הנה ווידוי מרתק: אני ממש לא אוהב מסיבות עיתונאים. זה נכון שיש משהו קסום במפגשים האלה, שמתרחשים על חשבון זמן העבודה, ואפשר לאכול בהם ולשתות קפה יחסית-יקר, ושכל מה שצריך לעשות זה לשבת ולהקשיב לכל מיני אנשים שמדברים על דברים. לפעמים גם מקלידים את הדברים שהם אומרים ללפטופ כדי להוציא מהם אייטם, אבל בתכל’ס, זה לא מרגיש כמו עבודה.

אחת מהסיבות העיקריות לכך שזה לא מרגיש כמו עבודה, וגם לחוסר החיבה שלי לעניין, היא עניין המינגלינג. לשם העניין, מניין כתבי הטכנולוגיה בארץ הוא ממש ממש נמוך. אנחנו עם הולך ונעלם. זה אומר שהפרצופים במפגשים האלה הם אותם פרצופים, השמות הם אותם שמות. זו ברנג’ה של ממש, ובאופן כללי אני לא כל כך אוהב להיות בברנג’אות.

הנה ווידוי נוסף, פנימי: נכון להיום, משהו כמו חמישה חודשים בעבודה, אני עדיין לא מרגיש כמו חלק מהחבורה. זה כנראה קשור לכך שהיכולות החברתיות שלי מאפשרות לי, מינימום, תקשורת עם אדם חדש אחד מקסימום במקביל – אם צריך להתמודד עם כמה, כמו שקורה באירועי מינגלינג כאלה, המוח שלי נתקע ואני לא כל כך יודע עם מי לדבר ומה לעשות ואיך. הסיבה השניה היא שהזכרון שלי הוא די גרוע – וגם אחרי כמה מסיבות כאלה, אני עדיין לא מצליח לזהות כמעט אף כתב אחר.

אז אני לא אוהב. וכשיש מפגשי עיתונאים שאני צריך להגיע אליהם, אני בדרך כלל מנסה להגיע כמה שיותר מאוחר, כדי לדלג על ארוחת הבוקר המסורתית ולהגיע ישר ללב הדברים. לשמוע, לדווח אם צריך, ולחזור למשרד – שם אומנם הרבה פחות מגוון, אבל לפחות יש אנשים שאני מכיר ומחבב וכבר לא סתכלים עליי מוזר כשאני מנסה לשווק את חוש ההומור הקלוקל שלי.

ואם מפגשים של עיתונאי טכנולוגיה הן לא כיפיים בכלל בשבילי, אירועי תרבות הם כבר ממש גיהנום.

לא משנה איך, מי, כמה או למה, אבל אתמול בערב מצאתי את עצמי באירוע כזה. מסוג אלה שכשנכנסים עטים המון צלמי פפראצי של פנאי פלוס, כי אולי אני איזה סלבריטאי. והיו סלביטאים. והיה צפוף. והיה כיבוד סליזי. נינט דווקא לא הייתה, אבל חוץ ממנה – השמיים הם הגבול, ובגלל שהיה כל כך צפוף, יצא לי להתחכך בלא מעט ידוענים. גם הם, אגב, מזיעים, בדיוק כמו אנשים רגילים, ואני בטוח שהחולצה שלי תוכל להמכר בסכום נראה באיביי (או לפחות הייתה יכולה להמכר, אם לא הייתי משליך אותה לכביסה).

במדור הרכילות של פנאי פלוס או רייטינג או מה לא, תמיד יש את התמונות האלה, מהאירועים האלה. הסלבריטאים עומדים ומחייכים, והכל נראה כל כך נפוח ומזויף. וזה באמת ככה. מי שהייתי איתו באירוע, עיתונאי וותיק ממני בהרבה, אמר שמעטים האנשים שבשבילם הוא מוכן להגיע לאירועים כאלה. עיתונאי אחר, קולגה, שבא לסקר את הערב (אני דווקא באתי בשעות הפנאי שלי) אמר שבשבילו ערבים כאלה הם הגהנום. כל כך נכון. כל כך לא כיף.

הדבר הטוב היחיד שיצא מכל העסק, הוא שפתאום, מסיבות עיתונאים טכנולוגיות נראות לי ממש לא נוראיות.

בלב המוזיקה המזרחית המקפיצה, בין המנה הראשונה לעיקרית, הבנתי את זה פתאום: אני פשוט לא מתחבר לחתונות.

