לפרגן. תכונה חשובה, בתכל’ס. בדרך כלל אני לא מפרגן למשחקוני-משימתומי-איכשלאלקרואלזהמי רשת שכאלה, כמו משחק הפרגונים שהגיע לפתח ביתי בחסות קפיטן עופר מ”מלה“, אבל הפעם החלטתי לשתף פעולה. גם כי לא מדובר בשאלון סתמי שכזה כמו שבדרך כלל נהוג במקרים אלה, אלא במשהו עם קצת יותר תוכן מאחוריו, וגם כי… אמם, טוב, כי לא היה לי שום דבר אחר לכתוב עליו היום.

כדי לא לבלום לגמרי את הצד שבי שנמנע ממשחקים כאלה, אני לא אעביר את השרביט לבלוגרים אחרים בסופו של הפוסט. אני חושב שהעובדה שאני לא מכיר כמעט בלוגרים אחרים קשורה לזה איכשהו, אבל לא ממש בטוח. בכל מקרה – פרגון.

1. הגורל. או החיים. או האלוהים. או מה שלא מכתיב מלמעלה את כל מה שקורה לחיים שלי לאחרונה. הם לא תמיד נעימים (על מי אני עובד, הם אף פעם לא נעימים), הם לא תמיד עובדים כמו שצריך, אבל היי – בחודשיים-שלושה האחרונים הם לא משעממים לרגע. אני חושב שעד לפני לא יותר מדי זמן זה היה מעצבן אותי, אבל פתאום זה דווקא מרגיש לי נחמד. דילמות, הפתעות, אנשים מהעבר, עבודות מהעתיד וכאלה. מוזר.

2. טלוויזיה ב-HD. צעצוע לעשירים, כנראה. אבל צעצוע מגניב. השתכנעתי לקנות מסך דק אחרי שהייתי באיזה כנס של אטארי-ישראל, בו הסתכלתי בקנאה על ה-Xbox 360 שלהם מחוברת למסך HD גדול ואיכותי. הקונסולה שלי בבית הייתה מחוברת באותה תקופה לטלוויזיה רגילה די עלובה, וכשממש רציתי רזולוציה גבוהה חיברתי אותה למסך המחשב (15 אינץ’). לא להיט. בערך שעה אחרי שיצאתי ממסיבת העיתונאים החלטתי שאני מרוויח מספיק כסף, ואני יכול להרשות לעצמי גם. כמה ימים אחר כך הכנסתי לחדר שלי את המסך הנוכחי, על יכולות ה-HD הנחמדות שלו (720P למי שתוהה, אבל Full HD בגדלים של פחות מ-42 אינץ’ זו פיקציה).

זה נראה מגניב. ואני אוהב טלוויזיה, לכן המרחק בין רכישת המסך למנוי לשירותי ה-HD של ספק הטלוויזיה שלי היה קצר. מאז, אני חייב לציין, אני מרגיש בעולם אחר. גם את הטלוויזיה שאני מוריד מהאינטרנט אני עושה ב-HD עם החיבור למסך, ומרגיש מאושר. 20-40 דקות הניתוק האסקפיסטי הטלוויזיוני משתדרגות לאללה. כיף.

3. פיץ‘. אני חייב לפרגן לפיץ’. כי היא חמודה. והיא איכשהו מצליחה לשרוד, עם הזיקנה ועם זה שהיא כבר לא אוהבת לאכול (היא אוכלת מתי שהיא צריכה, אף פעם לא יותר ממה שהיא צריכה). והיא עדיין אומרת לי מיאו שאני חוזר הבייתה, ומגרגרת כשהיא יושבת עליי, ובכלל, לא משרה תחושה כאילו היא הולכת לאנשהו בזמן הקרוב.

4. להקות שנותנות להוריד בוטלגים שלהן באינטרנט – 8.8.07 (חבל שלא 08, הא?). הבאוורלי בול רום בניו-יורק. הגענו מוקדם, כדי לתפוס מקום טוב. היינו במקום הרביעי בתור שהשתרך מחוץ לדלתות הכניסה. היה חם, ולא היו שום מסעדות באיזור. נשענו על הקיר. ניסינו לפטפט עם האחרים בתור, שלא כל כך התלהבו לדבר עם הישראלים שבאו לראות את ההופעה. אז דברנו עם עצמנו, עד שנפתחו הדלתות.

נכנסנו, וחיכינו קצת בפנים, ולא הסכימו למכור לגל בירה כי לא האמינו שהיא מעל 21 (קשה להאשים אותם, בתכל’ס). ובשעה איחור, שהזכירה לי את הבארבי, They Might Be Giants עלו לבמה. אולי הם לא להקה כל כך מוכרת או פופולארית בישראל, אבל הם בהחלט הלהקה שלי. מכיר אותם כל כך הרבה שנים, כל אלבום שלהם מחזיר אותי לתקופה אחרת, לאנשים אחרים, לרגשות אחרות.

ההופעה הזאת הייתה אחד הדברים הכי טובים בכל הטיול הזה. והעובדה שתמורת עשרה דולרים יכלתי להוריד אותה ולחזור אליה בכל זמן שאני רק רוצה, היא אחד הדברים המגניבים והמשמחים בהסטוריה. אני רוצה עוד כאלה.

5. שינה. לישון זה כיף. זה מרענן, ולפעמים יש חלומות מעניינים. וזה מעביר את הזמן. וזה, כנראה, מה שרצוי שאעשה בערך עכשיו.

המקום הכי טוב לשבת בו באוטובוס עמוס לעייפה הוא במרפסת. זוג המושבים שנמצאים בול מאחוריי הדלת האחורית, ונותנים ליושבים בהם הרגשה שהאוטובוס הרבה פחות צפוף ממה שהוא באמת. יש הרבה יותר מקום לברכיים, ואפשר אפילו להניח את התיק תחת לרגליים בלי להתאמץ יותר מדי – שלא לדבר על לעבוד עם לפטופ, מה שלפעמים לא אפשרי במושבים אחרים עקב הצפיפות.

אתמול לא יצא לי לכתוב בחלשים. כשהתחלתי לעדכן בקביעות את הבלוג, לפני אי-אילו חודשים, הכלל שלי היה פוסט אחד ליום לפחות, לא כולל סופי-שבוע. הסיבה הייתה בעיקר להוכיח לעצמי שאני יכול שאם אני מציב לעצמי כלל יצירתי-כתיבתי, אני יכול לעמוד בו, אפילו אם הוא לא תלוי דד-ליין וכסף. בדרך כלל אני מצליח לעמוד בכלל הזה, אבל מדי פעם (קצת יותר מדי לאחרונה) אני מוצא את עצמי כורע תחת העומס שבלא לעשות כלום.

