בעקבות גל התחזיות הנהדרות שתוקף כל פיסת דשא ירוקה באינטרנט, החליט גם “בלוג זה לחלשים”, בשיתוף “הבלוג של אהוד קינן” ו”נביאים אחרונים” להציג את התחזית שלנו לשנת 2009. כשתסתיים השנה הבאה, נוכל לחזור לפוסט זה ולראות אם צדקנו או לא. אנחנו לא רוצים להשמע נפוחים מעצמנו, אבל יש לנו הרגשה שרמת הדיוק שלנו תעמוד על 90 עד 100 אחוזים.

פוליטי
יהיו בחירות השנה. המפלגה הגדולה ביותר תקים את הממשלה. יהיה שר מש”ס. ראש הממשלה יהיה או גבר או בחורה, ששמו / שמה הוא בתבנית XיXי.

מדיני
המבצע בעזה ימשיך גם בשנת 2009. הערבים עדיין ישנאו אותנו. לאחמדיניג’אד עדיין יהיה את השם שהכי קשה לאיית בכל העולם. יהיו הפגנות בעד ישראל והפגנות נגד ישראל.

כלכלי
עדיין נרגיש את ההדים של המשבר הכלכלי. נגיד בנק ישראל יכריז על ריבית חדשה. מחירי הדלק יתעדכנו בכל תחילת חודש. אהוד יאסוף מספיק שנקלים כדי להשתלט על העולם. מישהו בעולם יאבד את הארנק שלו, ויתקשר למוקד שירות הלקוחות כדי לבטל את כרטיס האשראי שלו.

היי-טק
יהיו פיטורים. יהיו גיוסים. קרנות הון-סיכון יפסידו כסף. יהיה סטארט-אפ שימציא מוצר מדהים שלא עושה כלום.

סלולר
הדור הרביעי ישתלט על העולם ויציע חיבור סלולרי לאינטרנט במהירות האור. נוקיה תוציא את ה-N97 שיזכה לביקורות נהדרות בתקשורת, אבל יעלה כמו החללית שהוא מסוגל להנחית, ולכן היחידים שיהיה להם אותו הם עיתונאים ש”ישכחו” להחזיר אותו ליחצ”נים. ה-SMS הנפוץ ביותר: “ערה?”. ה-SMS הכי פחות נפוץ: “ער?”

פלסטיקה
טאפרוור תמשיך לייצר קופסאות כאלה שאוטמות ממש טוב את האוכל, ונמכרות בחוגי בית. ילדים ימשיכו לשחק בצעצועים. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.

אקלים
השכנים שלנו עדיין ימשיכו לתלות כביסה בקיץ. דני רופ ימשיך לצעוד מהשולחן של המגישים אל עבר המסך הגדול הזה שלא מבינים מה יש עליו. בקיץ יהיה חם, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות. בחורף יהיה קר, אבל מה שבאמת יעצבן זו הלחות.

קולנוע
יצא סרט אנימציה. יצא סרט שמבוסס על קומיקס. שחקנית כלשהי תתראין לעיתון כלשהו ותדון בסוגית העירום. תצא קומדיה. הרובוטריקים ינצחו את השקרניקים.

טלויזיה
“הישרדות: איי הפנינה” תסתיים מתישהו, ויהיה מנצח (ארז), או מנצחת (אהוד). ערוץ הסרטים יקרין לפחות סרט אחד ביום בכיכובה של ג’ודית לייט. אם תזפזפו בין כל ערוצי הסרטים אחרי השעה שתיים בלילה, יש לכם סיכוי טוב ליפול על ציצים, או סרטים עם בילי זיין (למעשה, זה אותו דבר).

בלוגים
יהיה יום ששני הקוראים של הבלוג הזה יקראו לקורא נוסף, ואז יהיה שלושה קוראים – אבל הקורא השלישי מהר מאוד יכנע ויעבור לקרוא את הבלוג של יובל דרור.     

