לפני די הרבה זמן הוכרזה בגאון סדרת מדע הבדיוני הראשונה בישראל. יצר והפיק אותה אחד מיוצאי הקומדי סטור, לוהק אליה צוות שחקנים ששווק כ”צעיר ורענן”, והיא שובצה למשבצת שידור יוקרתית בערוץ הישראלי של יס. היינו אז צעירים ומלאי תקוות, ובתכל’ס, העבר הוכיח שעם הרבה רצון טוב אפשר לעשות גם עם מעט תקציב, מה שבדרך כלל מאפיין הפקות ישראל (במיוחד בתקופה פוסט ‘בטיפול’), סדרת מדע בדיוני טובה.

מה שלא אמרו לנו אז, בעצם, היא שסדרת המד”ב היא בראש ובראשונה סדרת ילדים. ןלמרבה הצער, היא אפילו לא הייתה אחת טובה. היא התקדמה בקצב של “השיר שלנו”, הווה אומר שתי סצנות מחולקות לכל פרק, השחקנים בה היו במקרה הטוב חביבים מינוס ובמקרה הרע (והנפוץ הרבה יותר) חסרי כל כישרון משחק ומעצבנים ממש, העלילה חזרה על עצמה והייתה מאוד צפוייה, והסדרה ננטשה על ידי כל יצור תבוני בן למעלה מחמש שנים אחרי משהו כמו ארבעה פרקים.

זה לא מנע ממני לזהות את השחקן הראשי שלה, כאשר הוא ניגש אלינו בבוקר שבת (האמת שמבחינת השעה זה כבר היה צהריים, אבל בשבת המושג נזיל) לפני מספר שבועות, הגיש תפריטים, חייך ושאל אם אנחנו מוכנים להזמין שתייה.

יש משהו קצת מביך בלזהות את איש השירות שמולך ממקום אחר, במיוחד כמשמדובר במלצר. זה עושה קצת לא נעים ברגליים, כי קשה לדעת איך להתייחס. בפעם הקודמת, עם אותה נעמה בדיוק, זו הייתה דנה, בחורה שלמדה איתי בחטיבת הביניים ואף הייתי מיודד איתה זמן מה בתקופת התיכון. זיהינו אחד את השניה כשנכנסנו למסעדה, והיא מהרה להגיש לנו תפריט. היה קצת לא נעים, כי בעצם, מה אמורים לעשות? אני לא רוצה לקבל שירות ממכרים שלי. זה לא אמור לעבוד ככה. אני גם לא רוצה להתלבט, בסופו של דבר, כמה טיפ להשאיר להם. טיפ גדול, כי הם בעצם חברים, או אולי שזה רק יעליב אותם, סטייל ‘אני לא צריך יחס מיוחד!’. בדרך כלל אני הולך על האופציה הראשונה, אבל היי, לכו תדעו.

הדבר דומה ושונה כשמי שעומד מולך בסינר מצחיק של מלצרים הוא מישהו שהיה, בעברו הלא כל כך רחוק, סוג של ידוען. אז נכנסים למשוואה גם רגשות רחמים וקצת גיחוך. אולי זה לא צריך להיות ככה, כי כל עבודה מכבדת את בעליה, או משהו, אבל היי, זה הבחור הזה מהסדרת מד”ב, שהופיע על השער של פנאי פלוס ושכמה נערות שטופות הורמונים תלו פוסטרים שלו, וקראו לו “הדבר הגדול הבא” בפורומים עלומי שם בפינות האפלות של הרשת (הווה אומר – הקהילות של וואלה). מה הוא עושה פה עם תפריטים?

למרבה ההפתעה, גיבור העל התברר כמלצר די מוצלח. למעשה, כישורי המלצרות שלו היו הרבה יותר מרשימים מכישורי המשחק שהוא הפגין באותה סדרת מד”ב (אם כי, לכו תדעו, אולי הוא בעצם שחקן אלף-אלף, והבעיה אז הייתה הבימוי). מצד שני, זה לא מנע ממני להסתכל במשך כל הארוחה לצדדים בפאניקה: באותה סדרה כל פרק כלל לפחות רשע-על אחד עם כוחות מיוחדים שהגיע ופגע בחפים מפשע. פעם, אפילו, כל דימונה התפוצצה בפיצוץ גרעיני (אל דאגה – המלצר האמיץ הציל את היום בעזרת מכונת זמן, או משהו כזה) – וכל זאת בעוד הבחור נמצא באיזור בטחוני לאללה.