מכירים את זה? שיש לכם תקופות חסרות עבודה ובלי יותר מדי שגרה, ואתם מוצאים את עצמכם דוחים את המעט שכן יש לכם לעשות כי “טוב נו, יש לי עוד את כל היום לפניי, אנוח עוד קצת ורק אז?”. ימים שלמים של כלום. של לקום, לשבת, לאכול, לראות איזה משהו במחשב, לקלוט טונות של מידע של ממש חשוב ברשת, לדבר בטלפון עם איזה חבר, לאכול שוב, ואז לתהות לאן כל הזמן נעלם. מלחמה יומיומית שכזאת על לתעל את הכלום למשהו. גם החגים, שהציבו אותי באותו בית עם אנשים שימי החופש הנ”ל דווקא באו להם באמצע חיים שגרתיים וגדושים, לא עזרו להרגשה.

אני מתחיל לתהות האם מיציתי כבר את החופש הזה. אחרי חודש של יום עבודה אחד בשבוע, פלוס קורס פסיכומטרי שלא-משנה-כמה-ארצה להשקיע בו את השעות המתות שיש לי זה פשוט לא קורה (יש גבול לכמה שהראש שלי מסוגל לעבד בכל הקשור לחשיבה כמותית בבת-אחת), פלוס… אממם… כלום. המתנה מנינה לימי שישי, אז יורדים הפרקים החדשים של “המשרד” ו”לוסט”, ולשבת שמביאה עימה את באטלסטאר ההו-כל-כך משובחת שזה כואב. סטארבק.

נעבור נושא.

פעם נהגתי לכתוב כאן טקסטים בשם “מה שעובר עליי”. לא, אלה לא היו כתבי הערצה ל’איפה הילד’ (למרבה הצער), אלא פיסות טקסט קצובות בזמן, שיצאו ישירות מהראש שלי אל הדף הווירטואלי. או גם: כשלא היו לי דברים ספציפיים לכתוב עליהם, לקחתי לי עשרים דקות על השעון ופשוט נתתי לאצבעות שלי לזרום על המקלדת. מה שיצא יצא, בלי הגהה, בלי מחיקות, בלי פואנטות. אני חושב שזה מה שאני עושה עכשיו. זה, ולהודות לאל שבשמיים על זה שהצלחתי לתפוס מקום ישיבה (ועוד במרפסת) באוטובוס הזה, שהנהג שלו דווקא לא שמע על כלל “בנסיעה בינעירונית לא יעלו יותר מ-10 נוסעים בעמידה”, מה שגורם לשאר הנוסעים כאן להידחק כמו סרדינים בקופסאות שימורים.

אני מוצא את עצמי יותר ויותר בתל-אביב בשבועות האחרונים, מחריף את יחסי האהבה-שנאה שלי עם העיר הזאת. מצד אחד יש בה משהו מקסים ושובה. אולי המקום היחיד בישראל שבאמת מרגיש כמו עיר, כזאת שחיה, נושמת, מאפשרת לכל מיני קבוצות שונות לחיות במקביל. מרכז תל-אביב הוא מקום כזה, שלא משנה מתי יוצאים מהבית, בין אם זה בשעות אחר-הצהריים, או באמצע הלילה, או דווקא מוקדם בבוקר, תמיד יהיו מלאים באנשים וקולות וסצנות קטנות כאלה, סיפורים קטנים של אנשים קטנים שחושבים שהם גדולים (לפעמים).

ביום רביעי ישבתי עם גל בפוסט-קפה, שהפך להיות הפאב (פאב? בר?) החביב עליי באיזור מרכז תל-אביב. מה שעושה אותי, אני מניח, ברנז’ה תל-אביבית בכמה שנים איחור, או סתם אחד שמסתער על הפירורים, אבל למי איכפת. כיום מדובר במקום בלי פוזה, עם גינס, ולמרבה ההפתעה גם עם מקומות ישיבה פנויים כמעט בכל שעה. והם גם ממלאים את קערית הזיתים כל הזמן. פעם ישבנו שם על שלוש קעריות זיתים ורק כוס אחת של בירה. נהדר. ואפילו שהמוזיקה היא תמיד אותה מוזיקה, היא ממש בסדר, ו”הבא בתור הוא סוס” תמיד מצליח להעלות חיוך מחדש.

קצת אחרינו, נכנס למקום זוג יפה כזה, צעיר, מאלה שאמרו לעצמם לפני שהחליטו לצאת מהדירה המיוזעת שלהם שדי, יש גבול לכמה סקס אפשר לעשות ברצף, ושצריך לצאת קצת ולנשום אוויר שלא כולל ריחות של מין. כמובן שאצל זוגות כאלה העסק לא כל כך עובר את מבחן המציאות, והיציאה כולה הופכת לספירה לאחור עד הזיון הבא, שבמקרה הטוב קורה בשירותים של המקום אליו הם יצאו ובמקרה הרע הרבה לפני.

ובאותו הקשר, פורומים של קהילה מסויימת שפעם הייתי חבר בה, לא אנקוב שמות, העלו דיון על “מה עשיתם ביום שישי האחרון, במקום לצאת לבילוי הקבוע של הקהילה שנדחה בשבוע”. בתקופתי, אגב, דיונים כאלה היו בעיקר מניבים תוצאות של “נשארנו בבית, אלא מה?”, אבל הנוער של היום הוא לא הנוער של שנת 2000. בקיצור, מעבר לרשימות “תראו איזה יופי, יש לנו חיים מעניינים ומצאנו תחליפים מעניינים לבילוי הקבוע (המעניין!)”, הייתה תשובה שחזרה שוב ושוב. דהיינו, “הייתי בהצגה וראיתי סרט ומצאתי מספר ראשוני חדש ועשיתי סקס.” סקס. סקס סקס סקס. חלק גם הפליאו והמשיכו לפרט על תנוחות. ושעות. ופרנטנרים.

