בעצם, “היפה והחנון” לא ממש מייצג את מה שהולך בריאליטי החדש של ערוץ 10. השם היותר קרוב למציאות היה צריך להיות “הכוסית והמוגבל חברתית”. אבל היי, אני לא מתלונן.

ישבנו אתמול לראות את הפרק השני, אחרי שלפני שבוע בעצם עשינו אותו דבר עם הראשון. באופן קצת מצחיק ולא ממש צפוי, היה הבדל של ממש בין שני הפרקים, שתפס אותי קצת לא מוכן. ציפיתי בעצם להמשך הישיר של הפריק שואו (הגדרה מנוסחת היטב של חברי למשרד, אהוד קינן) שהתחיל לפני שבוע. אז הציגו לנו את גיבורי התוכנית כמו אטרקציות בקרקס. הבחורים חנונים חסרי כל מודעות חברתית וחיצונית, חלקם, כל נראה, גובלים באוטיזם של ממש. הבחורות נראות טוב, כוסיות במובן הקלאסי של המילה, אבל בלי יותר מדי תאים אפורים, או תאי מוח באופן כללי.

הפרק הראשון חגג סביב הסטראוטיפים, סביב הניגודים. כמו אל מול כיתת יורים הוצגו החנונים, אחד אחד, מול הבחורות, שישבו בבגדי ים מינימליסטיים על שפת הברכה, וירו בבחורים הבאמת מסכנים הערות מרנינות, כגון, “שיו, לא ידעתי שאנשים באמת נראים ככה”, “שיו, תראי מה הוא לובש” (בגדים שקיבל מטעם ההפקה, מן הסתם), ו”יו, אם הייתי רואה אותו ברחוב הייתי מוריקה עליו”.

אחרי הפרק הראשון, שהסתיים בקטע דרמטי חסר כל דרמה, ציפינו בעצם לעוד מאותו דבר. זה גם היה לגמרי בסדר מבחינתנו. הפייבוריטים הסתמנו מייד: היא חושבת שאולי יפה מאוד, שנינו חושבים שטל מדברת כמו ראש מאפיה מסומם, ואני מאמין בכל לבי שהזוכים יהיו שני הנורמאליים האלה, שאני אף פעם לא זוכר את שמם, אבל ברור לגמרי שההפקה שמה אותם שם כדי שיצמח ביניהם רומן מתבקש והם יוכיחו שיפות וחנונים זה דווקא בסדר.

בנוסף, כל פעם שהוזכר שמו של עוז, הבחורים שהפיקו את הכתוביות התעקשו לכתוב את השם בכתיב חסר, ככה שכל הזמן היה כתוב עז. זה אף פעם לא מפסיק להצחיק. באופן כללי, כדי להדגיש את האהבליות החיננית של היפות שבחבורה, נמנעו הפעם המתרגמים מלתקן את טעויות העברית המביכות שלהן, וגם זה, בגדול, לגמרי בסדר.

בכל מקרה, ציפיות בצד אחד ומציאות, או במקרה שלנו ריאליטי, בצד שני. הפרק זנח את קונספט הפריק שואו, והחליט להתרכז דווקא בצדדים האנושיים יותר של המתמודדים. היפות בוכות שהן לא טיפשות ומשתדלות ללמוד (מה שלא מפריע להן לחשוב שהכנסת היא בקיסריה, ושכבשנו אותה במלחמת ששת הימים), הבנים רוקדים מול מושיק עפייה (הפעם לא במסיבת לינוקס), חלק מהזוגות עברו בונדינג מרגש, ואופן כללי כמות הפעמם בהם חשף אחד מתמודדים שפתאום הוא רואה בצד השני הרבה יותר מסתם עוד פנים יפות / חנון-על היה גבוה מאוד.

כאמור, אנושיות. זה היה פרק חביב, לא רשע כמעט בכלל יחסית לז’אנר, ואפילו הלם את שעת השידור היחסית מוקדמת של התכנית.

נכון, רייף המאירי אבוט עדיין מעצבנים, ויד ההפקה והעריכה נראית בבירור בכל פריים בפריים (כשהמתמודדים שלכם לא שחקנים כל כך טובים, עשו טובה ואל תבקשו מהם לשחק סצנות כדי שיצטלמו טוב יותר ממה שכנראה קרה במציאות), וזה עדיין קצת מרוח, אבל היי, יש שיפור ענקי מהשרדות, ואולי זה רק אני שמתקטנן יותר מדי. היא, לעומתי, בקושי שמה לב, או התעלמה באלגנטיות, או סתם נימנמה בלי ששמתי לב.

בכל מקרה, כממתק עתיר סוכר, ואחרי יום עבודה מפרך, היפה והחנון זה אחלה של דבר להתרסק מולו. לראות, לצחקק, לפעמים קצת לרחם ולפעמים אפילו קצת להעריץ (גאל תעשי לי ילד. בעצם, לא. אל תעשי לי. התחרטתי). איכות אין שם, אבל היי, קיץ, חם בחוץ, העונה השלישית של דקסטר עדיין לא בנמצא ולפעמים צריך לאכול את מה שנותנים לנו בלי להתלונן. בכל מקרה, זה הרבה יותר נורמאלי ממה שקורה בכוכב נולד.

אריאל אטיאס רצה לבשל דייסה שכו-לם יאהבו. חשב חשב חשב, שאל את אמא, שאל את אבא, החליט, ניסח, הציע, העביר, וכך נולד לו התיקון לחוק התקשורת, שיגרום לכך, אם ירצה השם, שהחל מחודש דצמבר לא נקבל יותר דואר זבל למיילים, לסלולרים ולפקסמיליות שלנו. בעצם, אין לנו פקסמיליות לפקסמליות שלהם, אם כך. לא חשוב.

