שני מיקרופונים, Macbook אחד, בקבוק בירה, עוגת גבינה, אהוד קינן אחד וארז רונן אחד, שמדברים על כל מיני דברים שמעניינים אותם, וכנראה לא יעניינו אף אחד אחר מלבדם.

זה הקונספט מאחורי “פודקאסט זה לחלשים”, שאת פרק הפיילוט שלו תוכלו להוריד ממש כאן. יש כאן ארבעים וקצת דקות של דיבורים על טלויזיה, קולנוע, אינטרנט ועוד. ההמלצה: להוריד ולנסות, כי אולי תגלו בדרך שאתם דווקא מחבבים את הקונספט של פודקאסטים (אני, למשל, ממש התנגדתי אליהם עד לפני מספר חודשים, ועכשיו אני מאזין בשקיקה ללא מעט תוכניות כאלה באנגלית). ההמלצה #2: להוריד לנגן האמפישלוש שלכם, ולהאזין בנסיעה באוטובוס, או במכונית: מנסיוני, נסיעה עם פודקאסט עוברת הרבה יותר מהר מנסיעה עם מוזיקה (אם כי במקרה שלנו, אולי זה יהיה הפוך).

לינק להורדה (כפתור ימני ו”שמור כ…” ישמור לכם את זה. לחיצה ישירה תשמיע את זה בעמוד ריק ומוזר דרך הדפדפן):http://ehudk.com/wp-content/podcasts/halashimcast-pilot.mp3

התקווה של אהוד ושלי היא להפוך את “פודקאסט זה לחלשים” למסורת שבועית. אנחנו מקליטים בימי ראשון, בתקווה להעלות ביום שני או שלישי. בתוכניות הבאות יהיו אורחים מפתיעים ומגניבים, ונדבר על דברים אחרים. לכו תדעו, אולי גם נהיה פחות לחוצים, ונתחיל להצחיק.

הערות, רעיונות, הצעות אפשר להשאיר בתגובות (גם “ניסיתי להאזין ולא שרדתי דקה זה לגיטימי). רוצים להיות אורחים? שלחו לי מייל ל-ארזרונן@ג’ימייל.קום (מילה אחת באנגלית, כמו שזה נשמע, ללא רווחים). אחרי הביפ יש את הטיימליין של התוכנית, למי שרוצה לדלג לקטעים שמעניינים אותו.

ביפ

יותר משהפתיע אותי לראות את “וואלס עם באשיר” מועמד לסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר המתקרב, יותר הפתיע אותי לראות את הנוכחות הבאמת מרשימה של “הסיפור המופלא של בנג’מין באטון”, סרטו החדש של דיוויד פינצ’ר (שעשה סרטים מוצלחים בעבר, כמו פייט קלאב הבעייתי אך המרהיב) – ובזמן שמדינת ישראל כולה התרגשה על מועמדות סרט נוסף משלנו לאחד הפרסים היותר נחשבים בעולם, אני לא הבנתי מה האקדמיה מצאה בבנג’מין והסיפור המופלא שלו.

כשאבא שלי שאל אותי, כשחזרתי הביתה אחרי הסרט, מה אני אומר עליו, אמרתי לו שבנג’מין הוא סרט נהדר לקחת בספריית וידאו ליום כיפור. כי הוא ארוך. מאוד ארוך. וכולם יודעים שביום כיפור זה מה שאנשים רוצים – דברים ארוכים להסיח את דעתם מהרעב (או השעמום). כשאמיר שאל את אותה שאלה מאוחר יותר, הרחבתי יותר. אמרתי לו שזה סרט שבנוי מלא מעט רגעים קולנועיים יפים, שמחוברים בהרבה יותר מדי רגעים קולנועיים לעוסים, ממוחזרים, ומשעממים. ביחד כל הרגעים האלה יוצרים חוויה די מייגעת של שלוש שעות, שאומנם היא לא הדבר הגרוע ביותר שאפשר לבזבז עליו 35 שקלים בקולנוע של הזמן האחרון (זאק ומירי עושים פורנו נופל להגדרה הזאת) – אבל בהחלט לא יצירה קולנועית ראוייה לכל הכבוד מהאקדמיה.

