זה לא סוד שאני מחבב את יוני בלוך. הבוטלג הזה, שמצאתי בישראבוט (שלמרבה הצער איבד לא מעט מהארכיון שלו עקב קריסת שרת ההורדות הקודם שלו), עשה אותי שמח במיוחד השבוע. איכות ההקלטה אמנם לא מדהימה (למרות שמדובר בהקלטה מהרדיו, ככה שהמקור טוב למדי), אבל ההופעה כיפית לגמרי. הכיף הגדול? הקלטה ל”ואם תסלחי לי אז מה”, אחד מהשירים הכי טובים של יוני, שלא נכנס (עדיין) לאף אלבום. גם הגירסה שלו ל”כל כך הרבה שירים”, שיר האודישנים שכתב ביחד עם ברק פלדמן לעונה השלישית של כוכב נולד, קטנה ואינטימית ועושה שמח.

מחפשים קצת מוזיקה טובה להעביר איתה קצת זמן? הנה מצאתם.

*** אלינור התחברה למסנג’ר ***

*** דייב התחבר למסנג’ר ***

דייב: היי?

אלינור: הו, שלום!

דייב: לא התחברת אתמול, כמו שאמרת שתעשי. חבל. התגעגעתי.

אלינור: כן. מצטערת. אל תשאל, חברים של אמא שלי היו צריכים שאני אעזור להם עם איזו תחפושת לבן הקטן שלהם, כי הם בדיוק שמעו שאני לומדת עיצוב תלבושות, ובסוף לא יצאתי מזה עד אמצע הלילה. כשהתחברתי בסוף כבר לא היית מחובר.

דייב: טוב, נו. לא נורא. מה שלומך?

אלינור: הראש קצת כואב, מכל המשקל של השבוע הזה. אבל היי! יום חמישי. סוף שבוע ממש מעבר לפינה!

דייב: כן. זה בהחלט כיף. בתכל’ס אני די מתרגש לקראת כל… היום שישי הזה.

אלינור: הו, ברור! עדיין, פגישה ראשונה והכל, ועוד איתי, לא סתם מישהי.

דייב: יאללה יאללה, מה את משחקת אותה? את זאת שהצעת להפגש בכלל :)

אלינור: אתה הסכמת :)

דייב: בכלל לא פגשנו איפה נפגש בסוף. ואיך נזהה אחד את השניה.

אלינור: כן. האמת שחשבתי על זה קצת היום, והחלטתי… אתה יודע, בכל מקרה נראה אחדתשני מחר, אז לא איכפת לי ש… אתה יודע, נראה אחדתשני גם עכשיו.

דייב: וואללה.

אלינור: כן. יאללה. תלחץ?

דייב: את קודם.

אלינור: זה אפילו לא מצחיק. אני לוחצת.

*** אלינור הפעילה מצלמת רשת ***

*** דייב הפעיל מצלמת רשת ***

דייב: …

אלינור: :) כיף לראות אותך מחייך לא רק בסמיילי.

דייב: כיף לראות שהחיוך הדדי.

אלינור: כן. בהחלט. אז כמה שעות נשאר לנו עד למחר?

*** כבוד השר התחבר למסנג’ר ***

כבוד השר: (בס"ד) דייב ואלינור, יהודים יקרים שלי, שלום רב.

אלינור: אה, מי זה?

כבוד השר: (בס"ד) זה אני! שר התקשורת שלכם! לא יכולתי להתעלם מכך שאתם מנהלים שיחה, שנראה שהולכת להוביל למפגש אינטימי, שיוכל להוביל, רחמנא ליצלן, לקיום משגל לפני הנישואין!

דייב: ומה זה עניינך בדיוק?

אלינור: משגל? לא בשביל זה הצעתי שנפגש…

כבוד השר: (בס"ד) בת ישראל! יופיך טמון בצניעותך! אני גם רואה כאן, עם מצלמת הוידאו, את האופן הפרובוקטיבי והזנותי בו את מתלבשת!

אלינור: זנותי?

דייב: על מה אתה מדבר? היא לבושה סבבה.

כבוד השר: (בס"ד) גופייה חושפת כתפיים? לאן הדרדרנו, שלשיקוצים כאלה אנשים קוראים היום "סבבה". אין לי ברירה אלא לחסום את התוכן הבעייתי.