בכל מקרה, החוק כבר עבר, והוא יאפשר כל אחד לתבוע ממפרסמים בספאם סכום של 1,000 שקלים לדיוור, וזאת מבלי להוכיח שהספאם הנ”ל גרם לנזק. שזה מעולה, גם כי זו דרך די מהירה להתעשר, וגם כי, היי, קצת פחות לחץ על תיבת הדואל אף פעם לא יזיק. למי שתהה, אגב, הכנסת עובדת בימים אלה על חוק זהה לדואר זבל אמיתי, דהיינו, סנייל-מייל, שלא פחות מפריע (ואפילו יותר, אם קוראים לכם סביבה). שזה יפה, ונחמד, ולגמרי עובד בשביל האזרחים.

בשביל עסקים קטנים, לעומת זאת, החוק הזה מוגדר כהרסני. ככה לפחות לפי כמה חבר’ה נחמדים שארגנו אתמול מסיבת עיתונאים עם הכותרת המפוצצת “אטיאס חונק את העסקים הקטנים – השקר שמאחורי חוק הספאם”. עם שם כזה – איך אפשר שלא להגיע? אז הגעתי. ושמעתי. והתרשמתי. בעצם, לא כל כך התרשמתי. אולי קצת.

הטיעונים של בעלי העסקים הקטנים הושמעו בעיקר ע”י רונן וויס, שהוא מנכ”ל גוף עצמאי בשם המכללה לעסקים, אשר מייעץ לעסקים קטנים כיצד לגדול ולהצליח (ואני מניח שאחד השיעורים בפגישות יעוץ אלו הן “תשתמשו בספאם”, מה שאגב המכללה הנ”ל עושה בעצמה כדי לפרסם). היו שם גם מנכ”ל התאחדות התעשייה והמלאכה (מה שגורם, באופן די אוטומטי, לזמזזם את “לעבודה ולמלאכה”, אז זה כבר חיובי), יו”ר התאחדות הסוחרים ובעלת עסק עצמאי שנשבעתי לעצמי שלא אכתוב את שמו כדי לא לתת לה פרסום חינם. מספיק היא דוחפת את השם הנ”ל למיילים שלנו, בעצם.

הטיעון המרכזי שלהם הוא שבימים בהם העשירים יכולים להצטייד בקמפיינים תקשורתיים מקיפים ולהוציא עליהם סכומים שהאזרח הפשוט (אותו אזרח פשוט שמקים עסק קטן) לא יכול לממן, ולכן בעלי העסקים הקטנים הנ”ל נאלצים להסתפק בצורות אחרות של שיווק, זולות יותר, כמו, ניחשתם, הספאם. כמה מאות שקלים (במקרה הרע) תפיץ את הספאם של העסק הקטן לקהל יעד די עצום, יחסית לעלות. שזה כנראה נכון.

האיסור על שליחת הספאם, לפי הספאמרים, היא עונש מוות לעסקים הקטנים. כמות הפעמים בהם החבר’ה השתמשו בשלל הטיות של “הם הורגים אותנו”, “אנחנו לא מוכנים למות” וכדומה כמעט השתוותה לכמות הספאם שאני מקבל למייל בעבודה. המון. נו. מה אני אגיד. שמעתי, הקשבתי, דיווחתי (באוביקטיביות המתבקשת מהמקצוע), ועדיין לא התרשמתי. אפילו שבעצם אני משתמש בג’ימייל, שם הספאם הוא לא ממש פקטור.

ספאם הוא פיתרון שיווקי זול, זה כנראה נכון, אבל הוא גם מסריח. הוא מטריד את הלקוחות הפוטנציאליים, עולה הרבה מאוד כסף לעסקים אחרים (קטנים וגדולים כאחד) בצורה של שעות עבודה שמתבזבזות במחיקת מייל (חצי שעה בכל בוקר בעבודה, וזו לא הגזמה) והתקנת אמצעי סינון שונים ומשונים כדי לרסן את המחלה. נכון, סביר להניח שאחד מכל אלף שמקבל מייל פרסומי דווקא ימצא בו תועלת, ועם בעלת העסק שהעידה ש”מאה חמישים לקוחות השגתי בעזרת הדואר השיווקי!” (כשנשאלה לכמה היא שלחה מלכתחילה היא לא הסכימה להגיד) קשה להתווכח, אבל עדיין. השימוש בספאם הוא של עסקים שמשום מה חושבים שהלקוח תמיד טועה, שזה לגמרי לגיטימי לעצבן את אותם לקוחות פוטנציאליים. זו תפיסה שירותית מעוותת, שצריכה להדאיג את כל מנכ”לי ארגוני העובדים (או וואטבר) הרבה יותר מחוק התקשורת.

מארגני המסיבה לא הסכימו לשתף נתונים מדויקים. הם לא חשפו כמה בעלי עסקים קטנים הם באמת מייצגים (לטענתם, כי מדובר בתחילת תהליך, ואת התשובה נקבל בסופו), התחמקו מלענות למה הם נזכרו לצאת לפעולה שכביכול מסדירה את עניין הספאם רק אחרי שעבר החוק שמחסל אותו (לטובתם אפשר לציין שחלקם היו גם בדיונים בוועדות הכלכלה בכנסת. מה שלא עזר להם), ולא עשו שום דבר כשל העסק היה פרוץ, כדי להוכיח שיש להם רצון טוב, ולא רק אינסטינקט הישרדותי של חיה פצועה.

כשנשאלו למה לא להשתמש בפתרונות שיווקיים זולים אחרים, כדוגמת שירות המודעות של גוגל, שימוש מושכל בפורומים מקצועיים, הקמת אתרים (אפילו אתרי פרסום), שימוש בדפי זהב ו-144 וכו’, הם גימגמו. ההשערה שלי היא שהגמגום נבע מכך שמדובר בפתרונות קצת יותר מסובכים, כאלה שצריך להשקיע בהם קצת מחשבה, קצת יצירתיות. ספאם זה קל, זה לכתוב מכתב עילג, לקשט אותו בפונטים ענקיים, ולשלוח לכל הארץ.