וזה מגעיל. באמת. אני לא הכי שמרני בעולם, ומבין דיבורי סקס והשוואות פעילות בין חברים / ידידים / מכרים / חתולים, אבל ההעלאה הזאת של מה שאמור להיות אקט אינטימי (אינטימי!) בין שני אנשים או יותר (וגם עם יותר, עדיין אינטימי) למרחב הציבורי, סטייל “שכולם ידעו מה אני עושה, איך אני עושה ועם מי, היא פשוט גועל נפש. זה לא גורם לי לקנא באנשים האלה, אפילו אם מהיכרות אישית אני יכול להעיד עליהם שהם יפים ומוצלחים ווואטאבר (מה שלא בהכרח נכון, אבל שיהיה). זה גורם לסלידה, ולגועל, ולאיכסה.

עברנו את סירקין, והאוטובוס מפוצץ אפילו יותר. נערה דתיה ולא יפה במיוחד עומדת דחוסה ודחוקה לדלת האחורית, מאחוריי חייל שעומד עקום. אני תוהה כמה המשימה לרשת ממלכודת האנשים הזאת שתגיע התחנה שלי הולכת להיות מסובכת.

לקראת סיום. יש שירים שיכולים להמיס אותי. לא משנה איפה אני, או מה העונה, או מה מצב הרוח – ברגע שהם יקפצו באייפוד, או ברדיו, או בכל מקום – אני פשוט אעצור, אעצום עיניים, וארגיש את הגוף שלי מתפרק, נרגע, נקרע – הכל ביחד. שירים כאלה, אגב, הם הסיבה שאני כל כך אוהב מוזיקה.

“צוללת” של אפרת בן-צור הוא כזה. קטע הצעקה ב-Break Your Heart של Barenaked Ladies. ושירים כאלה הם גם “מבול” של רונה קינן ו-When I Go של מינימל קומפקט. השבוע יצא לי, באופן די נדיר וכל כך משמח, לשמוע ביצועים חיים של שני האחרונים, ערב אחרי ערב. אמנם When I Go לא כלל את מלכה שפיגל ואת הקלידים של ברי כמו הביצוע הבאמת ממיס מהאיחוד ההוא, אבל עדיין, השיר הזה כל כך יפה שגם כשכנסיית השכל שרה אותו ביחד עם הלהקה של פורטיס הוא יכול להשכיח ממני את הבארבי העמוס לעייפה, לגרום לי לעצום עיניים ולהרגיש לבד, מפורק, רגוע, קרוע – רק אני והשיר. שלא לדבר על “מבול” באווירה אינטימית הרבה יותר בפאטיו (תרגום קלוקל ל”חצר האחורית הזאת שאין לנו מה לעשות איתה”) של המשכן העירוני למוזיקה ואומנויות (שם ארוך קצת) ברעננה, חמש דקות הליכה מהבית.

תענוג של סופ”ש. כזה שאפילו יום ראשון הזוועתי שהגיע אחריו לא הצליח להחריב.

טוב. זה הזמן לסיים, לפני שהאוטובוס יעבור למצב של כאוס טוטאלי. הנה תוספת שאני כותב כבר מהמשרד הנוח: אם חור שחור הוא גוף שהמאסה שלו כל כך גדולה, עד ששום דבר, כולל אור, לא מצליח לברוח ממנו – האם העובדה שלי היה מאוד מאוד קשה לברוח מהאוטובוס בצפיפותו בתחנה שלי, בשילוב עם העובדה שבאותה תחנה עלו יותר אנשים מאשר ירדו – מה שמוביל למסקנה החדשה שבתחנה הבאה בתור יהיה בלתי אפשרי לחלוטין לברוח ממנו – האם קו 947 הוא חור שחור?

לפני כשבוע נערך בכיר-רבין “פסטיבל המשפחות”, מעין אירוע קרנבלי תל-אביבי מעצבן, בו היו דברים, אממם, שקשורים למשפחות. כנראה. לא יודע, לא באמת הייתי שם.

כן הייתי שם בשעות הערב המאוחרות. הפסטיבל כבר נגמר, העובדים כבר קיפלו את הדוכנים והבמות, ואוריאל ואני היינו צריכים לחתוך דרך הכיכר העמוסה כדי לקצר לעצמנו את הדרך בשלוש דקות. באמצע הבלגאן הבחנו ב”קיר התהילה של דודידו” – קיר עליו היו מודבקות כל מיני תמונות הזויות לחלוטין של כוכב הילדים הבלתי מעורער. אוריאל ואני הסתכלנו בפליאה וצחקנו על העניין, כי היו שם תמונות ממש היסטריות.

והנה המשימה שלכם. להלן אחת מהתמונות הנ”ל (טישטשתי את הפנים של הילדים כדי שש”ס לא תצנזר אותי על פורנוגרפיה), השלימו בעזרת התגובות את מה שדודידו אומר, ומעבר לשעות של הנאה (!) תוכלו לזכות בפרס! כן כן! פרס! המגיב המצחיק ביותר יזכה בסופר-פרס מגניב ויוקרתי ממותג “בלוג זה לחלשים”. עדיין לא החלטתי מה הוא יהיה, אבל היי, שווה לנסות!

יאללה הפציצו!

השדון האגדי ביקש, מי אני שאסרב?

התגובה הכי נפוצה שקבלתי מחברים וסתם עוברי-אורח במהלך השבוע הזה, כשהם ראו אותי משתמש בפלא הלבן והחלקלק של אפל, הייתה “רגע, אתה באמת צריך את זה?”.

“אתה באמת צריך את זה?” שאל המתכנת שהתרשם מהגודל והנוחות, אבל ביטל בבוז את מערכת ההפעלה ה”סגורה” של אפל. “אתה באמת צריך את זה?” שאל החבר בפגישת הכתיבה של ‘מחוננים’ מוקדם יותר השבוע, ולא הצליח להבין מי נגד מי בממשק הכל כך לא ווינדוזאי הזה. “אתה באמת צריך?” שאלו החבר’ה בפורומים של וויגיימס, וציינו שבאותו מחיר הייתי יכול לקנות נייד PC עם מפרט הרבה יותר טוב (שטות מוחלטת, אגב).

האם אני באמת צריך את זה? לא כנראה שלא. העניין הוא שאני רוצה את זה.

מוסף המחשבים של ידיעות פרסם היום ראיון עם אחד מבכירי המתכנתים של מיקרוסופט, שציין שההבדל בינם לבין אפל הוא לא טכנולוגי, אלא בכך שאפל מצליחים ליצור קשר רגשי של ממש בין המוצרים למשתמשים שלהם. לא סתם מתייחסים לחובבי המקינטוש כאל חברי כת מסתורית. מי שנאמן לחברה הזאת נאמן לה עד הסוף – וגם אני, אחרי שבוע אחד בלבד של שימוש בנייד, מתקשה לדמיין איך אני חוזר ל-PC מבוסס Windows.

