לפני מספר שבועות גל גילתה לי משהו שלא ידעתי בנוגע למשקה התמים למראה שכולנו מכירים: חלב. זה היה בשיחה טלפונית. היא בדיוק סיפרה לי שהיא מחפשת מתקן פלסטיק לשקיות חלב, כי זו הדרך הכי זולה והכי בריאה לצרוך אותו. כשתהיתי לגבי עניין הבריאות, היא סיפרה שבדרך כלל חלב שנמכר בשקית הוא הכי טרי שאפשר, ושרוב החבר’ה שנמכרים בקרטון עברו מספר תהליכי פיסטור אחרי שהתוקף המקורי שלהם פג. היא הפנתה אותי להסתכל על התחתיות של קרטוני החלב, עליהן מוטמעות ספרות, מ-1 עד 4. הסיפרה אומרת, למעשה, כמה פעמים החלב פוסטר. 1 מסמל חלב טרי, בעוד ש-4 אומר שהוא הספיק לחזור למפעל ומשם בחזרה לחנויות כבר ארבע פעמים. כמובן שלא יכולתי להתאפק, ורצתי למקרר לבחון בהסטריה את קרטוני החלב שהיו ברשותי. גל, כמו שבדרך כלל קורה כשמדובר בחלב, צדקה.

משעשע. החלב שאני שותה בדרך כלל מעורבב בקפה, ככה שאני לא מרגיש הבדלי טעם, או בריאות, בין הסוגים השונים, אבל ההסבר היה משכנע, ומאז השיחה הגורלית אני מוצא את עצמי, בדומה לבחורה מ-Clerks, מוציא את כל קרטוני החלב מהמקרר של הסופר כדי למצוא את זה עם המספר הנמוך ביותר. אובססיה בריאה שכזאת. חבל רק שאת החלב שנמצא בבית בדרך כלל אבא קונה, והוא ככל הנראה לא שמע על התאוריה, ולכן נדיר למצוא כאן חלב עם ספרות נמוכות. שזה בסדר, כי כאמור, אף אחד לא באמת מבחין בהבדל.

בכל מקרה, בקפה של הצהריים בדקתי מה המצב של קרטון החלב הנוכחי, ונדהמתי לגלות, בסמוך לספרה (4, למקרה שתהיתם) הבהרה חד משמעית: הסיפרה נועדה לבקרת הדפסת האריזה. שום פיסטור ושום נעליים. או אולי, זה מה שתנובה מנסה לגרום לנו לחשוב?

מישהו כאן אולי יודע האם מדובר באגדה צרכנית אורבנית, או שמא יש אמת בעניין? בתור גרפיקאי (גם כן גרפיקאי, שלום שלום ברחוב) אני יודע שאין אמת בעניין "בקרת ההדפסה" המדוברת – בשביל זה יש את הקווים הצבעוניים בחלק התחתון, שמיועדים כדי לתת לדפסים אפשרות לכייל את מכונות הדפוס כמו שצריך. מצד שני, הסיפור על הפיסטור נשמע לי קצת פרנואידי מדי כדי להיות נכון. מצד שלישי – הוא גם נשמע הגיוני. הצילו!

צירופי מקרים זה דבר משונה, והעובדה שתוך פחות מחודשיים שני יוצרי הקומיקס העצמאיים החשובים והאהובים ביותר (עליי, אבל לא רק) הוציאו גליונות ראשונים של פרוייקטים חדשים שלהם זה כבר לא פחות מפלא. למי שקצת בקיא בביצה הקומיקסאית, אני מדבר על גף סמית, שיצר בעבר את סדרת המופת Bone והוציא לאחרונה את הגליון הראשון של RASL; ועל טרי מור, שיצר את Strangers in Paradise המקסימה, והציא ממש עכשיו את Echo, שלפי התרשמות ראשונה נראית מקסימה לא פחות.

עכשיו מגיע הפירוט, שאולי יצליח לעניין גם את מי שקומיקס לא עומד בראש רשימת התחביבים שלו. לכו תדעו, אולי משהו מהמילים הבאות ידגדג לכם קצת, ויגרום לכם לצאת לחפש את הפרוייקטים (החדשים או הישנים) של היוצרים הנהדרים האלה. ביננו – אם תעשו את זה, תרוויחו. אז שווה להשאר. אולי. לכו תדעו. נתראה אחרי הביפ?

ביפ

לא. זה לא פוסט על "הישרדות". פוסט כזה וודאי יגיע ביום מן הימים, כי יש לא מעט מילים לשפוך על ההפקה הישראלית שהפכה פורמאט כל כך מוצלח לגיבוב של זמן שידור מבוזבז ושעמום טוטאלי, אבל לא הפעם. זה פוסט על רונה קינן, ועל ההופעה הטיפה מוזרה שלה אתמול בישיבה החילונית בתל-אביב.