ספאמרים יקרים – אטיאס לא הורג את העסקים הקטנים. היחידים שהוא יהרוג, כנראה, זה כאלה שמנסים לעשות לעצמם הנחות, חיים קלים, להשתמש באמצעים בעיתיים שדוחים פי כמה לקוחות פוטנציאליים מכאלה שהם באמת מושכים. ובעלי עסקים כאלה, סביר להניח, אטיאס לא באמת צריך להרוג. דרך ניהול שכזאת, יש להניח, הייתה הורגת אותם בכל מקרה, עם או בלי ספאם.

עוד על זה:

יהונתן קלינגר עדיין לא מליונר, אבל לפחות לא ספאמר

עירא מ’אסכולת הספה’, בעל עסק קטן שמתמוטט תחת הספאם, מתחנן שהספאמרים יפסיקו

במקור בכלל תכננתי לפרסם היום משהו אחר, אבל בגלל שנסיעה ברכבת לוקחת הרבה פחות מנסיעה באוטובוס, ועקב אירוע חברתי ממש ממש כיפי בו נשארתי מאוחר יותר ממה שתוכנן במקור, לא הספקתי לסיים לכתוב את אותו תכנון מקורי, שיאלץ לחכות למחר.

במקום זאת שני הקוראים כאן יאלצו להסתפק בדיעה שכתבתי מוקדם יותר היום בנוגע לקמפיין החדש של מיקרוסופט. למי שלא שמע: כחלק ממסע פרסום שנועד להכפיש את ההכפשות (!) על מערכת ההפעלה Vista, לקחה מיקרוסופט אי אילו משתמשי מחשב שעדיין לא עברו לויסטה, והציגו בפניהם את “מערכת ההפעלה הבאה”, מה שלמעשה היה אותה Vista עם סקין קצת שונה.

נציגי מיקרוסופט הראו למשתמשים הנ”ל פיצ’רים מסויימים ונתנו להם לשחק קצת עם המערכת, ואז שאלו את דעתם. התגובות, על פי רוב, היו חיוביות מאוד, וכשאלה נחשפו לעובדה שבכלל מדובר היה ב-Vista בתחפושת הם דיגמנו פרצופים המומים וססמאות כמו “וואו, ויסטה זה בכלל לא כמו שכולם מספרים”. יאי.

קיצר, טור הדעה הקצר הזה פורסם כבוקסה בידיעה על הקמפיין, ולא נחשף כאייטם בפני עצמו, מה שכנראה אומר שלא יותר מדי אנשים קראו אותו. הנה הוא לפניכם. לא נגעתי.

XXX

כולנו מכירים את הפרסומות הנפלאות לאבקות הכביסה: פרזנטור מטעם ייצרנית האבקה פונה לאישה אקראית ברחוב, מלכלך את בגדיה בחומרים לא סימפטיים, ואז מכניס אותם למכונת כביסה.

האישה האקראית, שעשוייה להיות שחקנית בעצמה, המומה מהתוצאות, פונה למצלמה ומעידה על עצמה שהיא אף פעם לא האמינה שאבקת כביסה יכולה להיות כל כך נהדרת, הכל תוך כדי הפגנת כישורי משחק בינוניים ומטה, והקראת שורות שיווקיות מהטקסט.

הקמפיין החדש של מיקרוסופט הוא לא יותר מעוד פרסומת כזאת, רק שהפעם את אבקת הכביסה המסורתית מחליפה מערכת ההפעלה Vista, ואת עוברי האורח התמימים מהרחוב מחליפים משתמשי מחשבים להם נתנו להתנסות ב”מערכת ההפעלה הבאה של מיקרוסופט”, שהתבררה בסופו של דבר כ-Vista. התגובות של אותם נסיינים, נוסח “וואו, לא הייתי מאמין שמערכת הפעלה שכבר קיימת יכולה לעשות דברים כאלה!” לא היו מביישות את אבקת הכביסה המנוסה ביותר.

גם אם מאמינים למיקרוסופט שהנסיינים הם אכן משתמשי מחשבים תמימים שצולמו במצלמות נסתרות, ולא מדובר בשחקנים, מדובר בקמפיין מלא אוויר, ללא תוכן אמיתי מאחוריו.

נסיינים שמאמינים שהם נחשפים באופן בלעדי למערכת הפעלה שעדיין בפיתוח יהיו לא אובייקטיבים מלכתחילה, עקב התרגשות מהמעמד ונטיה להיות סלחנים למוצרים שעדיין לא יצאו ממרכזי הפיתוח של החברה (הרי גם אם יש תקלות, הן עוד יכולות להסתדר). גם “בדיקה” של כמה עשרות דקות, במקרה הטוב, וחשיפה לתכונות מאוד מסויימות מצד עובדי חברה לא יכולה להחשב למקצועית או מקיפה. לא מן הנמנע שמשתמשים שהתלהבו מ”מוהאבי” ינחלו אכזבה כשינסו להתקין את Vista על המחשב הביתי שלהם.

עם זאת, ראוי עדיין לציין לטובה את מיקרוסופט על הקמפיין הזה. ראשית, כי הוא סוף סוף נותן לנו להרגיש שמיקרוסופט מודעת לבעיה התדמיתית של מערכת ההפעלה שלה, ומנסה לתקן, בדרכה, את העניין.

גם הפניה הישירה לצרכנים, המשתמשים הפשוטים, שלא דרך עיתונות הטכנולוגיה וללא שימוש במונחים מתוחכמים כדי “לבלבל את האוייב”, יכולה להצביע על כך שמיקרוסופט מתחילה לדבר עם הלקוחות שלה בגובה העיניים. אם נלמד מקמפיין I’m a mac של אפל, נגלה שמדובר בצעד שיכול לעשות לחברה רק טוב.

XXX

יאי! היה קצר ולא מזיק. עכשיו אני אלך לישון. יאם. לישון.

