שלה היא בעיקר אדישות. היום דפדפתי קצת בפוסטים ישנים שלי בבלוג, וראיתי שפעם הייתי כותב לא מעט על אקטואליה, פוליטיקה וכדומה. היום? כלום לא מזיז לי. אני עדיין קורא עיתונים ומעורה במה שקורה מסביב, אבל שום דבר כבר לא מצליח לגרום לי להרהר בו ולגבש עליו דיעה נחרצת מספיק כדי להעלות אותה על הדף הווירטואלי. מה שכו, העיון בפוסטים ישנים גרם לי לחשוב שאולי כדאי דווקא כן לנסות, ולכתוב איכשהו על דברים שונים ומשונים. אז הנה.
טייק 1: סגריות
החוק נגד עישון במקומות ציבוריים כבר חי ונושם, ואפילו די משפיע. בתל-אביב כבר ממש לא נדיר להכנס לפאב ולצאת ממנו ללא עיניים צורבות, בגדים מסריחים וגרון כואב. בערים אחרות המצב עדיין רחוק מאידיאלי (בהרצליה, למשל, עדיין מעשנים חופשי. ככה זה שאין פקחים), אבל עדין טוב יותר מבעבר. החוק מתחיל להקלט אצל אנשים בראש, ואני די משוכנע שתוך מספר חודשים המצב שלנו יהיה דומה למה שקורה בניו-יורק, או אפילו בלונדון. הווה אומר – אין סיגריות במקומות בילוי, בכלל.
החוק הזה עדיין זוכה לריקושטים מצד מעשנים. פתאום הם טוענים שהחוק גורם להם לסבל בלתי יתואר כשהם יוצאים לבלות, ושזה נוגד את זכויות האדם הבסיסיות (!) שלהם. מוזר, כשהם עצמם גרמו סבל בלתי יתואר לעשרות לא מעשנים לא הייתה להם בעיה עם זה. ח”כ צבי הנדל ניסה להעביר הצעת חוק שתאפשר להקצות ל-20% ממקומות הבילוי אישור עישון, מה שלא היה עובר את מבחן המציאות, והיה הופך במהרה למלכודת של שחיטות שלטונית (איך היו בוחרים את העסקים הנ”ל? איך הם היו מסומנים? מה היה מונע מבעל עסק א’ ללא רשיון עישון לצאת לבג”צ בגין אפליה לבעל עסק ב’ לו דווקא כן נתנו רשיון), שהייתה זורקת את כל החוק הזה לפח. החדשות הטובות (בשבילי, לפחות) הן שההצעה הנ”ל לא התקבלה.
אם אחד משני קוראי הבלוג הוא במקרה מעשן, ברור לי שהדברים הנ”ל עלולים להרגיז אותו. המעשנים נוטים להיות די עיוורים וחרשים כשמדברים על הפגיעה הזאת בחופש שלהם לעשן בכל זמן ובכל מקום וזין-על-מי-שזה-לא-מוצא-חן-בעיניו. לכן אוסיף בקצרה את מה שכבר כתבתי בעבר: למרות שאני סובל כשמעשנים לידי, אני לא מאלה שיצאו ותבעו חצי עולם ואישתו, וגם לא מאלה שיגידו למעשן לכבות את הסיגריה. המקסימום שאני עושה במקומות שמעשנים בהם בניגוד לחוק זה להגיד למלצרית יפה שלום ולעזוב את המקום. מה שכן, החוק הנ”ל עובד לגמרי לטובתי כרגע, אני שמח עליו ומעריך אותו מאוד, וגם טוב לי לראות שמעמדו עדיין יציב, למרות הצעות חוק לא מחושבות של ח”כים כאלה ואחרים כנגדו. כפי שעבר אמרתי: במשך שנים למעשנים לא היה איכפת מהסבל שלי, עכשיו הגיע הזמן שלי לא יהיה איכפת מהסבל שלהם.
טייק 2: לשדרג! לשדרגגגגגג!
לפני מספר ימים התקשרו אליי מהחברה הסלולארית שלי. הם הציעו לי להחליף את המכשיר הישן שברשותי במכשיר חדש לגמרי ובהחזר מלא על מחיר המכשיר. לרגע התבלבלתי. הודעתי לנציג המכירות שאין לי שום מכשיר ישן. יש לי סמסונג דור 3, בן קצת יותר משנה, שיודע לעשות את רוב מה שהמכשירים שמשווקים היום יודעים. המוכר לא התבלבל. שנה וחצי? למכשיר סלולארי? זה ענתיקה! זה הזמן לשדרג! לדור 3 וחצי! בחינם! לשדרג!
השוק הסלולארי הזה מחליא. פעם החברה הסלולארית לא העזה ליצור קשר לגבי שדרוג מכשיר לפני שעברו שלוש שנים מרכישת המכשיר הקודם. לקרוא למכשיר בן שנה וקצת ישן זה מצחיק. לנסות לדגדג את יצר התאווה הטכנולוגית שכל כך שולט בשוק הזה, גם כשאין שום הצדקה משמעותית לעשות זאת, זה כבר מביך. הודתי לאיש המכירות הנחמד ואמרתי לו שמבחינתי המכשיר שלי יותר ממספק את צרכיי, ועדיין מרגיש חדש ורענן. הצלחתי להרגיש את מבט ה”איזה משונה הוא!” גם מהצד השני של הטלפון.