אם המאבטחים והגדרות ששמרו עליו בסדרה לא הצליחו למנוע מהרשעים לחדור ולפגע – הרי שיהיה להם ממש פשוט להגיע לנמל תל אביב הלא מאובטח ולעשות תוהו ובוהו. מה שבסופו של דבר לא קרה, אם כי אחת הלחמניות בסלסלת ארוחת הבוקר עשתה תוהו ובוהו בבטן שלי.

אם הכל מתנהל כשורה, אז בערך עכשיו ציפי לבני נפגשת עם שמעון פרס. אני מניח שפרס מציע לה כוס תה, כי תה זה מנומס ומרגיע, והיא מסכימה ומבקשת גם ביסקוויטים, שיהיה מה לטבול. אחר כך הם ידברו קצת על מזג האוויר, ואז יגיעו לפואנטה. “נכשלתי”, תגיד לבני בפרצוף מיוסר, “לא הצלחתי להרכיב ממשלה, צריך בחירות”. פרס יסתכל עליה במבט מלא אמפתיה – מי כמוהו מבין איך היא וודאי מרגישה. הוא יהנהן בעצב, ימזוג עוד קצת תה, ויוליך אותנו לתהליך שיעלה את בנימין נתניהו לראשות הממשלה בעוד משהו כמו ארבעה חודשים.

אפשר להבין, אני מניח, את הסיבות של לבני לבחירות. היא מנסה לשדר פוליטיקה ישרה, בלי בולשיט. הסחטנות הפוליטית בה היא נתקלה בנסיונותיה להרכיב ממשלה רחבה. המפלגה הזאת רוצה עוד ועוד כסף, וזו עוד ועוד הבטחות, וזו כיסאות וזו תיקים וזו מי יודע מה. היא הייתה יכולה להתרצות, להבטיח ולתת לאוצר לשבור את הראש כשזה ירכיב את התקציב הקרוב, אבל בסופו של דבר בחרה לא לעשות זאת – ובמבחינתה בצדק: אם הייתה פועלת כמו כל פוליטיקאי אחר ומרכיבה ממשלה בכל מחיר בשביל כמה חודשים של ישיבה בכסא הנוח של ראש הממשלה, לא הייתה לא שום זכות קיום מול הפוליטיקאים שיתחרו נגדה בבחירות.

ככה לפחות היא נשארה בעמדה של הבחורה הישרה היחידה בעולם של שקרנים ורמאים וגנבים. כנראה שהקלף הזה לא יעזור לה אל מול ביבי, אלוף אהדת הקהל של בעלי הזכרון הקצר, אבל זה קלף, היחיד שיש לקדימה לשחק בו לקראת בחירות שנראות, לפחות עכשיו, אבודות.

אבל עזבו אתכם לבני. מה שבאמת לא ברור לי זה ש”ס. אלה שהפילו, בסופו של דבר, את קיומה של הממשלה, וגררו את כולנו לבחירות. הטענה שלהם היא שהסיבה לסירוב היא אי מתן מספיק קצבאות לבוחרים שלהם, מה שאולי, איכשהו, נותן הרגשה כאילו שהם באמת דואגים לאינטרסים של הציבור שבחר אותם. מצד שני, החלופה, בחירות, הגיונית אפילו פחות: לגרור את המדינה לבחירות בתקופה כלכלית כל כך מעורערת זה מעשה שיגרום לרעידות אדמה נוספות בשוק ההון – ויפגע במאגרי הכסף של אזרחי המדינה – כל זאת בלי הבטחה, או אפילו תוצאות סקרים, שבבחירות הבאות הם יהיו יותר כוחניים ויוכלו להשיג יותר כסף.

אז כן, מספרים שאלי ישי מפחד מאריה דרעי, ושהכל זו הפגנת כח, או משהו. לא יודע. אולי זה נכון, אולי לא. מה שבטוח הוא שקבוצה מאוד מצומצמת של אנשים – מנהיגי דת, לא פחות, שאמורים להיות שקולים בדעתם – עשו מה שהם עושים תמיד: מסתכלים רק על עצמם, לא על התמונה הרחבה, וגוררים את המדינה איתם למטה. קיוויתם שהכלכלה תייצב אחרי בחירתו הצפויה של אובמה? פחחחח. עזבו אתכם, בחייכם – ש”ס דנו אותנו לעוד מספר חודשים לפחות של אי וודאות כלכלית ובטחונית.