כשתמירה ירדני בפתח, הכוכבים הנולדים במתח. בעצם, נכון לעונה השישית, סביר להניח שהכוכבים הנולדים במתח בכל רגע נתון, פשוט כי הם חייבים להבין, בדיוק כמו תמירה ושאר העוסקים במלאכה, שהם לא מצליחים לספק את הסחורה.

כוכב נולד היא סוג של סטייה, זה נכון. זה התחיל כצפייה טלויזיונית משפחתית, דרך נעימה (לעיתים יותר ולעיתים פחות) להעביר עוד שעה-שעתיים ביחד אחרי ארוחת שישי. התחלנו בעונה הרביעית, הרענו למאיה רוטמן, ובחמישית למרינה מקסימיליאן בלומין וואטבר, ורצינו, באמת שרצינו, למצוא מישהו להריע לו גם בשישית, אבל אין מה לעשות, זה הזמן להודות שזה פשוט לא עובד.

הפוטנציאל שם. יש שם כמה חבר’ה שיודעים לשיר, כמה מוזיקלים ברמות מפחידות, ואיזה שניים שאולי אפילו היו יכולים להתפתח למקומות מאוד חיוביים אם היו נמלטים בזמן ממפלצת הרייטינג הזאת, שקצת הורסת אנשים יצירתיים ומכניסה אותם לתבניות מוכנות מראש, כאלה שלוקח שנים לצאת מהן ולחזור למסלול האישי שאולי ממנו הם הגיעו בתחילת הדרך. ועדיין, פוטנציאל פוטנציאל, אבל העונה הזאת משעממת, והביצועים פושרים, ובחירת השירים נוראית, וצביקה הדר מעצבן (אבל זה לא חדש), והשופטים מרגישים כמו מסטיק משומש שכבר מזמן יצא לו הטעם.

כשהעניינים כל כך משמימים, והעונה לא מצליחה להשתחל לכותרות, ההפקה מנסה מניפולציות. בתוכנית של אתמול החזירו, סתם ככה, שני מתמודדים שהועפו בשלבים המוקדמים יותר. מטופש, ובטח גם מכעיס את אלה שבזבו לא מעט שקלים על smsים, שבסופו של דבר בוטלו בהחלטה חד צדדית של ההפקה.

תוכניות אומן, בהן מתרכזים באומן אחד ו”עושים לו כבוד”, הפכו לעניין כמעט שבועי. לפני שבוע המתמודדים טבחו ללא רחמים בשירים המופלאים של יצחק קלפטר. השבוע , ממש עכשיו, יהודית רביץ זוכה לאותו טיפול, אם כי מוצלח קצת יותר, כי רביץ הייתה שותפה בעיבודים ובעבודה עם המתמודדים, מה שהוביל לביצועים יחסית מענינים (אם כי עדיין, מה שאני באמת רוצה לעשות עקב התוכנית זה ללכת ולראות הופעה של רביץ עצמה).

ועדיין, זה לא מעניין. מעבר לכך – זה משעמם. אפילו הג’אנקי שבי, שמוכן לסבול כמויות ממש גדולות של טראש, כבר די מיואש מהעסק, ומוחק פרקים שלא ראיתי מהמקס כאילו היה מדובר ב”לאהוב את אנה”, או פרקים ישנים של הישרדות 10. אפילו לא עצוב לי. סתם קצת מעצבן, כי עם כל הבעתיות של כוכבנולד, היא סוג של פיתרון לתקופה הקיצית הזאת, החודשים המשמימים האלה כשאין באמת טלוויזיה טובה לראות מסביב, וצריך להסתפק בשאריות.

מוצ”ש. קניון אילון הומה אדם. לא, באמת. זה היה נס שהצלחנו למצוא חניה, אבל גם אחרי שנכנסנו לקניון הראשון בארץ קצת פחדנו שנפספס את תחילת הסרט, כי היינו צריכים לפלס את דרכנו, בלי שום הגזמה, בין המוני האנשים שהיו שם. ולמה, בעצם? מה יש לחפש בקניונים במוצ”ש? איזה אדם נורמאלי מסיים את סוף השבוע שלו, המפלט הנדיר הזה מתלאות השיגרה וההמון והבחוץ, ואומר למשפחה שלו, “אתם יודעים מה חברים? בא לי שופינג. בואו נצא להתחכך בזיעה של אחרים, לקנות בגדים, ולתפוס איזו ארוחת מק רויאל מוגדלת”.

אחרי דרך ארוכה ומפרכת הגענו למכונות שמדפיסות את הכרטיסים. גם אליהן היה תור די ארוך, במיוחד אצל אי אילו משפחות שלא הבינו איך כל הכרטיסים ל-Wall-E נגמרו כבר, חמש דקות לפני תחילת הסרט, כשהקניון בכלל והקולנוע בפרט מפוצצים באנשים. “סליחה, סדרן? סדרן?” דרשה המשפחה, מרובת הילדים למקרה ותהיתם, שהייתה לפנינו בתור, “סדרן? משהו פה לא בסדר, זה אומר שאין כרטיסים לווילי.”

אנחנו הזמנו מראש. לפעמים משתלם להיות פרנואיד. ובמשתלם אני כמובן מתייחס למיקום האידיאלי, שנבחר בקפידה, שלושה ימים לפני ההקרנה עצמה. קוונטין טרנטינו נוהג לספר שכשהוא הולך לקולנוע, הוא אוהב לשבת במקום המדוייק הזה, מול המסך, במרחק האידיאלי בו המסך תופס את כל שדה הראייה. אפילו השלטים המאירים של יציאות החירום לא מפריעים, רק המסך, והסרט, הכי גדול שאפשר. למרבה הצער, רוב אולמות הקולנוע בארץ, שגורמים ל-37 אינץ’ שבחדר שלי (טלוויזיה. למה, על מה חשבתם שכתבתי?) להראות כמו איימקס, לא ממש מאפשרים חווית צפיה כזאת. אלה שביס פלאנט, לעומת זאת, מאפשרים גם מאפשרים, ואפילו הצדיקו לפרקים את הכאוס והערסים והצפיפות שלפני.

