2:22 בלילה (זמן איטליה) – מחוץ לשדה התעופה דה וינצ’י, רומא, איטליה

אסור לסמוך על ישראייר. עזבו את האוכל המגעיל, את הדיילות הלא אטרקטיביות ואת העובדה שמשום מה הטיסות שלהם לא מופיעות על הלוח בשדה התעופה – מסתבר שבנוסף לכל הצרות האלה, יש להם גם בעיות עם הצמיגים של המטוסים.

בהתחלה, בעצם, זה נשמע כמו בדיחה. הטיסה שלנו, שהייתה אמורה להמריא באחת עשרה וקצת ולנחות בחזרה בישראל בערך עכשיו, התעכבה והתעכבה והתעכבה, ואז איזה איש צוות בחליפה אמר שהצמיג של המטוס התפנצ’ר, והם מחפשים אחד חלופי. לא ידוע כמה זמן זה יקח. ישבנו וניסינו להרדם על ספסלי המתכת המחרידים של שדה התעופה, אבל זה לא ממש הלך. בערך שעה אחר כך התחלנו לזרום לכיוון היציאה מהשדה, שם, טענו אנשי הצוות, יחכו לנו אוטובוסים מופלאים שיקחו אותנו לבית מלון בו נעביר את הלילה. הטיסה, במקרה שלא הבנו, בוטלה.

2:30 בלילה (עדיין זמן איטליה) – אוטובוס

יאי! אחרי מה שהרגיש כמו יציאת מצריים, בה נחיל של איזה מאתיים ישראלים עייפים שכבר תכננו לביות בעמדת הפטור ושמור של הדיוטי פרי הלכו כמו זומבים בתוך שדה התעופה הנטוש (האיטלקים, מסתבר, אוהבים ללכת לישון מוקדם, אז בלילה שדה התעופה הבינלאומי שלהם סגור לחלוטין) – אחרי כל זה סוף סוף עלינו על האוטובוס (נאלצנו להמתין לנגלה השנייה, מה שמוכיח ששנים של שעות אוטובוס עדיין לא הקנו לי את יכולות ההידחפות הדרושות למצבים כאלה), בדרך למלון.

הטיסה? מחר בעשר וחצי. בשבע יתקשרו להעיר אותנו. תהיה ארוחת בוקר (נהדר! ארוחת בוקר במלון עם ישראלים לסיום החופשה באיטליה זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהייתי צריך). בתשע צריך להיות שוב בשדה התעופה, ובעשר וחצי היא תצא, אחרי שבמהלך הלילה הצוות אמור להצליח להביא את המטוס לפאנצ’רמאעכר הקרוב ולסדר את הפנצ’ר. מה שמעלה את השאלה -כמה גדול צריך להיות הג’ק עליו מעלים מטוס? המממם.

בקרוב מגיעים למלון. מעניין אם תהיה שם נקודת חשמל (כי הסוללה של הלפטופ הולכת ומתרוקנת, וגם מצב הסלולרי לא כזה איי-איי-איי).

2:46 בלילה (איטליה, אלא מה?) – הלובי של המלון

יש תור לאיש הקבלה של המלון. הוא צריך לבדוק את כל הדרכונים, ולהקליד לכולם את השמות במחשב, ולהנפיק מפתח וחדרים ומוות. כולם פה מסביב כבר עייפים. אין פה אחד שלא השלים עם זה שהטיסה מתעכבת במליון זמן, ומהבחינה הזאת אנשים דווקא ברוח יחסית טובה, עם חיוכים ודאחקות וגיבוש, אבל נראה שכולם כבר קצת הבינו את הפואנטה, ולפחות שאת הארבע שעות שיש לנו עד ההשכמה שכבר יתנו לנו לנצל.

אבל נו, ישראייר כמו ישראייר – שום דבר לא בא בקלות.

3:50 בלילה (זמן ישראל) – במציאות אלטרנטיבית

דברים שתכננתי לעשות בערך עכשיו: לאכול מילקי, ללטף את פיץ’, לענות לפיץ’ על המיואים, להעיר את הילה ששמרה על הבית בשבוע וקצת האחרונים ולהגיד לה שחזרנו הביתה, למצוא מקום לישון (כי הילה בטח התנחלה במיטה שלי), לישון. לישון. לישוןלישוןלישון. לישון עוד קצת. לקום. לאכול. להתחיל להוריד טריליוני אפליקציות לאייפון. לנמנם. להתעורר. להתקלח. להפגש עם נעמה. וכדומה.

דברים שלא תכננתי לעשות בערך עכשיו: להיות באיטליה, להיות בלובי של מלון באיטליה, להיות בלובי של מלון באיטליה בלי מזוודה ובגדים להחלפה וכלי רחצה ומברשת שיניים.

ולמרות כל זה, כל העניין הזה הוא סוג של חוויה. עוד 12 שעות, במידה ולא יתגלה תקר בעוד אחד מגלגלי המטוס, כל זה כבר יהיה מאחוריי, ואוכל לעשות את כל הדברים שברשימה בתחושת הקלה גדולה הרבה יותר.

3:15 בלילה (זמן איטליה) – עדיין הלובי של המלון

אנטואן הוא בחור נחמד. למרות שמו המוזר, שנובע מכך שאין לי באמת מושג איך קוראים לבן אדם הזה, הוא איש ישראלי אסלי, נחוש ודעתן. ברגע שהוא הבין שיש בעיות בשדה התעופה, הוא תפס פיקוד, התקשר, בדק, בירר, ובסופו של דבר, לדבריו, הוא (כן כן! הוא!) היה זה שהצליח לגרום לישראייר להזיז את התחת ולהשיג לנו מלון.

את האמת? אולי הוא צודק. בכל הזמן הזה אני הייתי עם המשפחה, בפינה של אחד השערים הסמוכים בטרמינל, וניסיתי ללא הצלחה להרדם על הספספלים הלא נוחים שם.

בכל מקרה, אנטואן, שהוא קצת שמנמן ומדבר במבטא הונגרי מצחיק, הגיע למלון, וקיבל, תאמינו או לא, חדר עם מנוע. שזה מוזר, כי חדרים בכלל לא צריכים מנוע. מכוניות צריכות מנוע. מטוסים צריכים מנוע (וצמיגים). חדרים? לא ולא.