לא היה קשר לכלה, שהיא אחת מהבחורות הכי מגניבות שיצא לי להכיר, ועזרה לי לעבור תקופות קשות ממש. גם לא לחתן, שאני לא מכיר הכי טוב בעולם, אבל לפי הסיפורים והמפגשים המעטים נראה אחלה בחור. גם לא לחברים לשולחן – אנשים טובים לכל הדעות. זה פשוט כל המאורע. הטקס הדתי הלעוס, ואז המוזיקה הזאת, והדי.ג’יי שמזמין את כולם לרקוד יאללה יאללה לרקוד לא להתבייש למה אתם לא קמים. בדרך כלל גם האוכל לא משהו – מעין גירסה תעשייתית של מנות-מסעדה בינוניות. ושמלת הכלה מהממת, והאיפור, והטוקסידו של החתן, והבדיחות של הרב.

בשלב מסויים נשארתי לבד בשולחן. מבחירה. עייפות של יום עבודה נחתה עליי יחסית בהתחלה, והעלימה כל סיכוי שאתגבר על אי החיבור הטבעי ואגש לרחבת הריקודים. העייפות הזאת גם גרמה לי להמנע מיותר מדי אלכוהול – פשוט הרגשתי שזה לא יהיה רעיון טוב, במיוחד בהתחשב בכך שעוד הייתי צריך למצוא את דרכי בעיר זרה לבית של חברים, שם השתכנתי במהלך הלילה. קיצר, בלי להתכוון לכך, יצאתי הבחור הנרגן שדבוק למקומו, ולא יוצא במחולות עם כל השאר.

אז יצא לי לחשוב. כי זה מה שעושים, בעצם, כשנשארים לבד בשולחן. חשבתי קצת על המלצר האובר-מתלהב, קצת על נסיעת הרכבת בדרך לאירוע, קצת עם האולם, על האוכל. חשבתי גם על הרקדניות הברזילאיות שרקדו באולם הסמוך, והתחלתי להעלות בראש שלי התחלה של סיפור קצר, שאולי, לכו תדעו, טפו טפו טפו, יום אחד אכתוב. ואז פתאום דמיינתי את עצמי.

נניח שבעתיד ארצה להתמסד. לא משהו שקרוב אליי, אבל נו, אתם יודעים, נניח. אז מה, חתונה? עם כל חוסר החיבור שלי לסוג הזה של אירועים, אפילו שהאחת מהידידות הכי טובות שלי עומדות מתחת לחופה, למה שבעצם ארצה לעשות את זה לעצמי? בסדר, נניח הקטע הדתי עוד אפשר להבין. אני לא מתרגש ממנו ובהעדר קירבה ממשית לדת הוא גם לא אומר לי יותר מדי, אבל שוין – הוא יכול להיות חשוב למשפחה, או לכלה, או למישהו. והוא קצר, יחסית. דואגים מראש שהרב לא יתחיל לקשקש, אומרים את מה שצריך, שותים טיפה יין, שוברים כוס. נקסט.

ריקודים? מה, באמת? לא יודע. לא כיף לי בריקודים. אני מרגיש שהגוף שלי נע באופן מצחיק ושכולם מסתכלים עליי וחושבים ‘פשי-אללה, הבחור פשוט לא יודע להתנועע’. מה שנכון. והמוזיקה, בדרך כלל, די גרועה, כי למרות שלא באמת רוצים את האייל גולנים והשרית חדדים, בעצם חייבים, כי זו הנורמה, וכי זה מה שמקפיץ את הקהל, ונו, באמת, המוזיקה שאני אוהב לא תעניין אף אחד מהאורחים.

אז צריך לזייף חיוך, או פשוט לשתות המון, ולרקוד. ואז להסתוב בין האורחים, ולראות שהכל בסדר, ולהצטלם. ואז פתאום כל האירוע מתחיל להראות מגוכך. מה זה הטוקסידו הזו? מה זו השמלה? אלה לא אנחנו. ואז מתחילים להסתכל על השעון. לחשב את השעות לאחור. עוד שעה, נניח, קצת אחרי הקינוח, כל הזקנים יתחילו ללכת. עוד חצי שעה וגם המבוגרים, והקרובים הרחוקים. ואז החברים מהעבודה. וככה, עוד שלוש שעות, מקסימום, ישארו רק חברים ממש טובים, ואז שעה משם – נגמר, ואפשר לארוז, ולסכם, ולברוח הביתה, ולהוריד את האיפור הזה, ולהתקלח, ולשבת קצת, ולנשום.

