(המם. שוב אני עייף מדי בשביל הגהה. אפרסם ככה ואעבור על זה מחר. סליחה לקוראים הזריזים שנאלצים לספוג את כל שגיאות ההקלדה המביכות)

הו, תל-אביב בקיץ. הלחות המזוויעה, העומס ברחובות, המחשופים המתנפלים עליך מכל כיוון. הו, שבוע הספר הנפלא. הדוכנים הגדושים בספרים, המבצעים המרנינים, המחשופים המתנפלים עליך מכל כיוון, הנהירה המפתיעה של המוני ישראל לרכוש, מי היה מאמין, ספרים. אבל רגע, משהו חסר היום. חם, ולח, וגם המחשופים במקום, אבל משהו היה חסר לי בשבוע הספר הזה. כשהצלחתי לעמוד מול דוכן פנוי לגמרי של הספריה החדשה הבנתי: ההמונים נעלמו.

שבוע הספר התחיל כאינטימי במיוחד. זה לא שלא היו אנשים, זה פשוט שהם לא היו שם בצפיפות המאפיינת את היריד בדרך-כלל, והיה הרבה יותר פשוט לסרוק את כל הדוכנים (שגם היו, בתורם, די משעממים הפעם). לאן נלמו ההמונים? פפף, איזו שאלה טפשית. לטעם העיר, כמובן. כי אם לאנשים יש בחירה בין ספרות, מהסוג שיש מצב שתשאר על המדף לשאר החיים, לבין מנות אוכל זעירות שסביר להניח ימצאו את דרכן לאסלה בצורה אלימה ולא מבוקרת בתוך מספר שעות – ברור שהם יבחרו באוכל.

את האמת המחרידה הזאת גיליתי דווקא באוטובוס. אחרי יום מעייף מאוד בעיר, שהתחיל בצילום כתבת וידאו שהולכת להוכיח לכל צופי Ynet כמה לא-בכושר אני, המשיך לארוחת צהריים דשנה במיוחד (שרימפס ברוטב 4 סוגי צ’ילי שולטים!), משם לסיבוב דאווין בסנטר וסביבתו (למרבה הצער את הכבל שאני צריך כדי לחבר את הלפטופ לטלוויזיה לא מצאתי, אבל את הדיסק של הפליימינג ליפס שרציתי דווקא כן), ואז לטיול המסורתי של שבוע הספר עליו כבר דיברנו. ומשם – קפיצה קטנה למקום בו שהה התיק שלי, דחיסה מרשימה של 5 ספרים חדשים + 2 שכבר היו בו מקודם +לפטופ +מטען לתוך התיק הנ”ל (אני נשבע לכם שאפשר להכניס לתוכו אוטו), והופס’ה לתחנת האוטובוס. בשלה הזה של הערב הרגליים שלי כבר כאבו, וגם מצבו של הגב לא היה כל כך מזהיר. פינטזתי לעלות על קו 247 הזקן והטוב, להתרווח בכיסא פנוי, לעצום את העיניים ולנמנם את דרכי הביתה.

אם מישהו חיפש הוכיחה לכך שהרצונות שלי אף פעם לא מתממשים, האוטובוס כנראה יספק לו אחת. גם בשעה עשר בערב, 60 דקות לפני סגירת השערים של טעם העיר, הוא הכיל כמות בלתי נתפסת של בני-נוער שניצלו את היותו אחד הקווים היחידים שמגיעים ממרכז תל-אביב לגני התערוכה. עד כמה בלתי נתפסת הייתה הכמות? בואו נגיד שהתחנה בה עליתי, בה בשיגרה תמיד אפשר למצוא מקום פנוי, הייתה האחרונה בו הנהג בכלל הסכים לעלות נוסעים חדשים. פשוט לא היה מקום לאחרים. ככה נדחסתי לי על השימשה הקדמית של האוטובוס עד תחנת גני התערוכה, בה ההמונים ירדו… רק כדי לפנות מקום להמונים החדשים, שבדיוק חוזרים מטעם העיר הבייתה. נקודת האור היחידה היא שדווקא כן הצלחתי לתפוס לי מקום, הרחק בספסל האחורי (עם כל המאגניבים), אבל לעצום את העיניים ולנמנם זה עדיין לא אופציה עקב הצפיפות והרעש. שוין.

מילים רבות נשפכו על טעם העיר, שהפך בשנות קיומו מפסטיבל קטן ליודעי דבר, בו מסעדות משובחות הציעו מנות היכרות במחירים יחסית מצחיקים, למפלצת הפרסום והצפיפות שהוא היום. אמנם סביר להניח שגם כעת ניתן למצוא שם, אם באמת מתאמצים, כמה מנות ראויות במחירים לא אופיניים (זכורה לי מנת שרימפס נהדרת מהפעם האחרונה שהייתי שם, לפני שנתיים), אבל למרות חיבתי הגלויה לאוכל – שום דבר לא יכול להיות שווה את מה שהולך שם, וקצת עצוב לי על הנוער הנוהר לשם בעיוורון מסויים.

זה לא שהיו חסרים אירועים צפופים עד אימה בתקופתי. זכורים לי לילות אהבה בצמח בהן הכרתי באופן אישי וקרוב את גדר הביטחון שליד הבמה, וגם לא מעט ערבי יום העצמאות בהן מצאתי את עצמי בבמת הצעירים של העירייה, מנסה למצוא את מקומי בין אלפי נערים אבודים נוספים במגרש עגול וקטן בפארק הרענני. העניין הוא שהערך המוסף של טעם העיר הוא כבר ממש זעיר. אוכל טוב כנראה יש, אבל הרבה פחות מפעם. מה שכן יש בשפע זה פרסומות, ערסים, רעש, צעקות, זבל, סירחון (את ריח השמן הנישא באוויר אפשר להרגיש לקילומטרים רבים) ועוד ביאוסים רבים. בתקופתי, לפחות, הצפיפות לוותה במוזיקה ממש טובה. היום היא מלווה ב”מבצע! חצי צמר גפן מתוק בעשרים שקל!” ו”בייגלה בייגלה! בייגלה בייגלה!”.