אז אנטואן התעצבן. וכי איך שלא? הרי יש לו מנוע בחדר! מנוע! אם הוא היה רוצה אחד הוא היה הולך לסוכנות השכרת מכוניות. אבל הוא הלך למלון. והוא שילם על החדר (אני הייתי בטוח שישראייר שילמו עליו, אבל נו, לא נהיה קטנוניים). והוא רוצה שיעבירו אותו לחדר בלי מנוע, או שהוא קורא למשטרה. משטרה! שיעלה איתו שוטר לחדר, יראה את המנוע, ויעצור אותו! רק ככה המנוע הפוחז הזה יראה מה זה, כנראה.

אנטואן די עצבני. הוא ירד במעלית, עקף את התור הענקי המשתרך לדלפק הקבלה (חמש דקות לכל אורח כפול מאתיים אנשים זה מלאנתלפים דקות), וביקש, כאמור, שיחליפו לו את החדר. לאנשים יש זכרון קצר, והם אמרו לו משהו כמו “תעזוב את הפקיד ולך לסוף התור, נודניק”. הוא לא רצה. אמר שהוא עזר להם יופי, ועכשיו, כשהוא צריך את העזרה שלנו – גורנישט. איך אנחנו אמורים לעזור לו? להגיד לפקיד הקבלה המסכן, שכנראה תכנן על משמרת לילה רגועה, שהוא ברמת צריך להעביר אותו לחדר, אם אפשר הפעם אחד בלי מנוע.

לי, בעצם, יש רעיון יותר טוב. אולי שכל שאר הנוסעים יעשו מגבית, ונארגן לאנטואן סוויטה נשיאותית במלון של שדה התעופה. הוא הרי דאג לנו, עכשיו תורנו לדאוג לו.

03:50 (זמן איטליה) – חדר 401

הגענו לחדר. בהתחלה הכרטיס לא עבד אז היינו צריכים לחזור ללובי ולהחליף אותו. בפעם השניה זה הצליח.

יש מיטות ומקרר עם מים מינרליים קרים, אבל אין שקע פנוי אז היינו צריכים לנתק את המקרר והטלוויזיה. שוין. יש שירותים גם, שזה נחמד, מקום להניח את הראש לעוד שעתיים וטיפה עד שמעירים אותו.

בהצלחה, ולילה טוב.

07:30 (זמן איטליה) – חדר האוכל

בונג’ורנו!

אלו היו שתי שעות שינה נהדרות. באמת! אני חושב שהלחתי אפילו לחלום איזה שבר חלום לא ברור. למעשה, לפי מצב העייפות הנוכחי, יש סיכוי די סביר שאני עדיין חולם, ואני לא ער באמת. מצחיק, אני אפילו מפנטז על הכיסאות של המטוס, כי שם אפשר לתפוס עוד תנומה קצרה, ותנומה זה ממש נחמד.

התנהלות האורחים בארוחת הבוקר הייתה מפתיעה לטובה. הישראלים החליטו שרומא צריך להתנהג כרומאים, ולא פשטו באמוק על המזנון החופשי. מצד שני, יש סיכוי סביר שזה קשור לעובדה שהאוכל כל כך מגעיל, שאפילו זבוב מת היה מוותר עליו. מצד שני, זו לא חוכמה – הוא מת. אולי עלה על טיסה עם צמיג מפונצ’ר.

10:45 (זמן איטליה) – שדה התעופה של רומא (שוב)

החדשות: ב-12 המטוס אמור להמריא. האמת המרה: אני כבר לא מאמין פה לאף אחד.

כי מעבר לצחוק, ולכך שבסופו של דבר מדובר בחוויה (קצת מפוקפקת אבל חוויה), תחושת האי וודאות, שהיא פועל יוצא של היחס המחפיר עד הלא קיים שקבלנו-לא קבלנו מישראייר, גורם לכך שפשוט אין לנו מושג מה הולך פה. שום מושג. אפילו לא קלוש. נמריא? לא נמריא? יש צמיג? אין צמיג? אלוהים יודע.

מה שחשוב זה שקבלנו שוב את השקיות של הדיוטי פרי, ושאחי הגדול קנה גישה לאינטרנט לכמה שעות. עם המזל שלנו – ברגע שהוא יחזור מהשירותים יתחיל הבורדינג, וכל החמש שעות שהוא קנה יבוזבזו לריק.

11:27 (זמן איטליה) – שדה התעופה של רומא (עדיין)

ב-12 המטוס ימריא? פחחח. הצחקתם את ישראייר. בינתיים כבר 11:30, והבורדינג עוד לא התחיל. להגיד שזה מרגיש כמו שידור חוזר של אתמול בלילה יהיה מדוייק – היי, אפילו השעות תואמות, רק שעכשיו צהריים ולא לילה.

מעניין אם נגיע בסופ”ש הזה בכלל. האופטימיות הזהירה שהרגשתי כשראיתי את הטיסה שלנו מופיעה על לוח ההמראות של שדה התעופה כבר עברה חלפה לה.

חדשות מהחזית: אח שלי שמע איש בטחון שאומר “עוד שתי דקות מתחילים”. מה מתחילים? רק אלוהים יודע. מקווה שזו תהיה ההודעה האחרונה בזמן איטליה.

15:10 (זמן ביניים שבין איטליה לישראל) – מטוס

יאי! אנחנו טסים! בשמיים! עם עננים מסביב! וככל שהדקות עוברות – ככה אנחנו מתקרבים לנקודת האל-חזור, שגם אם עוברים אותה ואז מגלים תקלה (נניח, המים בווישרים של המטוס נגמרו, כפי שהציע אהוד) אז בעצם צריך להמשיך ליעד, כי כבר לא משתלם לחזור למוצא. איזה כיף!

שעתיים וארבעים דקות טיסה. השמועות טוענות שבחמש וחצי, פלוס מינוס, כבר ניגע בקרקע. נחמד מאוד. זה אומר בערך בשבע שמונה בבית. מדהים איך יום שלם יכול להתבזבז בגלל גלגל תקול אחד.