הישיבה החילונית, מעין בית לימוד דת ומסורת לקהל חילוני, נמצאת ברחוב יסוד המעלה 61 בתל-אביב. איפה זה? מסתבר שממש צמוד לתחנה המרכזית, מה שהיה יכול להיות נחמד אם היה מצויין בברושור שמפרסם את סידרת ההופעות שלהם, שמשלבות רוק עכשווי עם קטעי לימוד ודיונים על מהות היצירה. אחרי שעה ומשהו של התרוצצויות בחלקים אפלים של תל-אביב, שהוכיחו שה-GPS של סלקום לא ממש פועל, הצלחנו למצוא את המקום שתי דקות לפני שההופעה התחילה, רק כדי לגלות בחור שבישר לנו שאין כבר מקומות. התבאסנו. ואז הצלחנו למצוא את דרכנו פנימה למרות הכל.

בפנים אכן היה צפוף. רונה כבר התחילה לנגן. חלל ההופעה היה מסדרון ארוך ורחב, שפשוט היה מלא עד אפס מקום בחבר’ה צעירים שהצטופפו בישיבה על הריצפה. לי ואני הצלחנו לפלס את דרכנו לאיזה איזור עם סמ"ר פנוי לעמוד בו, והתמקמנו בנוחות (יחסית) לקראת סוף השיר השני בהופעה, אחריו עלה נציג מטעם הישיבה החילונית והתחיל לשוחח עם רונה על יצירה ומה לא. הקשר בין הדיונים הנ"ל לדת היה מקרי בהחלט, מה שמצד אחד היה די משמח, עקב היותי חילוני מוחלט, אל מצד שני קצת פספס, לטעמתי, את המיקום המוזר בו התרחשה ההופעה. מי שעוד פיספס היה המנחה עצמו, שלא נעים להגיד, לא הפליא במיוחד בבחירת השאלות שלו, וגם לא הוכיח את עצמו כמראיין מוכשר במיוחד. וזה חבל, כי רונה קינן היא, ככל הנראה, בחורה די מדהימה, ולא רק ביופי או בכשרון שלה. המילים שלה הצליחו לרתק, הסיפורים שלה לעניין והראיה שלה לגבי יצירה גם עניינית וגם מרתקת. מראין מוצלח יותר היה יכול להוציא ממנה הרבה יותר.  חבל.

בקטעים המוזקיליים של ההופעה, רונה נשארה לבד עם גיטרה אקוסטית. לי טען אחרי שההופעה נגמרה שהשירים נשמעו לו קצת חוזרים על עצמם, מה שמתבקש בסוג כזה של הופעה, אבל לי זה לא הפריע. רונה קינן מהפנטת אותי, בין אם זה עם להקת רוק מלאה, עם ערן ווייץ במופע אקוסטי זוגי או לבדה עם גיטרה. הקול שלה מקסים ומלא רגש, המילים שלה עדינות ונכונות, ההגשה שלה ייחודית. כשהיא מתחילה לשיר, לא משנה מה, אני לא יכול שלא להסחף ולצלול למוזיקה הנפלאה שלה.

ואני לא לבד. הקהל בהופעה, כך נראה, הורכב רובו מחובבי רונה נוספים, רובן, לא במפתיע, בנות. בחלקים האחרונים של ההופעה, כשרונה שאלה את הקהל מה לנגן, המסדרון התמלא בעשרות בקשות לשירים מכל התקופות ובכל השפות (טוב נו, לא *כל* השפות, אבל אנגלית ועברית, שזה לפחות שתיים מהן). כשרונה שרה שהיא לא תפסיק לרצות ב"עיניים זרות", בחורה אחת, שכנראה צללה גם היא בשיר על שלל הקונוטציות שלו, התחילה לבכות. החברות שסביבה ניחמו אותה, הגישו לה טישו, חיבקו אותה. אף אחת מהן, כולל הבוכיה, לא הפסיקו לשיר עם רונה בכל מהלך הסיטואציה ההזויה.

לקראת הסוף, רונה סיפרה שלאחרונה יצא לה לבקר בצרפת, ולהתראיין לאחד העיתונים שם, ששאל אותה על הנוער בתל-אביב. היא אמרה שהיא מאוד מתרגשת לראות שכל כך הרבה אנשים עדיין מגיעים להופעות כאלה, שכוללות גם חלקים עיוניים בנוסף למוזיקה, ומוכיחים שלמרות שנדמה שהאדישות השתלטה על העולם, יש אנשים שעדיין איכפת להם מספיק כדי להגיע. "מנחם אותי לראות שלא *הכל* סובב את הישרדות", היא אמרה בחיוך בהתיחסות לסידרת הריאליטי ששודרה באותה עת בערוץ 10, מה שלא הפריעה לה להתחיל לנגן מיד את "עיניים זרות" עם המשפט האלמותי, "זה עניין של הישרדות." 