קשה לי להתחבר מהר למוזיקה חדשה. בדרך כלל אני צריך כמות מכובדת של האזנות לפני שאני מגבש דעה על שיר חדש, שלא לדבר על אלבום או אמן. זו אולי הסיבה שלא מעט דיסקים עדיין נחים לי על המדף, צוברים אבק, ולא נכנסים יותר מדי למגש התקליטורים של המערכת. זה בטוח הסיבה שבגללה אני לא מרבה ללכת להופעות של להקות ואמנים שאני לא מכיר.

זה לא שיש לי משהו נגד מוזיקה חדשה. ממש לא. אין הרבה דברים יותר כיפים מלהתחיל לחפור ברפרטואר של מוזיקאי חדש שממש עושה לי את זה. זה פשוט שבדרך כלל – בפעם הראשונה שאני רואה מישהו מופיע עם החומר שלו – אני לא נהנה. לא מצליח להתחבר, לא מצליח להבין, לא מצליח לגבש דעה. תנו לי קצת יותר זמן – ואולי אפול שבוע. אבל בהופעה ראשונה? עזבו אתכם, חברים, אני מעדיף ללכת לישון מוקדם הערב.

כנראה בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן להתיישב ולכתוב על ההופעה המפתיעה והנהדרת שנפלתי אליה ביום ראשון שעבר. לא ציפיתי שאהנה כל כך, שאתלהב כל כך – ולכן לא פיניתי מראש זמן לכתוב את זה. אבל מה, איכשהו, בלי הכנות מוקדמות, יצא שביום ראשון שעבר, בלימה לימה התל-אביבי, עם נעמה, חזינו בסוג של קסם על הבמה. קסם ביזארי לגמרי, אולי הכי מוזר שיצא לי לראות, ובמבטא רוסי כבד, אבל עדיין – קסם.

האינטרנט הגדיר את ההופעה של קריצ’י פלצ’י כהופעת קברט רוסי. התיאור נשמע לנו מספיק מוזר לטעמנו, אז הלכנו. במרכז תל-אביב כמו במרכז תל-אביב, ההופעה שהייתה אמורה להתחיל בעשר התעכבה לחצות, וכבר חשבנו על לוותר על הכל ולברוח הביתה כדי שאוכל לגנוב כמה שעות שינה לפני השבוע החדש – אך בדיוק כשהתכוונו לבקש חשבון עלה על הבמה בחור משונה, גבוה כזה, עם מכנסיים עד הברכיים, שיער פלטינה וחותלות (!), והתחיל להשכב על הבמה ולעשות עליה כל מיני תרגילי מתיחות מוזרים.

הוא התחיל להתגלגל על הבמה, ולעמוד על הראש, ולתופף עליה. לא הבנו אם הוא בחור משועמם מהקהל שהחליט להשתובב קצת לפני שהוא מת מהשעמום, או שמא סוף סוף מופע הקברט נתחיל. אז נשארנו. עד מהרה הצטרף אליו בחור נוסף, בחור רוסי צנום, גבוה, עם תסרוקת אימו ומראה כללי של ערפד. הם השתובבו קצת בתרגילים אקרובטיים מרשימים (במיוחד לאנשים לא גמישים בעליל כמוני), עלו כמו שצריך על הבמה – והתחילו את ההופעה.

הבחור עם שיער הפלטינה התיישב מאחורי דרבוקה, כשלידה היה מונח קלרינט. הערפד לקח את הגיטרה החשמלית, שהייתה מונחת ליד כיסא ועליו ערימה של כלי הקשה ביזאריים. אחרי דקות ארוכות בהן הגיטרה לא כל כך התחברה למגבר, והיה צריך לכוון ולשנות ולבדוק, שיער הפלטינה הסביר לנו, במבטא רוסי כבד (שעוד יחזור), שמה שאנחנו הולכים לראות ולשמוע זה משהו כמותו לא ראינו או שמענו מעולם – במיוחד לא בישראל. הו, כמה שהוא צדק.

קריצ’י פלצ’י ניגנו יצירה בשם “משפטו של קרוצ’ינסקי”, שאני יכול לתאר רק כאופרת רוק, רק שצריך להחליף את הרוק במוזיקה רוסית. בכל מקרה, היו שירים עם נראטיב אחד ארוך, שסיפרו סיפור.

