עזבתי את מסיבת הסיום ה-מ-ט-ו-ר-פ-ת של הקורס הפסיכומטרי ההו-כה-מעצבן מוקדם. הייתי עייף. ממש עייף. היום התחיל בשש בבוקר, עם נסיעה לירושלים, התרוצצויות בין וועדות בכנסת, עבודה ולימודים. מינגלינג בשילוב עם ביסלי גריל היה הדבר האחרון שרציתי לעשות. הדבר הראשון, אם תהיתם, היה להגיע למיטה, להתחפר בשמיכה (עם מזגן שיקרר) ולישון. הו לישון.

קו 502 מארלוזורוב. מקום ישיבה. אייפוד. זו הפעם הראשונה במשך היום שהיה לי זמן לשמוע מוזיקה. עצמתי עיניים ושקעתי בצלילים ובמילים. אפילו לא שמתי לב לשלוש הבנות החמודות שעלו לאוטובוס מספר תחנות אחריי. כן שמתי לב אליהן מספר דקות לאחר מכן, שהסתכלתי דרך החלון לראות איפה אנחנו והבחנתי שאחת מהן משחקת ב-DS. באוטובוס. DS. בחורה. בדקתי שוב דרך החלון, לוודא שלא נרדמתי והתעוררתי ביפן, אבל הנוף העירוני הראה תל-אביב, ובכלל, זה לא הרגיש כמו חלום.

בדיעבד התברר שה-DS עצמו שייך בכלל לבחורה שיושבת ספסל אחד מאחורה, ומציצה בסקרנות על המתרחש. אחרי שצילמתי (ברשות, כמובן), היא ציינה בקול מובס שהיא מרגישה מרומה. מתברר גם שהיא בחורה שמגדירה עצמה כגיימרית, שזה כבר מרשים, אבל מה שבאמת הפיל אותי (כי ביננו, מעבר לגימיק הראשוני אין בהצהרה כזאת של בחורה, ‘אני גיימרית’, להצהיר על שום דבר אחר מלבד זה שהיא גיימרית. ורוב הגיימרים שאני מכיר הם חרא בני אדם. לא כל. אבל רוב) היה כשהיא סיפרה שבקרוב היא עומדת לעלות על מטוס ולטוס לתערוכת E3, שהיא הגביע הקדוש של תעשיית משחקי המחשב.

סוג של קסם, בעצם, כל ההתרחשות הזאת. אם לא הייתי מתעד, סביר שהייתי פותר את כל זה כחלום, אבל היי, המצלמה לא משקרת.

אגב, אם איכשהו הבחורה בעלת ה-DS (זו שנוסעת ל-E3) מגיעה לכאן, אשמח אם תצרי איתי קשר ב-ארזרונן@ג’ימייל.קום (כמו שזה נשמע, בלי רווחים). יש לי סוג של הצעה עסקית בשבילך, אולי זה יעניין אותך ויוכל לצאת מגניב.

עדכונים נוספים

המחשב שלי, שבילה בנופש במעבדה, יחזור מחר לחיק החם והאוהב של התיק שלי. זה בעצם אומר שאני אוכל להפסיק לעבוד על הטרנטע המפלצתית עליה אני כותב כרגע. בנוסף, ביום חמישי אעבור סוף סוף, באיחור של איזה 7 שנים, את הפסיכומטרי המזופת. שילוב של שני פרטים אלה, אני מקווה, יוציא לקראת סוף השבוע (או מקסימום בשבוע הבא) את חלשים מהתרדמת שנכפתה עליו.

צר לי גם על כל מיני תגובות שפורסמו במהלך הימים האחרונים, עליהם לא עניתי. הזמן שלי באמת לא קיים לאחרונה, אבל אוטוטו זה עובד.

אם יש משהו יותר מעצבן מזה שהמחשב מתקלקל, הוא שמעבדת השירות שלו נמצאת בראש העין. אוף. נקשרתי למחשב הנייד הזה, התקנתי עליו תוכנות שאני משתמש בהן כל הזמן, ומאיפה אני אמציא את הזמן לנסוע לראש העין, בחזרה, ואז שוב כדי לאסוף אותו כעבור כמה ימים?

נו שוין. לפחות ברי היום, לשיפור מצב הרוח.

אני רוצה להיות שם. אז לך לשם! סאונד אפקט של הליכה. שלום, לאן הגעתי? הגעת לכאן. אבל אני רוצה להיות שם! אז לך לשם. סאונד אפקטס. לאן הגעתי? חזרת לכאן. אבל אני רוצה להיות שם! אז לך לשם. וחוזר חלילה.

כשאני כותב אני מוצא שרוב הזמן אני רוצה להיות שם. שיאים של סיפורים מגיעים בדרך כלל בשלבים מאוד מאוחרים בעלילה (המבנה הקלאסי אומר שבסוף המערכה השנייה, אם מדברים של שלוש מהן). כשסיפורים נבנים לי בראש, אני בדרך כלל בונה אותם סביב אותם שיאים. אחרי שכבר יש דמויות והתרחשות כללית, הראש שלי בעיקר מתעדכן בפרטים הקריטיים של העלילה. למה הכל יוביל. מה יהיו הרגעים בהם האנשים יגידו “וואי, כיף, היה שווה לקרוא את כל מה שהיה עד עכשיו בשביל להגיע לרגע הזה”.