הסיפור של הסרט דווקא נשמע מגניב, והוא מבוסס, באופן מאוד מאוד רופף, על סיפור מד”ב ישן. בנג’מין באטון נולד כלום בגוף זקן, של אדם חולה בן 80. אמא שלו לא שורדת את הלידה, ואביו השבור נוטש אותו למרגלות בית אבות. מנהלת בית האבות, אישה שחורה וטובת לב, מחליטה לגדל את התינוק הזקנקן, למרות שהרופאים לא נותנים לו יותר מכמה ימים, לכל היותר, לחיות. רק מה – הרופאים טועים. בנג’מין שלנו דווקא ממשיך לגדול יפה, רק שבמקום להזדקן עם הזמן כמו כולנו – הוא מתבגר אחורנית. המסע מתחיל כעולל בגוף של בן 80, ומסתיים בבן 80 הלוקה בשיטיון, בגוף של עולל.

את הדמות הלא פשוטה הזאת מגלם בראד פיט, שנעזר בהרבה מאוד מחשב. למעשה, בקטגורית האפקטים המיוחדים אין ספק שלסרט הזה מגיע אוסקר: באמצעות יופי של טכנולוגיות הצליח הבמאי פינצ’ר ואנשי האפקטים שלו להדביק את הפרצוף של פיט על שחקנים אחרים, צעירים או מבוגרים, ולהעמיס עליו קמטים / החלקה כדי שבראד פיט יוכל להמשיך לשחק – גם כשהדמות אותה הוא משחק היא הרבה מעל, או מתחת, הגיל שלו.

התוצאה מרהיבה. בנג’מין באטון נראה אמיתי לאורך כל הסרט, ולא מרגישים כמעט אף פעם שיש כאן הדבקה ממוחשבת. שזה יופי. רק חבל שבראד פיט לא כל כך הצליח לשחק עם כל הטכנולוגיה הזאת, והדמות שלו פשוט לא מצליחה להעביר רגשות. לפיכך – מאוד קשה להזדהות איתה. הרגע היחיד מעורר ההזדהות, היא כאשר באטון הוא תינוק קטן שמסתכל בערגה על דמות אחרת ברעב / אהבה, בדקות האחרונות של הסרט. בכל שאר הסרט הדמות שלו פשוט לא הצליחה לגרום לי להרגיש כלפיה משהו. אולי קצת תיסכול מיני, מעין אחוות גברים, כאשר האהובה הג’ינג’ית שלו התמזמזה מולו עם מישהו אחר.

כך או כך – על הבסיס הרעיוני המקסים של הסרט, והטכנולוגיה שאיפשרה אותו, דחפו יותר מדי עלילות משנה. סיפור התבגרותו של באטון כולל ספינת-גרר ישנה, קברניט אובדני ושיכור, ביקורים בבתי זונות, ביקור ברוסיה ומלחמת עולם אחת – זאת לפני שהתחלנו לגעת בסיפור הראשי של הסרט, שהוא סיפור אהבה מעניין בין באטון לאותה ג’ינג’ית ששמה כבר פרח מזכרוני – סיפור שמתחיל עם ילדותו של באטון כזקן בבית האבות, ומפגשו הראשון עם הג’ינג’ית כאשר היא הגיעה לבקר את סבתה – ומסתיים כעבור שנים רבות, ואי אילו תהפוכות, שבירות לב ובלגאנים נוספים.

אם הסרט היה מתמקד בסיפור האהבה הזה, ומנסה לחקור אותו קצת יותר, אולי היה יכול לצאת משהו יותר מעניין. אבל פינצ’ר, כמו שהוא אוהב לעשות, נודד כל הזמן למחוזות אחרים, מוזרים. פינצ’ר הוא מהבמאים שאוהבים להזכיר לקהל שהם נמצאים שם, מאחורי הקלעים, ולדחוף כל כמה דקות סצנות מגניבות-אש שיוכיחו לכולם איזה במאי רענן וצעיר ומוכשר הוא. והוא אכן כזה – רענן ומוכשר, אבל אם בפייט קלאב התזזיתי הסגנון הזה עבד – בבנג’מין הוא ממש לא עובד, ורק הופך סיפור שעל פניו היה יכול להיות מקסים לעיסה מאוד ארוכה ודביקה ונמתחת של משהו שאפילו אי אפשר לזהות כסיפור אחרי שכל האבק מצטבר, ורול הקרדיטים סוף סוף מתחיל לרוץ.