הסיפור היה ביזארי. סופר בו על קרוצ’ינסקי, שחלם שהוא בתוך כדור שקוף, אבל אז בא זבוב והפריע לו לישון, אז הוא הרג את הזבוב. מייד הגיע לו צו שהזמין אותו לבית המשפט. האשמה: רצח. הוא רצח זבוב, הרוצח המטורף! בבית המשפט הוא מספר לשופט שמשאלתו האחרונה היא לרכב על פיל. לפני הקראת גזר הדין – השופט בולע דבור ומת. ואז קורה עוד משהו שסוגר את הסיפור, אבל לא בדיוק הצלחנו להבין מה הוא היה, עקב המבטא הרוסי הכבד, שקצת הקשה על ההבנה של הטקסטים.

הסיפור ביזארי – והמוזיקה נהדרת. כבר בשיר השני נזכרתי ב”בילויים” שאני כל כך אוהב, ושאף פעם לא הסתירו את ההשפעות המוזיקליות בשירים שלהם. פריטות גיטרה מהירות, תיפוף בקצב בסיסי וקלרינט. פשוט, קל, אך נהדר ומדבק. כאן ביוטיוב אפשר לדגום את “חפץ” מתוך היצירה – לחלוטין לא השיר הכי טוב בה, אבל עדיין, כזה שמייצג מה פחות או יותר הולך שם.

בסוף ההופעה, להדרן, ניגנו החבר’ה גם שירים מקוריים שלהם – ביזאריים לא פחות מהמחזה, שאחד מהם נשמע קצת כמו סיפור מרגש של תלמיד רוסי במערכת לימוד ישראלית וגזענית, עם הפזמון האלמותי “מי שלא מקשיב לאמא הולך תמיד עקום, מי שלא מקשיב לאמא פגום”. מילים כדורבנות, ללא ספק.

מה אגיד ומה אומר? שעה וקצת שעברה מהר מאוד, והשאירה טעם מוזר בפה, של עוד, של ‘וואו, מתי יש שוב’, ושל איך לעזאזל לא שמעתי מקודם על הדבר הזה. זה לא מיינסטרים, ולמעשה, זה מוזר ברמות שקשה לתאר – ועדיין – זה אחד הדברים היותר מגניבים שיצא לי להיות בהם לאחרונה.

אחרי שכל העסק נגמר ניסיתי ללכת לבחור עם החותלות, ולהגיד לו שהיה ממש מגניב ושנהנתי המון – אבל הוא היה מוקף בהמון רוסים מפחידים, ואז בעצם הבנתי שגם אם אגיד לו שנהנתי, בטח לא אבין מה הוא יענה לי עקב המבטא הכבד שלו. אז וויתרתי. ואז גם הבנתי שנעמה ואני היינו, כנראה, הישראלים צברים היחידים בקהל – שהיה מורכב כולו מרוסיים שלא הסתירו את המוצא שלהם (דהיינו, דיברו וצעקו ברוסית, ושתו המון וודקה).

מוזר, מעניין ודורש תיקון: מי ייתן שבהופעה הבאה של קרצ’י פלצ’י, במידה וכזו אכן תתקיים, יגיע גם קהל שנולד כאן, ולא מפחד לטעום קצת תרבות אחרת – אפילו שהיא מוזרה לאללה.

אין לי רצון, או צורך, או יכולת לשם העניין (אני באייפון, לא נוח להקליד וכו’) להאריך במילים.

הדף ההו כל כך מייצג הזה צולם בקלסר של תלמידת כיתה ז’, בכיתת מחוננים. לא, לא הפכתי לפדופיל, פשוט העברתי שעה ממש מוזרה בחנות כלשהי בסנטר, ונחשפתי לזה.

(מקווה שהתמונה צורפה כמו שצריך)

ואני שואל, באמת, כיתה ז’? זה גם מה שאני למדתי אז? כי לי זכורים דפי עבודה קצת יותר מאתגרים בתקופתי.