העניין הוא שבשביל להגיע לרגעים האלה צריך לעבוד מאוד קשה. לכתוב רגעים פחות מעניינים, לשתול רמזים, לשמור על קצב, על עניין. וזה איטי. הכתיבה, איטית. בדרך כלל כל “סשן כתיבה” מניב משהו כמו שתי פסקאות. לפעמים קצת יותר, אבל זה נדיר. ועכשיו, כשהזמן הפנוי שלי כל כך מועט, אני גם לא מצליח להכניס את עצמי לזרימה קבועה בין סשן אחד לזה שבא אחריו.

תמיד אני משלה את עצמי שזה זמני. שאני לא מצליח לכתוב הרבה, בגלל שאני פשוט לא אוהב להיות כאן, ורוצה להיות כבר שם. כשאגיע לחלק המגניב, בו דמות א’ תפגוש את דמות ב’ ותגלה שהיא בעצם לא מה שהוא חשב, אז הכל יזרום, כי זה יהיה חלק כל כך מגניב וכיפי. שעוד קצת, עוד פרק אחד, אגיע לחלקים המעניינים, שמגלים את כל מה שיש לגלות על תמר, ושדייב צריך להחליט לגבי אלינור והכל (ואחר כך, בחזרה לחיים של אביב ברקת!).

אבל נו, על מי אני עובד. כשאגיע לחלקים המעניינים, בטח ארצה להיות שוב שם, בשם האחר. הרי תמיד יש קטעים מגניבים יותר, וידוע שהרגע הכי משמח וטהור שיכול להיות בכתיבה היא לכתוב את המילה האחרונה של הסיפור עליו נקרעת חודשים ארוכים.

בערך בחמש לפנות בוקר התעוררתי לרגע מהשינה. הצצתי בשעון, כדי לבדוק כמה זמן עוד נותר לי לישון לפני שצריך לקום באמת, ופתאום לא הצלחתי לקרוא אותו. בהיתי בספרות, ושכחתי מה צריך לעשות. הסיפרה שמימין מה אומרת? וזאת שמשמאל? ואיך כל זה צריך להסביר לי כמה שעות שינה עוד נשארו לי? ניסיתי ללחוץ על כל הכפתורים הקטנים האלה שעל השעון, לכו תדעו, אולי הם פתאום יעוררו את המח הרדום שלי ויסבירו לו מה צריך לעשות, אבל המזל לא האיר לי פנים. אז ניסיתי להזכר ברגעים אחרים מאותו היום, בו דווקא כן הצלחתי להשתמש בשעון. זיכרון חזותי, משהו, קראתי פעם שזה עוזר.

תחנת הדלק שליד צומת רעננה. השעון שלי מראה רבע לתשע. רבע שעה לחכות לטרמפ. הקדמתי. ההליכה לקחה לי פחות זמן ממה שחשבתי שתיקח, אבל כפיצוי גם הייתה חמה יותר ממה שיכולתי לתאר שתהיה. לפחות בבאי דה ווי מוכרים גלידות של אייסברג.

תשע ושלוש דקות. האוטו של נירית ממוזג. הגלידה כבר בבטן. “יעל סיפרה לך שאתה זה שצריך לכוון אותי?” היא שואלת, ואני מהנהן אליה דרך המראה האחורית. “להתראות בחלומותיי” שברקע מכין אותנו לעתיד לבוא, כביש 4, ישר עד צומת הרא”ה, אז פונים ימינה ונוסעים רבע שעה עם הכביש. את להבות חביבה קשה לפספס, יש שילוט, ותחנת דלק, ושלטים שמכוונים לברלה מיוזיק קלאב. איזה שם מטופש זה. ברלה מיוזיק קלאב.

תשע וחמש דקות. בחלומותיי נקטע באכזריות לטובת קריין רדיו משולהב, שמדבר בערבית. נירית ורוני מנסות בפאניקה ללחוץ על הכפתורים, לנסות להחזיר את הדיסק או להעביר תחנה, אבל נאדה. הרדיו בשלו, ובכך אני מתכוון, בקוראן אף.אם, שם התחנה הסימפטית שהשתלטה לנו על האוטו. יעל מספרת שהיא מכירה את התופעה הזאת, שלפעמים זה קורה, ותחנות עוינות פשוט משתלטות על מכשירי הרדיו במכוניות, ואין מה לעשות עד שזה עובר. הסבר טכני למופת. יושבי האוטו מסרבים להאמין, זה הרי חסר כל היגיון, עומד בנגד לכל מה שאנחנו מכירים ומאמינים (אנחנו שולטים ברדיו, הרדיו לא שולט בנו!). אבל אמונה לחוד ומציאות לחוד.

תשע ורבע. עשר דקות של ערבית, מתוכן חמש בהן הקריין הנחמד ניסה לגרום לנו להכנס לעמוד הבית של קוראן אף.אם (דאבל-יו דאבל-יו דאבל-יו משהו משהו משהו במבטא ערבי), ונירית גילתה שאם לוחצים על כפתור כלשהו אז אפשר להחליף את הערבית חזרה בפורטיס. שארית הדרך עוברת ללא הפרעות.

עשר. אנחנו כבר בתוך הברלה. המועדון הנחמד השאיר על השולחנות מעין גלויות כאלה שצריך למלא בהן פרטים כדי להצטרף למועדון הלקוחות שלהם, וכדי שתהיה אפשרות למלא את הנ”ל הושארו גם עטים. מה שגרם לנו להסתער על העטים ולעטר את המפיות בציורים משעשעים. היה מרנין.