בראשית היה אייסיקיו. לא ברור אם עקב גאווה ישראלית, או פשוט כי היה מדובר בתכנה גאונית, אבל לכולם היה אייסיקיו. כולם גם קראו לו בחיבה איציק וחשבו שהם הכי שנונים בעולם. כולם היו מחוברים, וזמינים, ו-Free for chat, ודיברו במסרים אישיים, והכל היה תמים ונפלא וראשוני. ואז, קצת אחרי שהעסק קצת התחיל להמאס, אייסיקיו הפכה לתכנה בלתי נסבלת. תוספות מיותרות שהפכו את התכנה לכבדה לאללה, פרסומות בכל פינה ועוד מחלות גרמו לה להפוך מחביבת הקהל למוקצה שבתוכנות. ואז, מהצללים, הגיע המסנג’ר של מיקרוסופט, שלמרות שיוכו לחברה שבדרך כלל מייצרת תוכנות נוראיות, התקבלה על הקהל באהדה, במיוחד כי היא הייתה קלילה וחביבה ופשוטה – בדיוק מה שצריך, למעשה, מתכנת מסרים מיידיים.

עם כל הפשטות של המסנג’ר, שהפך למה שהוא היום בזכות היותו no bullshit (ועובדה שגם היום, בעידן התוכנות צד ג’, בה כולם יכולים להתחבר לכל החשבונות שלהם בקליינט אחד נוח, איציק עדיין נשאר די נטוש), עדיין חסרה לי בו תכונה אחת שהפכה בשביל רבים את השימוש באייסיקיו לחברתי ואישי יותר. כל מי שברצף הדי.אן.איי שלו קיים גן סנוב אחד לפחות וודאי יודע למה אני מתכוון. ה-Visible List. הוויזיבל ליסט, הו הוויזיבל ליסט. אמנם גם במסנג’ר אפשר להתחבר במצב “בלתי נראה”, בו אתה רואה מי מחובר אך מי שמחובר לא רואה אותך, מה שמאפשר התחברות במצבי רוח אנטי סוציאליים, אך האייסיקיו הוסיף לזה את האופציה לסמן משתמשים נבחרים ככאלה שיוכלו לראות אותך גם במצב הדני-דיני.

בדיעבר זה יצר שתי רשימות נפרדות. רשימת הכולם ורשימת הנבחרים. זה איפשר לא לצאת סנוב ע”י סירוב להצעות חברות, אבל לא באמת להצטרך להתחיל לצ’וטט עם כל מי שרק רוצה, כי רק החברים האמיתיים, אלה שאליהם תמיד יש לך כח, יוכלו אשכרה לראות אותך מחובר. בשלב מסויים זה הפך לדרך החיבור המועדפת לחלק נרחק מחבריי, ונדיר היה לראות אותם בלי סימן העין, שסימן את היותם מחוברים במצב Invisible.

העין הזאת הייתה למעשה הגדולה האמיתית של ה-Visible List הנ”ל. מעבר לאפשרות לראות את החברים הבלתי נראים שלך, ברגע שראית אותם ידעת שהם התחברו כבלתי נראים – ומשם למעשה הבנת שנכנסת לרשימת ה-Visible שלהם. באינטרנט של אז זה נחשב לעיתים כאקט, כמעשה, שאמר יותר ממילים. הכרתי מישהי חדשה באייסיקיו, ורציתי להגיד לה שאני ממש נהנה לדבר איתה, אך פחדתי שהיא תבהל? אין בעיה – הכנסתי אותה לוויזיבל ליסט, ובפעם הבאה שהיא ראתה אותי מחובר-בלתי-נראה היא כבר הבינה לבד. המחווה החברתית הזאת היא משהו שחסר במסנג’ר הפופולארי היום – שם למרות שאפשר להתחבר כבלתי נראה ולהתחיל לדבר ספציפית עם משתמשים אחרים (וברגע שתתחיל לדבר איתם הם מן הסתם יראו שאתה מחובר בסתר) חסר העניין הקבוע, המעמד החברתי המשודרג, כרטיס הכניסה הנכסף לרשימת הזהב של החברים.

אף פעם לא ברור לי למה מיקרוסופט לא הכניסה את האופציה הזאת לתכנה שלה. מילא, אם רק לי זה היה חסר, אבל כמעט כל חבריי שהשתמשו באייסיקיו מעידים על עצמם ככאלה שמתגעגעים לפיצ’ר הזה, ואם אנחנו מייצגים מדגם כלשהו – הרי שיש ביקוש של ממש לעניין. מכיוון שאני יודע שיש לפחות עובד מיקרוסופט אחד שקורא כאן באופן קבוע, אולי דווקא מכאן תבוא הישועה. עד שזה יקרה, אם בכלל, נצטרך להשתמש בדרך המנומסת פחות להתחמק מאנשים שאין לנו ממש רצון לצ’וטט איתם – התעלמות טוטאלית. זה אולי יוציא אותנו סנובים, אבל היי, יש כאלה שאומרים שכנות זה דווקא עניין חיובי.

תענוג. אין עוד מה להוסיף. ותודה ליעל שגילתה.