דייב התרגש. זה לא קרה לו הרבה, הוא היה רגיל לחיות חיים ציניים וחסרי רגשות. אבל לא עוד. הפגישה עם אלינור התקרבה, וכל כמה דקות הוא היה מסיט את מבטו לשעון, לספור את הדקות, ולחייך לעצמו בסיפוק. הוא עדיין לא האמין שהוא הזמין אותה לצאת. זה לא היה אופייני לו. היא הייתה לקוחה קבועה בקפה בה הוא מילצר, והוא שם עליה עין מהפעם הראשונה בה הוא ראה אותה נכנסת לסניף ומזמינה הפוך גדול דל קפאין. הוא שמח לגלות במהלך השבועות הבאים שהיא מהקבועות בסניף. הוא שמח עוד יותר לראות שכל פעם שהיא הגיעה, זה היה או לבד או עם חברות. אף פעם לא עם מישהו.

אחרי מספר שבועות, בצעד לא אופייני בעליל, הוא שירבט את מספר הטלפון שלו על הקבלה. לידו הוא רשם בכתב מרושל: "אני באמת לא נוהג לעשות את זה, להתחיל עם כל דבר שזז. באמת. אבל את נראית לי חמודה במיוחד. תתקשרי אם בא לך." הוא הביא לה את הקבלה ביחד עם ההפוך הגדול והדל בפנים אדומות. בהתחלה היא לא שמה לב, אבל אחרי שהיא סיימה את הקפה היא חזרה לבר, חייכה אליו, אמרה לו שאין מה להתבייש ושהיא בהחלט תתקשר. והיא התקשרה, אחרי פחות משעתיים. הם קבעו ארוחת ערב במסעדה די מכובדת (אבל לא יקרה מדי), ודייב הרגיש, לראשונה מאז שהוא עבר לתל-אביב, שהעניינים מתחילים סוף סוף להסתדר לו.

לפני שהוא יצא מהבית לכיוון המסעדה (היתרון של לגור במרכז תל-אביב הוא שהכל במרחק הליכה) הוא הוציא מהמגירה את ה-300 שקל שהוא שם במצד במיוחד למטרה הזאת (החסרון של לגור במרכז תל-אביב הוא ששכר הדירה נורא יקר, וצריך לחסוך לכל דבר קטן). הוא רצה שזה יהיה ערב מושלם, שהאוכל יהיה טוב, שהיא תצחק מהבדיחות שלו, שהיא תסמיק בסיום הארוחה, שהיא תראה סימני חיבה. הוא רצה לשלם על הארוחה כמו ג’נטלמן, למרות שהיה לו ברור שהיא תתעקש לשים את חלקה. כמובן שזה לא היה משנה לו, הוא התכוון להתעקש לשלם, ויהי מה.

את עשרים דקות ההליכה שעמדו לפניו הוא התכוון להעביר בנעימים עם האייפוד שלו. כשהוא יצא מהבית הוא בחר את The Luckiest של בן פולדס, כי ככה בדיוק הוא הרגיש, כאילו הוא לפני משהו שיוכל להיות, אם הכל ילך כשורה, הכי גדול והכי אמיתי שאפשר. שוב, הוא לא היה בחור רגשני, ממש לא, ובדרך כלל הוא רק צחק וגיחך על כל האהבה הזאת שאנשים אחרים טוענים שיש בכל מקום, אבל משהו באלינור הזה, כנראה החיוך המהפנט שלה, או העיניים, פשוט גרם לו להרגיש שהכל יהיה בסדר.

באמצע השיר, כשפולדס תהה אם הוא היה מזהה את זוגתו במקרה והוא היה נולד חמישים שנה לפניה, והיא הייתה עוברת כילדה עם האופניים שלה במורד הרחוב, הוא חצה את הכביש שמול הסנטר. שוטר משופם עצר אותו כשהוא הגיע לצד השני. "תוריד ת’אוזניות!" הוא אמר לו במבטא מזרחי כבד, ודייב לא הבין למה. השוטר ביקש לראות תעודת זהות, הוציא פנקס דו"חות ורשם לו בחיוך רעבתני 100 שקל. "למה?" דייב שאל בהפתעה. "חציית כביש עם אוזניות. זה אסור!" דייב לא האמין. הוא הולך עם האייפוד הזה במדרכות ובכבישים כבר שנים. "למה?" הוא שאל את השוטר, שצד כבר בעיניו את הקרבן הבא. "זאת מכת מדינה, הנגני אמפישלוש האלה! משטרת ישראל שמה לה כמטרה לעצור את זה!". 