עשר ורבע. פורטיס עולה. Exercise הכל כך נהדר של ז’אן קונפליקט חוזר לפתוח את ההופעה, אחרי שבהופעות האחרונות הוא קצת נזנח. משם להמוות אינו מחוסר עבודה, ולחדשות מהירח. ופריז בלהבות. חביבה. פריז בלהבות חביבה. ושירים חדשים. סיציליה נהדר. סוכריה על מקל קל ופשוט ויפה. הקהל אדיש. בעיקר לשירים החדשים. גם לישנים. נראה שהאנשים מעדיפים להשאר בשיחות הפרטיות שלהם מאשר להתמסר למוזיקה. בשלב מסויים פורטיס, שנראה הרבה פחות מפוקס מכרגיל (אחרי שלפני יומיים פתח את הראש כשהתארח בהופעה של כנסיית השכל), ניתח את מה שקורה. אמר שהוא אוהב את זה שאנשים מדברים, שהוא קולט שבבי מידע מכל מיני שולחנות שמאוד מעניינים אותו. אחד שישב רחוק צעק בעצבנות “מה זה החרטא הזה”. פורטיס הסתכל עליו במבט עצוב, וציין ש”החרטא הזה מייצג אותך”.

רבע לחצות. לקראת סיום. הלהיטים מתחילים לזרום. תלוי על הצלב, אחריו את לא, אחריו הפסקה להדרן. ואז השיר המוקדש לז’אן ג’אק, ושועל במנוסה, ודבש, ומסך. להיט אחרי להיט. אפילו הקהל המנומנם והמדושן שאפיין את ההופעה כבר הגיע לקידמת הבמה בשלב הזה. אנשים רוקדים. שתי בנות חושבות שהן מינימום בסרט המופת “חופשיות על הבר”, ודיגמנו ריקודים אירוטיים ודי מחליאים. היה חסר רק עמוד חשפנות, וזה היה מושלם.

חצות וקצת. הסיום המסורתי. אין קץ לילדות. פורטיס מזמין בחורות מהקהל לשיר איתו. מי שרוצה – שתעלה. מספר מצומצם יחסית של בנות נענות להזמנה. אחת מהן מזוהה על ידינו בזאתי שעברה לאחרונה את האודישנים של כוכב נולד, זו שכמעט התקבלה בעונה הקודמת אבל בסוף לא, וזה איכזב את אבא שלה, אז על האודישנים של העונה הנוכחית היא לא אמרה לו עד שהיא עברה אותם. נו, אתם יודעים על מי אני מדבר. אל תכחישו.

קיצר, הבחורה הנ”ל, ועוד כמה פוחזות, חירבו את השיר כמו שאף פעם לא חירבו אותו, ותאמינו לי שהייתה להן תחרות לא קלה. בשלב מסויים הצטרפה לחגיגה גם המלצרית המתלמדת שפגשנו בתחילת הערב (עליה לא כתבתי, אבל היא הייתה שם), רק שבמקום לשיר היא אמרה למיקרופון “לאבי החתיך אני אוהבת אותך מזל טוב נשמה וואו!”. כל כך במקום, גברת מלצרית מתלמדת, כל כך במקום.

חצות ורבע. יצאנו במהירות. נכנסנו לאוטו. למרבה המזל, בדרך חזרה לא השתלטה על הרדיו שלנו אף תחנה ערבית. ברוך השם.

קצת לפני אחת. צומת רעננה. האייפוד יוצא מהכיס. הליכה של 20 דקות הביתה. לחות נוראית. איזה מעצבן, להגיע הביתה אחרי אחת בלילה, מזיע כאילו מדובר במינימום שתיים בצהריים. קיץ מחורבן. כבר אמרתי שאני צריך להסתפר?

רבע לשתיים. אין הרבה זמן לישון. למיטה. לקרוא כמה פסקאות בספר, כי אם אני לא קורא, לא משנה מה, לפני השינה אני אף פעם לא מצליח להרדם. העפתי את הספר במהירות שיא, כיביתי את האור ועצמתי עיניים. כנאמר, מחר יום עבודה. אה.

בערך בחמש לפנות בוקר. לא מצליח לקרוא את השעון. בוהה בו כמה שניות, ואז מוותר.

שבע וטיפה. שעון מעורר. לא, זה לא סיוט, זה פשוט יום ראשון. העייפות מקננת בי, ולמרות זאת אני לא מתחרט על הבילוי הלילי (יחסית) של אתמול. על פורטיס אף פעם אי אפשר באמת להתחרט, אפילו אם הוא עולה בשעות שינה ושעות עירנות. אני מוותר על ארוחת בוקר בשביל עוד רבע שעה במיטה, ואז קם בחוסר חשק למקלחת קצרה ולקו 501, ביתי השני, לתל-אביב. יום עבודה, אה?

שש וחצי. שיעור פסיכומטרי מעצבן. הגוף שלי פוצץ בכל כך הרבה קפאין במהלך היום, שהוא כבר לא מרגיש את העייפות. נחמה מתוקה. שיעבור כבר, שיגמר, שיתן לי ללכת הביתה לנוח. לאגור כוחות. לישון קצת. לעבור עוד יום עבודה, ועוד אחד, ועוד שיעור ומבחן סימולציה, שיעבור כבר הכל כדי שאוכל סוף סוף להגיע לשלישי בערב, להופעה של ברי בבארבי, לפיסת החיים האמיתיים הבאה.

ב”אישה בורחת מבשורה”, הספר החדש של דויד גרוסמן שאני קורא בקצב של צב עקב חוסר זמן, משתמש גרוסמן באמצעי ספרותי ידוע. החלק הראשון של הספר מתרחש בעבר, ומציג חלק מהדמויות הראשיות כשהיו בצעירותם. החלק השני מתחיל שנים מאוחר יותר, כשהדמויות הנ”ל כבר מבוגרות.