מה גם שלמה רובוט אנושי (פרדוקס בפני עצמו) הוא דומם, ולא חי? נראה לי שיש כאן שאלה פילוסופית שלא מטופלת כראוי.

תוספת: לא, זה לא צירף את התמונה כראוי. דמיינו שטור אחד מסומן כ”חי” בעוד השני כ”דומם”, והתלמידים צריכים לנחש מה זה מה.

אתקן בהזדמנות.

יש משהו בחגים האלה שגורם לאנשים להתנהג קצת מוזר. נניח, לגרום לנהג הנרגן של האוטובוס שלי להכריז באחת התחנות, בה הוא עצר לזמן ארוך במיוחד, על עיכוב קל.

“נוסעים יקרים, איתכם הסליחה. אנחנו מחכים לנוסעת מאוד חשובה, שארגנה לנו מסיבת חנועה. עוד דקה היא תגיע”, הוא אמר, וכל הנוסעים נאנחו בקול גדול. היי, מה זה דקה עכשיו? אנחנו מאחרים לעבודה – ואם אנחנו היינו מאחרים לתחנה, אין מצב שהיית מחכה לנו. היית פשוט נוסע, בלעדנו, משאיר אותנו בודדים וגלמודים עד הקו הבא. ומה השטויות האלו על מסיבת חנוכה? אין מצב שזה אמיתי. הרי נהגים לא אוהבים שאוכלים להם באוטובוס – זה משאיר להם לכלוכים.

אבל, מציאות לחוד וחנוכה לחוד. הנוסעת הגיעה, בידה מגש ענקי של סופגניות, וגם כמה בקבוקי שתיה. הנסיעה עברה לה במעבר עיקש במעבר של האוטובוס, ונסיונות שכנוע של הנוסעים לאכול סופגניות. אני הייתי עם אוזניות, והייתי עסוק בלכתוב על העניין לטוויטר שלי, ואז לסמס אותו, אז היא כנראה חשבה שאני איש עסוק מדי, או אנטיפטי מדי, ודילגה עליי. שזה קצת טוב, כי גם ככה הייתי מסרב.

חגים, הרי, ואנשים מתנהגים מוזר. סופגניות זה מסוג הדברים שאף אחד לא היה חולם לאכול, אם לא היו חנוכיות מסביב. נכון, לפעמים, כשמכינים את זה בסדר, ויש מילוי מגניב, אז זה יכול לצאת טעים ממש – אבל זה לא מכסה על העובדה שזה בצק שטוגם בתוך שמן עמוק ממש, וזרקו עליו קצת אבקת סוכר. רק מלחשוב על זה – הצרבת הדמיונית שלי מתחילה לאותת לי שלא כדאי לאכול את זה, לא כדאי בכלל.

אתמול אומנם סירבתי לאותה צרבת, ומצאתי את עצמי גורס לי סופגניה מרולדין, במילוי ריבת חלב, ואפילו הצלחתי לקום מהכיסא אחר כך, וללכת ולהנות מהופעה ממש ממש מוצלחת בתל-אביב (עוד על זה בהמשך, זה משהו ששווה פוסט משלו) – אבל זה לא מונע ממני להרגיש את אותה עופרת יצוקה, נחה לי חזק חזק בקיבה, ואת ריבת החלב מתחננת על חיה, “תנו לי לצאת, תנו לי להתעכל בשקט”.

אתמול, בדרך לתל-אביב, זפזפנו בתחנות ברדיו. כשהגיע גל”צ, נשמעו הצלילים המוכרים של “ממה מיה”. נשארנו להקשיב, והופתענו לשמוע, במקום את הקולות העליזים החביבים עלינו כל כך (חזרו כולם – סו-פה-פר דו-פה-פר!), קולות מוזרים, שקצת זייפו, ולא ממש שרו מילים אמיתיות – עד בו הפזמון, בו הם שרו בהתלהבות אין קץ, “חנוכיה!” על משקל ממה-מיה, ואז, בפזמון החוזר, “בני-עקיבא!” על חשבון ממה מיה. זה היה קסום, ולא היה יכול להתרחש ביום חול.