19:10 (זמן רעננה) – בית

אושר! נגמרה ההרפתקה. אפשר לחזור לחיים הרגילים (או לפחות – לנקיון מטורף של הבית. אבל אחריו – לחיים הרגילים! אלא אם, אתםיודעים, יהיה חסר למגב שלנו צמיג).

במוזאון הפיצ’י, שנמצא בפירנצה (עיר די משעממת, למרות התהילה המאפיינת אותה), הרגשתי שאני לא יכול יותר, ועשיתי שוב את מה שהפך הרגל בטיול הגדול לארצות הברית, לפני קצת יותר משנה. “סליחה?” פניתי באנגלית עילגת לאחת מאנשי הצוות, “אפשר לקחת כיסא גלגלים?”.

פלטפוס זה דפקט די מצחיק. למרות שבמקרים מסויימים, כמו שלי, הוא חמור מספיק בשביל להוריד לפרופיל לא קרבי, ולמרות שאחרי הליכה ממושכת הוא יכול לגרום לכאבי תופת ברגליים, הוא רחוק מלהחשב כנכות של ממש. ובצדק. ועדיין, זה לא נעים. בארץ כמעט זה לא מורגש. רק לפעמים, אחרי ימים עמוסי הליכות, נניח, בכל מיני שבוע הספרים או פסטיבלים כאלה או אחרים, הרגליים מתחילות להציק. אבל שם, אפשר פשוט לחזור בערב הבייתה, לשבת, לנוח ולחזור לשגרה היומית, שביננו, היא די עצלנית – עם המון ישיבה. בחו”ל, לעומת זאת, זה אחרת.

כל יום הופך למרתון של הליכות, שבסופו (או באמצעו. או בתחילתו) הרגליים כבר כואבות. ואז חוזרים למלון או לצימר או לבית החווה (יאי בית חווה!), נחים כמה שעות, ושוב – יוצאים למרתון הליכה נוסף, לפני שהרגליים מספיקות להרגע. זה כיף, ורואים נופים, ופוגשים ערים, ולפעמים גם קונים צעצועים (מישהו אמר אייפון? לא אני), אבל בשלב מסויים הרגליים כל כך כואבות, עד שהן פתאום מפסיקות לכאוב. זהו.

השלב הזה שמעבר לכאב הוא הכי נורא. קודם כל, הוא נורא מלחיץ. הגוף מאותת שמשהו אמור לכאוב, שהרגליים האלה לא אמורות לשאת כל כך הרבה לחץ לכל כך הרבה זמן. אבל לא, הכל יחסית רגוע. אחרי כמה דקות כאלה, הגוף פשוט מתחיל, לאט לאט, להכנס למצב של אפיסת כוחות. מהר מאוד אין כח לדבר, שלא לדבר על להסתכל על כל אותו נוף וערים וצעצועים. פשוט נגררים, איכשהו, ומחכים לשעת המנוחה באותו מלון / צימר / בית. בסוף מגיעים, נחים קצת, מתעוררים במצב (יחסית) סביר, בו כבר שוב מרגישים את הכאב – ומתחילים את כל הסבב הזה מהתחלה.

אז אתמול, במוזאון הפיצ’י, הרגשתי שלהמשיך ככה יהיה אסון. יש משהו קצת מוזר בלשבת פתאום על כיסא גלגלים. יש הרגשה כזאת שהפריווילגיה, או העונש, של כיסא גלגלים, זה משהו ששייך רק לנכים האמיתיים. כאלה שבשום מצב שהוא לא יכולים לעמוד על שני רגליים וללכת. וככאלה, כל מי שנמצא על כיסא גלגלים זוכה למעין מבטי רחמים מלווים בסנוביזם (אבל אולי זה רק כי מי שיושב בכיסא הוא, מן הסתם, הרבה יותר נמוך מהעולם) מכל הסובבים אותו.

נכון, אנשים זזים ומפנים מקום ומחייכים חיוכים מאולצים, אבל יש הרגשה כזאת, שעמוק עמוק הם חושבים, “וואי, איזה מזל שאני לא הוא”.

ואכן מזל. מזל שאני לא הוא, אותו נכה שחייב להתנייד בעזרת הכיסא הארור כל הזמן. לא רק כי לנווט בכיסא כזה זה לא הכי פשוט בעולם, ושצריך וואחד שרירי ידיים כדי להצליח לצלוח כמה שעות רצופות בתוכו, אלא בעיקר כי העולם לא בנוי לנכים. מדי פעם מנסים להנגיש, לבנות רמפות, וכאלה, אבל אי אפשר, פשוט אי אפשר, לבלות יותר מעשר דקות ישובים בכיסא גלגלים מבלי שהצאוור יתפס. פתאום כל העולם משתרע למעלה. תמונות במוזאון הרחק מעל קו הראייה. פרצופים של אנשים מסתכלים עליך מלמטה, ועם התאורה מספיק חזקה אפשר לראות את כל מה שהולך להם בתוך הנחיריים. מחריד קצת.

לי זה היה ככה בדיוק שעתיים. שעתיים של מוזאון, שהיו קצת מביכות וטיפה משפילות ובעיקר לא נעימות, אבל היו עדיפות, בהרבה, על האלטרנטיבה. קצת מעציב אותי לחשוב שיש כאלה שאצלם זה תמידי. ולכן המסקנה היחידה שאני יכול לתת לכם, חוץ מלהקדיש יותר זמן לעיירות קטנות מאשר לפירנצה במידה ואתם מבקרים בטוסקנה, היא כזאת: תשמרו על הרגליים שלכם.

ג’ובאנה, בעלת הוילה בה אני ומשפחתי נתגורר בשבוע וחצי הקרובים, טוענת באתר האינטרנט של הדירות שהיא משכירה שיש בהן חיבור לרשת, איפהשהו באיזה לובי נידח. אין לי מושג מה זה אומר, ואם אצליח לארגן לעצמי איזו חצי שעה איכותית מול האינטרנט מאוחר יותר היום, אבל אולי. אולי לא. זה מה שכל כך יפה בטיולים לחו”ל – אי הוודאות.