במהלך הספר מתגלים לאט לאט הפערים בזמנים. מה קרה לדמויות, איך השתנו היחיסים בינהן וכדומה. גרוסן עושה את זה באופן מודע ומדוייק, זורק רמזים במקומות הנכונים, נותן לקוראים להסתקרן, להסיק מסקנות משלהם, לנחש. חווית קריאה נהדרת במיטבה.

עד שהגיע פנאי פלוס. “איך שלא הפכתי את זה בראשי, לא הצלחתי להשתכנע שאפשר להמציא ביקורת הולמת ב-250 המילים המוקדשות לביקורת ספרים במדור”, כותב מבקר הספרות האלמוני של העיתון, אך לא נמנע מלנסות. ב-250 המילים האלה הוא פותח את הברז ומפזר ספוילרים גסים, שפותרים את כל שאלות הפערים בשני משפטים. מיינד יו, אפילו מנחם פרי, חובב ספוילרים ידוע, הצליח להבין שלכתוב על זה משמעו להרוס לקוראים את המסע הספרותי, ונמנע ממנהגו להרוס את ספרי הספריה החדשה בשער האחורי שלהם. אם פרי יכול, גם פנאי פלוס יכולים, לא? כנראה שלא.

“דפנה והעוגיות, מופע רוק במיוזיק רום! מחר בשעה 22:00! כניסה חופשית!” כך הודיע לי ביום ראשון האסאמאס, אחד מדי רבים, שקבלתי ממועדון המיוזיק רום, הבן החורג והקצת מוזר של הזאפה.

את חיבתי לדפנה והעוגיות אף פעם לא הסתרתי, ובכלל, חינם הוא מחיר שמאוד קשה להתווכח איתו. התעלמתי מהעובדה שהייתי חולה, עם חום והכל, ויצאתי עם גל והילה לכיוון בית ציוני אמריקה, משכנו של המועדון. הייתי קצת מסומם מהאדוויל, והיה לי מאוד חם כי בדיוק טמפרטורת הגוף שלי ירדה בחסות אותו כדור קסם. הייתה רוח קרירה ולחות מזוויעה, ופירות כאלה מג’ייפים של עצים לא מזוהים מרוחים על כל המדרכה. ככה זה.

שש דקות הליכה, פחות או יותר, מפרידות בין גל ומיוזיק רום. הגענו למקום ב-22:30. בירור קטן שערכתי עם אחד מחברי ההקה באותו יום גילה לי שזו השעה בה ההופעה אמורה להתחיל, וחשבתי לתומי שגם אם זה יתברר כפיקציה, המקסימום שנשב שם בציפיה דרוכה לא יעלה על חצי שעה, כפי שכתוב בחוק הלא כתוב “הופעות בתל-אביב מתחילות בשעה איחור משעת פתיחת הדלתות, אלא אם יצויין אחרת”, חוק שהזאפה, שהוא כאמור אביו של המיוזיק רום (אותם בעלים), פועלים לפיו.

הגענו, נבדקנו ונכנסנו. המועדון עצמו תת-קרקעי, במעין מקלט, שנמצא מתחת ל”זאפה קפה”, שהוא למעשה בית קפה שנראה על פניו רגיל לחלוטין, לכן אין לי מה לכתוב עליו. חלל לא גדול במיוחד, במה מעוגלת במרכזו, מסביבה שולחנות מוארים, ספות יוקרתיות, עוד מספר מקומות ישיבה פחות אטרקטיבים (בסמוך לעמודים). על הקירות מצויירים על מיני תקלטים וגיטרות. ברקע רוק ישראלי. עיצוב מזוויע, שפשוט לא סגור על עצמו, לא מצליח להחליט אם מדובר במועדון יוקרתי לבוהמה התל-אביבית (ועל כן השולחנות המוארים), או במועדון רוק צעיר ובועט (קישקושים על הקירות!).

מלצרית עצבנית ומעצבנת הגישה לנו תפריטים והודיעה לנו חגיגית שיש מינימום של דרינק אחד למי שיושב סביב השולחן. מחירי המשקאות (אלכוהול בלבד) שערוריתיים. 21 שקל לשליש גולדסטאר (כי חצי אין להם שם). יש שיגידו שזה בא לפצות על כך שההופעה עצמה היא בחינם. להם אני אענה שאם מפרסמים הופעה בחינם, זה עדיין לא תירוץ לקחת סכומים מופקעים על השירות שמסביב. שקיפות. רוצים שנשלם על ההופעה? נשלם. אל תגידו משהו אחד ובפועל תספקו משהו אחר.

משם הערב רק התדרדר והתדרדר. אולי צריך להאשים את המחלה שלי, שגרמה לי להיות עצבני יותר מתמיד, אבל גם כשניתחתי שוב את האירועים בראש לא הצלחתי להרגע. השירות היה מזוויע, המקום התמלא והתמלא עד שכל מי שישב סביב השולחנות (ונאלץ לשלם על הפריווילגיה את המינימום, להזכירכם) פשוט לא ראה שום דבר, השירות המשיך להיות מזוויע, הזמן עבר וההופעה סירבה להתחיל, והשירות, כמה מפתיע, לא השתפר.