אבל, חנוכה הוא חנוכה, והרדיו דיווח אתמול שלמרות המיתון, ולמרות שמחיר הסופגניות עלה, ולמרות שהעולם נמצא בקריז בריאות כזה, ואף אחד כבר לא אוכל ג’אנק פוד בכמויות, ולמרות שלספור קלוריות הן כבר לא מילים גסות – למרות הכל, הביקוש לסופגניות דווקא עלה, ואנשים קונים יותר ויותר – קטנות וגדולות ועם מילוי ועם ציפוי. קונים, אוכלים, ומדליקים נרות.

אבל לא אני. לא עוד. האחת של אתמול, ועוד אחת שחטאתי וקניתי לפני שבוע כקינוח בעבודה – די. זה מספיק לי. לא אתפתה עוד! Down with sufganiot! לא עוד צרבת! וכדומה. לפחות עד הפעם הבאה שתשבר – אבל אם כבר שבירה, שלפחות זה יהיה במאפייה יוקתית, עם סופגניה במילוי קרם באווריה – ולא במסיבת החנוכה של קו 504.

עשיתי את הלא יאומן, וביחד עם שדרוג האייפון שלי לגרסה 2.2, גם הורדתי אליו אפליקצית בלוגים, מאת אותם מפתחים שיצרו את התוכנה בה אני עורך את הבלוג על המחשב האישי שלי.

זה מוזר. נראה שזה הולך לעבוד, ושהטקסט הזה אכן יעלה, כשאסיים לכתוב אותו, היישר לחלשים. ועדיין, פוסט שאני כותב בעזרת האייפון עדיין מרגיש לי כמו סוג של סמס ארוך, ואני לא יודע כמה, אם בכלל, אשתמש בתוכנה הזאת שוב.

הבעיה העיקרית היא ההקלדה. המקלדת של האייפון יחסית בסדר, ואני מקליד בה יחסית מהר, בטוח יותר מהר ממה שלא מעט אנשים מקלידים במקלדת רגילה של מחשב, ועדיין. היא קטנה ווירטואלית, ואני מרגיש קצת נכה איתה.

כאילו אני כותב רק עם יד אחת. אני רגיל שהמחשבות שלי מוזנות למחשב בערך במהירות בה הן חולפות לי בראש, וכאן באייפון הקצב הרבה הרבה יותר איטי.

נראה. אולי אשתמש בזה כדי להעלות עדכונים קצרים. אנקדוטות. אולי גם זה לא.

מקסימום, כולה 99 סנט.

רק בגלל שכבר יש לי תנופה כל כך יפה של שני פוסטים יומיים רצוף, וחבל לי להפסיק את זה, אז אני כותב. למרות שמצב העייפות שלי הוא די קטטוני, ולחבר מילים ביחד למשפטים כרגע זה בערך הדבר הכי מסובך בעולם.

כך או כך, מי פה כבר זמן מה לא יופתע מהפוסט הבא. הוא חוזר כאן כל שנה. אבל הוא לא מצליח לשנות שום דבר, וכל פעם מחדש אני נתקל באותה תופעה מעצבנת, וגם ככה, כאמור, לכתוב רעיונות חדשים זה לא משהו טריוויאלי במצב העירנות הנוכחי שלי, אז יאללה, קבלו שידור חוזר, רק במילים אחרות ובטח עם מלא טייפוז.

נהגי אוטובוס יקרים שלום. זה ארז כותב לכם. אתם בטח מכירים אותי, אני הטמבל הזה שגם בגיל 26 מעדיף, משום מה, לקנות כל חודש מחדש חופשי חודשי ולעשות את הדרך מרעננה לתל-אביב בקווים שונים ומשונים במקום לקנות לעצמי אוטו. לא סביר, אני יודע, אבל זה עניין של החלטה.

קיצר, נהגים חביבים, יש משהו שאני לא מבין. אני יודע שבחורף קר בחוץ. צריך ללכת עם מעיל, ולפעמים יש גם גשם. אני גם יודע שבחורף יותר אנשים נוסעים באוטובוסים – סביר להניח שזה קשור בכך שלנהגי אופנועים יש בעיה לנהוג בגשם, אבל אף פעם לא בדקתי את התאוריה. בכל מקרה – קר בחוץ.