*** מצלמת הרשת של אלינור נחסמה ע"י ספק האינטרנט, בחסות ממשלת ישראל ***

דייב: מה אתה רוצה מאיתנו?

כבוד השר: (בס"ד) אני רק רוצה להגן על הילדים.

דייב: ואיך מה שאתה עושה קשור לזה?

כבוד השר: (בס"ד) אתה שואל שאלות קשות מדי.

*** המשתמש דייב נחסם ע"י ספק האינטרנט, בחסות ממשלת ישראל ***

אלינור: מה? לאן דייב הלך?

כבוד השר: (בס"ד) עזבי אותך מיידלע. הוא רק רצה לדרדר אותך. אם היית ממשיכה בדרך הזאת, היית הולכת לגיהנום.

אלינור: גיהנום?

כבוד השר: (בס"ד) בהחלט. לא רק שהתכוונת להפגש עם גבר זר שפגשת בתיבת השרצים המכונה "האינטרה-נט", גם התכוונת לעשות זאת לאחר כניסת השבת! זוהי הדרך המהירה לגיהנום ילדתי. יש לי רעיון יותר טוב בשבילך. השכימי קום מחר, צאי לקנות בגדים צנועים, ובואי להתארח אצלנו במהלך סוף השבוע. ניתן לך לקרוא קצת דברי תורה, קצת פרשנות חכמים, תאמיני לי שרק תרוויחי מזה!

אלינור: אההה, כבר להפגש, ועוד להעביר סוף שבוע שלם ביחד? אבל רק נפגשנו.

כבוד השר: (בס"ד) אל תדאגי. אני שר מכובד בממשלה, שר התקשורת! אני אדם מכובד, אמין. אפשר לסמוך עליי. זה לא כאילו אני מעביר חוקים דרקוניים שיעשו טוב רק לתפיסת העולם שלי ושל מפלגתי, מבלי להקשיב לרחשי העם, להתייעץ עם מומחים או סתם להזכר שאנחנו במדינה דמוקרטית.

אלינור: …

כבוד השר: (בס"ד) נו, את באה? תחליטי מהר, תכנת הניטור שלי מאותתת לי שיש איזה מישהו שמוריד קבצי מוזיקה שהם לא עדי רן, אני חייב לקפוץ ולעצור את זה.

אלינור: לא, תקשיב, זה… אני לא יודעת. זה לא בסדר.

כבוד השר: (בס"ד) אל תעשי טובות. כמוך יש עוד אלף.

*** המשתמשת אלינור נחסמה מהאינטרנט ע"י ספק האינטרנט, בחסות ממשלת ישראל ***

כבוד השר: (בס"ד) יופי, נשארתי פה לבד. סוף סוף אפשר להכנס כבר לאתרי פורנו בלי שאף אחד ישים לב.

(נראה לי שהמון מילים נכתבו היום ברשת על חוק סינון האתרים, שעבר היום, בלי הפתעות מסויימות, בקריאה ראשונה. יובל דרור פרסם את רשימת 46 נבחרי הציבור שהצביעו בעד החוק, עם קישורים לכתובות הדואל שלהם. נראה לי חשוב להפיץ את זה, אם יש איזה סיכוי שאחד משני הקוראים כאן לא קורא במקביל גם את הבלוג של יובל דרור. גם ההפגנה המתארגנת ביום שישי הבא, למרות שכנראה לא תזיז שום דבר לאף אחד, חשובה)

(הייתי שמח להבטיח שבפעם הבאה שדייב ואלינור יפגשו העניינים יהיו פשוטים יותר, אבל נראה שהזוג הזה נועד לכשלון בכל אשר יפנו)

1. בצד אחד של הכיכר: קבוצת החבקנים, מחזיקים שלטי "חיבוק בחינם!" ומתנפלים על העוברים ושבים. מצד שני של הכיכר: אוהל המחאה של תושבי שדרות. משתי האטרקציות הנ"ל השתדלו התל-אביבים להמנע כמו מאש.

1.5. הוכחה שהחבקנים אכן תל-אביבים: גם הם התרחקו כמו מאש מהשדרותים. גם להם יש גבול למה הם מוכנים לחבק.