דייב קיפל את הדו"ח בזהירות, והכניס אותו לכיס. הוא הרגיש את המשקל שלו, ועשה חישוב מהיר. המצב הכלכלי שלו לא מזהיר. בעל הדירה הזקן לא יסכים בחיים לוותר לו על 100 שקל מהשכ"ד. החלומות שלו על להיות ג’נטלמן מושלם התרסקו. התכנית הקפדנית איך לכבוש את לבה של אלינור נרמסו. כבר לא היה לו חשק למוזיקה. הוא הוריד את האוזניות, וחצה כביש נוסף. נהג BMW עצר בחריקת בלמים כמה סנטימטרים ממנו. כמעט ופגע בו. חלונות המכונית היו סגורים, מה שלא הפריע למוזיקה המזרחית ממערכת הסטראו שבו להפציץ בעצמתה את הרחוב. דייב הסדיר את נשימתו, שנעתקה לרגע כשהרכב כמעט נכנס בו, והסתכל בתקווה על השוטר, שרץ במהירות לכיוון הנהג חסר תשומת הלב.

השוטר דפק לו על החלון, והנהג הוריד אותו. "אה?" הוא שאל בחוסר סבלנות. דייב חיכה לראות מה השוטר יעשה, והתאכזב כשראה שזה מחייך. "אחלה דיסק!" הוא אמר לנהג, שחייך והנהנן. "זהו," השוטר המשיך: "רק רציתי שתדע. נסיעה נעימה."

אלינור קיבלה בהבנה את הבקשה של דייב לחלוק את החשבון. ככה לפחות היא אמרה. "זה בסדר" היא אמרה באנחה שהסגירה את מה שהיא באמת חשבה והניחה את כרטיס האשראי שלה עם השולחן, "אני יודעת שכבר לא עובדים לפי הסטנדרטים של פעם, לפי כללי הרומנטיקה היבשים והכל כך נכונים האלה." "כן," דייב הסכים איתה, והרגיש את הלב שלו נופל כשזיהה את המבט המאוכזב שלה בעיניים, שכאילו אמר לו ‘אין סיכוי שאני יוצאת איתך שוב’, "הרומנטיקה מתה. ביחד עם המוזיקה."

היום בחמש בצהריים, מחוץ לסניף האוזן השלישית שמול הסנטר, הפגנה כנגד ההחלטה הטפשית של המשטרה לאכוף את החוק המטופש של חציית כבישים עם אוזניות. אני מקווה להיות שם, למרות שככל הנראה לא באמת אספיק להגיע.

לקח לי קצת זמן ללקט את המחשבות ולהחליט מה דעתי על הפרשה הזאת. תקציר, למי שאין לו ראש ללינקים: בבלוגיה של תפוז היה בלוג די פופולארי בשם "עומדים בשער", שעסק בעולם עיתונות הספורט הישראלית, וירה חיצי ביקורת מושחזים במיוחד, בעיקר לעבר האתר One. הבלוג נוהל על-ידי "ייגר מאסיטר", שלפי הניק הלא ממש מקורי וודאי כבר הבנתם שמדובר בבחור ששומר בקנאיות על זהותו. בשלב מסויים החליטו ב-One שהגיעו מים עד נפש. הם מאסו בביקורות של אותו ייגר, שלטענתם גבלו בלשון הרע ובהוצאת דיבה, ושלחו מכתב אזהרה לתפוז: תורידו את התכנים, או שנתבע את הכושלאמא שלכם.

תפוז החליטו, בסופו של דבר, להוריד את התכנים. לא את כל הבלוג, אלא רק אזכורים ספצפיים ל-One שלטענת האתר הנ"ל היו בעיתיים. ייגר הבלוגר נעלב, והחליט (בצדק) שאין לו סיבה להמשיך ולפעול בפלטפורמה שלא נותנת לו גב. הוא מחק את כל הבלוג ופרש מתפוז, מה שגרר סערה לא קטנה באינטרנט, לגבי מי צדק, האם תפוז היו צריכים להוריד את הפוסטים או להשאירם, וכו’ וכו’.

כל העסק התרחש לפני יותר משבוע. למה רק עכשיו נזכרתי בו? כפי שכבר כתבתי, לקח לי זמן לסדר את המחשבות ולהגיע לאיזשהי דעה בעניין. גם היא מפוזרת קצת, אבל נו, דעה היא דעה. במהלך השבוע, אגב, קראתי לא מעט טקסטים בעניין, וכמו טמבל לא שמרתי את הלינקים כדי לקשר ביום בו סוף סוף אחליט לכתוב על העסק. שזה חבל. כן שמרתי, לעומת זאת, את "שבע לילות", בו כתב רז שכניק טור על העסק, אליו נגיע להמשך. יאי!