בשלב מסויים המלצרית העצבנית באה והתלוננה בפנינו בקול רם שלא השארתי טיפ על הגולסטאר שלי. הסברתי לה שבדרך כלל נהוג להשאיר טיפ לפני שיוצאים. היא אמרה שבגלל שהתשלום הוא מיידי (דהיינו, היא לוקחת את הכסף כשהיא מביאה את המשקה) אז גם הטיפ צריך להיות מיידי. אמרתי לה שזה לא משנה לי, את הטיפ שלי אני אשים על סך כל המשקאות שאזמין בסוף הערב, ולא במנות קטנות. ובכלל, שאם היא תמשיך להתפלסף, אני אשקול שנית אם לשים את הטיפ הזה או לוותר עליו לגמרי. המלצרית נעלבה, עשתה פרצוף של “אני לא חברה שלך יותר” והלכה. משום מה, לא הרגשתי הפסד גדול.

הזמן המשיך לעבור, ולעבור. כאב הראש שלי גדל. בסופו של דבר, הלהקה עלתה לבמה בשעה עשרה לחצות. כמעט שעתיים אחרי הזמן בו האסאמאס הזמין אותי למועדון. למרבה האירוניה, זה גם היה השלב בו הרגשתי שאני באמת לא יכול יותר, בעוד דפנה והעוגיות ניגנו את השיר הראשון קמנו והלכנו. יש גבול לכל תעלול, ואת תלאות השירות וההמתנה אפילו ההופעה עצמה כבר לא יכלה להציל.

כמעט שעתיים של איחור (באמצע השבוע, להזכירכם), “הופעה חינמית” שמלווה בהגבלות כספיות שלא צויינו בפרסום (מינימום הזמנה, ומחירים מופקעים לגמרי בהשוואה לכל מקום אחר ביקום), שירות באמת מחליא (בסוף שמתי טיפ, אני עדיין לא מבין למה), ומחצי השיר ששמענו כשפילסנו את הדרך ליציאה – גם סאונד נוראי, לא השאירו מקום לספק: למיוזיק רום אני כבר לא אחזור יותר.

כמה שבועות לפני הגיחה שלי לארצות הברית בקיץ שעבר, מצאתי את עצמי מול הפקידה בסניף הבנק שלי. היו לי כמה דברים לסדר, להעביר קצת כסף מחסכונות לעובר ושב, לחדר כרטיס אשראי, להוציא פנקס צ’קים. דברים רגילים כאלה, שאנשים שטסים לחו”ל צריכים לעשות. אחרי שסיימתי את כל עניניי, מה שלקח בערך שתי דקות, הפקידה בדקה משהו במחשב, ואז הסתכלה עליי כאילו אני חולה במשהו נורא סופני. “מה קרה?” שאלתי, וציפיתי לשמוע שהיא בדיוק שמה לב שאני במינוס של טריליונתלאפים שקלים. “אין לך מסגרת חשבון”, היא אמרה בקול, ומייד עיוותה את פיה, כאילו אני חולה צרעת והעור המדלדל שלי עושה לה בחילה.

“תבין, זה פשוט שמאז שנכנסו ההנחיות החדשות של בנק ישראל, אז אסור ללקוחות להיות באוברדראפט אלא אם יש להם מסגרת חשבון. ולך אין. אז אתה לא יכול להיות באוברדראפט”. משום מה כל העסק הזה לא נשמע לי כל כך נורא, אבל תארתי לעצמי שאם היא עובדת בבנק אז היא בטח מבינה על מה היא מדברת, ושאלתי מה אפשר לעשות. “הו”, היא שלפה חיוך של נציג מכירות, “טוב ששאלת”. וסיפרה לי על מסגרות האשראי ה-נ-ה-ד-ר-ו-ת שהבנק מוכן להציע לי. אם אני רוצה, נניח, מסגרת של 10,000 שקלים, אז אני רק צריך לשלם להם 100 שקלים כל רבעון, ועוד עמלה קטנה, ממש פיצקית, של שניים ומשהו שקלים לחודש. רוצה יותר? אפשר! זה פשוט יעלה קצת יותר, אבל שווה את זה.

ניסיתי לוודא שאני מבין. “אז אני משלם לכם את העמלות, ואז אם אני נכנס למשיכת יתר אז בעצם לא קורה כלום?”. “כו!” היא אמרה, והוסיפה: “בעצם, לא בדיוק. אם תהיה באובר אז כמובן שיש ריבית על החוב שלך”. “אז בעצם, אני צריך לשלם לכם עכשיו כסף כדי שבמידה ואכנס לאוברדראפט בעתיד, מה שבתכל’ס לא באמת הולך לקרות, אני אוכל לשלם לכם עוד כסף?”

בשלב הזה הבנקאית התבלבלה. היא לא הייתה רגילה לשאלות קשות. “אממם, אבל אסור להכנס לאוברדראפט בלי מסגרת! זה לא חוקי!” היא חזרה על המנטרה ממקדם, ולא עזר שהסברתי שאני כלל לא באוברדראפט, אף פעם לא הייתי, ומעבר לכך יש לי סכום חמש-ספרתי בעובר ושב, מה שבתכל’ס צריך להרגיע אותם ואותי בקשר למצבי הפיננסי. היא המשיכה למלמל “אוברדראפט, אוברדראפט”, עד שהסברתי לה בעדינות שהמסגרת חשבון הזה לא נשמע לי כמו מוצר משתלם במיוחד, לא בשבילי לפחות, ולא תודה, ואולי עדיף שברגע שהחשבון שלי יתאפס אז הוא ינעל, כדי שלא אוכל להכנס לעוד ועוד חובות. נפנפתי לשלום, ויצאתי לאוויר החם של רעננה.