הים התיכון נראה כחול מעבר למעטה העננים שנשקף מהחלון. כרגיל בטיסות שלי בשנים האחרונות, הושיבו אותנו ליד הכנף – מה שתמיד קצת מלחיץ, כי רואים אותה זזה לפעמים, ומתנדנדנת, ומבינים שכל הקטע הזה של מטוסים זה הרבה פחות יציב ממה שזה נראה על הקרקע. אבל היי, מאוחר מדי להתחרט, המזוודות כבר בתא המטען, בן גוריון כבר מזמן מאחורנו, אפילו נקודת האל-חזור כבר עברה. עוד שעה, פלוס מינוס, נוחתים ברומא, לוקחים את האוטו ששכרנו מראש, ומתחילים בדרך לטוסקנה, לעבר הוילה המסתורית של ליידי ג’ובאנה.

ב”חוצלארץ”, כנראה השיר המצויין היחיד באלבום החמוד של “בלגאן”, מנסה דנה ברגר, דרך המילים של דן תורן, לשכנע שמה שצריך לעשות זה להסתובב ברחובות העיר כאילו זו הייתה חוצלארץ. לשבת לבית קפה, בלי לתכנן מראש, להתחיל עם בחורה אקראית, מה שיהיה יהיה. תחשוב שזה חוצלארץ, כאמור.

לא שיש לי תוכניות להתחיל עם בחורות איטלקיות, אבל המחשבה של עשרה ימים חופשיים כאלה, בלי עבודה ובלי לוח זמנים מוגדר ועם קצת נופים חדשים ואוויר אחר עושה לי נחמד, שזה קצת עוזר לכך שגם יש בי צד שקצת חבל לו לעזוב את הארץ, אפילו לחופשה קצרה. איכשהו שני הצדדים מתאזנים להם יחדיו, ועם התקווה שהטיול הכי כיף ויעבור ללא תקלות – אני צופה חופשה משעשעת ויעילה.

מה יהיה עם חלשים ב-10 הימים הקרובים? אין לי מושג. הייתי רוצה לחשוב שאמשיך לעדכן כאן בקצב של השבועות האחרונים, הווה אומר פוסט כל יומיים-שלושה, אבל כאמור – חו”ל זה סוג של אי וודאות, וקשה לי להעריך אם יהיה לי על מה לכתוב, והאם יהיה לי מספיק זמן פנוי לכתוב את זה. אולי בעצם אני אעלה לכאן פוסטים מצולמים? אולי המלצות לטיולים? אולי יהיו עכשיו ימים שלמים בלי עדכונים? אין לי מושג.

בחו”ל, הרי, הכל אפשרי.

זה התחיל בחטיבת הביניים. פעם בשבוע שובץ לנו במערכת השעות “שיעור מחשב”, שהיה שם קוד ל”אין לנו כל כך מה ללמד אתכם, ויש חדר שלם שמלא במחשבים שאין לנו כל כך מה לעשות איתם, אז תשבו שעה אחת שם ותעשו מה שבא לכם”. בעולם שלפני האינטרנט, ‘מה שבא לכם’ כלל בעיקר מרתונים מטורפים של שולה מוקשים, סוליטייר וגולת הכותרת – בונוס.

עד שבשלב מסויים קמתי ואמרתי – לא עוד! לא עוד התחמקות מפצצות מטופשות, סידור קלפים דביליים או רמאות בשבץ נא. טוב. האמת היא שלא ממש קמתי, אבל בצעד מחאתי שאף אחד לא שם לב אליו לא פתחתי אף אחת מהאפליקציות הטחונות, ובמקומן הפעלתי את וורד, מעבד התמלילים החביב על כולנו.

במשך כמה דקות הייתי מהופנט מול המסך הריק. הסמן של המיקום היבהב, אבל לא נתתי לו להלחיץ אותי. רק בהיתי בו, קצת מבוהל, במשך כמה דקות. ואז התחלתי לכתוב.

הייתי ילד, בעצם. חטיבת ביניים זה לא צחוק. מכיוון שבאותה תקופה הייתי בקטע של כל מיני סרטי אימה מטופשים, החלטתי לכתוב סיפור אימה. מה שיצא הוא עמוד אחד, מלא בתאורים גרפיים מרנינים שסיפרו על ג’ו קרביים, רוצח סדרתי שממש, אבל ממש אוהב להוציא לקורבנות שלו את הקרביים. סיימתי לכתוב, עיצבתי וורד-ארט מגניב בשביל הכותרת, והייתי מרוצה ממש. את התוצאה הדפסתי במדפסת הצבעונית (!) שהייתה בכיתת המחשבים, והראתי לגאווה לכל החברים, שרק הסתכלו עליי במבט של “תתרחק ממני, משוגע, ותן לי לשחק בונוס בשקט”.

אמן מיוסר שכמותי, לא נתתי לביקורות המסרסות להפריע לי, וגם בשבוע העוקב התיישתי מול הוורד, וכתבתי את הפרק השני של קרביים. ואז את השלישי. והרביעי. וכדומה. ג’ו קרביים המשיך איתי לתחילת הסיפור, עם עלילה מסועפת ודי גרועה, עד שנמאס לי ממנו אחרי משהו כמו עשרה פרקים. אני חושב שעדיין יש לי הדפסות שלהם אי שם במגירה, עם שאר אלפי הניירות שאני שומר.

את ג’ו פגשתי שוב לקראת סיום הצבא. הייתי משועמם ומדוכא ומתוסכל במשך רוב שעות היום, אז הוצאתי את זה על מחשב ה-PC (!) שהיה לנו בחדר (מצרך נדיר בבסיס בו שירתתי). ג’ו קרביים חזר לסיפור חדש לגמרי. הוא עדיין אהב להוציא לאנשים את הקרביים, רק שהפעם, למיטב זכרוני, זה היה מגניב יותר ואפילו, פה ושם, יחסית טוב (מבחינת כתיבה ועלילה), נניח, איכשהו. את התוצאה שלחתי במייל הצה”לי לכל מיני אנשים, ומכיוון שאני טמבל, לא טרחתי לשמור את כל הקבצים על דיסקט ולקחת אותם איתי כשהשתחררתי.