כי זה, כנראה, מה שהייתי רוצה לעשות אחרי טקס כזה, שבין אם מתחברים אליו או לא מהבחינה הדתית-מסורתית (וגם אם לא, תיד אפשר לעשות חתונה אזרחית), הוא אומר המון מהבחינה האישית זוגית. כן, אני כנראה קצת רומנטיקן, אבל יש לזה משמעות, וזה כנראה מאוד חזק ומוזר ומפחיד לעמוד מתחת לחופה, ולהסתכל לבת הזוג בעיניים, ופתאום לדעת שכל העסק עלה מדרגה, ואפילו אם כבר גרים ביחד לפני, ואפילו אם “נשואים וירטואלית” – זה פתאום רשמי, וחתום, ויש אורחים ומשפחה ועדים, ומפחיד.

וכשמפחיד אז צריך אוויר. צריך לנשום. להתאושש. להבין. לא לרקוד, ולקפוץ, ולהתלהב מ”כולם אומרים שאני קצת משוגעת”. מצד שני, אולי אני סתם לא מבין כלום, או מנסה לחפש סיבה לזה שאני פשוט לא מתחבר לחתונות.

עזבו אתכם שעברו כבר יותר מארבע שנים מאז הפעם האחרונה בה לבשתי מדי צבא, שאני כבר לא זוכר איך מרגישות נעליים צבאיות, שקשה לי לזכור מה אומרים הצבעים של הכומתאות (כומתאות? כומתות?) – לא חשוב כמה זמן עבר, וכמה רחוקה ההוויה הצבאית ממני, התגובה לחייל משטרה צבאית בתפקיד נשארה בדיוק אותה תגובה עוד מהיותי רב”ט: לבדוק במהירות שהכל בסדר איתי, להשפיל את המבט, ללכת מהר ולהתפלל לא לשמוע את המילים “היי חייל!” מופנות אליי.

“מבצע מלביש” הוא כינוי שניתן לימים בהם כח גדול יחסית של מ”צדיקים מתלבשים על בסיס מסויים. הם עומדים בכניסה הראשית לבסיס, אורבים לחיילים התמימים, ועוברים עליהם אחד-אחד, במטרה אחת ויחידה: להוציא להם דו”חות. מה שכל כך יפה בתפקיד המ”צ, הוא שתמיד יהיה על מה לתת דו”חות. גם אם החשודים המידיים, כגון גילוח, ציחצוח, כומתה וכו’ בסדר, תמיד אפשר לרדת עוד יותר עמוק. תראו לי חייל אחד שבצבא יותר משלוש שעות ובשני הנעליים שלו נשארו הדיסקיות, ואראה לכם בתמורה חייל שלאבא שלו, במקרה, יש מפעל לדיסקיות.

אתמול בבוקר, בשער הראשי של הקריה, נערך מבצע שכזה. משהו כמו עשרה שוטרים עמדו שם, וקריאות ה”היי חייל” הסיוטיות נשמעו מכל כיוון. לקחו לי כמה שניות להזכר שאני לא חייל, ולא ממש צריך להתרגש מכל העניין, אז פשוט נעמדתי כמה דקות בצד, והסתכלתי על המאורע כמהופנט. יש משהו מקסים בלראות מ”צדיקים מתנפלים על הטרף, ממש כמו בסרט טבע מוצלח.בהתחלה החייל לא מבין מה קרה לו. מי קורא לו, למה. ואז הוא מבין. הוא מסתכל אחורה, מתפלל שהשוטר התכוון למישהו מאחוריו. לא. הוא לא. העיניים שלו משדרות פאניקה. הוא בודק מהר שהדיסקים עליו, שהוא מגולח, שהנעליים מצוחצחות. פתאום הוא נזכר שהוא שכח את פנקס השבי שלו בארנק השני. שיט. באסטד. מה עושים עכשיו?

הוא מסתכל לצדדים, אולי לברוח? לא. השוטרים האלה בכל מקום, הם יתפסו אותו תוך רגע! ואז הוא נזכר במשהו שהוא קרא פעם באיזה ספר, שקשור גם הוא לסרטי הטבע האלה: אחד הדברים הכי נוראיים בטבע הוא האכזריות הבלתי נתפסת של הטורפים. ברור שהם יאכלו את הטרפים שלהם, זה רק הגיוני ככה, אבל למה האריות צריכים לאכול את הזברות המסכנות כשאלה עדיין בחיים? זה הרי בטח כואב רצח לזברה המסכנה, שצריכה להסתכל בחוסר הבנה על כל מיני בלונים אדומים נוצצים, שעד שניה היו בתוך הגוף שלה, נבלעות בלוע האריות, זאת תוך כדי כאבי גסיסה נוראיים.