2. מפגש ענקי של השכבה הבוגרת של הצופים. הם יושבים במעגלים ברחבי הכיכר, מעבירים לעצמם פעולות, נראים מרוצים מהחברה. האנדרטה השחורה והגדולה לזכר השואה מאוכלסת על-ידי צופיפניקים שחיפשו מקום שקט לשבת ולעשן בו. הם יושבים בתוך המונומנט, צוחקים, נהנים, מעשנים. ערכיות זה לחלשים.

3. קופי בין. שולחן צמוד לקיר, לשקע חשמל. שני חברים יושבים. כל אחד עם לפטופ מול העיניים. הם גולשים, מחייכים, נהנים. ולא מתקשרים. מקודם ישב איתם חבר שלישי. גם הוא עם לפטופ. הוא התגאה שיש לו קליפ ביוטיוב עם "כמעט מליון כניסות". החברים שלו הרימו את המבטים מהמסך, הסתכלו עליו, הנהנו, ושיננו מתחת לשפם: "בחייאת, תפסיק להפריע לנו להנות".

4. שיפוצים. סירחון של ביוב. נוף אורבני. לילה טוב.

יעל פרסמה מוקדם יותר היום את הפוסט הנהדר הזה, לגבי החבר’ה עם שלטי ה”חיבוק חינם” שהשתלטו בשבועות האחרונים על כל חלקה טובה בתל-אביב, והחזירה את המחשבות שלי שלושה שבועות אחורה.

הייתה לי באותו יום פגישה שכזאת בקופי בין באבן גבירול (זה היה אחרי שנגמרה השביתה, אתם יכולים להרגע). תפסתי טרמפ עם בחור מהעבודה, ויצא שהגעתי לאזור הרבה יותר מוקדם ממה שהייתי צריך. מכיוון שהיה יום נעים, החלטתי ללכת להתיישב בנחת על אחד הספספלים בכיכר רבין, ולנצל את עשרים הדקות הפנויות שנפלו עליי כדי לקרוא קצת (אולי בגלל זה חושבים בקופ”ח שלי שאני בן 54? לכו תדעו).

בדרך לכיכר, ראיתי את החבורה. היו שם איזה עשרה חבר’ה, שנראו בגילאי 20 פלוס. שלטים ענקיים של “חיבוק בחינם!” הונפו לכל עבר, ועוד לפני שהתקרבתי מספיק גיליתי שהם לא מסתפקים רק בשלט, אלא גם מתקרבים לעוברי האורח באופן די מפחיד ובזרועות פתוחות. החיבוק בחינם, מבחינתם, הוא סוג של חובה. מי שרצה לוותר עליו נאלץ להתרחק מהם בכח, או להגיד בקול רם “עזבו אותי”, אחרת גורלו היה רע ומר. ומחובק. מיותר לציין שהגברתי את המוזיקה באייפוד, השפלתי מבט, והגברתי את קצב הליכתי כדי לעבור את המפגע כמה שיותר מהר.

זה לא שיש לי משהו נגד יוזמות כאלה. אני לא מחבב אותן באופן אישי, אבל אם אנשים חושבים שהם יכולים לעשות קצת טוב לאחרים (וכנראה הרבה טוב לעצמם) על-ידי החיבוקים האלה – שיבושם להם. מה שכן הפריע לי הייתה ההתערבות האלימה שלהם למרחב הפרטי של העוברים ושבים. לפני מספר חודשים, בכיכר לסטר בלונדון, ראיתי קבוצה בריטית שכזאת. היו להם שלטים, הם נראו נחמדים מאוד, והם לא הטרידו אף אחד. הם עמדו בצד, ומי שרצה חיבוק (וידע לקרוא) – ניגש לקבל אחד. התל-אביבים, לעומת זאת, התקרבו, חיבקו כמעט בכח, והפכו את כל המפגש הזה, שאמור לטענתם להמיס ציניות ולהעניק קצת חום אנושי, לחוויה מביכה. כשישבנו מאוחר יותר בבית הקפה, סיפרה אחת מהמשתתפות בפגישה שהיא עוד איכשהו מכירה את אחד מהחבר’ה האלה, מה שגרם להם להתגודד בשמחה, לצעוק “Group Hug!” ולחבק אותה באופן המוני. במהלך הפגישה היא עדיין רעדה מהטראומה.

