אני לא איש של בוקר. כל מי שמכיר אותי יותר מחמש דקות יודע את זה. קשה לגרום לי לפקוח את העיניים או להשתמש בראש שלי לפני כוס קפה אחת לפחות, ואני לא מתחיל לפעול בתפוקה מלאה עד מינימום אחת בצהריים. זה גם אומר שקשה לגרום לי לצאת משלוותי בבוקר. אני אדם יחסית רגוע מטבעי, ובשעות הדמדומים בין היקיצה הלא טבעית לבין הרגע בו הראש שלי מסכים להתמודד עם העובדה שאני כבר לא במיטה אני בכלל מתנהג כמו היפי (רק בלי הקטע של הסקס החופשי, אוף) – מדבר חלש, מגיב לאט ומטיף לשלום ואהבה.

היום קרה מקרה משונה, שכמעט הוציא אותי משלוותי הטבעית. זה קרה במעלית בדרך למערכת. באופן כללי אני נוהג להכנס למעלית עדיין עם אוזניות מההליכה (שבדרך כלל מכוונות על פודקאסט כזה או אחר), ולהוריד אותן במהלך הנסיעה הקצרה במעלית (זה קצת מצחיק, שנוסעים במעלית, אבל זה לא קשור). הפעם נכנסתי כשליאו לפורט דיבר על כל מיני דברים ב-Twit. איתי נכנסה למעלית מישהי לא מוכרת, שבדיוק הייתה בלבה של שיחה בנייד שלה.

כשאני כותב “שיחה”, אני מתכוון צעקות. כשאני כותב צעקות, אני מתכוון כאלה שיכולים לגרום לכאבי ראש מטורפים. המעלית קטנה, האוזניות שלי היו על עוצמה די חזקה, ועדיין לא יכולתי שלא לשמוע אותה צועקת, על הבוסית שלה או על חברה שלה או על מה שלא יהיה. ובוקר. ועייפים. ועזבו, תנו קצת שקט. אז אמרתי לה, בנימה מאוד ידידותית-נחמדה (באמת!) “למה לצעוק על הבוקר?”. לא בכוונה להטיף או להגיד לה להיות בשקט (כי אחרת הייתי אומר “את מוכנה בבקשה לדבר קצת יותר בשקט?” אלא כדי להצביע על מה שהיא עושה – אני יודע שבדרך כלל אנשים שצועקים בסלולר במקומות ציבוריים לא כל כך שמים לב לעניין.

היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח, וצעקה, הפעם עליי. “זו לא אשמתי שאתה לא מתעורר בבית! אני לא צריכה להיות בשקט כי אתה עייף או כי בוקר! מי אתה שתגיד לי מה לעשות!” וכדומה. אני נשבע שהייתי מאבד את העשתונות שלי אם לא היה לוקח לי זמן להבין שהיא בכלל צועקת עליי, ולא על חברתה לשיחת הסלולר -עד שהבנתי את זה היא כבר יצאה מהמעלית (בעוד היא אמרה לטלפון, ‘חוצפה שכזאת של אנשים’!).

אז בעצם, באיזה שלב בדיוק העולם הזה התהפך ואף אחד לא גילה לי?

הפרק החדש, מוקדם במיוחד (בדרך כלל אנחנו מעלים בימי שלישי), במקום הקבוע. הפעם אירחנו את אריה ירושלמי, חבר שעובד בערוץ 10, והיה די נחמד, ומלא בתקלות טכניות שגרמו להדים ותקתוקים מעצבנים לאורך כל הדרך! האח!

בלי שום קשר, עלה לי היום רעיון לסיפור חדש, שזה אומנם, בהיכרות עם עצמי, לא אומר יותר מדי, כי בטח גם אם אתחיל לכתוב אותו אפרוש בערך בעמוד השני ולא אחזור אליו יותר אף פעם, אבל מצד שני זה די משמח, כי לא עלו לי רעיונות חדשים כאלה כבר די הרבה זמן, וכבר התחלתי להתגעגע לתחושה הזאת, של לסובב ולעצב ולחשוב על קונספט בראש שלי, לבד.

הדברים הרעים קורים גם לטובים ביותר לפעמים, וככה האייפון שלי מצא את עצמו, אחרי שנים רבות בהן הגאדג’טים שלי שרדו ללא רבב, טובל קלות בכוס קפה. לא משהו רציני, טבילה רדודה מאוד, לחצי שניה בדיוק, שאחריה מייד יצא משם ונוגב וננשף ומה לא, אבל עדיין – קפה.

בערך חצי שעה לאחר המקרה, והמצב עוד לא ברור. כרגע הוא עובד. מגיב לגמרי, מוציא שיחות, המסך מראה ומרגיש, המטען טוען ומסנכרן. בהתחלה הוא עשה בעיות, וכאשר הוא לא היה מחובר לחשמל הוא משום מה חשב שהוא מחובר לאיזהשהו תוסף שלא נתמך באופן רשמי באייפון, מה שניטרל לי את הרמקול החיצוני שלו (AKA דיבורית). עכשיו גם זה, ככל הנראה, ולפחות באופן זמני, עבר – וגם הרמקול החיצוני מתפקד כראוי.

הפאק היחידי שנשאר הוא שהמכשיר מסרב להשאר כבוי. שזה מוזר. מכבים אותו, הוא נשאר כבוי שניה ומיד נדלק שוב. ככה כבר איזה שלוש פעמים.