אתמול נכנסו לתוקף עוד תקנות חדשות של בנק ישראל (או שאולי הפעם זה חוק? אני כבר לא עוקב). הנושא הכאוב על הפרק הפעם הן העמלות, אותן מקרו-תשלומים מהן הבנק יכול לפרנס את בעלי ההון ששולטים בו. מישהו פתאום הבין שנוצר מצב לא כל כך הגיוני, בו הבנק מתעשר על חשבון הציבור, ולא כתוצאה מהשקעות נכונות בכספי הציבור, כפי שנהוג בכל הבנקים הגדולים והמכובדים בעולם. מה עושים? בטח לא מתבאסים! קובעים “גג” עמלות לכל בנק, כותבים מסמך מלא הגבלות, זורקים “צולדרך” ומקווים לטוב.

כמובן שטוב לא יהיה. בעלי הבנקים, עם הגב לקיר, הצליחו באופן ממש לא מפתיע, להוציא מההגבלות החדשות עוד כסף. זה בעצם אומר שסביר להניח שמעתה כל פעולה שלכם בבנק תעלה לכם *יותר* כסף ממה שעלתה בעבר, במיוחד אם אתם בני המעמד הבינוני ומטה. נכון שעכשיו כל עניין העמלות מסודר יותר ושקוף יותר ללקוחות, שגם זה, אני מניח, הישג לעומת הג’ונגל של שלשום, אבל את מה שכל העסק הזה היה מיועד להשיג – הקלות למעמדות שצריכים את ההקלות הנ”ל, לא רק שהוא לא השיג אלא להיפך – הוא הפך את המציאות לעגומה אפילו יותר

ככה הם, חברינו בעלי ההון. הם תמיד ימצאו איך לעשות עוד ועוד כסף, ואבוי אם מישהו ינסה לעצור אותם, הם כבר יראו, ולנו, מאיפה משתין הדג. מהוילה בארסוף, מסתבר.

רז שכניק כותב ב”24 שעות” של היום על רונית שחר, ג’וני שועלי, טל גורדון ואלונה דניאל, שחוברים יחדיו לסיבוב הופעות משותף. “…סופר גרופ שיעלה לבמות ויחזיר את הקהל לימים היפים של רוקסן”, כותב שכניק, וגורם לי להתפלץ. רגע, מה, עכשיו הימים לא יפים? מאז שהרוקסן נגמר נגמרה המוזיקה? מת הרוק? התפוצצו הגיטרות?

מדי פעם כל מיני כתבים, ולפעמים גם אומנים, זורקים את עניין הרוקסן המיתולוגי כנשק יום הדין. פעם היה יותר טוב לרוק, היום חרא. זה טפשי ומעצבן וגם לא כל כך נכון. אמנם לא הייתי מספיק פעיל בתקופת הרוקסן כדי להגיע להופעות (או לשמוע מוזיקה. או לשרוף שרוכים. רגע, באיזה שנה נסגר הרוקסן בכלל?), ויש מצב שאולי, איכשהו, האווירה המוזיקלית הכללית באותה תקופה הייתה יותר סלחנית לרוק, אבל זה לא כאילו המצב היום גרוע.

יש את הבארבי, שמספק במשך כמות שנים לא מבוטלת הופעות רוק על בסיס כמעט יומי. יש מועדונים נוספים בתל-אביב, שאמנם הליין שלהם פחות מובהק אך גם הם לא פחדים לחשוף גיטרות. יש אומני רוק מצליחים לאללה (ברי סחרוף, למשל. אבל לא רק), שלא מפסיקים לחדש את עצמם. להמונים יש גם אומני רוק מצליחים לאללה (סינרגיה, למשל) שלא יודעים מה פירוש המילה חידוש. ויש גיטרות, ויש אלבומים, ותופים ובאס, ואיפה להופיע. ונכון, אין רוקסן, אבל חובבי הרוק המקומי מסתדרים יפים מאוד גם בלעדיו.

שכניק, לעומת זאת, קצת עיוור לכל זה. או שאולי זה העורכים, או סתם קו שהוא בחר לאייטם, או שהוכתב לו על ידי היח”צ של ההרכב החדש. לא משנה. זה עדיין מעצבן. “רגע לפני שהם עוברים לריקודי עם”, מכריזה כותרת המשנה לגבי הרביעייה, שבכלל לא מבינה מה הרעש סביב מותו של הרוק. “אם הרוק גוסס, כמו שאומרים (רגע, מי אומר? שכניק?), לה נינט – שהיא הכי מבוקשת – מנסה בכל הכוח להיות רוקרית ועובדת עם אנשים כמו שלום חנוך או אביב גפן”, מלהגת אלונה דניאל, מה שלא מכניע את שכניק שבכלל חושב שהסופר-גרופ הוקם כי לבדם, האומנים הנ”ל לא הצליחו להביא קהל להופעות.

הכתבה איכשהו מכניסה את הקורא להרגשה שהסופר גרופ הזה זה מעין לאסט ריזורט, הכל או כלום, עשה או חדל. כאמור – לא יצליח, הם יעברו לריקודי עם. כל כך מעצבן, ולא נכון, וכל כך מתעלם מהדבר שאייטם כזה, לדעתי, צריך להתמקד בו: המוזיקה. הרצון ליצור ביחד. העובדה שארבעה אומנים די וותיקים, שאולי לא השכילו להמציא את עצמם מחדש ולשמור על הקהל שלהם אבל עדיין יצרו דברים יפים במהלך השנים האחרונות, מתחברים. למה לא נשאל האם יש כוונה לעבוד על חומרים חדשים (שאלה שנענתה כדרך אגב)? למה לא שאלו על הפרוייקטים שנעשו בשנים האחרונות? למה רק על השלילי, על מותו של הרוק?