אבל האקדמיה כמו האקדמיה, בוחרת לא מעט סרטים שאני מתקשה להבין מה היא מוצאת בהם. בנג’מין הוא מועמד כמעט וודאי ללא מעט פסלונים. שוין. שיקבל אותם, שיזכה בתהילה – זה לא גורם לו להיות פחות משעמם. ואם כבר, זה רק מעודד לגבי אפשרות הזכיה של ‘וואלס עם באשיר’ – גם סרט שההתלהבות ממנו פסחה מעליי. באשיר הוא סרט יפהפה וויזואלית ומרשים רעיונות – אבל כזה שנכשל כשלון מר בכל הקשור למשחק (או דיבוב, ליתר דיוק, מכיוון שמדובר בסרט אנימציה) ודיאלוגים. הרמה של אלה, לדעתי, הייתה כל כך נמוכה, שבכל פעם שהגיע קטע כתוב (סרט חצי דוקומנטרי, אז היו בו גם הרבה עדויות מוקלטות שהיו מאוד אמינות ומרגשות) זה העיף אותי במהירות מהחוויה הקולנועית, והזכיר לי שאני כולה ארז שיושב ב’לב’ בתלאביב ליד אמיר וגל – אנשים פשוט לא מדברים ומתנהגים ככה במציאות.

דיס ג’אסט אין: רחל אימנו, היא ולא אחרת, היא היא הסיבה בזכותה נצחנו במלחמת עזה.

לא מאמינים? ספרו זאת לעשרות מפיצי הסיפור (או מפיץ אחד עם עשרות תיבות דואר אלקטרוני) המופלא הבא: היו כל מיני חיילים בעזה, שהיו אמורים לסרוק כל מיני בתים חשודים ברצועה. אז הם באו לבתים, דפקו על הדלת, ויצאה אליהם אישה זקנה עם מטפחת, שדברה אליהם בעברית תקנית, ללא טיפת מבטא ערבי, ואמרה להם “חיילים יקרים! הבית ממולכד! מתחתיו יש מערת נפץ! אל תבדקו אותו!”

החיילים קצת הופתעו, אז הם החליטו להמשיך לבית הבא ולחשוב מה עושים עם הזקנה מאוחר יותר. הגיעו לבית הבא, דפקו על הדלת, ואותה אישה, עם אותה מטפחת, יצאה גם משם. החיילים היו המומים! ממתי זקנות יודעות לרוץ מבית לבית כל כך מהר? הזקנה סיפרה את אותו סיפור: הבית ממולכד, מנהרת נפץ, בלגאנים.

בשלב זה, סקרנותם של החיילים לא יכלה עליהם, והם שאלו את הזקנה מי היא, ומאיפה היא יודעת עברית כל כך טוב. “אני רחל, האמא שלכם,” ענתה הזקנה, “ושלחו אותי מהשמיים להגן עליכם”. בדיוק באותו רגע התקבלה הודעה בקשר הצה”לי: הבתים הנ”ל ממולכדים, מחכים לחיילים שיכנסו אליהם כדי שפעילי החמאס יוכלו לפצוע ולחטוף אותם.

מצמרר? עוד לא שמעתם כלום! מסתבר שביום שישי הזה, ממש במקריות, פרשת “רחל אימנו” (או פרשה על רחל אימנו, אני לא ממש בקיא בפרשות) היא – כן היא! פרשת השבוע. בררררררררררררררררר.

הסיפור הזה, אמין ומוכח ככל שיהיה, מקבל חיזוק מפתיע נוסף: הרב המקובל מרדכי אליהו (תמיד תהיתי מה זה בדיוק אומר, להיות רב מקובל. זה אומר שמזמינים אותו לערבי כיתה? שיש לו המון דייטים? שעמוד ה-Jdate שלו מפוצץ במסרונים?) הוא זה ששלח את רחל לעזרת החיילים. עכשיו זה בטוח נכון, וגם אם הייתם סקפטיים בעבר – עכשיו אתם כבר לגמרי מאמינים, ממש כמו מאלדר מתיקים באפלה.