נו טוב – לפחות, בעקבות כל הסיפור הזה, במחיר של הדלק יורד בפראיות. לפעמים, כשאין ברירה אחרת, צריך ללמוד להסתכל גם על חצי הכוס המלאה.

אני אוהב את שאול מופז. יש לו קרחת נוצצת, וחתך דיבור מגניב, וגם שיר מהמם של להקת הבילויים. אבל מה שאני הכי אוהב בו, זה איך במהלך הבערך 60 ימים האחרונים הוא הצליח להציג תמצית נהדרת של הפוליטיקה הישראלית בכלל (ומפלגת קדימה בפרט), במהירות ובדחיפות, כאילו היה שחקן מרכזי באחת מגרסאות ה-60 שניות בכיכוב ארנבונים.

זה מרשים. בזמן הקצר הזה הוא הספיק להפסיד בבחירות פנימיות, להכריז שהוא פורש מפוליטיקה, לנמנם שנ”צ, להכריז שהוא חוזר לפוליטיקה, להכריז שהוא תומך במי שניצחה אותו באופן פוליטי והוגן בבחירות הפנימיות, לרחרח קצת את השטח, להכריז שהוא לא תומך בלבני ושהוא לא ילך לממשלה בלי ש”ס, ולעמוד בראש מרד פוליטי חדש של פעילי מפלגה במי שנבחרתה להיות המהיגה שלהם. כאמור, נשאר רק להצמיד לו אוזניים ולהנפיש את הכל בפלאש.

אבל נו, טוב, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הוא היה יכול אשכרה להבחר בבחירות לראשות קדימה, ואז רק אלוהים יודע מה היה קורה.

שני הקוראים של חלשים בטח שמו לב שבימים האחרונים הבלוג לא ממש מתעדכן.

מכיוון שאני לא מוצא כל כך זמן פנוי בתקופת החגים (לא שחיי עמוסים במיוחד, אבל פתאום נגמר לי הזמן, ואם כבר יש אז אני מנצל אותו כדי לישון, כי לישון זה כיף), החלטתי להוציא את כל צוות “בלוג זה לחלשים”, שזה בעצם אני, לחופשה מרוכזת.

נחזור בכוחות מחודשים אחרי החגים. שיהיה סוכות שמח.

פתאום שמתי לב שעבר כבר כמעט שבוע מאז שנחתתי בארץ, ועדיין לא פרסמתי כאן שום דבר חדש. את רוב האשמה אני נאלץ להטיל על כל הזמן שלקח לי לחזור לקצב הרגיל שלי. היו מלא פרקים של סדרות טלוויזיה אמריקאיות להשלים, וארוחות חג, ולפגוש אנשים, ולישון המון (אני האדם היחיד שאני מכיר שחזר מאיטליה עם ג’ט לג. ארורים יהיו ישראייר!) וכדומה.

אחד מהדברים שעשיתי באינטנסיביות די גדולה היה לשחק עם הצעוצע החדש שקניתי לי בסיאנה, iPhone דור 3, עם 16 גיגה, בצבע לבן. עלה לא מעט כסף, אבל היי, בשביל זה אני עובד, נראה לי, לפחות עד שאצא מהסככה הנחמדה של בית ההורים, אי שם בתחילת חודש אפריל.

בכל מקרה, אייפון. שחקתי בו לא מעט, כאמור. התקנתי דברים ובדקתי כל מיני אופציות. מה אומר ומה אגיד? האם הוא הסלולרי הכי טוב בעולם, כמו שאפל מנסה לשווק אותו? אל תרביצו לי כשאני כותב את זה, אבל יש סיכוי סביר שלפחות נכון להיום, התשובה היא חיובית לגמרי. מכיוון שאין לי כח לכתוב הררי טקסט, אעשה את זה ברשימת יתרונות / חסרונות. יאי!

יתרונות

מסך מגע די מגניב – לא יעזור, כל פעם שמתפעלים את המכשיר הזה, עדיין קשה להאמין שהוא באמת עובד. מסך המגע מדהים, המולטי-טאץ’ עובד בצורה נהדרת, והמכשיר כולו מגיב בצורה מאוד מאוד מהירה – הרבה יותר מכל מכשיר מגע אחר שאי פעם יצא לי לבדוק.