אז בטמן. ממשיך. הוא ממשיך. וממשיך וממשיך וממשיך. שעתיים וחצי של ממשיך. לא קצר. הגעתי לסרט בלי לדעת עליו כמעט כלום. כן, ידעתי מן הסתם שהג’וקר יהיה הנבל המרכזי, ושקייטי הולמס הבלתי נסבלת הוחלפה, אבל חוץ מזה – כלום. נתתי לסרט לסחוף אותי, זרמתי איתו במורד העלילה הפתלתלה והבנוייה היטב, ונהנתי כמעט מכל רגע.

אין ברצוני לספיילר, אז אדבר בקווים מאוד כלליים. ראשית, העובדה שלסרט קוראים “האביר האפל”, ולא “בטמן: האביר האפל” הייתה מאוד מורגשת בסרט. בטמן הוא לא הגיבור כאן. הוא לא המרכז. הוא רק הדמות הזאת שבצללים, ומדי פעם מגיחה לסצנות אקשן מגניבות. הגיבורים האמיתיים: השוטר גורדון (בליהוק מבריק של גארי אולדמן, שבלט בהרבה מב”מתחיל”), הארווי דנט (שטופל בדיוק כמו שצריך) וכמובן – העיר גותהאם עצמה, כיכבו במרכז הסרט, ועשו את זה בכבוד רב. כמו גיבורים ספרותיים, הם עברו שינויים, הוכיחו שהם דמויות עגולות, הפתיעו, התפתחו וכדומה. תענוג.

חדי העין מביניכם וודאי יבחינו שלא ציינתי את הג’וקר כאחד מגיבורי הסרט. שזה קצת מצחיק, כי הוא אולי הסיבה בגללה הסרט כל כך מוצלח, ועדיין, קשה לי להגדיר אותו כגיבור, בדיוק מאותה סיבה שקשה לי להגדיר את בטמן ככזה. אומנם הליצן הפסיכופט עבר התפתחות קלה במהלך הסרט, אבל הוא התגמד לעומת הדמויות האחרות מבחינת עומק והזדהות.

שלא להגיד, כמובן, שהוא לא היה מצויין. אולי לא ברמה של אוסקר, אבל חייבים לציין את הית’ לג’ר המנוח, ואת הפרשנות של נולן הבמאי, לדמות של הג’וקר. לא עוד ליצן מאופר וצווחני, שנראה נהדר בקומיקס ובסדרה המצויירת אבל לא כל כך בסרטים. הג’וקר מודל 2008 נראה כמו פסיכופט אמיתי. האיפור מרוח, הצלקות יוצרות חיוך מצמרר, העיניים והטיקים הנהדרים בפה מצביעים על השיגעון המחושב, על היותו, כפי שהגדיר את עצמו לקראת סיום, כח בלתי ניתן לעצירה.

כן, זה הג’וקר. זה טיפול נכון, ודי אמיץ, לדמות הזאת. הוא כבר לא תמיד צוחק, וההגיון הקר שלו, הלכאורה לא שפוי, דווקא מובן להחריד. הוא נבל נהדר, בעיצוב משובח. שוטים רבים מאוד במהלך הסרט התמקדו באקסטרים קלוז-אופ על הפנים שלו, כשרקע אפל או חשוך. רק אנחנו והג’וקר. אין לי מושג אם ריבוי השוטים האלה קשור למותו של לג’ר, או שמא הם תוככנו להיות שם גם קודם. זה לא באמת משנה. זה עבד.

הקונפליקט היחידי שלא הגיע למענה מספק לא קשור לעלילת הסרט, אלא דווקא לכיוון אליו משך הבמאי. אמיר טען שלמרות שמדובר בסרט מוצלח, הוא יצא די מאוכזב, ועדיין מעדיף בלי למצמץ את הסרטים של ברטון (על שומאכר אנחנו לא מדברים, זו תקופה אפלה ומודחקת). הסיבה ברורה – טים ברטון בחר, מבחינה קולנועית, לעשות קומיקס בקולנוע. הפריימים שלו היו קומיקס, הדיאלוגים שלו היו קומיקס, העיצוב קומיקס. הכל. מה שהמבקרים הגדירו כחידוש עם “סין סיטי” ו-”300″ ברטון עשה כבר אז.

האביר האפל הוא לא קומיקס. הוא דווקא הולך לכיוון המציאותי. גותהאם נראית עיר אמיתית, הבטמוביל הוא סוג של טנק, החליפה של בטמן היא לא פחות משריון צבאי משופצר לכדי אומנות. גם הג’וקר, כאמור, הוא פסיכופת מציאותי להחריד, ודמויות נוספות, שלא אכתוב את שמן כדי לא לספיילר, מצליחות לשמור על מציאותיות למרות שהסיפור עובד נגדן.

הבעיה היא שהאביר האפל לא מציאותי עד הסוף. מדי פעם, במיוחד בסצנות אקשן, הוא הופך פתאום לסרט קומיקס, מלא בנפילות שהיו צריכות לרסק את העצמות של ברוס ווין לחתיכות אבל אפילו לא שורטות אותו, מהלכים לא אפשריים פיזיולוגית ועוד. זה בעיה, כי זה מאוד מקשה להכנס עד הסוף לתוך הסרט. פעם בכמה דקות הסרט כאילו נותן לכם סטירה ומחזיר אתכם לעובדה שאתם רק באולם קולנוע, ולא באמת מבקרים בגותהאם. חבל.

לי, כאמור, זה לא הפריע עד כדי כך כדי להכריז שמדובר באכזבה. להיפך. באתי בלי ציפיות מוגזמות, ויצאתי מאוד מאוד מרוצה, אפילו אם לא באמת הבנתי למה לאישתו של גורדון קוראים ברברה. כך או כך, גם אמיר, שכאמור סבל מהחורים יותר ממני, יצא יחסית מרוצה, אז זה גם בסדר.