אתם יודעים מה? כל הקטע לגמרי מגניב. נכון, תמיד חשבתי שלאמא שלי קוראים יונית, וגם לא זכור לי שהיא אף פעם לבשה מטפחת, ובכלל, היא עדיין לא זקנה במיוחד ואף פעם לא הייתה בעזה – אבל אני מוכן להתפשר בשביל אחדות העם.

זה גם נחמד לי לדמיין אותה שם, את רחל, מקפצת בין בית לבית בעזה, מדברת בעברית תנ”כית לחיילים ההמומים. “שלו נעליכם מכל רגליכם כי מתחת לבית זה מנהרה יש!” וכדומה. סביר שהחיילים לא נכנסו לא כי האמינו לה, אלא כי חשבו שהיא משוגעת, “פגועת הלם” בלשון העם, ולא רצו להפריע למנוחתה (או לחלופין – שהיא תפריע למנוחתם).

נחמד לי גם שרבנים מסוגלים לשלוח את גיבורי התורה שיעזרו לעם ישראל בשעות קשות. אני מחכה ליום בו יהיה רב נחמד מספיק שישלח את משה, שיחצה את הים התיכון לשניים בתקופת המדוזות, או שיוציא קצת מים מסלעים כדי שרננה רז תוכל סוף סוף לנוח ולשטוף פנים. הייתי שמח גם לראות כמה שופטים תנ”כיים, שיעשו סוף סוף סוף לכל המקרים האלה של בורים ושוורים שקיימים בבתי המשפט, ולא מגיעים לסופם כי השופטים העכשווים, ימח שמם, מבולבלבים מהם.

אבל הכי הייתי רוצה לפגוש אברהם אבינו (למרות ששוב, תמיד חשבתי שלאבא שלי קוראים דווקא אשר). הייתי יושב איתו על בירה, מדבר איתו על בחורות ועל מדבר וכאלה, ומשכנע אותו, ככה לאט לאט, שיעזוב, שאולי כל העסק הזה של יהדות הוא לא רעיון כל כך טוב. “הנה,” הייתי אומר לו, “הוא גורם להפצת כל מיני שמועות מופרכות לגמרי על ניסים כביכול בלב המלחמה הכי מכוערת שאפשר לחשוב עליה, על אמהות שמסתובבות בעזה ומזהירות חיילים. לך תדע, אולי כל מיני אנשים מוזרים עם בלוגים עוד יאמינו לכל זה”.

בפרק הבא ב”חלשים”: חשבתם שמלחמת עזה הייתה ארוכה מהנחוץ, שהיא רק נמרחת ונמרחת ומסרבת להגמר? עוד לא ראיתם כלום – הסרט “הסיפור המופלא של בנג’מין בוטון” הוא כמו מלחמת עזה כפול מליון. כל זאת ועוד בפוסט הבא: הסיפור המופלץ של בנימין ביטון”.

לאמא שלי קוראים יונית. אולי בגלל זה אני מעריך מאוד את יונית לוי, מגישת חדשות ערוץ 2, שאם להאמין לשצף הטוקבקיסטים והעצומות האינטרנטיות, שינתה לאחרונה את הטייטל שלה מ”עיתונאית במשרה מלאה” ל”בוגדת במדינה במשרה מלאה שתשרף כושלאמאשלה משפט שדה לפטר אותה לול!!1!!1″.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני לא מסוגל לראות מהדורה שלמה של חדשות ערוץ 2. האווירה הנשפכת מהמגישים והפרשנים עושים לי צרבת וירטואלית, ואני ממהר להעביר למהדורה המתחרה בערוץ 10 (שם אולי פותחים רגליים למפרסמים, אבל לפחות עושים את זה בסטייל) או ל-dvd של הרובוטריקים. למען האמת, למעט זיפזופים אקראיים, אני לא רואה את יונית לוי על בסיס קבוע, או בכלל, בטלויזיה.