בכלל שקר בחוץ, אני יכול להבין מאיפה הקונספציה השגויה שלכם מגיעה. אני מבין, אתם חושבים משהו כמו, היי, קר, צריך שיהיה לנוסעים שלנו חם וכדומה – ועדיין – העובדה שחורף בחוץ היא לא סיבה מספיק טובה כדי לחנוק את כל הנוסעים שלכם בכל נסיעה ונסיעה.

זו, בעצם, הבעיה החוזרת של אוטובוסים בחורף: אין מזגן (כי קר בחוץ!), אין איוורור (כי… אמממפפ, לא יודע), אי אפשר לפתוח חלונות כי באוטובוסים יש רק חלונות ענקיים שמכניסים מליון רוח שמעיפה את כולם – ודי להכות על חטא, כאמור, האוטובוסים עמוסים לעייפה ביותר נוסעים מכרגיל.

התוצאה? נסיעה מחניקה במיוחד. אין אוויר באוטובוסים בחורף. מכיוון שבדרך כלל גם אין בולמי זעזועים באוטובוסים (לא רק בחורף. בכלל. זה בטח קשור לקפיצים שיש בכיסא הנהג, שדואגים שזה לא ירגיש שום מהמורה בעוד הנוסעים נזרקים לגבהים משונים), יוצא שחמש דקות אחרי עלייה לאוטובוס אני מוצא את עצמי עם בחילה נוראית. בשלב מסויים אני גם מתחיל להזיע. ואם התמזל מזלי ויושיבים לידי עובדים זרים שאוכלים חטיפים תאילנדים מוזרים כאלה עם ריח עז של… אני אפילו לא יודע מה (ולא, זו לא גזענות, זו האמת לאמיתה) – אז זה בכלל חגיגת חושים.

כן כן. להזיע! בחורף! כל כך טפשי. בחייאת, נהגים, לא סתם יש אפשרות במזגן אפשרות לאוורר. אפשר גם להשקיע כמה גרושים ולקנות חלונות יותר קטנים, ככה שנוסעים שסובלים מהמצב, כמוני וכמו שאר עם ישראל, יוכלו לנשום אוויר.

או ש, אתם יודעים, אולי הגיע הזמן שאני פשוט אקנה לי אוטו וזהו.

אתמול, בין שחיטת חייזר אחד לחברו ב-Gears of War 2 המצויין, התפנתי לרגע כדי לבדוק מה מצב הדואל שלי דרך ה-iPhone. “דינג!” צפצף המכשיר כשסיים את הבדיקה, “יש לך 50 הודעות חדשות!”. “50?!?” שאלתי אותו כלא מאמין, וקצת נעלבתי שהוא לא ענה, אבל אז נזכרתי שהוא רק מכשיר סלולרי ולא באמת יודע לדבר. אז הבלגתי, ובדקתי במה מדובר.

50 הודעות, כאמור, כולן דו”חות “דבר הדואל שניסית לשלוח לא הגיע ליעדו”. “אבל רגע,” דברתי אל המכשיר שוב, “לא ניסיתי לשלוח היום שום דואל! מה זה קורה פה?”. פתחתי במהירות את המחשב האמיתי ונכנסתי לחשבון הג’ימייל שלי. שם ראיתי שלא מדובר ב-50 הודעות, שזה המקסימום שה-iPhone יכול להציע, אלא בשבעים – ושמשום מה הג’ימייל שלי שלח כמה עשרות / מאות הודעות פרסומת לאתר מוזר שמוכר מתנות מפוקפקות לחג המולד, ובטח גם גונב מספרי כרטיסי אשראי על הדרך.

רגע, הפכתי ספאמר בלי להרגיש? מה קורה כאן בכלל? האם כל חבריי יתבעו ממני 1,000 שקל פר הודעת מייל? מה קורה פה? מה? סגרתי מייד את המשחק, וניסיתי להבין מה בדיוק התרחש.