בכלל, הקיץ הזה מסתבר כדי בסדר מבחינה קולנועית. אני מחבב אותו. שימשיך ככה.

זה התחיל בקיבוץ, לפני מספר שבועות. האוויר היה חם ומעיק, אבל הלחות עוד לא הגיעה לרמות הלא אנושיות של השבועות האחרונים. סבתא ויצחק עצרו להתבדח עם זוג חברים, אז חיכינו להם בלובי של חדר האוכל. אני אוהב את הלובי של חדר האוכל. הוא מרגיש כמו הלב הפועם של הקיבוץ. לוחות המודעות מלאים בעניינים שברומו של עולם, כמו הודעה על כך שאיזו קבוצת ילדים מקימה לעצמה חדר משחקים ורוצה צעצועים ישנים, או על איזו הופעה של אפי נצר בקיבוץ הסמוך.

ואז הגיע “בטיחות וגהות”. בין כל ההודעות האדמיניסטרטיביות, ההופעות, ההתארגנויות לטיולים מאורגנים לחוף טרנטורה, היה תלוי לו בטאון נהדר, בגודל A3, עם כותרות מאירות עיניים, ואלמנט קומי-טראגי יותר מזה שאני כל כך אוהב ב”בילויים”.

מבט מהיר בכותרת גילה לי שמדובר בעלון של המוסד לבטיחות ולגיהות. שזה קצת מפתיע ונחמד, שיש מוסד כזה, ועוד יותר נחמד שיש לו עלון. בכלל, עלון זה דבר כיפי כזה. תמיד רציתי שיהיה לי אחד. עלון הארז רונן. יש לזה פוטנציאל מסחרי, וגם אם לא, היי, עלון, אי אפשר באמת להפסיד. בכל מקרה, המוסד לבטיחות ולגיהות. בטח יש להם סוכנים כאלה, שמסתובבים בעולם ומסכלים תאונות עבודה. הזרוע החשובה באמת של המוסד הישראלי. הו יע.

זה מתחיל תמים. תמונה מאירת עיניים בפינה השמאלית העליונה של העלון, עם ילד ח-מ-ו-ד-י (כל חודש ילד אחר), וכיתוב תמים, “החיים יפים – שימרו עליהם”. נכון, זה גורם לתהות מאיפה לעורכי העלון יש כל כך הרבה תמונות של ילדים ח-מ-ו-ד-י-ם, ואם זה לא, בעצם, קצת מטריד, אבל נו, החיים יפים והכל, לא צריך מייד להיות שליליים. ילדים זה חמוד. באמת! תראו את הקטנצ’יק למעלה, אפילו אין לו את כל השיניים עדיין! מעניין אם קוראים לו אושרי.

בדיוק אז, כשאתם רגועים וחייכניים ו”אווווה, ילדים חמודים”, מגיע המוסד לבטיחות וגיהות ונותן לכם מכה בביצים. זה בעזרת הטור האמצעי של העיתון, שמלא במיני-ידיעות חדשותיות, כל אחת יותר מאגניבה ומפוצצת מהקודמת. זוכרים שסיכמנו שהחיים יפים, וצריך לשמור עליהם? אז זהו, שלא. הטור האמצעי מציג דרכים משעשעות בהן התינוק המתוקי מלמעלה יוכל, נו, אתםיודעים, להתפגר.

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. אה. רגע. בעצם, זה די מצחיק בכל מקרה, וכדאי שתהיו מודעים לעובדה שהגליון המצולם, שהצלחתי לחמוד, הוא אחד החלשים – בדרך כלל הכותרות הרבה יותר מגניבות (עובדת מפעל נתקעה במכונת נקניקים ונהרגה, למשל. זה מוות שכל אחד היה רוצה לנצור לעצמו).

השלב הבא בעלון הוא פינת המתכונים. כן כן. גם במוסד יודעים לעשות חיים, יודעים שלפעמים אין ברירה, נגמר הכסף לטייק אאוט, צריך לבשל משהו לילדים (החמודים! שמרו עליהם!) לשבת, או שסתם בא לנשנש משהו ונגמרו הגרעינים. כן חבר’ה, מתכונים זה תאונות העבודה החדשות.

לסיכום, מזכיר המוסד לבטיחות ולגיהות שהוא לא רק גוף ארכאי. לא! הוא גם כאן בשבילנו! ולכן, מרכז המידע שלו מודיע (בניסוח הכי טוב ever – “מרכז המידע מודיע”. גאון, גאון העורך!) שאם יש לכם שאלות, בעיות, או סתם בקשות למתכונים – ניתן לפנות אליהם והם יענו. מהר. ולא רק יענו, אלא גם ישמרו על סודיות הפניות שלכם.

שזה חשוב, כי אני מניח שכל מיני אנשים מיוזעים שרוצים גישה לאוסף התמונות של הילדוד’ס לא באמת רוצים להזדהות. אין. אין על המוסד הזה.

(לצלם עלון כרומו עם פלאש זה מעפאן, אני יודע, אבל לא היה מספיק אור כדי שזה לא יצא מטושטש. אוף. אני צריך סורק)

 תוספות:

הכותב לשעבר / קורא להווה, יובל, שלח את זה:

וגם את הלינק הזה, שהוא בעצם סוג של גן-עדן. כולם להגיד תודה יפה ליובל! 

באחת משלוש השנים בהן ביליתי בתיכון, התעוררתי בוקר אחד לרחובות לבנים. היה קר, קר מאוד, והייתי צריך ללבוש את המעיל הממש עבה של אמא, שמשום מה עלה עליי, כדי לגרום לשיניים שלי להפסיק לנקוש בעצמן. אומנם לא היה מדובר במקרה קלאסי של אפס מעלות ושלג, אבל זה היה ממש לא רחוק מזה. מספר חד ספרתי נמוך של צלזיוסים, וברד-מעורב בשלג. ההבדל בין זה לבין סערת השלגים הדי מטורפת שנקלעתי אליה מספר שנים קודם (סיפור אחר לזמן אחר) היה הבדל של שמיים וארץ, ועדיין, רעננה! לבנה! קרה! חורף!