ולמרות זאת – אני מעריך אותה מאוד. היא בחורה רצינית, שנראית טוב אבל לא מנצלת את זה לטובתה (בדרך כלל) ומסתירה זאת תחת איפור סולידי, ארשת מבט רצינית-ולא-סקסית-בעליל ובחירות לבוש א-מיניות לחלוטין. היא מסרבת בתוקף להכנס למשבצת ה”תהיי יפה ותשדרי”, ששדרניות כמו טלי מורנו נופלות בו כמו זבובות.

היא לא מפחדת להראות ניצנים של עיתונאות אמיתית, וגם לא חוששת לחשוף את היותה, במידה מסוימת, גיקית לא קטנה: כשדיוויד שור, היוצר של הסדרה ‘האוס’ הגיע לבקר בארץ, הייתה זו יונית שרצה לראיין אותו (מגישת מהדורה מרכזית שמראיינת מישהו בהקלטה זה משהו מאוד נדיר, ששמור בדרך כלל לראשי ממשלה או נשיאים), ולא כתב תרבות, פשוט כי היא מעריצה מאוד גדולה של הסדרה, ולא חששה להראות את זה במהלך הראיון.

אה, וכנראה שליונית לוי יש גם, מעבר למעטה הקרירות הטבעית שאופף אותה, טיפת אנושיות בלב. שלא כמו עמיתיה הפסיכופטיים והפאשיסטים, היא נותנת לעצמה מדי פעם להביע עמדות מרומזות שיכולות להתפרש כלא פטריוטיות מספיק. או בכלל.

לא ראיתי את השידור שהוביל לשצף העצומות כנגד לוי. אמרו לי שהיא העזה להרים גבה מול דובר צה”ל, או לטעון שיש פלסטינאים מסכנים, או משהו כזה. לא דבר קיצוני. היא לא עלתה לשידור עם זר פרחים לראשה, חשפה חזה למצלמה וצעקה “מייק לאב נוט וור, סטופ גאזה מקר נאו!” (ויש שיגידו – חבל). היא גם לא יצאה להפגין נגד המלחמה, או הצהירה שבקלפי היא עומדת לשים פתק של חד”ש. היא רק רמזה, שאלה, גיששה – טיפה של הגיון במערכת חדשות שמלאה בפרשנים פטריוטיים ולא שפויים.

העליהום שזה גרם חסר תקדים מבחינת התקשורת הישראלית. אני לא אגיד שהוא מדאיג, כי הוא לא (עצומה באינטרנט, אפילו אם חתומים בה כמה אלפי אנשים, לא מייצגת את המציאות בדרך כלל). זה סתם עצוב. עצוב ברמה שאפילו אי אפשר לצחוק על זה, וחבל – בימים כתיקונם דווקא הייתי מתפתה ומכניס עוד כמה בדיחות לא ממש מצחיקות על החזה של יונית*.

בתוך כך – יוזמה חדשה. להקים עצומות נגדיות, סטייל, “אל תהרסו את התוכנית – אנחנו אוהבים את יונית!” יהיה דבר מטופש לחלוטין. אם רוצים לטפל בבעיה, צריך לעקור אותה מהשורש – ואם הטוקבקיסטים רוצים שהעיתונאים שלהם לא יביעו דעה, אז יאללה, אני בעד. מי שיפתח עצומה קיברנטית שקוראת להעיף ולשים בכלא את רוני דניאל, על היותו, ובכן, רוני דניאל – מובטחת לו חתימתי (הווירטואלית. בשם חסוי. שחס וחלילה לא יעלו עליי).

* זמן הימורים! כמה כניסות, לדעתכם, אקבל מגוגל תחת החיפוש “החזה של יונית”?

רבע שעה של קסם: החשמל הפסיק לעבוד ברגע שליוויתי אותה לאוטו. הפסקת חשמל היא לא עניין שגרתי בתקופתנו (אלא אם מדובר בשיא הקיץ / חורף, ואז חברת החשמל לא עומדת בעומס), אבל זה קורה לפעמים. לא מפתיע. עזרתי לאמא להדליק נר (פשוט הארתי לה על המגירות עד שהיא מצאה את הנרות), עיכוב קטן של שתי דקות, וליוויתי לאוטו.