הסוד הוא בעיקר בעיצוב. אבל כשאני אומר עיצוב אני לא מדבר רק על הפלסטיק הלבן והחלק ממנו עשויה המעטפת החיצונית של הלפטופ. העיצוב של אפל נמשך לכל אורך הדרך, החל מהרגע הראשון בו פותחים את אריזת המוצר, עד לרגע בו מתרגלים לחזות החיצונית ומתרגלים למערכת ההפעלה. הכל – מהאריזה עד ה-OS בנויים מאותם קווים עיצוביים. נקיים, חלקים, בוהקים. מי שסגנון חשוב לו, וזו לא בושה להודות בזה, ימצא את עצמו נהנה מהאפל שלו הרבה אחרי שיפסיק לבהות בו בהערצה מרחוק (וגם זה קורה, אגב) ויתחיל להשתמש בו בצורה מאסיבית.

וכאן אנחנו נכנסים לעניין הבא, וכנראה החשוב ביותר – מערכת ההפעלה. הרי החומרה היא רק חומרה, והעיצוב, מגניב ככל שהוא יהיה, לא באמת משמש תפקיד פונקציונלי. מה שבאמת מרשים הוא איך שהכל מתאגד יחדיו תחת ה-OS X (לאופרד, למי שתוהה), שפשוט יודעת לעשות את כל מה שהמחשב אמור לעשות בצורה הטובה ביותר.

דוגמאות יש מלא. נניח – מציאה והתחברות לרשתות אלחוטיות. גילשה אלחוטית היא הרי מאפיין בילט-אין של המחשב. ואכן, שלא כמו בווינדואוז שמציאת רשת אלחוטית יכולה להיות כרוחה לפעמים ביותר מדי קליקים, במחשב החדש זה פשוט ומהיר. יש סמן של רשתות אלחוטיות שניצב תמיד בשורת המשימות למעלה, לוחצים עליו, בוחרים לאן רוצים להתחבר (או אם רוצים לנטרל את האנטנה), וזהו. בווינדואוז זה איכשהו אמור להיות ככה, אבל בדרך כלל זה הרבה יותר מסובך (במיוחד בויסטה).

גם כל עניין מצב השינה, שהכרחי למחשב נייד ששם את הניידות במרכז (בניגוד ל-Desktop Replacer, שיכול להסתדר גם בלי). בכל מחשב Windows שעבדתי איתו נתקלתי באי אילו תקלות בעניין: סגרתי את המסך אך המחשב נשאר דלוק, פתחתי את המסך והוא סרב לצאת ממצב השינה – וגם כשלא סירב, הזמן שלוקח לחלונות להרדם ולהתעורר הוא מאוד מאוד ארוך. כאן זה עובד תוך שניות. שתי שניות על השעון לוקח למסך של המחשב להתעורר כשאני פותח אותו, ועוד בערך 2-3 שניות עד שהוא מגיב. מסגירת המכסה ועד שהוא נרדם לגמרי יש משהו כמו 5 שניות (שבמהלכן הוא לא משותק – דהיינו, אפשר לפתוח אותו והוא יחזור לעבוד מיידית). כיף ויעיל.

בקצרה אפשר לסכם את זה: השילוב של החומרה עם התוכנה עובד נהדר. גם בחיבור למסכים חיצוניים (טלוויזיה, למשל) הכל עובד מהר וללא תקלות (אם כי מצריך אדפטר נוסף בתשלום, מה שמאוד מעצבן), כשמחברים התקני USB הם מתחברים ומתנתקים במהירות מפליאה (במיוחד Ipod, שלפעמים מחכה 30 שניות עד שהוא מסכים להתנתק מה-PC בעבודה), המדפסת עבדה מייד כשחיברתי אותה בלי צורך להתקין שום דרייברים, ואפילו השלט הרחוק המגניב של אפל שימושי.

התוכנה עצמה, בלי קשר לחומרה, מוצלחת מאוד. את זה כבר כתבתי בהתרשמות הקודם, כשרק קבלתי את המחשב. מי שלא מבין כלום במחשבים ורגיל כל חייו לעבוד בחלונות לא ימצא את מערכת ההפעלה הזאת נוחה במיוחד (פשוט כי יש כאן כמה דברים שעובדים שונה באופן מהותי), אבל כל מי שקצת מבין איך דברים עובדים יקלוט מאוד מהר איך משתלטים על המערכת, וברגע שזה יקרה הוא יבין דבר די מופלא: פתאום, אחרי שנים בהם מערכת ההפעלה תפסה לפעמים את הספוטלייט מהתוכנות עצמן (עם הודעות שגיאה, התראות מערכת או סתם איטיות מחרידה) – פתאום מערכת ההפעלה מרגישה כמו הרקע לעבודה.

שזה אדיר. גם כי אפילו בתור רקע היא עובדת ונראית נהדר, ובמיוחד כי סוף סוף אפשר לעבוד בשקט. תמו הימים בהם חלונות הייתה מקפיצה לי באופן אלים הודעות “תוכנה זו וזו רוצה להתעדכן” משורת המשימות. כשהתפוח רוצה להגיד לי משהו, הוא נותן לי אינדיקציה לכמה רגעים, סטייל “היי, חבוב, יש משהו שאתה צריך לדעת”, ואז מרגיע. אני אבדוק כשיהיה לי זמן לבדוק, תודה.

כשתוכנות נתקעות (גם זה קורה, מה לעשות), הן לא משפיעות על המהירות הכללית של המערכת. בחלונות לא אחת קרה שהאקספלורר שהפסיק להגיב גרר איתו את המחשב כולו, שפשוט לא תפקד עד שהצלחתי לעשות לו End Process דרך ה-Task Manager, מה שגם יכול לקחת דקות ארוכות. כאן אם תוכנה נתקעת אפשר להמשיך לעבוד כרגיל בתוכנות האחרות, ומהירות המערכת כולה לא מושפעת מהעסק. גם ה-Force Quit עובד במהירות וביעילות, וסוגר את התכנה די מהר מבלי לשתק את השאר תוך כדי. שוב – המשפט שתמיד עולה לי בסוף פסקאות – זה פשוט עובד.