זכור לי מאותו יום איזו הפקה שעשינו באולפן. בפעם הראשונה בתולדות הייקום, המזגנים האימתניים לא פעלו, ועדיין שרר קור מטורף, למרות כל פנסי התאורה שהצליפו על המצולמים. אני אפילו לא זוכר מה צילמנו. רק שלפני שהתחלנו כולנו ישבנו, מכורבלים בעצמנו, וניסינו להקשיב למה שחלוצי, או אבינועם, או מי שזה לא היה, ניסו להגיד. בשלב מסויים, במחווה אצילית, קצת לפני שהשפתיים שלה הפכו לכחולות, השאלתי לשני את המעיל שלי. הרגשתי גיבור. כמה חודשים לאחר מכן היא תפסה את המקום שלי ביחידת ההסרטה של חיל האוויר. כלבה.

מה שהיה כל כך מפליא ביום הלבן הזה לא היה עוצמת החורף שבו. ימים סוערים מאוד יש בכל שנה. מה שהיה בלתי נתפס, לפחות ביחס לחורפים האחרונים שפקדו אותנו, זה שאותו יום הגיע בתוך חורף קר וגשום. זה לא היה קיץ קריר, עם מספר זעום של ימים עם קצת גשם, ולפעמים איזו קרה שמורידה את המעלות לתחום שבו כבר צריך לצאת מהבית עם מעיל. זה היה חורף, ישראלי אומנם, אבל חורף. אני די מתגעגע לכאלה.

במעבר חד – לפני מספר שבועות חן דברה איתי. היא שאלה אם ראיתי את מצב הכנרת. עניתי לה שלא באופן אישי, כי בכנרת לא ביקרתי המון המון זמן, אבל כן, שמעתי, ועוברים מאדום לשחור. גם הפרסומות בטלויזיה מזכירות לנו את זה כל הזמן. ישראל מתייבשת, עוברים מאדום לשחור, אין לנו מים לבזבז. הכל בפונטים מדאיגים, קריין סמכותי ומאיים והרגשה כללית של שטיפת מוח. חן שאלה אם יש לי רעיונות איך ליצור מודעות לעניין. היא חשבה על קבוצה בפייסבוק. אני לא מאמין גדול בקבוצות, או במחוות כלשהן, בפייסבוק. כמובן שאני מעריך, בשיא הכנות, את הדאגה והרצון שלה לעזור, בדרכה, למצב. שלא יהיו ספקות.

עניתי בזמנו לחן, שאת עבודת השיווק אני משאיר למשרד המים, או איך שלא קוראים לרשות הממשלתית שמטפלת בזה. להם יש כסף, להם יש אנשי מקצוע. אם אני, כאזרח, רוצה לשנות משהו, אז אני אציק לחברי כנסת להתחיל להזיז דברים ולחוקק ולתקן. יש הרי עשרות דרכים בהן משבר המים של ישראל יוכל להפוך ללא יותר זכרון. חלק מהן יקרות, חלק מהן יפגעו בבעלי ההון, אבל למרות זאת – כולן ישימות, ואם הממשלה הייתה פועלת כעצת מומחים שהציעו כבר לפני שנים להחיל חלק מהן בשביל להמנע מהמצב אליו נקלענו – הפסקת הפרסומות של כוכב נולד הייתה צבעונית יותר ומאיימת פחות.

הבעיה היא, כמובן, שבכנסת לא איכפת. הם הרי מקבלים שתיה חינם בסיעה ובוועידות, מים מינרליים, בבקבוק, לא סתם. משבר מים? עזבו. זה לא חשוב. יש מאבקים פוליטיים, וחקירות, ובכלל, צריך לרצות את הלוביסטים ואת החברים שלנו עם הכסף. דוגמה קשורה-לא-קשורה: ח”כ ארדן, שמוכיח את עצמו כל פעם מחדש כבחור ממש בסדר, אם כי ליכודניק, יזם הצעת חוק לפיה מגרשי חניה ליד תחנות רכבת יהיו פתוחים, חינם אין כסף, או במקרה הרע ידרשו דמי חניה חד פעמיים וסימפטיים. תמריץ לאנשים לנסוע ברכבות. חוק שמועיל גם לסביבה, וגם לאזרח.

מי הפיל את החוק הזה? שאול מופז. שר התחבורה. הוא קשקש משהו על זה שצריך לעודד אנשים לנטוש לגמרי את הרכב הפרטי, ושיקחו אוטובוס לתחנת הרכבת (כמובן שהוא לא דואג לפתח את תשתית האוטובוסים, כי זה, אתמיודעים, קשה, או משהו). אני בטוח שהעובדה שקדימה נמצאת בלא מעט מועצות מקומיות ועיריות, שמרוויחות יפה מאוד מהחניונים בתשלום, לא קשורה במאומה להחלטתו.

ולכן, אולי הקו השחור התחתון, זה שכאילו אומר ‘היי חבר’ה, הגענו לנקודת אל חזור, אל תשאבו יותר’, הוא בעצם טוב. אולי הוא יתן לחלק מנבחרי העם החביבים עלינו את סטירת הלחי שהם כל כך צריכים. אולי יתחילו לעבוד, למצוא וליישם את הפיתרון. אז נכון, עד שהוא יבוא לידי יישום יהיו לנו כמה שנים טובות בלי אפשרות לשתות, אבל היי, נו, מה אתמרוצים, עדיף מאוחר וכאלה.