המם. על הקמפיין ההזוי בו ויקה (אקס הישרדות) תנסה להסביר לגולשים על בטיחות-רשת שמעתי כבר מזמן. כבר אז זה נשמע לי הזוי. התוצאות, מסתבר, הרבה יותר הזויות.

על הבלוגים שלנו, למשל, ממליצה ויקה להגן בסיסמה, כדי שרק החברים שלנו יוכלו לראות ולקרוא אותם. ובכלל, אולי עדיף לא לכתוב בכלל בלוג, כי מי יודע אם בעוד כמה שנים, שכבר נהיה מבוגרים, נרצה שישארו באינטרנט כל מיני שרידי מחשבות שכתבנו בהיותנו צעירים וטיפשים. כשמדובר על שיתוף קבצים, לעומת זאת, צריך להזהר ולא להוריד “תמונות מזוויעות” (ווינק ווינק) כשמנסים להוריד בכלל את “שיעורי הבית של אתמול” (ווינק ווינק, נאג’ נאג’). גם בטלפון הסלולרי צריך להזהר (!), ולשנות את הססמה הראשונית מ-0000, כי לכו תדעו מה יקרה. ובמשחקי רשת? לא לתת פרטים, לא לשחק המון זמן בלי לאכול, ואם חלילה מישהו מתחיל לדבר איתכם תוך כדי משחק – לעבור מהר שרת, כי לכו תדעו מי זה.

המטרה, לנסות לחנך צעירים להזהר קצת ברשת, מקודשת. הדרך? מטופשת. זה לא חדש שכל הארגונים שמנסים לחנך אותנו לגלוש בטוח עושים את זה על-ידי הפחדה, ובדרך כלל תוך חוסר הבנה בסיסי באיך בדיוק עובד האינטרנט ברמה קצת יותר עמוקה מ”לוחצים על “התחבר”, נכנסים לצ’אט ומדברים עם פדופילים”, אבל זה עדיין די מצחיק, וכנראה גם יפספס את המטרה. קמפיינים כאלה צריך לכוון להורים, לא לילדים. הם סביר להניח יסתכלו על ויקה, יצחקו מבדיחות הקרש, ידלקו על העריכה ה”מדליקה” (שזה תרגום חופשי לחובבנית) וימשיכו לגלוש כרגיל.

והרי למה שלא ימשיכו? סביר להניח שהילדים אליהם מכוון הקמפיין מבינים יותר על האינטרנט מאשר אלה שכתבו את הקמפיין. הם מבינים על קהילות שיש באינטרנט, על הקסם שבלחלוק מחשבות והגיגים עם כל מי שמעוניין לקרוא, הם גם יודעים שקבצים לא חוקיים שמורידים ברשתות השיתוף הם כבר לא “באיכות זוועתית”, וסביר להניח שגם יודעים לפרוץ למכשירי סלולר אחרים, ולכן גם להגן על שלהם. יש מצב שחלקם אפילו חובבי תוכן, ורואים באפשרות לפרסם כזה בעלות אפסית ובחשיפה מקסימלית (לפחות בפוטנציאל) דבר חשוב מאין כמוהו. כמובן שלא *כל* הגולשים כאלה. פשוט סביר להניח שחלק נרחב מהגולשים שיצפו בזה הם אלה.

ומה איתי? למרות העצות הידידותיות של ויקה (שלטובתה עשתה עבודה יחסית טובה, וברוב הזמן נתנה הרגשה שיש לה מושג על מה היא מדברת), אני עדיין לא אחסום את הבלוג הזה בסיסמא, ואפילו לא אתנתק בפחד מהשרתים של Halo בכל פעם שאחד השחקנים האחרים יתחיל לדבר איתי וישאל באיזו עיר אני גר. כשיהיו לי ילדים אשב ואסביר להם ברצינות על הסכנות שברשת, ואיך ניתן להמנע מהן בצורה קצת יותר אינטילגנטית. אם אני הצלחתי לשרוד את גיל ההתבגרות בתוך הרשת (שהייתה אז הרבה פחות מפותחת ומסוכנת מהיום, אבל עדיין), וזאת על פי היגיון בריא שהונחל בחינוך הבסיסי שנתנו לי ההורים – אני בטוח שגם הם יצליחו.

(במקור הגעתי לסרטונים הנ”ל דרך ההיתוך)

עדכון שכזה: בעקבות הג’וב החדש, הדיעה הנ”ל, בניסוח קצת שונה, הגיעה גם לערוץ המחשבים של Ynet.

מישהי, ואני לא אנקוב בשמות כי תמיד לימדו אותי שזה לא מנומס (קצת כמו להצביע על אנשים ברחוב), ביקשה ממני לכתוב עוד פוסט בוקר, דבר שלא עשיתי כבר מספר שבועות. בדרך כלל אני נמנע לקחת בקשות מהקהל (כן, זה רמז שהיא שמנה), כי זה גורם לי להרגיש כמו קוף בכלוב שרוקד בשביל בננות, אבל הפעם זה דווקא מתאים. החוקים של הפוסטים האלה, למי שפספס, הוא שאני מנצל דקות מתות בנסיעת אוטובוס מתישה לעבודה כדי לזרוק כל מיני מילים לחלל הרשת. בלי לחשוב על מה אני הולך לכתוב, בלי להשחיז וללטש רעיונות, בלי לעשות הגהות.