וזה הסיכום הכללי, בסופו של דבר. האם אני באמת צריך את המקינטוש הזה, שגם יותר יקר ממחשבים אחרים (נניח) וגם פחות “פתוח” מהם (מה לעשות – יש פחות תוכנות ופחות תמיכה בעברית ופחות אתרי אינטרנט שעובדים כמו שצריך וכו’)? לא, אני לא באמת צריך אותו. אני כן רוצה אותו – כי בניגוד ל-PC, שאולי יותר זול ויותר נרחב – המקינטוש הזה פשוט עובד, ועובד נהדר.

בהמשך היום – שעשועון חדש ונושא פרסים ב”בלוג זה לחלשים” – מה אמר דודידו? אל תפספסו!

לגיא

כשהיה נער, חלם אדליר על אהבת חייו. היא הייתה יפיפיה, עם שיער שחור ארוך, ועיניים ירוקות מבריקות, ושפתיים שצעקו לנשק אותן. היא לא דיברה, רק הסתכלה עליו, והוא מייד התאהב. כמובן שהוא ידע שמדובר בחלום. בחורות כל כך יפות לא קיימות במציאות. זה כמובן לא הפריע לו. היא הייתה כל כך יפה, שלא היה לו סיכוי. כשהתעורר, הוא מייד הוציא נייר ריק מהמגירה וצייר אותה, שחלילה לא ישכח. כעבור כמה שעות הוא התקשר לחברה שלו דאז, בחורה חמודה ונמוכה שאהבה לרקוד, ונפרד ממנה. היא בכתה ואמרה שהיא אוהבת אותו, והוא הסביר לה שזה לא יהיה הוגן בשבילה אם הם ימשיכו להיות ביחד.

כשחלם עליה שוב, כעבור כמה לילות, הוא התפלל לאיזה נס שיאפשר לו להשאר בחלום, ולא להתעורר לעולם. הנס לא הגיע. לקראת הסוף, אהבת חייו חייכה אליו (היה לה את החיוך הכי מדהים בעולם, כמובן), נופפה לו לשלום, התרוממה באוויר ועפה לשמיים. הוא נשאר על האדמה, עקב אחרי דמותה שהלכה וקטנה עד שהיא נבלעה בכחול האינסופי שלמעלה. הוא התעורר, וידע שכבר לא יחלום עליה שוב.

כמה שנים מאוחר יותר, הוא צחק פעם עם החברים שלו על זה שהוא מרגיש כמו כומר. באלוהים הוא לא כל כך האמין, וגם לא שמר על מצוות דתיות, אבל הוא כן התנזר ממין. כשאחד החברים, שניסה במשך חודשים לסדר לו איזו חברה נחמדה וקלה להשגה כדי לפטור אותו מהמנהג המגונה והלא ברור הזה, אדליר הסביר לו שבחורות אחרות כבר לא מענינות אותו. הוא סיפר על נערת החלומות, ועל איך אחריה כל הבנות הפכו לכלום. לא מענינות, לא מושכות, לא שוות. “בקיצור, אני מרגיש כמו כומר. מתנזר, אבל זה אפילו לא מפריע לי.” אחד החברים הרים את כוס הבירה שלו, ואמר שזה לא הדמיון היחיד שלו לכומר. “אתה מעצב את החיים שלך לפי דמות דמיונית שראית באיזה חלום ועלתה השמימה. אם זו לא חוויה דתית, אני לא יודע מה כן.”

מרגע זה ואילך, אדליר הפך לאובססיבי. בהתחלה הוא לא באמת האמין שנערת החלומות אכן הייתה אלוהים, אבל אחרי שקרא קצת בעניין, ואפילו התייעץ עם אחד הכמרים בכנסיה הקרובה, הוא הבין שלמרות שזה לא פתרון אבסלוטי, הדת היא הדבר היחיד שאולי תקרב ותאחד אותו שוב עם אהובתו. הרי האמונה באל, והקבלה שהיא יכולה להיות האל הזה, הופך אותה לקיימת – וכשמאוהבים, אפילו ברעיון מופשט, קשה שלא לקפוץ על הזדמנות להפוך את זה לאמיתי.

לפני שהחליט להפוך לכומר, הוא הוציא מהמגירה שלו את הציור שלה, זה שצייר אחרי החלום הראשון, וכמעט בכה כשראה שהדף כבר צהוב ומתחיל להתפורר. כשסיים את לימודיו הוא התחיל להתפלל כל ערב לאלוהים שתרד אליו שוב, אפילו רק לחלום אחד. בסיוטים הכי גדולים שלו הוא ראה את עצמו מזדקן, את הציור מתפורר ונעלם, ואת הזכרון שלה נמחק לו מהראש. “רק עוד פעם אחת, אלוהים, בבקשה,” הוא היה צועק, “אני מתגעגע אלייך.”

השנים עברו, הציור הלך ודהה, והיא לא חזרה. כמרים אחרים אמרו לו שאלוהים הוא אל צנוע, שהוא לא אוהב להראות את עצמו לאחרים, ושאדליר צריך לראות את עצמו בר-מזל על הפעמיים שכן ראה אותו. הוא שמע סיפורים מאנשי דת שהתפללו במשך ימים רצופים כדי לראות את אלוהים, ולא זכו לכך. אדליר לא השתכנע. אם אלוהים לא מסכימה לשמוע אותו בערוצים הרגילים, הוא צריך לעשות מעשה דראסטי יותר.

כשהחברים שאלו אותו למה הוא צריך אלף בלוני הליום, הוא המציא משהו על שיא גינס שצריך לשבור. ביום בו הציור הפך לכתמי עופרת לא מזוהים על נייר צהוב ומתפורר הוא קיפל את השאריות בזהירות, הכניס אותן לכיס שלו, ויצא החוצה, לבלונים שלו. הוא הסתכל עליהם, קשר את עצמו אליהם, ווידא שהקשרים חזקים, ואז התיר את הקשר שחיבר בין הבלונים לבין האדמה. תוך פחות משניה הוא כבר היה באוויר. הרוח הברזילאית החמימה היכתה על פניו, והוא הסתכל ברוגע אינסופי על העיר שלו, קטנה וקטנה ככל שהוא הגביה לתוך הכחול האינסופי שלמעלה.

מה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע?

אם יש כמה דברים שלמדתי בשנתיים האחרונות, אחד מהם הוא שאם אני מציין שמשהו הולך לקרות בתאריך מסויים בבלוג הזה, סביר להניח שהוא לא יקרה.