מאז עברו הרבה שנים. הייתי בטוח שג’ו הלך לאיבוד, אבל משום מה בשבועות האחרונים ממש בא לי לנסות ולהשיג את אותם קבצים מימי הצבא. העובדה שנעמה שלחה היום אחות לצה”ל באותה לשכת גיוס בה שירתתי, גרמה לי לחשוב ‘נו, שיהיה’, ולנסח מכתב מרגש לחיילים שמשרתים שם עכשיו. “עשו טובה,” ביקשתי שם: “גשו למחשב ונסו לבדוק אם הקבצים עדיין שם. עדכנו אותי.” השארתי מייל וטלפון, ותארתי לעצמי שלא באמת אשמח מהם כלום.

נעמה, שהוכיחה בפעם הטריליון שהיא בעצם מאוד מאוד מגניבה, לא שכחה את המכתב, ומסרה אותו לחלון חדר הגיוסים. חיילי חדר 5, אותו תת-מדור מיתולוגי בו שירתתי, נראו מסוקרנים לקבל מכתב מקופל. בשעות הצהריים המוקדמות קבלתי טלפון. “שלום! אני מחדר 5″, אמר הקול החביב מהצד השני, ששייך, מי היה מאמין, לאח קטן של מי ששירת איתי באותו חדר 5 לפני למעלה מארבע שנים, “הקבצים שלך פה במחשב, אני אשלח לך אותם במייל”.

באמת שזה היה נחמד ונעים ולא צפוי. אני מקווה שאותו בחור לא ישכח לשלוח, ושג’ו קרביים סוף סוף יצא מהכלא הצבאי שלו. אם זה אכן יקרה, אני מניח שאני אפרסם את הפרקים ממש כאן, כי אני הרי גרפומן שאוהב שאנשים קוראים את השטויות שהוא כותב. זה די מגניב. אני חושב גם לפתוח לג’ו קרביים פרופיל בפייסבוק. סתם בשביל הכיף. ובכלל. קרביים! נוסטלגיה! דביליות! זה מגניב, ומעורר תהיות על העבר, ובעיקר גורם לי להרגיש צעיר שוב.

קיצר, אם הכל ילך כשורה ואכן אקבל במייל את הקבצים – ג’ו קרביים: בקרוב על מסך זה.

אחרי הביפ יש משהו מגניב ממש. ביפ

עוד (קצת פחות מ-) שלושה שבועות יום הולדת. שבוע וחצי מתוך הזמן הזה יעבור אי שם בוילה (או שמא – אחוזה?) בטוסקנה עם המשפחה, מה שמשאיר לי, בפועל, לא כל כך הרבה זמן כדי להחליט אם אני רוצה לנצל את היום המיוחד-מדכא הזה כדי להזמין על מיני חברים ולעשות מה שהצעירים קוראים לו “מסיבה”, או שמא להסתגר בחדר, לשים את הסלולרי על שקט ולנסות לתת לדבר הזה לעבור מהר, בערך כמו גוסטב על ניו אורלינס, ללא נפגעים.

לפני שלוש שנים היה לי יום הולדת ממש מחורבן. כזה שגרם לי לרצות להסתגר ולא לצאת אף פעם, וזה אכן מה שעשיתי. היה מחריד, אבל עבר, וחודש לאחר מכן כבר נשכח. הצפה בדירה שלנו גרמה לנו לארוז הכל, ולעבור לגור חודש בדירה שכורה (על חשבון הביטוח) בצד החדש של רעננה, בזמן ששיפוצניקים עשו ניתוח פלסטי לבית ילדותי. ההורים ניצלו את הבלגן כדי לצאת לסוף שבוע בצפון, והשאירו אותי עם דירה חדשה ריקה. כמובן שהחלטתי להזמין אנשים.

התקשרתי לזיו, כדי לשאול אותו אם בא לו לעזור לי לארגן את העניין. “וואו, ארז, תודה!” הוא ענה לצילצול שלי, עוד לפני שהספקתי להסביר לו למה התקשרתי. “למה תודה?” שאלתי. “מה למה? התקשרת להגיד לי מזל טוב, לא?” התפתלתי קצת, ואז, “אההה, בטח!”, מה שהוביל לייסודה של ה”ארזיו”, מסיבת יום ההולדת המשותפת. לראשונה אירגנו שקיות הפתעה (עם סוכריות גומי, קצת במבה-ביסלי וסיגריית נובלס), מוזיקת ניינטיז עליזה (מקרנה! שושה!) ומגבר אורות מגניב שהאיר את הסלון באורות צבעוניים (וגם המיס כמה דיסקים על הדרך). היו אנשים, היה כיף, וכמעט השכיח כמה גרוע היה יום ההולדת עצמו.

ה”ארזיו” חזר על עצמו עוד פעם אחת, בתור מסיבת השפמים הגדולה של 2006. הרבה אנשים באו עם שפמים, ואפילו ערכנו תחרות-שפמים-פר-אקסלנס, בו הזוכה המאושרת (יעל, אם זכרוני עובד כשורה) זכתה בפרס יוקרתי ומרהיב – ערכת גילוח. היה מוזר ומשונה ודי נחמד. אין באמת סיבה למה וויתרנו על המסורת לפני שנה, והשארנו את ימי ההולדת שלנו די שוממים, אבל הארזיו לא חזר על עצמו בשלישית, ובאופן כללי, יום הולדת 25, שנחגגה לפני שנה מינוס שלושה שבועות, הייתה די אומללה ולא כיפית.

ומה עכשיו? עכשיו 26. שזה מתחיל לנשוק לטווח הגילאים המפחיד הזה. שזה קצת מפחיד. וקצת מלחיץ. אבל מצד שני, גיל 25 הוכיח את עצמו להיות די מוצלח. די במפתיע, קרו בו לא מעט דברים טובים, ואפילו כמה דברים מצויינים ממש. החלטה אחת גדולה שעשיתי הייתה משתלמת מאוד, גם אם פגעה בדרך בכל מיני אנשים (ועל כך אני מצטער). עזבתי עבודה אחת מתסכלת (פוטרתי בעצם, אבל למי איכפת) ונכנסתי לעבודה אחרת, מספקת פי כמה. פגשתי אנשים חדשים. קרו דברים.