יום אחרון בעבודה. מוזר ממש. אמא הכינה עוגיות לכולם, ואני קניתי להם במתנה טוסטר-לחיצה למטבח. וזה עדיין מוזר. הייתי שם יותר משנתיים. בהתחלה בחצי משרה, ואז כאיזה עשירית משרה, במתכונת של יום עבודה אחד בשבוע. המיקום לא אידיאלי, ויש כאלה שיטענו שתחום העיסוק של החברה קצת מפוקפק, אבל עדיין הייתה שם הרגשה ביתית, בוסית נחמדה ברמות שכבר לא מייצרים, אנשים טובים (גם האנשים הרעים שם הם יחסית בסדר, שזה הישג) ותחושה שבאמת צריכים אותי. ולמרות הכל הם אפילו לא התעצבנו שהודעתי להם שאני מתפטר, ונראה שבאמת התרגשו מההצעה שקבלתי למקום העבודה הבא.

מקום העבודה הבא. עוד שבוע פחות יום. יש לי כמה ימים של חופש מדומה, ואז, לראשונה בחיי, משרה מלאה. של ממש. כמו של גדולים. שזה היה יכול להיות די נורא, אם לא היה מדובר בעבודה מכובדת, בתחום שאני מאוד אוהב, במקום מאוד מוכר, שיש מצב לא קטן שתועיל להמשך החיים שלי גם מעבר לצ’קים בסוף כל חודש. חוסר הוודאות שאפיין את השבועות האחרונים קצת נעלם. שזה מוזר, כי הוא אמור להיות הכי גדול ומפחיד עכשיו, רגע לפני הכניסה לשיגרה החדשה, אבל ככה זה.

אתמול קראתי בספר על תופעה מעניינת. תמיד רואים בסרטי טבע לביאות רודפות אחרי זברות. הזברות בפאניקה, רצות במהירות, אבל בדרך כלל זה לא ממש מספיק להן, והן מוצאות את עצמן משמשות כארוחת צהריים למשפחת אריות מכובדת. ברגע שהזברות נתפסות בטלפי הלביאות, הן פשוט מפסיקות. כאילו זה תסריט כתוב, או ריקוד מתוכנן. עד שהלביאה תופסת צריך לרוץ, אבל ברגע שהיא עושה את זה עוצרים. הזברה לא נאבקת על חייה, אפילו לא צורחת במחאה על מר גורלה. היא פשוט מפסיקה לזוז, ונותנת ללביאה לטרוף אותה בחיים. מסתבר שהתופעה הזו היא סוג של מתנה שהטבע נתן לזברות. ברגע שהן נתפסות המערכות שלהן נכנסות לשוק טוטאלי, והן פשוט מושבתות. הזברה פשוט מפסיקה להרגיש ולחשוב, וכך נמנעים ממנה הכאבים,

אני לא יודע אם הדבר הזה נכון או לא. הספר לא מדבר על ג’ונגלים וטבע וזברות, ומשתמש בעניין כדימוי למצבה של המספרת רגע לפני שהיא יוצאת עם בנה, פפסי, להלחם בג’ק צ’ילי. משום מה בספר זה מרגיש הרבה פחות מטופש. בכל מקרה, אולי חוסר הוודאות שאפפה אותי קצת התפוגגה כמו שהזברה מתפוגגת במפגש עם הלביאה. אני כבר כמעט שם, אין טעם לחשוב ולפחד. נשאר רק ללכת בגאווה, להתרגל לחיים עם עבודה יומיומים בין 9 ל-18, להשלים עם העובדה שתל-אביב הולכת להפוך, הפעם באמת, לבית השני שלי, ולזרום עם זה.

חלמתי בלילה שמגיע טכנאי של ‘יס’, לתקן את הממיר בחדר שלי שעושה בעיות כבר כמה שבועות. אני משלם על הממיר הזה לא מעט כסף, ובמעט הזמן שסוף סוף יוצא לי להתרווח בספה ולראות איזה סרט באבחנה גבוהה אני בדרך כלל מגלה שהוא מקפץ ומרצד. הבעיה היא שרוב הפעמים שאני מוצא את הזמן ונזכר בבעיות זה בימי שישי או שבת, והדבר האחרון שבא לי לעשות בסופי שבוע זה לנהל שיחות נפש עם מוקדי שירות לקוחות. אז אני דוחה את השיחה, ואז שוכח מהתקלה עד הפעם הבאה. כנראה שתת המודע שלי מנסה, באלגנטיות, לרמוז לי שדי לדחות. מעבר לכך יש לי עוד שיחה לשירות הלקוחות של בזק בעקבות מייל מעניין שקבלתי בסופ”ש (לא שכחתי אותו, אני פשוט רוצה לעשות גם לפני שאני כותב על זה). נראה לי שמחר האוזן שלי הולכת להתחמם לא מעט בזמני המתנה. נו, לפחות המנגינות של בזק ויס מגניבות ומדבקות.

ויש גם חלומות אחרים. נורות אזהרה מהן אני מתעלם באלגנטיות ומרגיש מאוד טמבל.

***

זמן בבלוגים זה דבר מרתק. לפני רגע הייתם איתי באוטובוס, אבל אז נאלצתי לסגור את המחשב ולהפסיק לכתוב כדי לפנות מקום לישיבה לבחורה שעלתה בצומת סירקין, ופתאום אתם איתי, בבית, אחרי שהיום הזה נגמר. פתאום ההבנות של הבוקר נורא רחוקות לי, ולמרות שפוסטי הבוקר שלי לא מאופיינים בקו רעיוני או מחשבתי אחד, עכשיו הקשר עומד להתרחק אפילו יותר. כשאסף ארליך שר שזמן זו המצאה מבלבלת הוא בהחלט צודק.