בסופו של דבר, אני מאמין שאיכשהו מישהו פרץ לי, באופן חיצוני, לחשבון הג’ימייל. אם לא הייתי משתמש מקינטוש אז בטח הייתי מאשים איזה סוס טרויאני, אבל, כאמור, אצלנו אין דברים כאלה (דמיינו אותי אומר את זה עם אף מורם, זה הרבה יותר אפקטיבי). אז שיניתי סיסמה בג’ימייל, לכל מקרה שלא יהיה. וליתר בטחון, על הדרך, גם ניגשתי ללפטופ הישן, פי.סי של HP שמשמש מדי פעם, כשאין ברירה אחרת, לעשות דברים שאי אפשר במק, ופירמטתי לו את הצורה.

הבעיה היא, שגם אחרי הפעולות האלה, וגם אחרי שכבר עניתי לכל האנשים הנחמדים שהגיבו לספאם שלי בשאלות (“למה שלחת לי ספאם?”), אזהרות (“תזהר, המחשב שלך שולח ספאם”), או סתם דברי חוכמה (“וויאגרה עכשיו במבצע!”), וגם אחרי שנוכחתי לראות שהמייל כבר לא שולח שום דבר – אני עדיין לא רגוע.

אין דרך אמיתית לדעת, בוודאות, מאיפה הספאם הזה הגיע. האם מישהו באמת פרץ לי לחשבון? האם סוס טוריאני? האם יש לי אישיות מפוצלת? פנייה לשירות התמיכה של גוגל בדרך כלל מניבה הודעה מוקלטת מראש, שבטח תמליץ לי לשמור על הסיסמה שלי במקום בטוח, יבש ולא בהישג ידם של ילדים. לא משהו שאני לא יודע לעשות לבד.

לפחות דבר אחד טוב יצא מכל העסק: מחשש (מוצדק) שבגוגל יחליטו שאני ספאמר מדופלם ויחליטו לסגור לי את החשבון שם, התחלתי לעשות גיבוי לכל המיילים שיש לי בתיבת הג’ימייל. שזה, בעצם, די הרבה מיילים, שיורדים בקצב מסחרר מהשרת של גוגל לתוכנת הדואר במחשב שלי. כיף! כרגע אני עומד על קצת יותר מ-10,000 מיילים, חלקם בני כמעט ארבע שנים.

כמובן שאני עושה את הדבר השפוי היחיד, וקורא את כולם בקצב. החזרה הזאת, למיילים הישנים, לאנשים שאני כבר לא בקשר איתם, או שדווקא כן, היא מרתקת ומעניינת במיוחד – ואני מגלה שמעבר על מיילים ישנים, בדיוק כמו מעבר על פוסטים ישנים בבלוג, הוא משהו מגניב לגמרי שמומלץ לכל אחד לעשות מדי פעם – ולו רק להרגיש שהוא הרבה יותר חכם ממה שהוא היה לפני שנתיים (למרות שבפועל הוא עדיין טיפש).

אולי דווקא שווה להיות ספאמר.

לפני מספר חודשים, היה מעין טרנד של כותבי בלוגים להודיע על פרישתם מהעסק. “לכתוב בלוג זה לא עסק פשוט”, הם כתבו, ומנו סיבות לעניין. חלק מהם אמרו שיעברו לאמצעים אלקטרוניים תובעניים פחות, כמו טוויטר. חלק סתם אמרו שיעזבו ולא יחזרו. רובם, אגב, כבר חזרו לבלוגספירה מאז (ורובם הספיקו לעזוב ולחזור עוד טריליון פעמים מינימום).

זה הזכיר לי תקופה שהייתה ב”במה חדשה” האתר הקהילתי הראשון בו הייתי חבר של ממש. גם שם, בשלב מסויים, נהיה טרנדי לעזוב. בפורום החברתי של האתר, פרסמו כל מיני חבר’ה, על בסיס יומי ממש, הודעות פרישה מרגשות. “נמאס לי!”, הם כתבו, עם סימן הקריאה במקור, “אין לי מה לחפש פה! אני הולך! ולא אחזור!”. ואז, כשאנשים לא הגיבו להם, לא טיפחו להם את האגו ולחשו להם מילים יפות באוזן, כמו, “לא, אל תעזוב, אנחנו צריכים אותך וכדומה” – הם התעצבנו וכתבו הודעות של “הנה! לאף אחד לא איכפת שאני עוזב! המקום הזה חרא! חרא!!!11!”. ואז, בדרך כלל, זה היה השלב בו אני הגבתי להם בתגובה המתבקשת, “לא אמרתם שאתם עוזבים”?