הספר הזה סיפר שלזברות, כמו לחיות אחרות, יש מנגנון שנועד למנוע את העניין הזה. נניח שזברה רצה ורצה ורצה, מהר מהר, אולי עוד תצליח להתחמק מהאריות והגורל המתקרבים, אבל אז היא מבינה, איכשהו, שזה כבר לא יעבוד לה. לזברה יש יכולת נהדרת להבין שנגמרו לא הצא’נסים. זה הרגע בו היא קופאת. זה בדרך כלל מגיע מאית שניה לפני שהאריה תופס אותה. הזברה נכנעת. המוח שלה מבין שזהו, הלך עליו, ומנתק את עצבי הכאב. סתם ככה. אין כאב. יש רק מוות רגוע, ומוזר, אבל לא כואב.

והחייל, שכאמור נזכר בעניין הזה, מפעיל את המנגנון הזה גם אצלו. הוא נכנע למ”צ, מוכן לדו”ח, מוכן אפילו למשפט הצבאי שיבוא אחריו, ולריתוק. פתאום זה לא כל כך משנה. השוטרת הצבאית שעצרה אותה היא פרחה עם שיניים עקומות. באזרחות הוא אפילו לא היה שם עליה אם הייתה יושבת לידו באוטובוס. אולי בגלל זה היא כל כך נהנית לרשום לו את הדו”ח כשאין לו פנקס שבי להראות לה. אבל לו, כאמור, לא איכפת. יאללה. שתביא את זה. ואם אפשר, שגם תוציא לו כמה איברים פנימיים תוך כדי. אם כבר היא התחילה את העבודה, אז לפחות שתסיים.

לא הרבה חדש בתקשורת הישראלית. לכבוד יום השנה לרצח רבין, מצאו כתבי החדשות הזריזים שלנו איזו פירצת אבטחה בכלא בו כלוא יגאל עמיר, והצליחו לראיין אותו טלפונית. אני מניח שזה קל, הרי רק לפני מספר חודשים, מאותו כלא בדיוק, הצליח עמיר לחייג לשכן של אישתו ולאיים עליו, לאחר שצינור התפוצץ בביתה של האחרונה, וזו סירבה לקרוא לאינסטלטור כדי שיתקן אותו שלא יציף את הדירה שמתחת. זבל אנושי, מסתבר, נשאר זבל אנושי – אפילו כשמדובר בענייני אינסטלציה.

בכל מקרה, ראיון טלפוני עם הרוצח, שהיה אמור להיות משודר במהדורות יום שישי. רק מה, סערה ציבורית ותקשורתית של ממש היכתה במהדורות החדשות הנ”ל, בעיקר, כך אני חושש, מצד גופי תקשורת שלא הצליחו להשיג את הראיון הנכסף, והחליטו שאם כבר אין להם את הסקופ, אז המינימום שהם יכולים לעשות זה לצאת כנגד אלה שכן השיגו אותו. תהיה המטרה אשר תהיה, בסופו של דבר היא הושגה, וערוץ 2, כומ ערוץ 10, החליטו לגנוז את הראיון. אתמיודעים, לפחות עד השנה הבאה.

השאלה המקצועית, אני מניח, היא אם “יש כאן סיפור”. האם ראיון עם הרוצח המתועב בנקודה הזאת בהסטוריה היא רחוקה מספיק מהרצח עצמו כדי שלזו יהיה ערך עיתונאי אמיתי. התשובה, כמובן, היא שלילית, ולו רק “באשמת” התקשורת עצמה: אם זאת הייתה עוזבת את עמיר לנפשו במשך 13 השנים האחרונות, וזה היה פיתחון הפה הראשון שניתן לו מאז הרצח, אז היה ערך עיתונאי. כיום, כשעמיר ומשפחתו הם סלבריטאים של ממש, כשדעותיו ידועות לכל, אין שום דבר שהוא יכול לחדש לנו בראיון. אז הוא יגיד שוב שהוא לא מתחרט, ושהיו לו הזדמנויות אחרות לפני הרצח, ושכולם עוד יראו איך בסוף הוא יצא מהכלא ויצחק על כולנו בדרך לרצח הפוליטי הבא. אז יגיד. וההמונים ישמעו, וחלק יתמרמרו, ויתעצבנו, ויכעסו – וחלק אחר יהנהן, ויבין, ויסלח.