הרחוב היה חשוך לגמרי. הכוכבים זהרו מלמעלה. ממש זהרו. כאילו אנחנו באמצע המדבר, ולא באמצע רעננה. החשמל היה כבוי בכל הבניינים מסביבנו. לא מעט שכנים סקרנים הציצו מהחלונות, חלקם עם פנסים, והסתכלו בהשתאות על הרחוב החשוך ממש. עשינו טיול של דקה ברגל, רק לראות איך זה נראה ברחובות אחרים. גם שם – חושך.

החלטנו לעשות סיבוב בעיר. נבדוק עד איפה חוסר החשמל הזה מגיע, יקח לנו חמש דקות, והיא תחזיר אותי הביתה, לישון. נכנסו לאוטו. נסענו.

הפסקות חשמל הן לא עניין שבשגרה, במיוחד אם הן מתפרסות על עיר שלמה (לפחות). נסענו עד לקצה של רעננה, וחשמל לא היה. רחוב אחוזה, הרחוב הראשי (יש שיגידו היחיד) ברעננה חשוך כולו. אין רמזורים, אין פנסי רחוב. מדי פעם עוברת עוד מכונית. אנשים הולכים מוקסמים על המדרכות. ניידת משטרה מפטרלת. חושך.

זה נמשך ממש מעט זמן. רבע שעה אחרי שירדנו למטה כבר סיימנו סיבוב סביב העיר החשוכה. החשמל חזק שניה לפני שיצאתי מהאוטו שלה. פתאום חזרו פנסי הרחוב, ואז הרמזורים, ואז גם הבתים שמסביב התחילו להאיר מהחלונות. כמו קטע מסרט, שעובר קוסם ומדליק את כל האורות מסביב לחגיגה של חוסר חושך. טיק טיק טיק. אור אחרי אור אחרי אור.

היה מוזר, וקסום, ובעיקר שונה. אני רגיל לעיר שלי מוארת. לחלונות ראווה שזוללים חשמל גם בלילה, ושלטי נאון כאלה במרכז העיר, וחדר אחד לפחות בכל דירה שנשאר מואר, למרות שכולם כבר הלכו לישון. פתאום – חושך. מסתכלים קדימה ורואים מטר אחד, וזהו. מסתכלים למעלה ורואים כוכבים. לא רק ירח – ממש כוכבים.

כשעליתי בחזרה הבייתה קצת התחרטתי שלא לקחתי איתי מצלמה (למרות שלא יכלתי לדעת מראש וכו’ וכו’). ואז חשבתי, בעצם, שלצלם חושך זה אחד הדברים הכי מטופשים שאפשר לעשות. יש דברים קסומים שעובדים רק כשרואים אותם בעיניים.

מזמן לא כתבתי פוסט בוקר כזה, שנכתב באוטובוס בלי משהו ספציפי שיש לי להגיד, או אפילו קו מחשבה מסויים שמנחה אותי במהלך הכתיבה. סתם, כתיבה חופשית, בחסות קו 504, מרעננה עד מקסימום תל-אביב ומינימום מתי שלא יהיה שאסיים לשפוך את כל המילים שתקועות לי בראש, ללא סדר מסויים כאמור, בזמן האחרון. אז הנה. אני כותב.

***

היו לי חלומות רעים הלילה, והרבה מהם. רק מה, חלומות כמו חלומות משאירים רק שובלים של זכרון במקרה הטוב. זכור לי בבירור שהתעוררתי לא אחת במהלך הלילה וחשבתי כמה רגעים, לפני שנרדמתי שוב, על החלום הגרוע שהעיר אותי, אבל חוץ מזה אני לא זוכר פרטים ספציפיים כמעט לגבי אף אחד מהחלומות. חוץ מאחד מהם.

היינו במקום מסויים, בעיר. אני אפילו לא זוכר מי היה איתי. ראינו שיש איזה בניין עם חלון פתוח לרווחה בקומה השלישית. דרך החלון הציץ כלב, די גדול ומסיבי, שלפי התנועות שלו נראה כאילו הוא ישב על כיסא משרדי על גלגלים. הוא התגלגל לו בסקרנות, כאילו זה עתה גילה את קסם הכיסא המשרדי, וכל הזמן התקרב יותר ויותר לחלון.