יום העבודה האחרון עבר. תקופה של שנתיים ומשהו הסתיימה. סביר שלא אראה יותר את האנשים. ולא כל כך איכפת לי. אמנם היום האחרון הזה לא התאפיין באותה הרגשה של “וואו איזה כיף” שמוכרת לי מעזיבת מקומות עבודה קודמים, אבל עדיין, הוא עבר באופן אדיש ורגיל. הייתה “שתיית שחרור” עם עוגה, וכולם אמרו בהצלחה ולחצו לי את היד וחייכו, אבל חוץ מזה… עבדתי. העברתי קבצים מההארדיסק לשרת. הנחתי אתמי שבערך-מחליפה אותי איפה נמצא שום דבר. ניהלתי את אותו סמול טוק עם אותם אנשים. ובסוף היום החתמתי כרטיס ביציאה, אפילו לא זכרתי להחזיר את הפלסטיק להנהלת החשבונות, ועזבתי לאוטובוס.

בבית בכלל הרגשת ה”זהו, עבר” התיישבה עליי טוב. אני אפילו די מעודד מזה. אמנם החופש שלי, שהוא לא באמת חופש, הוא מאוד מאוד קצר, אבל היי, זה יותר ממה שהיה לי כבר הרבה מאוד זמן. אני הולך להסתער על השבוע הזה הכי טוב שאני יכול, עם כמה שיותר בילויים שלא יפריעו לכמה שיותר בטלה שאני כל כך זקוק לה. שעות שינה רבות. יציאות. חברים. שבועספר. GTA IV. שינה שינה שינה.

וזהו. ככה נגמר לי על מה לכתוב. חוסר שעות השינה מהלילה מכה בי בכל הכח, ואני מקווה שאצליח לסחוב עוד שעתיים-שלוש כדי שאוכל ללכת לישון בשעה נורמאלית יחסית שלא תגרום לי להתעורר בשתיים בלילה ולא להבין למה אני כבר לא עייף. בטח הקפה שזה עתה גמעתי מול “אולי הפעם” המשובחת יעזור. להתראות ושלום למי ששרד את הטקסט. ותודה.

פסיכומטרי זו בחינה מצחיקה. נכון, גיל 25 זה זמן די מאוחר להגיע לתובנה הזאת, אבל תמיד הגדרתי את עצמי כאחד שמתפתח מאוחר, אז זה דווקא בסדר. או שלא. פשוט קלטתי לפני מספר חודשים שלא להתחיל לימודים בשנה הבאה כבר יהפוך את הדחיה החיננית של “נו, ניקח עוד שנה לעבוד” לדי פטאלית, ומכיוון שבנוסף לדחיית הלימודים עצמם דחיתי גם את הבחינה הפסיכומטרית (כי למה לעשות אותה סתם אם בסוף אולי אחליט ללמוד במוסד שלא מחייב לקחת אותה בכלל?), מצאתי את עצמי נרשם לקורס ערב של “יואל גבע” לקראת מועד יולי של הבחינה. הקטע האירוני? סביר מאוד להניח שבעקבות עבודה חדשה אדחה בכל מקרה את הלימודים עוד שנה קדימה. פטאלי פטאלי, אבל זה אני.

אחת ההבנות הכואבות בלימודים לבחינה הזאת, מעבר ל”אלוהים ישמור, כולם מסביב נורא צעירים”, היא כמה משרד החינוך לא באמת מכין את התלמידים לאקדמיה. כיון שעם הגיון ואנגלית אין לי שום בעיה, וגם לא הייתה לי בתיכון, אני רואה את זה בעיקר בחלק הכמותי (הוה אומר – אלגברה וגיאומטריה). הו, החלק הכמותי. הסיוט שבלילותיי, החושך שבעיניי. תמיד טענתי שמתמטיקה היא המצאת השטן, ואמנם קראתי פה ושם שיש לה כל מיני שימושים מעשיים, אבל אני מסרב להאמין שהקטע הזה שזווית היקפית במעגל שווה לחצי זווית פנימית קשור באיזשהו אופן לכך שהמחשב שלי עובד, או משהו כזה. פיקציה מוחלטת.

אבל צריך לשנס מותניים, וללמוד את כל החוקים והדברים שכבר בתיכון בילבלו אותי לגמרי. אין מה לעשות, מספרים עושים לי רע, וכמוסיפים להם גם אותיות ונעלמים וחזקות ושורשים אז העסק בכלל מלחיץ. בבחנים בכיתה אני מרגיש כמו בסרט מצוייר, כאילו כל הנתונים שעל הדף מתחילים לרקד לי ממול העיניים. לפחות הריקודים מעניינים, מאלה שהיו מזכים את הנתונים הנ”ל בגרזן הכח הכפול, כי הציונים וההישגים שבאים בעקבותם דווקא לא כל כך מזהירים.

בתיכון לימדו אותנו לשנן. לדעת כמה חוקים בעל-פה, לזכור ממש טוב איפה הכפתורים השימושיים במחשבון, וזהו. להבין? עזבו, זה בית-ספר תיכון פה, זה לא אלוויס פרסלי. להבין תבינו אחר-כך. כאן תעתיקו מהלוח, ותשננו טוב טוב, ותזכרו. כי הרי ברור שבדיוק כמו שתזכרו את זה בבגרות תשכחו את זה מייד אחריה. קל וחומר אחרי שבע שנים. בפסיכומטרי, מצד שני, מצפים להבנה. ידע בעל-פה שנשאר מהתיכון יוכל לעזור, את זה מוכיחים הצעירים שיושבים מאחוריי ומצליחים לפתור שאלות בכל מיני דרכים שאפילו המדריך לא חשב עליהם, אבל בתכל’ס – מי שבאמת מבין איך עובדים המספרים הוא זה שיצליח בבחנים. מי שיודע לראות ולקרוא ולדעת מספרים ינצח. רוב השאלות מתבססות על ההבנה, ולא על יכולות חישוב מהירות או אפילו ידיעה מדוייקת של כל לוח הכפל עד 20 (למרות שגם זה לא מזיק).