דפדפן מטורף – עוד דבר שלא יעזור. מי שמחפש מכשיר אינטרנט נייד – האייפון (או האייפוד טאץ’) הוא הבחירה הטובה ביותר. כאשר הדבר הכי רע שאפשר להגיד על דפדפן סלולרי הוא שהוא לא תומך בפלאש – מבינים שבעצם מדובר במוצר די מוצלח. וזה נכון. הספארי הנייד מאפשר להציג באופן כמעט מושלם את רוב האתרים שאני גולש אליהם באופן קבוע. עם החיבור לדור השלישי, זה ממש פרקטי באוטובוסים ונסיעות ארוכות (וזו גם הסיבה העיקרית שקניתי אותו, אני מניח).

המון אפליקציות – אני מסתובב כבר הרבה חודשים עם ה-N95 של נוקיה. הסתובבתי כמה שבועות עם ה-E71. שניהם מכשירי דגל של חברת הסלולר הגדולה בעולם, ועדיין, בשבוע וקצת עם האייפון אני מוצא אותו כהרבה יותר שימושי ומגוון משני הניידים הנ”ל, שאגב, מריצים מערכת הפעלה פתוחה (בניגוד לאייפון).

חנות האפליקציות של האייפון רוחשת באחלה תוכנות שבעולם. האייפוד שלו הוא נגן המוזיקה הכי נוח שהכרתי. הוא יודע להוריד ולסנכרן לבד פודקאסטים בצורה הכי פשוטה שאפשר, וכל ההתעסקות איתו, מעבר לשימוש כמובן, מסתכמת בלבחור מה רוצים להתקין, ללחוץ, לחבר למחשב וללחוץ על כפתור הסינכרון. בלי מליון תוכניות, התקנות מתוך המכשיר ועוד סיבוכים. הכל פשוט עובד.

וזה אולי היתרון המשמעותי ביותר – הכל פשוט עובד. לא בצורה מושלמת, אומנם, ויש תוכנות שמתרסקות פה ושם, אבל את זה יש גם ב-N95, שמריץ הכל בצורה איטית להחריד בהשוואה לאייפון. כן כן. הוא עובד, והוא עובד מצויין.

חסרונות

מצלמה – מצלמת סלולרית אף לא הייתה כוס התה שלי, אבל גם בשבילי התירוץ למצלמה שיש שם היא אכזבה די רצינית, במיוחד בגלל הפוטנציאל הקיים במכשיר כמו אייפון עם מצלמה איכותית – תוכנות עיבוד ושיתוף תמונה עם מסך המגע, למשל, היו יכולות להפוך צילום ספונטני, מה שנקרא פוינט-אנד-שוט, למשהו שונה לגמרי. אבל הן לא, כי התמונות שהמכשיר מספק נראות נורא על המחשב ומחוצה לו. חבל.

טלפון – הטלפון באייפון טוב. יש לו איכות שמע מצויינת (לפחות ברשת דור 3), הוא די מהיר והוא נחמד מאוד. רק מה – קצת מוזר לי שבמכשיר שאמור להיות בראש ובראשונה פלאפון – צריך שתי לחיצות כדי להגיע ללוח המקשים (וגם רשימת אנשי הקשר, שלא לדבר על הסמסים, עולה יחסית לאט). זה לא בלתי נסבל, אבל זה בהחלט שינוי קונספט מעניין – האייפון הוא הטלפון הראשון שהיה לי שלא מרגיש בכלל כמו טלפון.

פריצה – אני לא אוהב לפרוץ מכשירים. באמת. אני מעדיף שהם ישארו סגורים ומהודקים ויפים. רק מה, באייפון אין ברירה, במיוחד אם אנחנו דוברי עברית.

העברית שהתקנתי עובדת מצויין, ומרגישה מקצועית כמו העברית הממוקצעת במכשירי הנוקיה שלי, אבל העובדה שהייתי צריך להתחיל להתעסק עם פריצות בשביל להתקין אותה די מבאסת אותי. מצד שני, בפריצות יש גם יתרון, במיוחד בדמות כל מיני אפליקציות נחמדות אחרות – כמו אמולטור לנינטנדו, או יותר חשוב בשבילי: תוכנה שהופכת את האייפון למודם סלולרי. ביחד עם חבילת הגלישה הבלתי מוגבלת בסלקום, זה הופך את המכשיר הזה לממש ממש מגניב, וכן – כנראה הסלולרי הכי טוב שאי פעם היה לי.