נתחיל במה שלא כל כך מובן מאליו: שלא כמו מרבית הבלוגרים בארץ, אני לא מאשים את תפוז בשום דבר. במהלך השבוע האחרון לא מעט קולות באינטרנט יצאו כנגד תפוז, והציגו אותה כחברה רעבתנית שמושתתת על תוכן הגולשים שלה מצד אחד, אך לא מהססת לפני שהיא מחליטה למחוק תכנים עקב איום משפטי, למרות שהיות אותם תכנים פוגעניים עד לנצחון בתביעה מוטל בספק. הדעה הזאת רלוונטית, כמובן, במיוחד כשנזכרים שתפוז הוא אכן אתר שמתמקד בצורה מאוד מאסיבית בתוכן גולשים (בלוגים, פורומים, חתולים), וזאת כמובן מבלי לשלם או לתגמל את ספקי התוכן העיקריים שלו (שהם גם במקרה אותו קהל שאחראי להכנסות האתר). מצד שני, תפוז הוא עסק, וזכותו להחליט שאין לו את הרצון להגרר לסחבת משפטית אל מול גוף תקשורת אחר, גם אם זה בא על חשבון הגולשים-ספקים שלו. אני לא חושב שתפוז התנהגו נכון, אגב, ואם הייתי ממקבלי ההחלטות שם אני מניח שהייתי מצביע בעד דרך פעולה הפוכה – אבל אני לא, וזכות האתר לעשות כראותו בעניין. 

עוד דבר שלא מובן מאליו: למרות שתפוז איבדו לא מעט אמינות במהלך הסיפור, וייגר מאיסטר המסתורי איבד את הבלוג שלו, אבל אני חושב שהמפסידים הגדולים של כל הסיפור הם דווקא החבר’ה מ-One. אמנם אני לא מבין כלל בספורט, לא קורא את האתר וגם לא קראתי את הפוסטים הבעיתיים בעניין, ולמרות זאת: גוף תוכן רציני שמכבד את עצמו ומאמין בעצמו לא היה נבהל מפרסומים של איזה בלוגר, לא משנה כמה פופולארי הוא, ולא היה פונה לעורכי-דין. נראה ש-One לא ממש בטוחים באיכות התוכן שלהם, מה שגרם להם להכנס להתקף אמוק במטרה להשתיק ביקורת חיצונית. שזה, כמובן, יכול להיות לא נכון (כפי שכבר כתבתי, אני לא מכיר את התכנים המדוברים), אבל תביעת הדיבה הנ"ל לא נראית טוב מבחוץ.

קפיצה ללפני מספר שבועות: יש לנו בויגיימס, האתר בו אני עובד, מגזין וידאו. לא רציני. החלטנו שאנחנו רוצים לעשות אותו, ופשוט לקחנו מצלמה, חדר ישיבות וצילמנו. סוג של וידאו-קאסט. הגולשים אוהבים, לנו די קל להכין את זה, יחס העלות-תועלת של התוכן מצויין וכולם מרוצים. חוץ, מכמובן, אלה שלא מרוצים. בשלב מסויים יצרו כמה חבר’ה מעין סרטון פארודיה על המגזין שלנו, שלעג לצורת ההגשה ולאינטגריטי שעומד מאחורי המגזין. הפארודיה טענה, בצורה מאוד ברורה, שכל מטרת המגזין היא לקדם מכירות מוצרים בחנות-רשת שהפעלנו באותה תקופה. מה שלא היה נכון. המגזין הוקם, לגמרי באמת, בגלל שנראה לנו מגניב להכין אותו. לא הייתה מטרה נסתרת. אז ראינו את הפארודיה, וכמה שהיא החמיאה היא גם מאוד העליבה. היא העמידה בספק את היושר המקצועי שלנו, וזה לא דבר כיפי במיוחד. למרות זאת, קבלנו את העניין בהומור. ידענו שמה שהם אומרים לא נכון, וידענו שהגולשים שלנו יודעים את זה גם. אפילו הזכרנו את הפארודיה באחד המגזינים, והודנו ליוצריו על "המחווה" שרגשה אותנו. בקטנה. אין לנו מה להסתיר, אנחנו לא מתביישים בתוכן שלנו.