זה הגיוני כמעה, העניין הזה. הרי באקדמיה גם ידרשו להבין. זה הקטע של האקדמיה. אז על אחת כמה וכמה במבחן המקדים, שיקבע את גורלי החינוכי. מזלי שלימודי קולנוע באוניברסיטת תל-אביב לא באמת דורשים ציון פסיכומטרי מזהיר במיוחד. כנראה הבינו אפילו שם שכדי להיות קולנוען, או סתם שוחר אומנות עם תואר, לא באמת צריך להבין מספרים. אני מקווה שבשבילי, יהיו אלה ההגיון היחסית בריא, בשילוב עם יכולות מילוליות סבירות ואנגלית ברמה של כמעט-שפת-אם, שיספיקו כדי לספק לי את כרטיס הכניסה לאוניברסיטה.

(אני לא מתכוון להמשיך את הפוסט הזה עכשיו, שנכתב רובו ככולו בהפסקה בת 15 דקות בשיעור פסיכומטרי, אבל יש לי דווקא עוד הרבה מה להגיד על הבחינה, המסחרה שנעשתה סביבה והמניפולציות של כל מכוני ההכנה האלה. בהזמדנות אחרת)

ברעננה אין הומלסים. יש כמה קבצנים, אבל נראה שגם הם, בשעות הלילה, מקפלים את עצמם לאיזו דירה עלובה באחת מהשכונות הכי טובות בעיר, או פשוט יורדים למסתור. כי רעננה היא עיר יפה, ציורית, יש בה המון עצים ודשא. הומלסים? התושבים לא יסבלו את זה, וכראיה, על כל הומלס שכן מגיע איכשהו לעיר מסתערים כתבי המקומונים, מפרסמים מאמרי מחאה, וגורמים לעיריה לטפל באותם מחוסי דיור. הטיפול הגורף, אני מניח, הוא להגיד להם “צ’מעו חבר’ה, בתל-אביב יהיו לכם הרבה יותר חברים וגם עוברי האורח יותר נדיבים, הנה, קחו כסף לאוטובוס.”

השנים עוברות, וגם ההומלסים נהיים מתוחכמים יותר. אם תושבי העבר, שכבר אין בידם לגור בעיר, למדו שלהיות הומלסים “סתם” לא יעזור להם, הם למדו להיות הטופ של הטופ של ההומלסים. דוגמה כזאת נתנה משפחה, שלפני מספר שבועות לקחה אוהל ועברה להתגורר בגן הציבורי המשופץ שמול בניין העיריה. סיפור המשפחה לא סימפטי: האם הייתה המפרנסת ושכרה דירה ברעננה, אך לאחרונה איבדה את פרנסתה. בעל הבית שלה ראה שהיא לא עומדת בתשלום ופינה אותה מהבית. ללא קורת גג, נאלצה האם למצוא פיתרונות נוספים.

מכיוון שהיא לא רצתה להענות להצעות המשפחה והחברים כי לא היה לה נעים, כמו גם להצעת המדינה לשכן אותה בדירת עמידר בדרום (לדרום? פפפף!), היא לקחה את האוהל הנ”ל ושיכנה את עצמה מול העירייה. ככה לא יוכלו להתעלם ממנה, ובטוח יתנו לה בחינם דירה דה-לוקס ברעננה (שלא נמצאת בדרום). יחסית להומלסית החיים שלה היו בסדר. היא גרה בלב העיר, העובדים הנחמדים של ארומה נתנו לה ולמשפחתה אוכל ושתיה בחינם, וחוץ מתקרית אחת בה הפעילו לה את הממטרות של הגינה באמצע הלילה (לטענתה כדי לגרש אותה. לטענת העירייה זה פשוט מנגנון אוטומטי שלא מתחשב בפולשים לשטח ציבורי) לא היו לה תלונות. אה, חוץ מהתלונות שהעירייה לא עשתה כלום כדי לעזור לה.

קשה לי לשפוט אנשים בשפל כלכלי, פשוט כי (עדיין) לא הייתי במצב כזה בחיים שלי, וברור לי שמדובר בעסק לא פשוט ומאוד מייאש. אך עדיין, מצד שני, חייבים לזכור שתפקיד העירייה היא לא לדאוג לפושטי הרגל של עירה. האישה מסכנה, אבל זו לא אשמת העיריה, במיוחד שמדובר, לכאורה, במשהו שהעיריה גם לא ממש יכולה לתקן. מילא, לוותר או לדות דרישה לארנונה, אבל למצוא לה דיור חלופי בעיר? למה? ואם לחבר שלי, שגר באופקים (נניח), ממה בא לעבור לגור ברעננה אבל מהלעשות, אין לו כסף כדי לעמוד ביוקר המחייה כאן, אז גם לו העיריה צריכה לדאוג?

לא. כמובן שלא. לאישה הנ”ל המדינה צריכה לדאוג. והיא אכן דאגה לה, והציעה לה דיור חלופי, אליו היא סירבה כי “הוא רחוק מהמרכז ולא יהיה לי נח”. גם כאן מאוד קשה לי לשפוט את התגובה הזאת, כי לכו תדעו איזה עסקים יש לה במרכז, אבל במדינה שאפשר להגיע כמעט מכל מקום לכל מקום וחזרה באוטובוס באותו יום, ואם מתחשבים במצבה הכלכלי של אותה אישה, אני לא מבין איך היא יכלה להרשות לעצמה לסרב להצעה הזאת. אולי היא חשבה שלעבור לגור באוהל עם הילדים שלה, כדי שאלה ילמדו קצת על חזירות (הרי את כל מה שחייבת לה המדינה היא יכלה לקבל, וזה משהו שלא מובן מאליו כיום), נראה לה יותר נבון.