אבל העיקר, כמו תמיד כשמדובר בעמיר, הוא שבשורה התחתונה דווקא הוא ינצח. עמיר, הרי, הוא זונת תקשורת. הוא אוהב כשמדברים עליו, שמזכירים אותו, שמעלים את דעותיו לכותרות. אני מניח שגם אני, עכשיו, קצת נופל בפח הזה שהוא טומן לכולנו. רק לא לשכוח אותו, רק שלא יפסיקו לדבר עליו.

אני לא יודע מה עבר בראש של העיתונאים כשחשבו שהראיון הנ”ל לגיטימי, שיש לו מקום במהדורות יום שישי. בעצם, אני מניח שאני יודע: האגו העיתונאי, זה שצמא לסקופים, לחשיפות, להאדרת המוניטין, כנראה התגבר על השיקול הטוב שלהם. אומנם לא ראיתי את מהדורות יום שישי (אני מנסה להמנע כשאני יכול), אבל הצופים מדווחים שדווקא רביב דרוקר, עיתונאי ופרשן שאני מאוד מחבב בשיגרה, דווקא יצא בחירוף נפש בעד הראיון הנ”ל, והביע את התנגדותו להחלטת ההנהלה לגנוז אותו. דווקא יאיר לפיד, שלהגיד שאני לא מחבב אותו שווה ערך ללהגיד שמרור הוא מריר, יצא כנגד הראיון (לעומת גדי סוקניק, עוד מרור, שדווקא דיבר בעדו), ויצא דווקא ממש בסדר. כשמגיעים מילים טובות – אפילו ליאיר לפיד – ניתן לו.

אני מקווה שבמעבר הימים והשבועות עיתונאים כמו דרוקר וחבריו יגיעו למסקנה שהראיון הנ”ל מיותר, ולא נחוץ, וכנראה מוקדם מדי. אני מקווה גם שנתוני הרייטינג העלובים של ערוץ 10 – שלא הודיע על החלטתו לגנוז את הראיון עד הדקה התשעים, מצביעים על כך שגם העם עצמו ממש לא מעונין לצפות בעמיר מפטפט בטלפון, וגם ימנעו מלנסות טריקים כאלה בעתיד.

עמיר, בינתיים, הועבר לכלא בטחוני. אולי שם הוא יוכל להירקב בשקט, בלי לדבר עם עיתונאים. אולי, עם קצת מזל, עוד 13 שנה כבר נצליח לשכוח אותו, ולזכור מהסיפור הזה רק את רבין.

יש דברים שערוץ 10 יודע לעשות. חדשות, למשל. וגם להרוס את הפורמט הכמעט בלתי ניתן להריסה של הישרדות. וגם, מסתבר, לתקשר עם בלוגרים.

כן. בלוגרים. אותם יוצרי תוכן אינטרנטי, שלרובם אין אתיקה מקצועית, רגשי נאמנות או השפעה רחבת היקף על הציבור. בלוגרים הם הרי לא עיתונאים, וגם אם כן, הרי שבבית שלהם, בבלוג, הם לא כותבים באותה זהירות, מקצועיות ואולי אפילו תחושת שליחות שבה הם כותבים לעיתון בו הם עובדים. ככה זה, בלוגים זה המקום לשחרר קיטור, לכתוב כי רוצים לכתוב, לא לשים זין עם אף אחד, לכתוב רק כשמתחשק, לעשות מה שבא.

ולכן זה קצת מפתיע, שערוץ מסחרי בישראל פונה לבלוגרים ונותן להם כל מיני ממתקים ובונוסים. זה התחיל כבר לפני מספר חודשים, אבל השבוע האחרון הייתה הפעם הראשונה בה חזיתי בפלא, באירוע “היפה והחנון” שהתקיים במשרדי החברה. בתפריט: Q&A עם הפיינליסטים, כיבוד קל ומשחק טריוויה לאותם פיינליסטים, שבסופו זכה הזוג שניצח בזוג כרטיסים לסרט בסינמה-סיטי (!). אין ספק, בערוץ 10 יודעים איך לפנק את הטאלנטים שלהם.