את יום ההולדת השני של “בלוג זה לחלשים” התכוונתי לחגוג עם איזו הפתעה מגניבה לגולשים. הבעיה הייתה שכבר כמה שבועות ארוכים היה לי הקונספט למה שאני רוצה לעשות בראש, אבל כשהגיע הזמן להפוך את הקונספט הזה למשהו ממשי, לטקסט, פשוט לא הצלחתי. קורה. למרות שהפעם לא הבטחתי כלום, יש לי הרגשה שאם לא הייתי מציין לפני מספר ימים שיש תכניות חגיגיות להיום, זה דווקא היה יכול לעבוד.

אבל נו, שוין, חלשים זה חלשים, ואם פתאום אתחיל לעמוד בהבטחות סביר להניח ששני הקוראים (הנאמנים!) שלי לא יבינו מה קורה, יבהלו מהשינוי ויברחו לבלוג אחר. ואנחנו לא רוצים שזה יקרה.

בכל מקרה, מכיוון שלא כל יום חוגגים שנתיים לפרסום הפוסט הראשון בבלוג, החלטתי לפרסם את הפרק הראשון של “אנשים שבורים”. סיימתי לכתוב אותו לפני מספר שבועות, ומאז לא המשכתי לפרק השני (האם אמשיך אי פעם? אולי, לכו תדעו), אבל עדיין, אולי זה יעניין אתכם. בכל זאת, הוא מתאר את הדייט של דייב ואלינור, שכבר ניסו פעמיים לצאת לדייט אך נכשלו לבסוף באשמתי, ועוד פעם אחת באשמת WaWa המגניבה. הפעם זה דווקא הולך להם. לפחות נכון לפרק הראשון.

כך או כך, גם אם העסק לא מעניין אתכם זו לא בעיה. הוא טמון אחרי הביפ, ככה שהוא לא יציק לכם בעיניים אם אתם סתם מרפרפים כאן. הוא כן יציק אם אתם קוראים אותנו ב-RSS.

לפני סיום, אני חייב תודה ענקית להילה הנהדרת, שהסכימה לשתף פעולה עם ההפתעה שתכננתי לעשות כאן. אמנם בסוף זה לא יצא לפועל, אבל העיקר הכוונה. תודה הילה! תודה גם לשלי, שקראה את הפרק כבר ואפילו שלחה הערות שעדיין לא יצא לי לענות עליהן (כבר כמה שבועות, אני יודע). תודה שלי!

ביפ

להלן דוגמה של הבחינה הפסיכומטרית. לפניכם 3 שאלות, כאשר לכל שאלה 4 תשובות אפשריות, כשרק אחת מהן נכונה. אנא סמנו בדף התשובות את מספר התשובה הנכונה לכל שאלה.

שאלה ראשונה: ארז יוצא מהבית לעבודה בשמונה בבוקר. בשעה שלוש וחצי הוא יוצא מהעבודה לקורס פסיכומטרי מעצבן, שמתחיל בחמש וחצי ונמשך עד עשר וחצי. כמה שעות מבלה ארז בעבודה / לימודים / נסיעות?

1. יותר מדי.
2. הרבה יותר מדי.
3. המון מדי.
4. כל התשובות נכונות.

שאלה שנייה: אחרי היום הבלתי נגמר, ארז מספיק לעלות על האוטובוס של 22:30 מתל-אביב לרעננה. זמן הנסיעה המשוערך לנסיעה הוא בין 40 דקות לשעה. מה טווח השעות בהן ארז יגיע הביתה?

1. 23:10 – 23:30
2. מה שו ערך?
3. את מי מעניין הארז הזה בכלל?
4. חצות ומעלה – וזאת כי במחלף הסירה הרצליה הנהג יחליט שזה הזמן המתאים לאכוף את החוק שאומר שבאוטובוסים בינעירוניים אסור להעלות יותר מעשרה נוסעים בעמידה, ויתעמת עם כמה אזרחים ממורמרים שצריכים להשאר בחוץ אך לא מוכנים. מכאן יתחיל וויכוח ממושך, שיסתיים רק כעבר 35 דקות בהן האוטובוס עמד בתחנה, ובהתערבות משטרה. יש לציין שבכל תחנה מנקודה זו ואילך האוטובוס יתעכב כחמש דקות נוספות לכל הפחות, כי הנוסעים היורדים בתחנות מרגישים צורך עז לפתוח מחדש את הוויכוח ולעצבן את הנהג עוד יותר. זה בסדר, לתחנה שלהם הם כבר הגיעו.

שאלה שלישית: ביום שלישי יתקשרו עשרות נוסעים ממורמרים למוקד פניות הציבור של אגד, ויכתבו מכתבי תלונה גם למשרד התחבורה. מה יהיה טיפול החברות הנ”ל? בבחירת התשובה אנא התחשבו בכך שמדובר בחברה ציבורית ומשרד ממשלתי שאמורים, בראש ובראשונה, לשרת את הציבור.

1. כל הנוסעים בקו הבעייתי יפוצו על מלוא מחיר הנסיעה + הוצאות לינה וכלכלה.
2. כל הנוסעים בקו הבעייתי יחויבו לשלם ל”אגד” תשלום נוסף, לפי החוק של “הרי הייתם יותר זמן על האוטובוס ממה שהייתם צריכים, מה חשבתם, שזה חינם?”
3. אגד לא יענו לטלפון, ובמשרד התחבורה ישתמשו בדפי התלונות כחומר בערה למערכת ההסקה המרכזית.
4. הנהג ימשיך לעבוד באגד, ויקבל את מלוא הגיבוי מהחברה וממשרד התחבורה כאחד – הוא הרי שמר על התקנות והחוקים. העובדה שתוך כדי הוא גרם לכ-50 אנשים עיכוב של לפחות חצי שעה (25 שעות עיכוב סה”כ!), תוך כדי צעקות, גידופים, קללות, איומים ונהיגה פראית לאחר שהמקרה הסתיים (נו, הוא עדיין היה עצבני, וכשעצבנים הרגל כבדה על הגז) לא באמת תשנה לאף אחד. שירות הציבור? פפפף, עזבו אותנו, מה אתם כאלה כבדים?