מה שגורם לי, קצת, לרצות להזמין אנשים ולשמוח איתם ביום הסמלי הזה השנה. כנראה הפעם בלי שפמים, מה שבטח יצריך אותי לחפש קונספט אחר (מסיבת נינג’ות אולי? או שלמישהו כאן יש רעיון מעניין?), אבל היי, אם החברים שלי הסכימו לגדל שפמים סביר להניח ששום דבר כבר לא יבריח אותם. משום מה.

ומצד שני, החשש. אז הייתה שנה חביבה, אז מה? ומה אם התקופה הטובה תחלוף פתאום, כלעומת שבאה? זה יכול לקרות. ואם זה באמת זמני ושברירי (אולי זה לא, אבל היי, מי יודע), אז לכו תדעו, אולי בעצם כדאי לנצור את הנחמדות קרוב ולבד (או יחסית לבד), להסתגר בחדר, לתת לסערת השלושה באוקטובר לעבור אותי, ולצאת ממנו זקן יותר, אבל להתנהג כאילו שום דבר לא קרה, אני עדיין בן 25, השנה הטובה שלי. כי הרי היי, אם אצליח לעבוד על עצמי, אולי גם אצליח לעבוד על הגורל.

אוף.

אין דבר יותר מבאס מלקנות דיסק קשיח חיצוני, שייעודו העיקרי הוא איכסון כמה גיגות של תמונות שבשיגרה סתם יושבות ומכבידות על ההארדיסק הפנימי והלא גדול במיוחד של הדיסק הנייד – ואז לאבד את כל הגיגות האלה במהלך העברת הקבצים.

אני באמת לא יודע מה השתבש כאן. העברתי מהדיסק הפנימי לחיצוני, בדקתי שהתמונות עולות מהמיקום החדש, סיירתי קצת לראות שהכל בסדר ורק אז מחקתי את הקבצים המקוריים. כשעה אחר כך – פוף – קבצי התמונות בדיסק החיצוני, שכאמור פעלו מצויין, נעלמו כלא היו (לשם ההגינות נאמר שכנראה הייתה בעיה בספרייה הספציפיה בה שמתי את התמונות). משהו כמו ארבעה גיגה של תמונות, כמה מאות כאלה, מחצי השנה האחרונה.

המזל הגדול שלי הוא שאני לא בן אדם סנטימנטלי במיוחד לתמונות הישנות שלו. מאוד חבל לי על האבידה, ויש מעט תמונות שבאמת רע לי שהתנדפו להן, אבל רוב החומר שהיה שמור היה סתמי למדי, וסביר להניח שלא הייתי מסתכל עליו יותר. אולי זה ילמד אותי לחשוב קצת יותר לפני שאני מצלם, ואף פעם, אבל אף פעם, לא לסמוך על מחשבים.

8:46 – קו 502, הרצליה

התעוררתי בשבע וארבעים, כרגיל. קצת התאכזבתי. ציפיתי שאם כבר העולם יגמר, שלפחות יואיל לעשות את זה כשאני ישן, ויחסוך ממני את שעות הקימה הנוראיות האלו. אבל לא. העולם הזה, אפילו כשהוא נגמר לא יכול להתנהג כמו שצריך.

בכל מקרה, למי שפספס את הפוסט המטופש של אתמול, או את כל הכתבות בעיתונים ובטלוויזיה ואיפה לא, יש סיכוי שהיום, ממש היום, העולם שלנו עומד להגמר. כן כן. יש איזה ניסוי מדעי שכולל מאיץ חלקיקים וכל מיני חורים שחורים, ואם, במהלך הקמת הניסוי הזה, היה ולו חישוב אחד מוטעה – אז לכו תדעו מה יקרה פה. נכון, אני יודע, זה קצת מבאס, סוף העולם, במיוחד אם זה יקרה לפני שנדע מי הודח בפרק של הערב ב”יפה והחנון”, אבל, היי, לא בוכים על עולם שנשפך.

לכבוד המאורע, החלטתי, כמיטב מסורת סרטי ההישרדות, להקים כאן מעין פוסט הישרדות שכזה. אעדכן במהלך היום, כמיטב יכולתי, במה שאדם צריך לעבור בעולם המשוגע הזה ערב קריסתו אל תוך חור שחור מלאכותי. מלחיץ? עוד לא ראיתם כלום. אעדכן את הפוסט במהלך היום, ככה שאם אתם כאן דרך RSSים ומשום מה הדברים האלה מעניינים אתכם, אולי מומלץ לפתוח את הבלוג עצמו כדי להשאר מעודכנים בתלאות האפוקליפסה. אה, וכדאי גם שתמצאו דברים יותר מעניינים לקרוא – זה יעשה לכם רק טוב.

בכל מקרה, היום מתחיל באוטובוס. מכיוון שאני מתחיל את היום שלי במפגש עיתונאים באיזור תעשייה של עיר מסויימת בשרון, נאלצתי לוותר על הנסיעה בקו האוטובוס הרגיל שלי, וקפצתי בלית ברירה לאחד אחר, מה שבעיקר הזכיר לי דיון מעניין שערכתי עם אחד מהמפיקים אצלנו, בו הסברתי לו את משמעות המילה שינמוך. אם אז הסברתי לו ששינמוך זה כמו להתקין חלונות XP במחשב שמקודם הייתה מותקנת בו Vista, הרי עכשיו ברור לי הדוגמה הטובה יותר הייתה צריכה להיות כוללת קווים של אגד.

שינמוך, רבותיי, הוא לעבור מנסיעה בקו 504, הנוח והנחמד וזה שתמיד אפשר לשבת בו לבד – לנסיעה בקו 501. הוא איטי, הוא צפוף, הוא חם והוא עובר בהרצליה. האם יכול להיות גרוע יותר?