העניין הופך למטופש ביותר כשמסתכלים עמודה אחת ימינה, באייטם נוסף שמספר על כך שמשינה דורשת סכום חסר תקדים של 150 אלף דולר להופעה פתוחה בפארק הירקון, מאיזה אמרגן שמנסה להרים משהו. 150 אלף זה המון כסף. במיוחד ללהקה שעוסקת בז’אנר הגוסס הזה, נו, איכקוראימלו, רוק. רז שכניק, שגם כתב את האייטם על משינה, לא מוצא את זה מוזר. גם אני לא, בעצם. העיתונות כבר שנים מנסה להכניס כל מיני דברים למסגרות מטופשות, לתקופות שלאו דווקא מתיישבות עם המציאות. כל זה לא מנע ממני, או ממאות האחרים שוודאי יעשו זאת בימים הקרובים, להזמין לי כרטיסים להופעה של סחרוף בבארבי בשבוע הבא. לא זה מה שיהרוג את הרוק.

אתה יודע שמשהו ממש מוזר בעולם ברגע שאתה יכול להתחבר לרשימת המסנג’ר שלך דרך המכשיר הסלולרי. פתאום, בעזרת יישום חינמי אחד, כל הגבולות בין המחשב לנייד, בין דברים שאפשר לעשות רק מהבית או המשרד לאוויר הפתוח, נמחקים כלא היו. אני יודע שמשהו ממש מוזר בעולם ברגע שאני אשכרה מוצא את עצמי פותח מדי פעם את התוכנה הסלולרית שמעלה במהירות וביעילות את רשימת המסנג’ר והג’י-טוק שלי.

“מה עניינים?” שואל אמיר. “כרגיל.” אני עונה. “מה עושה?” הוא מחזיר לי. “באוטובוס, מחכה שתגיע התחנה הנכספת לייד הבית.” “מה?” הוא שואל, תמיד מופתע מחדש, “איך אתה מדבר איתי אם אתה באוטובוס?” אז אני מסביר. לאמיר, ולבא שיתחיל איתי את השיחה וגם לא יבין. ולבא אחריו. ועוד פעם.

וזה נורא מובן, התמיהה הזאת. יש איזהשהי הרגשה של שוויון כשמדברים במסנג’ר, או בכל צורה וירטואלית בזמן אמת אחרת. לא משנה מי אתה ואיפה אתה, כשאתה כבר מוצא את עצמך מדבר עם אדם נוסף, דבר אחד ברור: שניכם מול המחשב, שניכם בסוג של תקשורת אינטימית שנעזרת במסך ובמקלדת ובקווי הטלפון. “אני לא חנונית!” ניסתה ידידה וירטואלית וותיקה לשכנע אותי, באחת משיחותנו הרבות אל תוך השעות הקטנות של הלילה, אי שם בכיתה יא’. “בטח שאת כן.” עניתי. “לא! ואם לא תיקח את זה בחזקה, אני אשלח אליך את יהוקם!” (היו בדיחות פרטיות בכיתה יא’). “יקירתי, השעה שתיים בלילה ומה שאת עושה זה לשבת מול המחשב ולהתכתב עם מישהו שאף פעם לא ראית, שגר בקצה השני של הארץ.” “אה. צודק. כנראה שאני קצת חנונית.”

פתאום גם האמת הזאת נעלמה לנו. ברגע שעוד אנשים יבינו שלהתחבר למסנג’ר דרך הסלולרי שלהם יוצא הרבה זול מלהחליף עשרות אסאמאסים על גבי הרשת הסלולרית עצמה, התופעה רק תגדל ותגדל. למה לשלם 30 אגורות למיסרון שב-20 שקל שהחברות גם ככה לוקחות על חיבור דור שלישי אפשר להכניס כמות מטורפת של הודעות?

למה באמת. אני חושב שאחד הרגעים היותר הזויים שהיו לי בשבועות האחרונים היה ביום שישי אחד, לפני מספר שבועות. מצאתי את עצמי נגרר עם חברים לפגישה עם חברים שלהם, שאני לא מכיר, בפאב לא סימפטי שאפילו לא מגיש גינס. מדקה לדקה הבנתי שנפלתי על ערב עגום במיוחד. החברים של החברים לא היו לטעמי, הבירות לא היו טעימות, ואפילו הבחורות שמסביב לא היו משהו לכתוב עליו הביתה (או אולי, משהו לכתוב עליו לבלוג. בכל זאת, עידן וירטואלי והכל). אחרי כמה עשרות דקות של נסיונות נואשים להשתלב בשיחות, החלטתי ללכת על הפתרון הנואש והעצוב ביותר.

הוצאתי את הנייד מהכיס. התחברתי ל-Fring. תוך חמש דקות הייתי שקוע בשלוש שיחות במקביל, עם חברים שהשכילו לא לצאת מהבית באותו ערב אבוד. מיותר לציין שהיה הרבה יותר מעניין, אם כי החברים של החברים, כך דווח לי אחר כך, ביקשו אחר כך ש”אל תזמינו שוב את המוזר עם המשקפיים שהיה עסוק כל היום רק בפלאפון שלו.”