כשחושבים על זה בצורה הגיונית, המוזיקה של שי נובלמן ושל רם אוריון מתאימה בול. שניהם עושים רוק גיטרות מלודי ועצבני, שמכסה את המילים בשכבות על שכבות של מיתרים ודיסטורשנים. מצד שני, כשחושבים על זה בצורה הגיונית אפשר גם להניח שמועדון הברזילי יהיה ברחוב ברזילי. המציאות, זה דבר ידוע, מלאה בהפתעות.

זה התחיל בתשע וחצי. ערב שישי. ערב-ערב-חג. חבר טוב אחד נקע את הקרסול ומרותק לבית עם החברה. חבר אחר רחוק ברחובות. האינטרנט עובד שעות נוספות, ועיון בהופעות השבוע מצביע על הופעה של רם ושי בברזילי בתל-אביב. הבעיה: ההופעה אמורה להתחיל בעוד חצי שעה, והדבר האחרון שבא לי לעשות הוא להגיע אליה לבד. הפיתרון: טלפון מהיר ליובל, וספונטניות שלא מאפיינת את גילנו (הנפשי) המתקדם. בעשר וקצת כבר היינו במועדון (שנמצא ברחוב הרכב, למי שתהה), שכצפוי ממועדון תל-אביב ייבש אותנו על הבר שעה נוספת (והגיש רק טובורג וקאלסברג. טפוי עליו).

הערב, כך התברר, הציג שתי הופעות קצרות של כל אחד מהאומנים וההרכבים שלהם, ולא הופעה משותפת כמו שחשדתי בהתחלה. עשרה שירים, שעה פלוס-מינוס לאומן, פלוס הפתעה מענגת בסוף. המון קהל לא היה שם. בכלל, רחוב הרכב, שלוחה של המסגר, היה נטוש לגמרי כשהגענו, מה שגרם לנו לחשוב בתמימות שהנה מצאנו מועדון הופעות תל-אביבי בו אין בעיות חניה. שזה נחמד. עד שמגלים שזה לא שהאיזור לא פופולארי, זה פשוט ששעות הבילויים התלאביביות לא מתחילות בעשר, אלא הרבה (הרבה) אחרי. הברזילי, כך נראה, משתמש בהופעות כמעין פילר לשעות המתות שלפני פיק הבליינים של 2 בלילה. שזה רעיון טוב ויעיל. כבוד.

ראשון עלה רם. עליו כבר כתבתי כאן לפני מספר חודשים. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו מאז אותה הופעה רועשת ומוצלחת בלבונטין 7, ואני שמח לבשר שזו עדיין הופעה מאוד מוצלחת (ומאוד רועשת). היה לי קצת חבל להסתפק רק ב-10 שירים של אוריון, שמספר “השירים האהובים” עליי מהרפרטואר שלו גדול בהרבה, אבל נו, אם אין ברירה נסתפק במועט. גם הפעם הפלייליסט דילג באלגנטיות בין שירי אלבום הסולו, הראשון של בתריי זוזיי, שיר חדש לגמרי ואפילו גירסת כיסוי (“מוות לסמלת” של סדרני הדשא, שגם כיכב בהופעה הקודמת).

ההרכב הנוכחי ממשיך להקנות לשירים אווירה קודרת (אפילו) יותר מכרגיל. הגיטרות מבליעות את הבאס שמבליע את התופים. הסקסופון של תמר זיו נשמע יותר מתמיד כמו גיטרה שלישית ולא כמו כלי נשיפה. Gun Sucker, הקטע האינסטרומנטלי שפותח את ההופעה (כמו גם את “כן”) מבהיר כמה טוב הם מנגנים ביחד, ותצוגת התכלית הזאת ממשיכה לתת בראש בלי רחמים עד לשיא הבלתי נמנע ב”אינסוף” (בעיבוד שחוזר לתת את הדגש המרכזי לגיטרות ולא לשירה). “רינגטון”, שמסיים את הסט הקצרצר, מרגיש כמו סוג של אנטי-קליימקס.

דגש נוסף על הסט של רם: אני חושב ש”נתנו בראש” היא מילת המפתח כאן. כדי להתאים את עצמה לפורמט ההופעה הקצרה, וויתרה הלהקה על השירים השקטים, והלכה רק על התותחים הכבדים. חבל קצת לוותר על “כן” המופתי ועל “קרוע” הנהדר, אבל שוין – הכל למען מטרה טובה. בלטו בהעדרם, אגב, BMO ו”באה לקראתך”, אבל עם “חרוצים” ו”העיקר הבריאות” שדווקא כן התגנבו לרשימת השירים אין באמת סיבה להתלונן (שלא לדבר על “מוות” הכל כך אהוב).

רם יורד – שי עולה. כמה זמן לא ראיתי אותו מופיע. המון. ההופעה האחרונה הייתה עם זיו, לפני בערך שנתיים, בהיינקין הבימה קלאב שהספיק מאז להחזיר את נשמתו לבורא. מאז נובלמן הספיק לחוות שינויים בהרכב הנגנים, כמו גם שינויים קונספטואלים רבים.

ההופעה השניה התחילה בהפתעה. נובלמן שר בעברית. כן, קראתי על זה משהו, ומסתבר שזה לא כל כך חדש כי הקהל הקבוע שלו שר איתו את המילים בהתלהבות, אבל בשבילי זה היה מוזר. שי נובלמן, אחד מהסמלים ומהחלוצים של הרוק הישראלי העצמאי באנגלית, שהגיח לחיינו בפתאומיות עם אלבום ראשון נהדר (How to be Shy) והופעות חימום ל’רוקפור’, חוזר לשפת האם. וזה אפילו לא נשמע רע. זה כיף, וזה זורם, וזה מקפיץ – בדיוק כמו שאר המוזיקה שנובלמן יוצר.

וכאן אפשר להכנס שניה להפרכה של המסקנה ההגיונית מהפיסקה הראשונה: רם אוריון ושי נובלמן, על פניהם, נשמעים כמו סוג דומה של אומנים. מצד אחד זה נכון, כי הם אכן יוצרים באותו ז’אנר מוזיקלי של רוק גיטרות, אך מצד שני מדובר בשני הגבולות הקיצוניים של אותו סגנון. לא סתם הגדרתי את רם כ”קודר” בפסקאות שתיארו את ההופעה שלו. הוא קודר. המוזיקה שלו נהדרת, ומלודית, אבל המילים, כמו גם הגיטרות, מקנות אווירה קצת עצובה, מאוד בודדה. כשהוא מתאר כאב ולבד קשה שלא להזדהות. אצל נובמן המקרה הפוך. ב-”Lonely Boy” הוא מתאר מצב בדידות כמעט אינסופי, ועושה את זה בכזאת חדווה וכיף שנראה שכל הסיפור הזה לא כל כך נורא. אם נשווה את זה לדכאון הקיומי של “אינסוף”, שמדבר על דם ודמעות על המיטה, מבינים את ההבדל הכל כך גדול במוזיקה: הרוק של נובלמן הוא כזה שיקפיץ אתכם למעלה. זה של אוריון הוא מה שיפיל אתכם בחזרה לרצפה.