כשעברנו (במהירות) בפני האנשים האלה כשיצאנו מבית הקפה, הבנו מה הבעיה הכי גדולה איתם. מעבר לאלימות, הם גם פספסו משהו אלמטרי בהצעת שירות כמו חיבוקים. הגייינה. רוצים לחבק? בכיף. רק תדאגו להתרחץ, להתגלי ולהסתרק קודם, ובאופן כללי לא להראות כמו חבר’ה שלא ראו מים וסבון כבר מספר שנים. זה יעשה לכם, כמו למחובקים שלכם, רק טוב.

קופת החולים בה אני חבר לא יודעת איך קוראים לי. באמת! על הכרטיס המגנטי שלי כתוב באותיות בולטות “רונן ארזי”. בנוסף, רופא האא”ג הנחמד שבקרתי לפני שבוע הראה לי על המחשב שלו שהמערכת טוענת שאני בן 54.5. שזה, מסתבר, די טוב, כי זה אומר שעוד פחות מ-10 שנים החשבון שלי ישודרג חינם ל”קשיש”, מה שנותן יותר הנחות בתרופות. ועדיין. לא קוראים לי ארזי (או רונן, לשם העניין), ואני (עדיין לא) בן 54.

כל זה לא מונע מהקופה לכתוב באישור המחלה שהרופא הנפיק לי “הנני לאשר בזאת כי חבר חלה ב…”. גם כן חבר. שלום שלום ברחוב.

את האמת? ראיתי חצי פרק של "גם להם מגיע", והעברתי ערוץ. אולי זו הייתה עייפות, אולי התשישות, אולי כבר שבעתי מסאטירה. אולי כי זה לא כל כך הצליח לגעת בי ולהצחיק אותי. מה שזה לא היה, חצי פרק עבר, ונטשתי. החצי השני של הפרק, כמו גם הפרק השני, עדיין מחכים לי על המקס, מבלי שיש לי מושג אם אי פעם אצפה בהם או לא.

ולמרות זאת, ההתקפה הביקורתית והציבורית נגד התכנית, שזעקה וצעקה כי היא משתמשת בדמויות חולות, נכות ופרובוקטיביות כדי להציג את הסאטירה (למשל, פרשן מדיני חולה טורט, כתב תרבות עם פיגור שכלי ופרשן צבאי נכה צה"ל שקופץ על רימונים בשהיל ההנאה הפרטית שלו). אחד מארגוני חולי הטורט, למשל, יצא בהודעות גינוי של ממש, שדרשו מערוץ 10 להוריד את התכנית מהמסך, ואפילו איימו בתביעה משפטית. אריאנה מלמד הייתה האחרונה שיצאה כנגד הסדרה בביקורת שלה היום ב-Ynet. עוזי וייל, יוצא הסדרה, החליט להגיב בתגובה משלו לביקורות. הקריאה מאלפת ומומלצת.

האמת? התגובה של וייל אמנם מאוד מעניינת (וכתובה נהדר), אך את העובדה שההמונים לא הצליחו "להבין את הבדיחה" הוא יכול להטיל רק על עצמו. זה כמובן לא משנה את דעתי – ההתנפלות על וייל הייתה לא במקום. סאטירה היא סאטירה והומור היא הומור (הלינק הוא לדעה שלי מדיון שנערך בפורום הטלוויזיה החביב עליי לפני שבוע), ומכיוון שהתכנית משודרת בשעה יחסית מאוחרת ברור שהיא נועדה לצופים בוגרים. טלוויזיה, כמו כל ז’אנר יצירתי (שלא להגיד אומנותי) אחר יכולה לפגוע לפעמים, זה חלק מהקסם שלה. הנפגעים מוזמנים לנצל את הזכות הגדולה ביותר שיש להם – לכבות את הטלוויזיה ולהעביר ערוץ, להמליץ לחבריהם ומכרם לא לראות וכו’ – אבל לא לנסות לשחק אותה צנזורים ולקרוא להורדת התכנית, עם איומים בהליכים משפטיים, נראה לי כמו ללכת רחוק מדי ואחורה מדי.

(העייפות השתלטה לי על הגוף בחצי השעה האחרונה, ככה שיש סיכוי מאוד מסויים שלא הייתי מי יודע מה ברור. אני מתנצל, ומבטיח ללכת לישון. גינס מבקבוק זה מעפאן)

כבר מהשיר הראשון היה אפשר להתרווח בכורסה המטאפורית, ולהרגיש שוב בבית. אחרי חצי שנה של הפסקה, שבתוכה הייתה גם סכנה ממשית לעתיד הלהקה, דפנה והעוגיות חזרו במופע הזוי ומגניב במיוחד בלבונטין 7, ועשו מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: מוזיקה שמחה, מעניינת, מפתיעה עם המון הפוגות מאגניבות בין לבין.