טייק 3: מרשעת
לפני מספר חודשים, בביקורי העסקי באנגליה, רכשתי את Wicked. מאז הספקתי לקרוא חצי ספר ולזנוח אותו במהירות. הוא משעמם, טרחני, איטי להחריד, עם דמויות לא כל כך מובנות ועיכובים לא ברורים. הרעיון הבסיסי שלי מעניין, אבל עצוב לראות איך למרות זה הוא לא מצליח להתרומם. בכלל, מוזר לי לראות ספר שנופל מרמת המחזמר שנוצר לפיו.
אה, ויש לי גם כרטיס ל-Avenue Q בעברית בעוד שבוע. מקווה שיהיה מגניב כמו הגירסה האנגלית שאני מאוד מאוד אוהב.
טייק 4: איפה אתם? לא שומעים אתכם!
מדי פעם אני מחליט שמשעמם לי ושאני לא מתקשר יותר מדי עם אנשים שאני לא מכיר. נשמע מוזר? כן. זה מוזר. ועדיין. זכורים לי קשרים וירטואליים מגניבים ממש בתקופות מוקדמות יותר (בעיקר בתיכון ומטה), של התכתבויות מיילים או שיחות אייסיקיו משעשעות וכיפיות, שהעבירו זמן אבוד בכיף. עכשיו אין כאלה.
לכן, אשמח לפצוח בקשרים ויראטוליים מאגניבים חדשים (לפחות עד שיגמר לי הזמן החופשי, מה שבטח יקרה תוך שבוע). אם בא לכם לשעשע אותי, ואולי להיות משועשעים גם, אתם מוזמנים לשלוח מייל או מסנג’ר לארזרונן@ג’ימייל.קום (כמו שזה נשמע, בלי רווחים). יהיה מגניב, אולי.
אני הייתי רוצה להיות זה שיתחיל ענף ספורט חדש בעיתונות הכתובה. הרעיון שלי הוא מוסף שלם שמבקר את מה שאחרים כתבו על מה שאחרים יצרו.
אבל זה כבר נעשה בעבר… עוד הזדמנות שפוספסה.
יש אחד, לא נציין את שמו, שהוא מבקר.
נכון, יש שיטענו שאני מחזיק מעצמי מבקר, יש שיגידו שכל האתר הזה נודף ביקורת ויש שיגידו שאין לי זכות לבקר, במיוחד לא מבקר.
אבל האנשים האלו יכולים ללכת להזדיין. פה זה אינטרנט. באינטרנט אתה יכול לבקר כי אתה לא לוקח את עצמך ברצינות. עכשיו, אם הייתי כותב לניו-יורק טיימס או לשבע לילות (אני נותן את שני הקצוות של ביקורת תרבות כמו שאני מכיר) אז אולי הייתי דורש מעצמי מידה מסוימת של אמינות, רהיטות, כתיבה טובה ולקונית או אפילו ידע מקיף ואקדמאי בנושא. אבל אני לא.
לענייננו, הבחור הזה- גם הוא לא. העניין הוא שבעוד מבקר חסר ניסיון טוב יודע להסתיר את זה, או לפחות לא לצאת נחרצות בהכרעות על נושאים אותם הוא לא מכיר, הבחור הזה כן.
בהתחלה זה הרגיז אותי. מקנאה. חשבתי לעצמי שהוא מעז לטמא מעמד שאני הייתי מקדש. אחר כך הגעתי להחלטה לא לתת לקנאה לסמא את עיני ולתת לבחור קרדיט. הוא הרי צעיר בתפקיד גדול וקשה וסביר להניח שאת רוב המטלות מפילים עליו ולא נותנים לו לבחור (מה שעדיין לא אומר שהוא צריך לעשות חרא של עבודה, אבל נעזוב את זה). אבל לאחרונה הוא נטפל לאמנים שאני מעריך וזה מטריד.
לא שאני אומר שאסור לו לבקר את אלו אותם אני מוקיר, אלא, שכאשר הוא עושה זאת הוא חושף את בורותו. אם עד עכשיו רק חשדתי בכך עכשיו אני יודע- הוא מבקר בשקל. בביקרת האחרונה שכתב הוא הפגין בורות שכביכול מסוות רק על ידי חיפוש מהיר באינטרנט, השגות שמראות כי אין הוא בקיא באמת בעברה של הלהקה ולא ניעץ במישהו שכן וכיסה את הכל במעטפת של כתיבה חצי שנונה ו… “תל אביבית” שאני לא הייתי מאחל אפילו לבלוג הכי ירוד באיכותו.
אני מעריך מבקרים חובבים טובים, כמו אלו של הפורום ב ynet או ב”קילשון”, אני חושב שחלקם צריכים לקבל כסף על מה שהם עושים כי נראה כי הם באמת חוקרים וחיים את הנושא. אני גם יודע להבדיל בינהם לאלו של הניו יורק טיימס או “סלון” שמחזיקים בתארים במיוזיקולוגיה ובעיתונאות ורק כתיבתם, ללא קשר לנושא הנה תענוג לאונות.
מה שחורה לי הוא שבארץ, גם עיתון שמחזיק מעצמו עיתון, יורד לתהומות של בלוג מודפס בתפוצה ארצית. מה גם, שאם כבר בכך בחר יש אנשים באינטרנט הישראלי שהרבה יותר מוכשרים מהבחור שבו עסקננו לכתוב על מוזיקה ישראלית ומוזיקה בכלל.