בהתחלה הסתכלנו וחשבנו שזה מאוד משעשע. הכלב נראה דבילי כזה. מצחיק. אבל לאט לאט הוא התקרב לחלון הפתוח, והיה לנו ברור שאם הכיסא יתגלגל קרוב מדי לפתח המסוכן, לא יהיה לכלב איך לעצור את עצמו מליפול. אז צעקנו, ועשינו תנועות מוזרות עם הידיים, ואיכשהו הפחדנו את הכלב שירד מהכיסא והתרחק מהחלון. הרגשנו מרוצים.

עד שכעבור שתי שניות בדיוק הכלב הציץ שוב מהחלון. הוא הסתכל עלינו, אז למטה, אז רחרח קצת, ואז פשוט נפל-קפץ למטה. קומה שלישית. כלבים, לא כמו חתולים, לא נופלים על ארבע. רצנו לחצר של הבנין, לראות מה איתו, אבל זה כבר היה מאוחר. הוא אומנם היה עוד חי, איכשהו, אבל הוא נשם בכבדות, ועין אחת שלו הייתה מכוסה בדם, והוא לא בדיוק הסתכל לאף כיוון.

בשלב הזה התעוררתי, חשבתי כמה רגעים, ואז נתתי לשינה לסחוף אותי בחזרה לחלום הרע, שלמרות שאני לא זוכר את הפרטים המדוייקים שלו, לא היה טוב יותר.

***

נכון שכל יום עם העיתון מגיע מוסף יומי, 24 שעות או המגזין (הארץ לא נחשב)? אז למה, הו למה, יש את המנהג המגונה הזה להתחיל כתבה, ואז לגדוע אותה באמצע ולהפנות להמשכה, באחד העמודים האחרונים? זה נורא, ומרגיש כמו ספר אתה הגיבור. מספרים סיפור עיתונאי, תופסים את תשומת הלב של הקורא, ואז פתאום, בדרך כלל ממש באמצע משפט, בום טארח, נגמר, ואם אתה רוצה להמשיך אתה צריך להפר את כל הריכוז שלך, לעבור כמה עמודים, ולהתפלל שהכתבה תמצא אותך במצב שהיית בו לפני ההפניה.

זה גרוע, ואף פעם אני לא מבין אם זה מצביע על עורך גרוע שמעודד את התופעה, גרפיקאי גרוע שלא מסוגל לעמד כמו שצריך, או עיתונאים גרועים שלא יכולים לעמוד במגבלת מילים. כך או כך, מי שלא יהיה אחראי – לפעמים כפולה היא רק כפולה. היא לא צריכה להיות כפולה ועוד רבע. תפטרו אותנו כבר מהעונש הזה.

***

לפעמים בא לי להמשיך את ‘אנשים שבורים’, סיפור שהתחלתי לכתוב לפני אי אילו חודשים. פשוט לשבת על התחת, ולזרוק את כל מה שיש לי על מעבד התמלילים. הרי הסיפור די גמור לי בראש. אני יודע מה הולך לקרות, לאן הדמויות הולכות. את הסוף מעורר המחלוקת כבר ניסחתי לי עשרות פעמים בראש. הכל שם עדיין, במגירה אפלה, רק מחכה לצאת לאור.

לפעמים גם בא לי לכתוב משהו אחר. קרוב יותר מאנשים שבורים. אפל יותר. שם שום דבר לא סגור לי בראש, והכתיבה תצריך לא מעט אילתורים ובישולים והידוק של הסיפור והטקסט, וגם למצוא סוף, שבטח במיטב המסורת שלי יהיה רע לתפארת – אבל יהיה לי הרבה יותר מענין, אם גם קשה, לכתוב אותו.

ואז אני נזכר שדי, אין לי כח, או זמן, או מילים לבזבז. הדבר האחרון שבא לי לעשות אחרי יום עבודה הוא לחזור ולשבת מול מסך בוהק ולהקליד מילים על מקלדת, והדבר האחרון שבא לי לעשות בסופי שבוע הוא לצאת מהמיטה.

אוף. אני צריך חופש. ארוך.

***

אני עייף ובא לי קצת לנמנם, בדקות הקצרות שנשארו עד שאגיע לתחנה שלי. אז אסיים כאן. לחיי החופש והכלבים.