כי כשעוזבים מקום, כשבאמת מרגישים שכבר אין סיבה להשאר, אין מה להגיד, אז פשוט עוזבים. במקסימום אומרים שלום לחברים הטובים, אבל לא יוצאים בהצהרות מפוצצות של “יו, אני הולך מכאן”. בכל מקרה ההצהרות הנ”ל הן בדרך כלל קריאה לתשומת לב.

כשהבלוגספירה נכנסה לסחרחרת ה”אני עוזב”, כתבתי פוסט על זה. אמרתי אז שבלוג הוא כמו בית. שמי שכותב בלוג עושה את זה בשביל הכיף שלו, ושאם העסק נהיה קשה, ולחוץ, וסתם לא מתאים – אפשר פשוט לעזוב, או להוריד את הרגל מדוושת הגז – וזה בסדר גמור, ולגמרי מובן, ושלא צריכים לכתוב פוסטים של “אני הולך! נמאס לי! זה קשה!”. לא צריך לעניין אף אחד שזה קשה או לא מתאים. הבלוג, לפחות במקרה שלי, הוא קודם כל בשביל עצמי. אם לי לא נוח כאן – אני פשוט אעבור למקום אחר.

ההחלטה להפסיק לעדכן כאן לא הייתה החלטה מודעת. לא קמתי בוקר אחד, אמרתי, “יו, נמאס לי מחלשים” ומחקתי כל זכר לבלוג בזעם. ממש לא. זה פשוט שפתאום, בעקבות כל מיני דברים, כבר לא כל כך בוער לי לכתוב כאן. מדי פעם בשבועות האחרונים ניסיתי להכנס ולכתוב, ישבתי דקותיים מול דף ריק, ראיתי שזה לא הולך ופשוט סגרתי. לא בכוח. זה הרי הבלוג, הבית. הדברים צריכים להיות כאן אמיתיים. מספיק אני צריך ללחוץ ולכתוב לפעמים על האדים של הדלק כשאני בעבודה – אז למה לעשות את זה גם כאן בבלוג?

לא טרחתי לכתוב פוסט “אני הולך”. גם כי אני לא מאמין בפוסטים כאלה, וגם כי ידעתי שבדיוק כמו שתקופת החוסר חשק לכתוב כאן הגיעה – ככה היא גם יכולה להעלם. יש בבלוגספירה מספיק דרמה-קווינס שכל יומיים הולכים-חוזרים. אני פשוט כאן. כותב כשבא לי, נח כשלא.

בימים האחרונים, מסתבר, כל מיני אנשים שמו לב לזה שלא מתעדכן כאן. המספרים לא היו גדולים, כמובן, פועל יוצא מכך שלבלוג יש רק שני קוראים, אבל עדיין – קבלתי כמה מיילים ותגובות לפוסט הקודם מאנשים שקראו כאן ושמו לב שבזמן האחרון אני קצת בלתי נראה. שזה נחמד, ומעלה חיוך אפילו.

אז, בגדול, הסיבה שאני לא מעדכן כאן היא, כאמור, כי אני מסרב לעשות את הבלוג הזה בכוח. אני מאמין ומקווה שמתישהו אחיה את קצב העדכונים של המקום הזה לבסיס יומי, כמו פעם – אבל נכון לעכשיו – זה פשוט לא הולך (מצד שני – זה יכול להשתנות גם מחר. לכו תדעו).

תודה כנה לכל האנשים שהביעו עניין. מקווה שאחזור ללוח שידורים מלא בהקדם האפשרי – אבל אני לא מתכוון להתרסק על זה. כאמור, זה בלוג. זה לכיף, זה לנשמה. לא בכוח.