כמובן שגופי תקשורת שנבהלים מבלוגרים (במיוחד אם הם, כך נראה, מתביישים בתוכן שלהם) זה לא עסק חדש. מבחינת לא מעט אנשי מקצוע, האינטרנט הזה הוא סוג של מקרה בלתי ניתן לפיענוח, העובדה שלכל אדם קטן יש היום אפשרות לפתוח פינה ברשת בה הוא יכול לדבר על הכל. אז נו, אם מדובר בפקאצות בנות 12 שמשתמשות בנצנצים וורודים ומספרות על הרינגטון החדש שהן הורידו זה טוב ויפה, אבל כשזה מתחיל לגעת בהם באופן אישי, עם בלוגים מושקעים שכתובים טוב, ואולי גם גונבים לעיתונים קהל קוראים פוטנציאלי, העסק מתחיל להשתבש. הטור של שכניק בידיעות, אותו הזכרתי מקודם, גם מראה גישה פחדנית שכזאת: "אתם שם בתפוז, ובכלל באתרי הבלוגים, צריכים להספיק מהפרשה מסקנה אחת ברורה. אם יש בלוגר שמעונין להפיץ כתבי ביקורת ברשת – על מסעדות, תיאטרון או דן מנו – חייבו אותו להזדהות, כדי שתהיה כתובת לאנשים שנפגעו ממנו. כי יש מקום אחד מתאים לאנשים שפוגעים באחרים ובורחים." הוא כותב, ומבטל את מוסד הביקורת בהינף יד. מי שלא רוצה להזהדות, או מי שלא, חלילה, התקבל לעבודה ע"י מוסד תקשורתי מכובד כמו עיתון יומי, לא מגיע לו לכתוב ביקורות ולהביע את דעתו. ברור, לא? כי כשהאנשים הפשוטים מתחילים לטפס על ההר שהעיתונאים הממוסדים ישבו עליו בנח בשנים האחרונות, לא פלא ששוכני הפיסגה מתחילים להזיע.

(כמובן שאני לא מצדיק כל מיני גורמים קיצוניים שמשתמשים באינטרנט לצרכים נבזיים, כמו פדופיליה, הסתה וכו’, אך לא עליהם שכניק כתב (ואותם גם אין בעיה לאתר עם צו בית משפט בעזרת ספקי האינטרנט). הוא כתב על הבלוגרים שמרגישים חופשי לכתוב את דעתם על מסעדה רעה בה אכלו, או על העריכה האינסופית של השרדות. כאלה שאף בית משפט לא יוציא נגדם צו, ואף ספקית אינטרנט לא תמהר לחשוף את זהותם. מבחינתו – אין להם מקום באינטרנט. קצת עצוב כשזה מגיע מעיתונאי שכותב לא הרבע על תרבות ואומנות. הייתי רוצה לחשוב שככזה, חופש הביטוי יראה לו קצת יותר חשוב.)

בחודשים האחרונים רואים יותר ויותר עיתונאים חדשים, שצמחו מהאינטרנט. צפניה הנהדר, שהתחיל (או לפחות התגלה) בבלוג על השרדות הפך למבקר טלוויזיה מהמניין (ובצדק, הכי מגיע לו בעולם). חלק גדול מהצוות של כלכליסט הם חבר’ה שנאספו אחד אחד מהסצנה האינטרנטית. סביר להניח שהתנועה הזאת, מהאינטרנט אל העיתונות, רק תתגבר. אני מאוד מקווה שהדור החדש של העיתונאים יבין קצת יותר את המדיום האינטרנטי, שחי ונושם ולא פועל לפי אף חוקים כתובים, ומאפשר, אפילו שזה מוזר, גם לאנשים שלא רוצים להזדהות להביע את עצמם.

המעבר לשרת האכסון החדש אפשר לעשות מעשה שרצינו לעשות כבר מזמן, אבל לא התאפשר עקב מגבלות טכניות של Go Daddy (הרשעים!). אתם מוזמנים לעדכן את הבוקמארקס שלכם, הכתובת החדשה של הבלוג היא www.halashim.com (כתובת שעבדה גם בעבר, אבל רק כמפנה, ולא ממש הכתובת שרואים בחוץ). מגניב לנו ממש! קולולו!

(מנויי RSS היו אמורים להתעדכן אוטומטית בעזרתו האדיבה של Feedburner)

ואם כבר בענייני עדכונים מטופשים עסקינן, יש לי חשבון Flickr חדש (שהחליף את הישן, שאת פרטי הכניסה שלו איבדתי ולא הצלחתי לשחזר למרות שניסיתי מליונתלאפים פעם). נכון לעכשיו, וכנראה עד עולם (בלי נדר), הפליקר הזה יהיה מוקדש אך ורק לתמונות שצולמו במצלמהפון החדש. יש לו פשוט אפשרות קישור ממש קלה, סטייל "צלם, לחץ על כפתור אחד והתמונה בפליקר", שממש היה קשה לי לסרב אליה. אתם מוזמנים להציץ, למרות שאני לא מבטיח שיהיו שם דברים מרתקים מדי (מצד שני, יש שם תמונות של פיץ’! ושלי כבטמן! ועוד שיגועים).