אחרי הביפ, תגלו ביקורת הופעה ומוזיקה שכזאת. אתם מוזמנים להמשיך.

ביפ

יצא לי לקרוא רק את כותרות המשנה בראיון הארוך עם מאיר יצחק הלוי, ראש עירית אילת, במוסף הארץ של היום, ויש לי קצת טעם של קיא בתוך הפה.

"בשבילי, בן אדם שיוצא עם הכלבים שלו, הם מחרבנים על הדשא והוא לא מרים – זו אלימות." יפה. בן אדם עם עקרונות. מצד שני, כשהוא אומר "יש לנו לא מעט בני מיעוטים בעיר אילת, שבהחלט תורמים לסטטיסטיקה של האלימות. אני אשמח מאוד שהם לא יהיו פה. אילת צריכה לבצע שינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת" ולא רואה את עצמו כתוצאה מכך כבן-אדם אלים, מתחיל להיות קצת לא נעים.

איכסה.

בעמוד האמצעי של ידיעות היום מפורסם סיפור עסיסי על מלי שחם, שארגנה לעצמה, כדי שתוכל לקבל מספיק כסף לטיפול במחלת הסרטן, ערב התרמה עתיר אומנים. גברת שחם הצליחה לגייס 12 אלף שקלים, רק מה, אז התברר שהיא לא חולה. לא בסרטן, לא בנעליים ואפילו לא בדלקת באוזן.

הסיפור, על פניו, נראה משעשע למדי (אפילו הדביקו לו כותרת מתחכמת: אחת מפשע. מחיאות כפיים פושרות לעורך שעלה על זה), אך כשחוקרים אותו לעומק מתגלים פרטים מפתיעים. בבוקסה הצדדית מרואיין האמן חופני כהן, שהשתתף בערב וזועזע מהידיעה שהגברת לא באמת חולה. לדבריו: "בירכתי אותה וליטפתי אותה וריחמתי עליה – עכשיו שתלך לעזאזל." מילים כדורבנות, חופני.

אחרי שנרגענו מהזעזוע שנגרם עקב זה שכתבו על חופני כהן בעיתון, הוא ממשיך ומספר שהוא קיבל את הבקשה להופיע מהשדכנית הלנה עמרם. הגברת עמרם מזועזעת גם היא, ומספרת: "זה משהו מזעזע… זה התחיל כשפנתה אלי בחורה שלמדה אצלי בקורס שדכניות ואמרה לי שבחורה אחת בשם מלי חולה והולכת למות… איזו נבזות."

רגע רגע, מה? קורס שדכנות? כאילו, ברצינות? קורס שדכנות? לא, נו, די. הלנה, את רצינית? כי אני בדיוק שוקל מה לעשות עם הלימודים האקדמאיים שלי, ולמרות שכבר הייתי סגור על משהו אחר, זה ממש מפתה. קורס שדכנות. זה לימודי תואר? זה דו חוגי? אפשר, נניח, לקחת שדכנות ובלשנות? כי אם כן זה מתחרז, ואני רוצה.

מהי בכלל תכנית הלימודים בקורס שדכנות? (מבוא לתאורים באתרי הכרויות: פענוח והוצאת האמת) מהם הקורסים לבחירה? (הארי פוטר וג’יני וויסלי: אהבה אמיתית או שדכנות משודלת מצד הג’ינג’ים?) מהי הספרות המקצועית? (ספר השיאים של גינס. כי הוא מקצועי כזה)

המון שאלות, כל כך מעט תשובות.

אחי הגדול הפנה אותי דרך ה-Reader ל-FreakAngels, ווב-קומיקס מושקע לחלוטין (כל שבוע מתפרסם פרק חדש של 6 עמודים צבעוניים) מאת וורן אליס, אחד מהכותבים הכי מוכשרים ומשוגעים (במובן הטוב של המילה) בביזנס. מצייר את כל העסק פול דופילד. הפרק הראשון אמנם לא חושף יותר מדי, אבל נראה מגניב ומרגיש אווירתי מאוד.

לכו לקרוא את זה. זה חינם!