ככל שהזמן עובר, אני מגלה כל יום מחדש כמה שהזכרון שלי מחריד. נכון, זה עוד לא אלצהיימר של ממש, ומדי פעם אני אפילו מצליח לזהות אנשים ברחוב (!), אבל באופן כללי, אירועים מהעבר מתערבבים עם אירועים אחרים (במקרה הטוב) או סתם נעלמים להם בתהומות השיכחה (במקרה הפחות טוב). זו כנראה הסיבה בגללה אני כותב את זה עכשיו, פתאום, למרות שאולי, כרונולוגית, זה פוסט שהיה צריך לבוא ממש בתחילת החיים של הבלוג הזה.

תוספת מאוחרת – כתבתי את הפוסט הזה, שהפך למעין פח זבל של מחשבות, במשך כמה ימים, בנסיעות אוטובוס משמימות ובדקות מתות נדירות במערכת. אני חושב שאני מחבב את מה שיצא, מה שאתם אולי הולכים לקרוא, אם תרצו. זה אומנם קצת ארוך, במיוחד ביחס לפוסטים האחרונים כאן, וזה מאוד, כפי שאלמה פעם הגדירה טקסטים שאני כותב באוטובוסים, זרם תודעה, אבל עדיין. מה שכן, בגלל שכתבתי פחות או יותר לפי מה שזכרתי, ולא באמת טרחתי לשכתב ולערוך (יש לי מספיק שכתובים ועריכה בעבודה, כאן אני כותב בשביל לשחרר את חומר הגלם המדמם), יש כאן כל מיני פיסקאות שאולי לא תמיד מתחברות, ולא באמת עוברות לפי סדר כרונולוגי מסויים. מקווה שתסתדרו. עכשיו יבוא ביפ, והכל.

ביפ

חלק מהשירים מהאלבום המתקרב של בן פולדס, Way to Normal, דלפו לרשת. או זה לפחות מה שרוצים שנחשוב. בתכל’ס, לא ממש ברור אם מדובר באמת בהדלפה, או בבדיחה מוזרה ממש מצד הפסנתרן המזמר החביב עליי.

אפשר למצוא באינטרנט שני גרסאות של “האלבום המודלף”. אחת בעלת שישה שירים, שנשמעים ממש ממש רעים. חגי היטיב לתאר זאת כ”בי-סיידים אקראיים”. אני הייתי הרבה פחות נדיב. השירים אמנם חמודים, מדי פעם, ומצחיקים למדי, אבל בגדול הם נשמעים כמו קטסטרופה אחת גדולה. הגירסה השנייה, בעלת תשעה שירים, מעודדת יותר. שם יש כבר כמה טראקים שנשמעים אמיתיים, ואפילו טובים, לצד עוד כמה שממשיכים את הקו הגרוע של הגרסה הראשונה (ויש גם כמה שירים שחוזרים על עצמם, מן הסתם).

אז מה זה, בעצם? כנראה בדיחה. שירים גרועים בכוונה, כדי להשתעשע קצת עם המעריצים. אם זה נכון, זו אחלה דרך להשתמש באינטרנט, וגם ממש מעורר כבוד לפולדס, שאולי הקליט שירים גרועים במיוחד לצורך מטרה זאת.

מצד שני, תמיד קיים החשש שמדובר בדבר האמיתי. גם השירים הטובים שנשמעים אמיתיים לא מגיעים לרמות של האלבומים הקודמים (ולא מגרדים את אלה של בן פולדס פייב), לפחות לא בהאזנות ראשונות. אין לי כח לאלבום בינוני. אני רוצה את פולדס בשיא כוחו, אני רוצה אלבום מגניב, וכיפי, ומשובח. אני חושב שזה יהיה כיף ונכון.

מצד שני, גם את האלבום הקודם שלו, Songs for Silverman, לקח לי די הרבה זמן לאהוב באמת, והאהבה הגיעה בדמות Landed, השיר הכי טוב מהאלבום הנ”ל. מה שאומר שגם הדרך לנורמליות יכולה עוד להפתיע לטובה, גם אם ההדלפה אמיתית, עם איזה שיר מפוצץ אחד שיתן פרספקטיבה חדשה על כל השאר.

אני לא מתכוון להאריך על העיצוב או הפונקציונליות. האתר עלה רק היום, וצריך לתת לגולשים זמן להתרגל. במבט ראשון זה נראה רע, רע מאוד, אבל לכו תדעו – אולי יש משהו מאחורי כל האפור וההדגשות, וברגע שהמשהו הזה יתחבר תהיה מעין הרגשה של “וואי, איך אף אחד לא חשב על זה קודם”.

דבר אחר אני כן אגיד. זה לא סוד שאחד הפורומים האינטרנטים האהובים עליי הוא פורום הטלוויזיה של נענע. זה גם לא סוד שנענע פרסמו בשבועות האחרונים מאמר ענקי, על זה שהם התאמצו מאוד לעבוד לפי תקנים בבניית האתר, ושהוא אמור לעבוד חלק על כל הדפדפנים. אם כך, אז למה, לכל הרוחות, אני לא יכול לגלוש כמו שצריך בפורום החביב עליי עם ספארי?

נסיון גלישה לשם מעלה בכל טעינת של אחת מבוקסות ה-Ajax הודעת שגיאה. מכיוון שיש הרבה בוקסות, יש הרבה הודעות שגיאה. שמופיעות אחת אחרי השניה, וחוזר חלילה בכל טעינה מחודשת של העמוד (מה שעדיין מתרחש יותר מדי פעמים).

זה לא שאני מופתע שאתר ישראלי גדול לא תומך כמו שצריך בספארי (או בכל דפדפן שהוא לא אקספלורר 6, ליתר דיוק), ואפילו ynet מפשל בגדול בכל הנוגע לדפדפן של אפל, אבל נו, נענע, תהיו הוגנים לפחות, ואל תפרסמו כאילו התאמתם אותו במיוחד לכל המשתמשים כאשר בבירור זה לא נכון (הרי לא מדובר בבאג מינורי. מדובר במשהו שהופך את הגלישה בפורום לכמעט בלתי אפשרית).

עוד רשמים, אולי, אחרי 100 ימים של חסד. שיהיה לכולנו בהצלחה.