העיצוב החדש של Ynet באוויר. אני מניח שידברו עליו עוד המון מחר, ובגדול אני די בעד (בוקסת קהילות בלמעלה של העמוד הראשי! ב-Ynet! אחרית הימים ממש), עם דגש על דבר אחד שממש משמח אותי: נגן הוידאו החדש של האתר כבר לא מראה חלון “בשביל לראות את הוידאו צריך להשתמש באקספלורר” המכוער ממש שהופיע כל אימת שניסינו לגלוש באתר בפיירפוקס. עכשיו נוכל גם אנחנו, בדיוק כמו גולשי הדפדפן של מיקרוסופט, לראות תמונת-אייטם לכל סרטון וידאו.

כמובן שאם נרצה גם *לראות* את הוידאו נצטרך לפתוח את האקספלורר הארור, כי הנגן עצמו לא מתפקד באקספלורר, אבל היי, למה ציפיתם? שהאתר הגדול והמצליח בישראל, שמחליט לחדש את עצמו ב-2008 יציע תאימות מלאה לפיירפוקס? עזבו אתכם, בחייכם, כנראה שהיה עדיף להשקיע בזה שהאתר יהיה מותאם למסכים רחבים הנפוצים היום.

רשת החשמל שלנו משתגעת. הפעם הקודמת שזה קרה הייתה בסופה הגדולה של החורף, לפני מספר חודשים. התעוררתי בבוקר מצפצופים, שהגיעו מכיוון האל-פסק ומגן החשמל שמגנים על המחשב והטלוויזיה שלי. צפצוף אחרי צפצוף אחרי צפצוף. החשמל אף פעם לא ירד לגמרי, פשוט היו כל הזמן “נפילות מתח” כאלה – האורות מתעמעמים, וכל מכשירי החשמל המורכבים נכבים ונדלקים מייד. מיותר לציין שזה לא משהו שממש בריא לאף אחד, אז ניתקתי את כל הציוד היקר מהחשמל.

מאוחר יותר באותו יום ההורים התקשרו להגיד לי לא לחזור הבייתה. להזכירכם, הייתה סופה. רוח מטורפת, גשמים, ברד, בלגאנים. הייתי עוד במשרד כשהם התקשרו. בהתחלה חשבתי שאמא מתקשרת להזהיר אותי שיש איזו סופת ברדים מטורפת במיוחד באיזור הבית, ככה שאולי כדאי לי להשאר במשרד עוד קצת זמן עד שהעסק ירגע. מסתבר שהיא המליצה לא לחזור בכלל. משהו על החשמל שלא בסדר, ושהם היו צריכים להוריד את הפקק של כל הבית, ולהסתובב עם נרות ופנסים. נשמע מגניב, האמת, אבל באמת יותר מדי בשבילי אחרי יום עבודה. גם ככה היו תכניות בתל-אביב, אז פשוט שריינתי לעצמי מקום לינה בעיר הגדולה, וחזרתי למחרת.

למחרת כבר היה חשמל. היו גם כל מיני מכשירים מקולקלים, מפוזרים על השולחן בחלל הכניסה לדירה (חדר האורחים, בלעז), ופתק על הדלת להתקשר לנציג של חברת החשמל בקשר למכשירים שהתקלקלו. התקשרתי לאבא בסקרנות. הוא סיפר שההפרעות בחשמל, שהתחילו עוד בבוקר, התגברו והתגברו, עד שבאיזה שמונה בערב הפכו לממש נחשולי מתח מטורפים. אחת המנורות בחדר של ההורים (נורת לילה כזאת) דלקה. אמא ספרה מאוחר יותר שהאור שהנורה הוציאה הפך כל הזמן לחזק יותר ויותר, ויותר ועוד קצת – עד שהנורה פשוט התפוצצה. בום טראח. בשלב הזה ההורים שלי הורידו את המפסק הראשי, אבל זה היה מאוחר מדי בשביל איזה שעון חשמלי, המנגנונים של המיטות ועוד כמה מגיני מתח.

אנחנו יצאנו עוד בזול. שכנים שלא כיבו בזמן את החשמל זכו למחשבים שרופים (ואני מדבר אתכם על ממש שרופים), טלוויות לא עובדות ועוד הפתעות מרגשות. חשמל זה דבר מצחיק, במיוחד כשהוא עושה תקלות. לטובת חברת החשמל אפשר להגיד שצוות הטכנאים שהוזעקו אלינו, אחרי שהעניין הוכח כשאשמתם (היה איזה חלק בעמוד החשמל שמקושר לבניין שלנו היה תקול ולא הוחלף בזמן), תיקנו את כל המוצרים התקולים במהירות וביעילות, וגם היו מאוד נחמדים תוך כדי.