כך או כך, תובנות חדשות על היפה והחנון המפגש הזה לא הביא לי. אני עומד מאחורי הדעה אותה גיבשתי בסוף הפרק השני – מדובר בריאליטי הכי נחמד שעשו בארץ. הוא כיפי, מצחיק, משמח וממש לא מזיק. אמנם הוא סובל מהמחלות הרגילות של תכניות הריאליטי בארץ – שזה בעיקר מחסור חמור בעורכים נורמליים, מה שיוצר פרקים ארוכים מדי ומריחות זמן שמוציאות את כל הקצב והופכות את התוכניות למוצרים שקצת קשה לצרוך – אבל היי, אחרי הישרדות היפה והחנון מרגיש קצבי כמו קליפ פופ משובח – מה שאומר שבעיניים אוביקטיביות הוא ערוך באופן יחסית סביל (אם כי עדיין יש מקום לעשרות אלפי קיצוצים).

השונה ביפה והחנון, אני מניח, הוא שכל המועמדים נראים נחמדים ממש. שלא כמו בהישרדות, לא מדובר בפורמאט בו תקיעת סכינים היא חלק מהאסטרטגיה לניצחון – כאן למעשה הזוג המודח נבחר במבחן ידע, כך שאין באחריות הזוגות האחרים לבחור את מי להדיח – מה שעושה את כל ההבדל, ונותן להם מספיק ביטחון כדי לפתח קשרי חברות אחד עם השני – מה שניכר גם במפגש. הזוגות הפיינליסטים לא נראו כמו מתחרים על פרס כספי. הם נראו כמו חברים. ישבו, צחקו, העבירו דאחקות. העובדה שלא כמו בהישרדות, ההפקה לא ניסתה “לדחוף” יריבויות בכוח, רק עבדה לטובת התוכנית: ריאליטי ללא ריאליטי, שגורמת להרגיש טוב ואפילו, לפעמים, לחבב את המתמודדים.

אבל אלו לא תבונות חדשות, כאמור. התבונות איתן יצאתי מהאירוע הזה היו, בעיקר, על בלוגרים עצמם.

מרבית הנוכחים באירוע היו ילדים. בעלי כל מיני בלוגים בתפוז או בישראבלוג או איפה לא. היה אפילו נציג של מעריב לנוער, שהוא אומנם עיתון פרינט, אבל בימינו יש לא מעט בלוגרים שכותבים יותר טוב מהנהוג שם – ככה שאני מניח שזה היה ראוי. היו גם כמה חבר’ה בגילי, שבעיקר ישבו בצד החדר והתביישו להשתתף – פשוט כי זה הרגיש יותר מדי כמו מפגש של חבר’ה צעירים-מעריצים.

מסיבה זו, למשל, נמנעו שאלות מורכבות יותר בחלק ה-Q&A, שנשאר בגבולות השאלות הצפויות שנלעסו כבר שוב ושוב בראיונות בעיתונים. כאמור – היו שם כמה אנשים שהיו, אולי, יכולים לשאול שאלות קצת פחות צפויות ואולי גם קצת יותר מעניינות – אבל זה הרגיש לא מתאים, ובמקום זה נשאבנו לרצף “שאלות ששלחו הקוראים של מעריב לנוער”.

מה שגורם לי לשאול מה בעצם המטרה של מפגשי הבלוגרים האלה. והתשובה, העצובה, היא ליצור באזז אצל הילדים. זו מחשבה שיווקית נכונה, אני מניח. אפיק פרסומי זול מאוד לקהל יעד בררני במיוחד – גשו אל מעצבי דעת הקהל של אוכלוסיית הגיל הזה, שהיום כוללת גם בלוגרים פופולאריים, ותקבלו כרטיס לליבם.

לטובת ערוץ 10, כאמור, הם גם כן ניסו לפנות לבלוגרים קצת יותר בוגרים, גם במפגש הנ”ל וגם בעבר. שלחו דיוידיאים עם פרקים של תוכניות עתידיות, הזמינו למפגשים וכדומה. אבל הבלוגרים הבוגרים, כנראה מהסיבות אותם ציינתי בפסקה השנייה, כנראה לא סיפקו את הסחורה, ומהר מאוד התחוור לי שלא על בלוגים סטייל חלשים חשבו מארגני האירוע – לפחות לא כיעד עיקרי.

שזה בסדר, אני מניח. סתם קצת עצוב – עד שמתייחסים לבלוגרים כסוג-של-עיתונאים, ניתנת ההרגשה שזה בעצם סוג של עיתונאי נוער – כשבעצם היחס לבלוגרים צריך להיות של בלוגרים. אנחנו, כאמור, לא עיתונאים (לפעמים כן, אבל לא כאן). אנחנו כותבים בשביל הכיף, ולקהל שקורא אותנו בשביל הכיף. ומכיף, כנראה, לא עושים שיווק.