והיי, נחשו מה, היא צדקה. הומלסית ברעננה? מי ישמע! העיתונאים הציקו, והמקומונים הראו את האוהל, והאם הפכה לכוכבת תקשורת של ממש (“פעם אחת עבר חופרי, ראש העירייה, ואמר שהוא ינסה לעזור לי. מאז הוא לא התקשר”), ומחלקת הרווחה של העירייה הצליחה בסופו של דבר לעזור. ובעולם פוסט-מודרניסטי, לכל דבר מצליח חייב להיות המשך, ולכן פחות משבוע אחרי שהמשפחה הנ”ל הועברה לשיכון הולם, פתחה במקום משפחה אחרת מאהל משלה, הסיפור שלה כולל פלישה לדירת עמידר בעיר שהובילה לפינוי שהשאיר את המשפחה הנ”ל ללא קורת גג. הפעם העירייה הוציאה צו בית משפט כדי לפנות אותה מהמקום, אך המשפחה רק עברה לגן אחר. והמקומונים חוגגים, ו”העירייה לא דואגת לענייה!” וכו’. ושוב פעם יש לי הרגשה שלמרות שמדובר בעבריינים (פלישה לדירת עמידר, כאמור), גם כאן העירייה תעקם את המערכת כדי למצוא פיתרון שישתיק את התקשורת. וכל זה כשיש בעיר לא מעט נזקקים אחרים, שמתאמצים ועובדים קשה ומשלמים מיסים ולא דורשים מה שלא מגיע להם – וכנראה גם לא יקבלו, כי אם הם לא גרים באוהל הם כנראה לא שווים את המאמץ.

אתמול, מתישהו בשעות הצהריים, הרגשתי שאני סוף סוף יוצא מהרגשת האוטומט של השבועיים האחרונים. משהו בלחץ הנוראי (והאחרון) בעבודה הנוכחית, ביחד עם עוד כל מיני אירועים שתרמו לא מעט ללחץ נפשי ועמוק יותר, גרמו לי קצת להסגר בשלב מסויים, עד שהתקופה הזאת תעבור. והיא עברה, סוף סוף, וגרמה לי לפקוח את העיניים ולהבין שהיי, עברו שבועיים מהחיים שלי ובקושי עשיתי בהם משהו. שזה קצת שקר, כי כן יצאתי לבלות פה ושם, וראיתי הופעות, וקראתי וכתבתי וכדומה, אבל הכל היה, כאמור, על אוטומט, כמעט בלי רגש, כמעט בלי להתכוון.

בלי שום קשר, אתמול, כמו הימים האחרונים, היה יום די מחריד. כל מיני ידיעות ואירועים ותחושות שעלו, וכאילו להוסיף קצפת על הכל, בוחן כמותי בקורס הפסיכומטרי המעצבן, שהוכיח לי שגאון מתמטי אני לא (מה שכבר ידעתי), ושחלומי להשיג 800 במבחן (פפפף) רחוק מאי-פעם. מה גם שהבוחן הנ”ל ייבש לי את המח לגמרי, והפך את כל הרגשות שבכל מקרה פעמו בצורה לא סימפטית לחדות עוד יותר. אבל היי, אני לא מתלונן. ההרגשה הזיפטית הזאת בדיוק גרמה לי לצאת כנגד כל העקרונות שלי וללכת להופעה המוזרה של ברי סחרוף בפאב הדאגלס בהרצליה-פיתוח, וזה היה שווה כל רגע.

הדאגלס הוא מסוג המקומות שאני מתעב. הם קוראים לעצמם “מגה-בר”, פלצנים לגמרי, עושים סלקציה מעצבנת בכניסה, ומגעילים באופן כללי. מעשנים שם המון, וצפוף שם נורא, ואין פרטיות. שעניין הפרטיות חצי מובן, כי זה סוג של פיק-אפ בר, אבל אני די שונא פיק-אפ ברים, אז זה לא מנחם אותי. בכל מקרה, הדאגלס הקדיש את אתמול לערב גמר ליגת האלופות + הופעה חיה של ברי. יעל שמה לב לעניין בצהרי היום (“היי, יש הופעה של ברי היום בהרצליה”), ושלחה לי מייל. אחרי דיון קצר החלטנו שלהמשיך את רצף ההופעות ההזויות מהיומיים האחרונים יוכל להיות נחמד, וקבענו לצאת לשם. לי ההופעה התאימה במיוחד, כי המוזיקה של סחרוף נהדרת בשביל לשים את המח על הולד ופשוט להתחבר ולהתמכר לגיטרות ולתופים ולקצבים. אסקפיזם מוזיקלי מוחלט, וזה בדיוק מה שהייתי צריך.

הגענו עם ציפיות נמוכות, וההתחלה אכן בישרה רעות. הפאב היה מפוצץ בקהל שבא לראות את משחק הכדורגל, שנמשך ונמשך ונמשך (והוכרע בסופו של דבר בשובר שוויון בפנדלים). כדורגל לא ממש מעניין אותי, אבל היה משהו מרתק בחווית הצפייה המשותפת הזאת, שמאות אנשים צועקים ומוחאים כפיים וזורקים קונפטי לעבר משהו שבכלל לא מרגש אותי. זה היה מענין למשך איזה חמש דקות, וגם בזמן הפנדלים המרתקים יותר מטבעם, אבל למשך כל שאר ההארכה זה היה סוג של משעמם. כדורגל זה לא האסקפיזם שלי. ברי כן. תסיימו כבר לשחק ותנו לכוכב האמיתי לעלות על הבמה.