מצד שני – זה דווקא הולם. הצפיפות וההלם משדה הקרב שנקרא לו אוטובוס (“סליחה בחור צעיר, אולי תקום ותיתן לי לשבת?” “אמם, לא!” “חוצפן!” “למה חוצפן?” “כי צריך להדור פני זקן.” “גבירתי, עם כל הכבוד, את לא זקנה”. “איך אתה מעז?” “בת כמה את בכלל?” “שלושים”, וכדומה) וודאי יכינו אותי לצפיפות ולכאוס ברחובות עת יתחיל הניסוי (אולי הוא כבר התחיל? לכו תדעו). הו אז, כשרעידות האדמה יתחילו והעולם יתחיל לאיטו להבלע לתוך החור השחור, יתחיל הכאוס האמיתי.

חבר’ה ירוצו בפאניקה. בתולים יעברו ברחובות ויתחננו מבנות המין הנשי לתת להם, כי נו, למות בתולים זה ממש לא לעניין. בנות המין השני יצטרכו לעבור בגבורה נחילים של בתולים חרמנים רק כדי להגיע למפתן ביתו של רן דנקר, שם יתחננו על נפשן, “בחייאת רן, רק סיבוב אחד, נו, למות בלי להשתגל עם רן דנקר זה ממש לא לענין”. אם הייתי קורט ווניגוט, וודאי הייתי מוסיף עכשיו and so on. אבל אני לא. והוא כבר מת, הממזר, הקדים את כולנו בכמה חודשים.

עשרות נוכלים יבזזו חנויות ודירות (לא ברור למה, הרי גם ככה העולם בא לקיצו), זוגות נאהבים ינצלו את הדקות האחרונות בחייהם לחיבוק אחרון, מדענים ינסו לשגר את הוולדים שלהם בחללית לעולם אחר, ועוברי אורח שיצאו לטייל עם הכלבים שלהם לא יטרחו לאסוף את הקקי שלהם. כאוס, כבר אמרתי?

אז נכון, הכאוס של קו 502 בבוקר צת יותר נורא, אבל היי, אתם יודעים איך הם אומרים – קשה באימונים, קל בקרב. אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה, כי הייתי ג’ובניק, אבל משתמשים בו לא מעט, אז אני מניח שהוא נכון. כך או כך, הנסיעה מתקרבת לקיצה, שלא יתגלם הפעם בצורת חור שחור (סבלנות, יום ארוך עוד לפנינו), אלא בצורת תחנת אוטובוס באותו איזור תעשייה עירוני. אעלה את תחילת הדו”ח ברגע שאמצא אינטרנט אלחוטי, ואמשיך לעדכן ככל שהיום יתקדם. אתם, כמובן, מוזמנים לשתף חוויות אפוקליפטיות משלכם כאן בתגובות, כדי שכשחייזרים שחיים בצד השני ש החור הראשון יתקלו בבלוג הזה כשינסו להבין מה זה העולם המוזר והמת הזה, הם יבינו, ולו רק קצת, מה עבר על האנושות ביום האחרון לחייה. בהצלחה לכולנו.

11:36 – קו 601

מוזר שלא הצלחתי למצוא בלב אזור התעשייה הנ”ל נקודה חמה פתוחה אחת. כנראה עוד סימפטום של סו העולם המתקרב – כל בעלי הראוטרים האלחוטיים החליטו סוף סוף לפעול לפי מה שכולם ממליצים, ולסגור את הרשתות שלהם לכל מיני גולשים מזדמנים. כל או כך – הדו”ח עדיין נשאר בנבכי הדיסק הקשיח ולא יצא לאוויר העולם.

עליתי, לראשונה בחיי, על קו 601, גם הוא של אגד, בדרך מאותו איזור תעשייה למשרד. קצת מעצבן, ללכת לעבודה שניה לפני שהקיום מפסיק, אבל היי, צריך להפרד מכל הקולגות ולשמור על נימוס בסיסי. בינתיים לא נרשמו תופעות טבע מוזרות מסביב. העולם עדיין עומד, הטבע עדיין קיים, והאנושות עדיין מתנהגת כתמול שלשלום.

מתי יתחילו תסמיני האבדון? בטח בקרוב. עדכונים בהמשך. למרבה הפלא, יש לי הרגשה שהפוסט הבא לא יכתב מקו 701, למרות שההמשכיות, במקרה זה, הייתה יכולה להיות די מגניבה.

13:11 – משרד

הגעתי למשרד בשלום. החור השחור, לעומת זאת, עדיין לא הגיע. אולי הוא תקוע בפקקים?

13:21 – עדיין משרד

iDigital, נציגת אפל בישראל, משיקה את מערכת ההפעלה OS X בגירסה עברית. עוד הוכחה שסוף העולם מגיע.

15:56 – משרד שוב

מהחלון שלי בקומה השלישית אפשר לראות את מגדלי עזריאלי. הם גדולים ויפים ומרשימים כאלה, ונראים קצת כאילו לקחו אותם מתוך ספר קומיקס והדביקו אותם בקופי פייסט לנוף העירוני של תל-אביב. בעצם, הם היו כל זה. עכשיו הם כבר לא קיימים. כן רבותיי, סוף העולם סוף סוף הגיע. כנאמר – עזריאלי בלהבות.

זה התחיל ברעידת אדמה קטנה. הקומה שלנו היטלטלה קצת, וכל מיני אנשים צעקו שאוי, הנה זה בא. אבל הרעידה הסתיימה די מהר, וחוץ מכמה דברים שנפלו משולחנות היא לא עשתה אצלנו נזק ממשי. המגדלים שבצד השני של רחוב מוזס, לעומת זאת, הם כבר סיפור אחר.

זה התחיל במגדל העגול. רעידת האדמה גרמה לו להתנדנד והתנדנד, עד שבסופו של דבר הוא החליט שנמאס לו, והוא פשוט נפל. בעוצמה. בדיוק על המגדל המרובע. שנפל בהתאם על המשולש. ממש כמו דומינו ראלי, רק עם מגדלים במקום לבנים. מלא אבק ועשן ורעש, וצעקות. הבניינים הענקיים התמוטטו על הכביש. קראאאא-בום. חסמו את כל נתיבי הנסיעה. בצורה קצת אירונית, מצב הפקקים לא שונה משאר ימי השבוע.

ואז אהוד העיר אותי, ואמר לי שזה לגמרי לא מקצועי לנמנם במשרד. אוף.