“זה לא ממש עצוב, שאתה מצ’וטט איתי מפאב?” שאלה אותי דורית, שצ’וטטה איתי במרץ כשהחברים של החברים היו שקועים בשיחה על התחת של מרינה מהישרדות. “כן, זה עצוב,” כתבתי, ולקחתי שלוק מהבירה המרה (קרלסברג, מסתבר, היא ממש לא הבירה הטובה בעולם), “הייתי הרבה יותר שמח אם את הצ’יטוט הזה הייתי עושה מהבית. אבל היי, אם התרגלתי לכתוב כמעט את כל הפוסטים ל’חלשים’ באוטובוסים, אז לכי תדעי, אולי בסוף עוד נתרגל לשילוב התקשורת המזור הזה.” “המזור?” “המוזר, המוזר. מה את רוצה, נו, אני קצת שיכור.”

מישרה מלאה זה דבר שהופך אותך בבת אחת עשרים שנה יותר זקן, היא אמרה לי, לא במילים האלו, מתישהו במהלך השבוע שעבר. הנהנתי, אבל בפנים עוד איכשהו האמנתי שהעייפות המקננת בי 24 שעות ביממה מקורה בהמשרה הזאת עדיין חדשה, ושעוד קצת, אולי אחרי הבחינה הפסיכומטרית המסוייטת, או סתם עוד כמה שבועות כאלה, הגוף שלי יתחיל להתרגל לעניין, מפלס שעות השינה שאני דורש כדי לתפקד ירד באופן משמעותי, ואוכל לחזור להיות צעיר שוב, להפסיק לקחת לעצמי דדליין של “בחצות אני כבר במיטה”, להרשות לעצמי לאלתר קצת יותר.

ביום שישי אספתי כמה חברים טובים ויצאנו להופעה של נעם רותם בתמונע. לכבוד המאורע ניסיתי להתגבר על כך שגם באותו בוקר מצאתי את עצמי מחוץ למיטה כבר בשבע בבוקר, ופרגנתי לעצמי שלוש שעות שינה בצהריים. זה לא הספיק. אם לא היינו מדברים על ההופעה הזאת כבר שבוע סביר להניח שהייתי מוותר עוד לפני שיצאתי מהבית, אבל התחייבות היא התחייבות. הגענו לתמונע איכשהו, בלי לעשות שום תאונת הירדמות-על-ההגה בדרך, וברגע שהתיישבתי על הכיסא הכל כך לא נוח שלהם ענן העייפות התיישב עליי. את שארית הערב ביליתי בבהייה בלתי נשלטת באוויר.

הדבר הטוב במוזיקה הוא שלא צריך לראות אותה, ככה שהצלחתי לקלוט רסיסים מההופעה הזאת גם מבעד לענן המטשטש. נועם רותם, אדם שפלן ושיקו סיני. הרכב גיטרה-באס-תופים. מתופף נהדר. באסיסט אחלה. וגם לרותם עצמו על הגיטרה לא חסר. ועדיין משהו שם לא עבד.

נעם רותם רץ כבר חודשים ארוכים ברחבי הארץ עם “עזרה בדרך”, מופע אינטימי מאוד. לפעמים הופיע לגמרי לבד עם גיטרה, לפעמים מצא חברים שילוו אותו בכלים שונים, אבל תמיד הדגש היה על רותם, על השירה שלו, על השירים. ולא סתם – עזרה בדרך, דיסק הסולו השני שלו, הוא הכי אינטימי ואישי שאפשר, עד שלפעמים נדמה שאין שום אפשרות להעביר את השירים שבו בדרך שהיא לא כזאת.

“עולה ויורד” הוא שמו של המופע החדש. הופעה חשמלית. להקה קבועה. קצת מצחיק, בהתחשב שגם במסגרת הסיבוב הקודם רותם מצא את עצמו לא אחת מלוה בבאס-תופים אבל כבר בתחילת ההופעה מגלים שהפעם מדובר בסוג של שינוי קונספט שמתבטא ביותר מכלי הליווי. הפעם ההופעה הרבה פחות אישית. ההתמקדות עברה מרותם לקצב, לנגינה. ולמרבה הצער, בהרבה מאוד שירים זה פשוט לא עובד.

אני כמובן לא מצפה מנעם רותם לנגן פתאום שירים נשכחים מעברו הרחוק אם הוא לא מרגיש מחובר אליהם, אבל היה קשה לי שלא לחשוב שאם הוא היה מרענן טיפה את הפלייליסט, שנשאר די זהה למה שהיה גם בהופעות הראשונות, ההופעה הייתה זורמת הרבה יותר טוב. לוותר על חלק משירי עזרה בדרך שפשוט לא עוברים טוב לפורמט החשמלי ולשבץ עוד טיפה קרח תשע וחום אנושי כדי לפצות על החורים. כי בסדר ההופעה הנוכחי, כשהיא סוף סוף התחילה להתרומם זה היה ממש לקראת סופה, ובשבילי, שבאתי כאמור גם ככה עייף מדי בשביל להשאר מרוכז לאורך זמן, כל החלק הראשון של ההופעה היה נפילת מתח ממנה לא הצלחתי להתאושש.

וחבל. חבל כי נעם רותם הוא די אדיר, בסופו של דבר. וחבל כי זה הרגיש לי כמו יום היציאה השבועי הכי מבוזבז ביקום, וחבל כי אני לא רוצה להיות זקן יותר משהייתי בעבר. רק מה, כנראה שאין ברירה. מחר צריך לקפוץ למכולת ולקנות קצת אשל. משרה מלאה עושה את זה לאנשים.