קצת עצוב לי לראות את ציפי לבני, מדברת-נואמת-מתלהמת מאחורי פודיום מעוצב של משרד החוץ, שלצידה שר החוץ הגרמני שבא לדבר איתה. חבל לי כי אני קצת בעד לבני. כי אני בכנות מתכוון לשלשל “קדימה” לקלפי, הפעם בהחלט יש כאן משחק מילים מכוון. אשלשל, לא כי אני בעד המפלגה הזאת, שבעיקר משדרת שחיתות שלטונית, אלא כי פשוט שלבני היא התקווה היחידה, גם אם היא תקווה מאוד קלושה, שיהיה כאן שלטון טיפה אחר.

כי את ביבי אנחנו מכירים. ולא, תודה, אני לא רוצה אותו שוב יושב על הכיסא המרווח של ראש הממשלה. גם לראות את ברק יושב בו שוב הוא חוויה שבכיף אוותר עליה. ברק הוא הרי אותו הביבי, וביבי הוא הרי אותו הברק. רק שם המפלגה אחרת. את לבני אנחנו לא מכירים. היא משדרת סוג של תמימות שלטונית. כנות, אפילו. אני מאמין לה, למרות הפורטרט המחריד שעל שלטי החוצות, ולמרות הססמאות הלעוסות של הקמפיין שלה.

אבל עכשיו, היא עומדת מאחורי דוכן הנואמים, וצועקת שישראל תלחם בטרור, ושצה”ל יודע להלחם בטרור, ושהם מבינים רק כח שם בחמאס, ושזה לא סכסוך שאפשר לפתור בדיבורים. ואולי היא צודקת, איכשהו, וכנראה שזה נכון, ושכל עוד החמאס בשלטון אין לנו ממש סיכוי להגיע להסדר כלשהו – ועדיין.

הדיבור הזה, של אחרון הגנרלים, אמור להוכיח לצופים בה שגם היא, כמו ה”מנהיגים הגדולים” של ישראל, יכולה להיות קרבית. רוצים מנהיג שהוא לא גנרל? שלא מתבטא כמו המ”מ שלכם מהטירונות, בהתלהמות הבהמית והלא אינטלגנטית הזאת שהצבא שלנו יודע לייצר כל כך טוב? אז לא, עזבו אתכם, לא בזמן מלחמה. לבני, כמו אחרון האהוד ברקים, מדברת בגוף שלישי, ומשתמשת במילים “ישראל חזקה” ו”אין לנו פרטנר”.

אז מה, למי מצביעים עכשיו? נמאס ממנהיגים צבאיים, ונמאס גם מחוסר המעש המטורף של מרצ בקדנציות האחרונות, שגרם לי להתחרט שנתתי להם את קולי במערכות הבחירות האחרונות, ושום ניצן הורוביץ לא יוכל לשנות את זה (אולי שריד). הירוקים עסוקים בלהשמיץ אחד את השני במקום לפעול לטובת המטרות עליהן הם כביכול אחראים. הגמלאים לא עשו כלום עם הכח העצום שהציבור נתן להם. אז מה, העבודה?

לא, כנראה שלא. למרות שהבחירות עוד יחסית רחוקות, וכנראה עוד יתרחקו, אני עדיין חושב שאצביע לקדימה. זאת בזכות שלי יחימוביץ’, שהופיעה גם היא בעדכון החדשות, ופרשנה בעצבנות את דבריה של לבני. “מדהים אותי שהיא חושבת שאין פרטנר, וצריך פתרון צבאי” (ציטוט לא מדויק), היא אמרה, ואז, בלי אפילו ללחוץ אנטר ולעבור פיסקה, דיברה בשבחו של ברק, שהוא, הוא כן חושב שיש פרטנר, והוא לוקח אחריות, והוא, הוא, הוא האיש.

איכס. הצביעות הזאת מגעילה אותי. ההתנגחות הפוליטית במי שפועלת בדיוק כמו ראש המפלגה שאת כל כך מהללת. תזכורת למה התחזיות של מספר חד ספרתי של מנדטים לעבודה דווקא מעודדת אותי. נחזור לציפי. היא אולי מתנהגת כמו גנרל, אבל נו, שוין, היא לפחות הגנרל שאנחנו לא מכירים עדיין.