בסוף, למרבה המזל, זה קרה, וכל התחושות הרעות לגבי ההופעה נעלמו מייד. אם חשבנו שזו תהיה הופעת להיטים, ברי התחיל, כאילו דווקא, ב”בריג’יט ברדו זה לא פשוט”, אחד השירים המגניבים ביותר ביקום, והמשיך באופן כללי להופעה די מושלמת מבחינת סט-ליסט. היה כמעט את כל “סימנים של חולשה”, כולל את שיר הנושא שקצת נזנח בסיבוב הקודם, והיה את גירסת הרגאיי המשובבת ל”אינני אוהב אותה”, ואת הגירסה הבילויימית ל”עיר מקלט”, ואת אין קץ לילדות שמצליח להלהיב גם בפעם הטריליון ששומעים אותו בלייב. היו גם להיטים, אבל זו בהחלט לא הייתה הופעת להיטים. אם חשבתי גם שברי יתייחס לאירוע כ”הופעת וועד עובדים” ויתן איזו שעה וקצת מנומסת, ברי החליט להפתיע ונתן הופעה מלאה לגמרי של כמעט שעתיים וחצי, שלמרות השעה (ההופעה התחילה ברבע לאחת) הייתה שווה כל דקה ודקה ממנה.

גם הצפיפות והעשן וכל הקונפטי והניירות שנזרקו לא הפריעו. היה משהו מגעיל בהופעה, ובאופן כללי אם אני חוזר הביתה מכוסה זיעה אני מעדיף לפחות שהזיעה תהיה שלי, ולא של הכונפה שעמדה ליידי, אבל איכשהו הכל הסתדר. המח שלי, בדיוק כמו שהוא היה אמור לעשות, הצליח לכבות את עצמו, הגוף קפץ ורקד (גם כן רקד. שלום שלום ברחוב), והיה אדיר אדיר אדיר.

***

מה שגורם לי להבין שכמה שהימים האחרונים היו נוראיים, הלילות היו דווקא בסדר. לפני שלושה ימים היום נסגר עם ההופעה האינטימית והקסומה של רונה, לפני יומיים סיימו אותו רם אוריון ויוסי בבליקי בהופעה מלודית ומרגשת (ומצחיקה עד דמעות, כשרם סיפר לנו איך הוא הציל את קרטיב המישמיש), אתמול ברי. כאילו שהערבים מנסים להיות נגאטיב מוחלט של הימים. שזה נחמד, כי זה מאזן את העסק. עכשיו אני תוהה אם להמשיך ברצף המוצלח, ולעשות את זה ארבע הופעות בארבעה ימים (פורטיס מופיע בבנימינה, ואפילו יש טרמפ), או לנוח קצת הערב. המלצות?

סמי בירנבך יחגוג בחודש יולי את יום הולדתו השישים, וזו סיבה מצויינת לשתי הופעות איחוד למינימל קומפקט. אמנם אני יכול לחשוב על מקומות יותר נורמאליים לקיים את ההופעות האלה מהזאפה המחריד, אבל היי, אין כאן באמת שום סיבה להתלונן. עכשיו שיגיע כבר יולי.

לא משנה כמה מחורבן היה היום הזה, וכמה לחוצים היו הימים האחרונים, וכמה מדכאים היו השבועות האחרונים. שעה וקצת של רונה קינן וערן ווייץ, על הבמה המאולתרת של הפאב הכי הזוי בכפר-סבא (שהיא, כלעצמה, עיר הזויה), מול קהל מצומצם של 15 איש, הצליחו להשכיח ממני הכל, ולתת לי להתרכז במוזיקה.

וואו. אני אומר את זה אחרי כל הופעה שלה מחדש, אבל היום זה אפילו יותר נכון מבפעמים הקודמות. כמה קסם התרחש על הבמה הזאת, על שתי הגיטרות. וכמה זה היה נחוץ. אפילו חרגתי מביישנותי הטבעית וכשנתקלתי ברונה קינן בדרך החוצה אמרתי לה תודה. והיא חייכה, ולחצה לי את היד, והודתה לי בחזרה על זה שבאתי, והכל בלי שום גינון של ציניות או של יציאה מידי חובה. וזה רק עשה את זה לעוד יותר קסום.

***

לקראת סוף ההופעה הקה-וובאנגה (לא באמת קוראים ככה לפאב, אבל זה קרוב מספיק) התחיל להתמלא באנשים שבאו לשתות. עד אז, כאמור, הפאב היה מאוד מאוד ריק, ולפיכך ההופעה הייתה מאוד מאוד שקטה. אבל האנשים באו לשתות, לא לשמוע רונה, לכם הם התחילו לדבר בקולות רמים ממש, כדי להתגבר על ההגברה של ההופעה. לגיטמי מבחינתם, ולמרבה הצער גם מצד בעלי המקום (שבטח רצה לצמצם את ההפסדים של ההופעה הריקה).

מה שהיה הכי עצוב בעניין הוא לא שהם הרסו את “מבול” עם דיבורי הרקע שלהם, אלא שהם הצליחו לפספס את המופע הזה. מטרים ספורים מההופעה המדהימה הזאת, מוירטואוז גיטרה מטורף ווירטואוזית רגש ושירה מטורפת אף יותר, והם לא הצליחו להרים את האף מהבירה שלהם ולחזות בקסם. עצוב.

***

מחר ב-22:30 יארח הלבונטין את רם אוריון ויוסי בבליקי, במופע המשותף שלהם, שהבוטלג שלו רץ נונסטופ באייפוד שלי בשבועות האחרונים. אין לי שמץ של ספק שגם שם יתרחש לא מעט קסם, ואני ממליץ לכל מי שהופעה כזאת קורצת לו לצאת מהבית ולהגיע. אתם לא תתחרטו.