בכל מקרה, הנה זה מתחיל שוב. בינתיים נפילות מתח, אחת לכמה דקות. כל קומלפקס הטלוויזיה-פלייסטיישן-אקסבוקס-ווי-מערכת סטראו כבר מנותק מהחשמל. את המחשב אני עוד משאיר (לסמוך על אל-פסק זה כיף), אבל גם הוא ינותק אם העניינים ימשיכו להתחמם. חברת החשמל טוענים שזו תקלה בכל העיר, ושהם עובדים עליה. נקווה שעד שעות הערב וסגאת-השרדות-שממאנת-להגמר הכל יפסיק. לא שאני אראה את זה בלייב, אבל המקס צריך להקליט כדי שאוכל להריץ את כל הפרק במהירות כפולה אחר-כך.

ב-24 שעות האחרונות (פחות או יותר) לא היינו כאן. אולי שמתם לב. אולי לא. בכל מקרה, הנה חזרנו, בשרת חדש, חדיש ומחודש שבתקווה יגרום לבלוג וסביבתו לעבוד יותר מהר. ככל הנראה כל מסד הנתונים עבר כמו שצריך, אבל יתכנו עוד באגים בלתי צפויים, ככה שאם אתם נתקלים במשהו אתם מוזמנים להתריע, ואעביר לצוות הטכני המיומן לטיפול.

המשך סוף שבוע נעים, ואל תשכחו שגם היום עדיין רלוונטי לצאת לרחוב מחופשים. הייתי אומר לכם לנצל את זה, אבל כל כך חם בחוץ שהדבר הנכון לעשות יהיה לא לזוז מהבית והמזגן.

ארז

עדכון: טוב, מסתבר שהעסק בינתיים לא ממש חלש. לפעמים האתר עובד ממש מהר, ולפעמים הוא לא עובד בכלל. הצוות הטכני המיומן מברר מה העניין, ואני מקווה שהעסק יתייצב כמה שיותר מהר.

בכניסה לפתח-תקווה, בקטע שבין צומת ירקון לסגולה, יש סירחון נוראי כבר מספר שבועות. ההרגשה, אפילו כשכל חלונות האוטו \ אוטובוס \ חתול סגורים, היא שנוסעים בתוך ביוב, ואני אפילו לא רוצה לדמיין איך מרגישים האנשים שמסתובבים שם לא בתוך רכב (או חתול, שגם הוא סוג של רכב, בעצם). מכיוון שאני עובר שם כמעט כל יום, כבר למדתי מה השלב המדוייק בו צריך לסתום את האף, כדי להמנע מהמפגע. אנשים אחרים סביבי, לעומת זאת, לא כל כך בקיאים בעניין, ותמיד מצחיק אותי מחדש לראות את התגובות שלהם.

התגובה המיידית: לסתום את האף, במגוון דרכים משעשעות. החל בפשוט להצמיד את היד לאף כדי לספוג את ריח הגוף במקום, עד העלאת החולצה לכדי כיסוי חצי פנים סטייל בזוקה-ג’ו. תהייה: אני יכול, אם אני רוצה, פשוט לפסיק לנשום דרך האף, וכך לנטרל כל שביב של ריח. מכיוון שרוב האנשים מסביב לא עושים את זה, האם עליי להניח שמדובר במוטאציה גנטית, או ששאר האנשים פשוט עצלנים? בין הפותר נכונה תוגרל נסיעה בקו 551, העובר באיזור המצחין.

התגובה החשדנית: בדרך כלל מגיעה מצד חבורות של כמה בני-נוער \ חיילים שנוסעים יחד בטלפון. הם מרחרחים, בודקים זה עם זה שלא מדובר בדמיון, ואז מתלחשים בינהם: “מישהו עשה במכנסיים! מישהו עשה במכנסיים!!!1″ שאר הנסיעה, לפחות עד שעוברים את הקטע הבעייתי, עוברת בנסיונות לנחש מיהו הנוסע הבעייתי, במחוות שכוללות הצבעות, צחוקים ודיבורים סטייל “כן, הוא נראה מסריח! פחחחחחח.”

התגובה הרגועה: מגיעה בדרך כלל מצד אלה שבאמת עשו במכנסיים בטעות, וכל העסק יצא להם די נוח כי עכשיו הם יכולים להאשים את עיריית פתח-תקווה.

התגובה של הערסים: לשים מזרחית דרך הרמקולים של הסלולרי שלהם בפול ווליום. מתעליהם.