נמשיך עם ההופעה של נובלמן: לקראת אמצע הסט הבאמת שמח וכיפי, שי מכריז על שני שירים שהוא הולך לבצע, אותם הוא לא עשה כבר זמן רב. מתאים לי דווקא, כי לא ראיתי אותו זמן רב. ואכן, השירים שהגיעו בעקבות ההכרזה הזאת, Spring #B ו-Nightmare, שניהם מאלבום הראשון שלו, גרמו אפילו לי לנטוש את מקומי הנוח בהישענות על הקיר, ולקפץ ולזוז בשמחה. כיף! כיף גדול מאוד! לא שמעתי את השירים האלה בהופעה המון המון זמן. הם מתקשרים אצלי לראש לאנשים וסיטואציות שחלפו לפני כל כך הרבה זמן. והם כל כך שמחים ומקפיצים וקצביים ונהדרים.

כל מה שבא אחרי הצמד הזה קצת החוויר, שלא באשמת הלהקה. Beautiful Life ו-Two Could be Better than One מהאלבום השני היו נהדרים, כמו גם הקאבר המצויין ל”אולי עוד קיץ אנחנו נפגש” (איזה להיט! איזה שלאגר!) שהוקלט זה מכבר לעבודה עברית 3 שעתיד לצאת בהמשך השנה. ועדיין, אחרי הכיף של השירים מהאלבום הראשון זה הרגיש כאילו השיא מאחורינו.

עוד הבדל ניכר בין נובלמן לאוריון הוא הכריזמה. עם כמה שאני יותר אוהב את המוזיקה של רם, שי הוא פשוט פרפורמר הרבה יותר טוב ממנו. שלא להגיד שרם גרוע, ממש לא, הוא פשוט קצת ביישן וצנוע מדי, בעוד שי מוקצן, מצחיק, ממציא שירים, מספר בדיחות, מאחל לאיסר המתופף מזל-טוב, והכל בנונשלנטיות נהדרת. אין ספק שההחלטה לתת להרכב של שי להופיע שניים הייתה החלטה מוצדקת – העוצמות של ההופעה שלו מיתרגמות בסופה לחיוך ענקי והמון חשמל בגוף.

אחרי שנובלמן והלהקה (ציינתי כבר שלראות את תומר להב על גיטרה זה תענוג?) פינו את הבמה, זכינו לעוד הדרן, הפעם של שני כוכבי הערב, לבדם, רק עם גיטרה וקסיו. כן כן. קסיו. כשראיתי את רם נושא את האורגנית לבמה החיוך שהיה לי בכל מקרה עקב הסט של נובלמן רק התרחב. “אלכסון הוא אסון”, מתוך קליגרו של “הפה והטלפיים”, כשנובלמן שר (תוך שימוש נרחב בדף עם מילים שהודבק לסולם) ואוריון מלווה עם הקסיו ועם קולות רקע, גרם לחיוך הזה לגדול ולגדול ולא לרדת לי מהפנים שעות רבות אחרי שההופעה הסתיימה. איזה ביצוע נהדר לשיר נהדר, ואיזו הפתעה נעימה – כזאת שרק בשבילה כל הערב הזה היה שווה. קצת אירוני, בהתחשב בכך שלפני תחילת השיר, כשנובלמן ואוריון הסבירו מה הולך לקרות על הבמה, רם הוסיף בחיוך ש”בקיצור, אתם הולכים לסבול”.

אחרי שנגמרו ההופעות יצאנו יובל ואני לתל-אביב אחרת. תל-אביב של בליינים, של בעיות חנייה, של חבר’ה צעירים מתדלקים את עצמם באלכוהול בעודם נשענים על המכוניות שלהם, וזאת כדי לחסוך כמה עשרות שקלים ממחירי האלכוהול הגבוהים להחריד במועדונים. מקום החניה שלנו, בתוך קבוצת מפרצים שהייתה פנוייה לגמרי כשהגענו, נתפס בשנייה שיצאנו ממנו על-ידי אוטו מלא בחורות בלבוש חושפני שלא האמינו על החניה האלוהית שמצאו. איילון היה ריק. כשהגעתי הביתה, עייף מאוד ומרוצה מאוד, הצצתי בשעון וראיתי שהשעה עוד לא אחת וחצי. חשבתי בחיוך מריר על הבליינים שרק עכשיו התחילו את הערב, ואמרתי לעצמי שאני מזדקן. מצד שני, כל עוד אני עדיין מסוגל להינות כל כך ממוזיקה, ולהפיק ערבים כל כך איכותיים בעזרתן של הופעות – למי איכפת אם הם נגמרים קצת מוקדם?

עשו לעצמכם טובה: אם מוזיקה ישראלית עושה לכם טוב, תורידו תעצמכם את הבוטלג הזה, של ההופעה המשותפת של רם אוריון ויוסי בבליקי. הוא משובח. כל כך משובח שזה כואב. גם שירים נהדרים (והזדמנות נהדרת להכיר את השירים של אוריון ושל בבליקי. את האחרון אני לא מכיר כל כך טוב, ואחרי שלוש האזנות רצופות אני מתכוון לחקור לעומק בהזדמנות הראשונה), גם איכות משובחת ובכלל – עונג חג לא קטן.

(וזה בלי קשר לפוסט שהתחלתי לכתוב בדרך לעבודה ובטח יתפרסם בערב-לילה, על ההופעה המשותפת של אותו רם אוריון ושי נובלמן)

המתקדמים יוכלו גם להוריד את הבוטלג הבא, שהוא תיעוד של “ספר השירים שלי”, הופעת הקאברים המדהימה של שלומי שבן (יעל כתבה עליה כאן). הבעיה בבוטלג הזה היא האיכות הדי מזוויעה שלו, אבל גם היא שווה את האפשרות לשמוע את שלומי עושה את “שגר פגר”.