“אז, ניפגש ברביעי?” הוא שאל אותה בטלפון. “כן”, היא ענתה, והוא שוב התפלא כמה מתוק הקול שלה.

אחרי חודשים ארוכים של נסיונות שידוך, אמא שלו סוף סוף הצליחה להשיג לו את המספר שלה. בהתחלה הוא אפילו לא רצה אותו. כשהייתה מספרת לו על הבת היפה של המניקוריסטית שלה הוא פשוט היה מהנהן ומחייך בבושה. הוא הרי שנא שמסדרים לו בחורות, תמיד זה רק יצר פגישות מביכות שלא הובילו לשום מקום. מה גם ששידוך של אמא? הוא אהב את האישה הזאת הכי בעולם, אבל בכל הקשור בטעם שלו לבחורות היא אף פעם לא הייתה מבריקה במיוחד. את החברות שהוא הכי אהב היא תמיד תיעבה, ולאלו שהוא יצא איתן רק כדי להעביר את הזמן היא התייחסה כאל הבנות שאף פעם לא היו לה.

אבל לאט לאט הוא נשבה בקסמיה. סיפורים הגיעו יד שניה מהמניקוריסטית, שסיפרה על כמה שהבת הזאת שלה, אלינור, היא מוכשרת ומצחיקה ומפתיעה. היא למדה משחק בסטודיו תל-אביבי קטן אך איכותי, ולמרות שהיא עוד לא סיימה שנה א’ כבר השיגה כל מיני תפקידים בהצגות וסדרות טלוויזיה. היו לה ארבעה חברים רציניים, אבל כולם היו בתקופה שעדיין למדה בבית הספר היסודי. למעשה, מכיתה ו’ היא רווקה, למרות שאותם ארבעה עדיין דואגים להתקשר אחת לכמה שבועות ולנסות לחדש את הקשר (היא, מצידה, שומרת על פאסון). יש לה שלושה אייפודים מלאים באלפי דיסקים, והיא תמיד מסתובבת עם שלושתם בתיק. היא אוהבת חתולים אבל אלרגית אליהם, אז כפיצוי מגדלת תוכי מדבר. הסיפורים הקטנים האלה הצליחו, משום מה, להכנס לדייב ללב, עד שהחליט שאולי באמת יהיה נחמד אם הוא יפגוש את אותה אלינור מיתולוגית גם בחיים האמיתיים.

אז התחילה מסכת הייסורים, שרק גרמו לדייב לרצות לפגוש אותה עוד יותר. המניקוריסטית שאלה את ביתה אם היא מעונינת בשידוך, וזו אמרה שרק אם אותו שידוך יוכיח את עצמו במספר משימות. המשימה הראשונה הייתה לכתוב לה מכתב, בכתב יד, שיצחיק אותה ויפחיד אותה בו זמנית. המשימה השנייה הייתה להעביר לה, דרך סלון היופי של אימה, את החציל הכי יפה שהוא יכול למצוא (זה אפילו לא נראה לו מוזר. הוא פשוט קנה חציל בריא וסגול, ורשם עליו במרקר כסוף את המילה “רן דנקר”). המשימה השלישית כללה הקלטה של פלייבק עם מילים מצחיקות למנגינת השיר “דיוה” של דנה אינטרנשיונל, והרביעית דרשה ממנו להצטלם עם חבורה של ילדות קטנות ולשחק איתן בגומי.

את המשימות הוא עשה ברצון ובחיוך, עד שקיבל מאמו פתק קטן ומקומט עליו מספר הטלפון שלה, מייד אחרי שהשלים את המשימה החמישית (מענה על חידון שהיא שלחה לו בדואר, וכלל עשרות שאלות טריויות על סדרות ילדות כמו חתולי הרעם, עמיקו וחבריו ועוד). בהתחלה הוא רצה לשמור על אדישות ולחכות יום יומיים לפני השיחה, אבל מהר מאוד סקרנותו גברה עליו, והוא התקשר עוד באותו ערב. קולה, כאמור, היה מתוק וחמוד, והשיחה קלחה. הם צחקו ודיברו והכירו אחת את קולו של השני, עד שפתאום שמו לב שדיברו כבר כמעט שעתיים, ועדיין לא קבעו פגישה.

לבסוף סגרו על רביעי בצהריים. דייב רצה בערב, אבל אלינור אמרה שהיא לא מפספסת את “היפה והחנון” בשביל שום דייט שבעולם. דייב, שהפסיק לראות את זה ברגע שאולה הודחה, רק חייך במבוכה. “אז, ניפגש ברביעי?” הוא שאל. “כן”.

ביום רביעי הוא הגיע לבית הספה בו קבעו. בהתחלה הוא חשב להביא פרחים, אבל זה נראה לו רומנטי להחליא ואפילו קצת רגיל מדי יחסית למשימות המוזרות שהיא הטילה עליו טרם הפגישה, ולבסוף החליט שבמקום זר פרחים יביא לה זר חצילים, על כל אחד מהם הדביק תמונה של חתול רעם אחר. כשנכנס לבית הקפה, הוא אפילו לא היה צריך להתקשר לנייד שלה כדי לבדוק מי היא. הוא ישר זיהה אותה. ישבה בקצה המקום, לבד, עם שער שטני אסוף, עור מבריק ועיניים ירוקות בוהקות. היא נראתה מדהים. דייב, שעד אז לא האמין באהבה ממבט ראשון, התאהב באותו רגע.

במבט ראשון, כאמור. כמה חבל שעוד לפני שהספיק להעיף מבט שני, קל וחומר לגשת ולדבר איתה, בלע אותו, ואז אותה, ואז את כדור הארץ כולו, החור השחור.

לפרק הקודם באנתולוגית דייב ואלינור (למרת שבתכל’ס הוא לא הקודם יש גם את זה שנמצא בתגובות)

(איזה פוסט מטופש, בשם אלוהים. אוף. שיגיע חצות וחמש דקות כבר ואני אוכל ללכת לישון)

שימו לב לקסם: הפוסט הקודם חודד, נוסח שוב, נערך ואז עלה כמאמר מערכת ב-ynet. קסם, כבר אמרתי? תזכרו איפה קראתם את זה קודם, או משהו.