אולי גם זה יעלם, כמו שתופעת התסף נעלמה. אולי הכל יחזור בגדול מחר – כי ידוע שגאדג’טים רטובים יכולים להטעות קצת את בעליהם האופטימיים ולעשות סימני חיים גם אחרי שהם נרטבים – עד המוות הסופי שמגיע מאוחר יותר, כשהרטיבות מחלחלת במעגלים ויוצרת קורוזיה זוועתית שמחסלת אפשרות קיום.

אז בינתיים אני קצת פסימי, וחצי מוכן להפרד מהאייפון שלי מחר. אבל זו דרכי – פסימיות, כדי לא להתאכזב ברגע האמת. אוף. מעצבן. מישהו מכיר טכנאי טוב שיכול לתקן אולי דברים כאלה, אם ישארו לו פאקים קטנים והוא לא ישרף סופית?

במציאות בה אירועים חדשותיים, כמו למשל נאומים של כל מיני ראשי מדינות וכאלה, מנסים ליישר קו ולהתקיים בדיוק בשעה שמונה, כדי שיכנסו היישר ללב מהדורת החדשות, סופת הרעמים המטורפת שהתחוללה אתמול בעשר בלילה כאילו חיכתה בול, לרגע בו ערוצי הטלוויזיה ישדרו את תוצאות המדגמים.

זו הייתה חתיכת סופה. רוחות חזקות, כאלו שעושות ווווווושים על החלון, וגשם מאוד חזק, ופתאום ברק, וחושך, חושך מצריים בחוץ, חוץ מהברקים הבוהקים שמבליחים מהשמיים מדי פעם, רגעון אחריהן מגיע הבום, שמצליח לגרום אפילו לפיץ’, החתולה האיטית והאדישה ביקום (אלא אם כן מפסיקים ללטף אותה) להרים את ראשה ולהסתכל עלינו במבט של “למה עשיתם רעש? בדיוק נמנמתי את שנת הפרה-לילה שלי”.

ואז מדגמים. הממירים של יס שרדו את זה דווקא יפה, ולא קפאו יותר מדי נוכח מזג האוויר. גם יעקב אילון שרד את זה בסדר, עם אישור מחלה מרופא, וקול של נער מתרגש בבר מצווה. אנחנו שרדנו את זה פחות יפה. היו תוצאות, הן היו מבלבלות, וסימנו, בעצם, דבר אחד עיקרי: חשבתם שהסופה הפוליטית המכוערת הסתיימה בבחירות? פפף. הצחקתם את הבחורים – עם תוצאות כאלה, המדינה שלנו תדשדש בבוץ עוד הרבה מאוד זמן, וסביר להניח שהסחבת הפוליטית המצחינה הזאת תמרח לפחות כמו פרק של השרדות.

ואז סיימו להגיד את כל המדגמים, מה שפצח את שעתם היפה של הפרשנים למיניהם, מה שאותת שזה הזמן הנכון ביותר לכבות את הטלוויזיה ולהנות קצת מהקולות של החורף שמסביב. רק מה – ברגע שהסתיימו אותם מדגמים, בום טראח, שחכה גם הסופה. הברקים הפסיקו, הגשם אזל, שלא לדבר על ברד או על רוחות שעושות ווש. שקט על פני הארץ. אותו שקט שלפני הסערה האמיתית.

המסקנה: מכיוון שהשנים הקרובות הולכות להיות סוערות באמת (עדיין בצורת, כן?), ויהיו דיונים מפחידים מאוד על נאמנות ולאומנות, וימין ושמאל, וליברמן וביבי, ומלחמות ועצבים ומי יודע מה עוד. אז יאללה. שילכו כולם לחפש. אני התגברתי על עצמי ועל העצלנות / פחד מהלא-נודע שלי, ונרשמתי ללימודים אקדמאיים. הגיע הזמן, וכדומה.

שהמדינה תתרסק, שהסופה תתחזק, שהמפלגה לה הצבעתי תרד אפילו מבזיון שלושת המנדטים שקיבלה – אני אנוח לי על הדשא בקמפוס, ואלמד לעשות סרטים.

הפרק השני (והארוך) של פודקאסט זה לחלשים, זמין לשמיעה והורדה באתר החדש שהקמנו במיוחד בשבילו. לכו על זה!

אני חייב להתחיל בווידוי. אני חושב שיש לי המון פוסטים שמתחילים בווידוי, בעצם. אני צריך לשים לב לזה. אבל בעצם, זה לא מה שרציתי להגיד. כן. א-הם. ווידוי:

יש לי הרגל מגונה. כשאני מתקשר לאנשים, לא משנה אם הם קולגות לעבודה, חברים או בני משפחה, אני תמיד משתדל להתחיל את השיחה באותה דרך. “שלום, דויד?” (זה רק אם קוראים לזה שהתקשרתי אליו דויד, כמובן), “מה עניינים? יופי. אתה עסוק? יש לך כמה דקות בשביל לדבר איתי?”.

עם השנים למדתי שלאנשים יש הרגל מגונה הפוך. בעידן הסלולרי, מצאתי לא מעט אנשים שעונים לשיחות כשם עסוקים לאללה, או מארחים חברים, או נוהגים או סתם אין להם מצב-רוח. אבל הם עונים, ואז מתחילה שיחה ופתאום לא נעים להם להגיד שהם באמצע משהו. אז מדברים ומדברים, עד שפתאום, אחרי יותר מדי דקות, הצד השני מתוודה, “תקשיב, אני בדיוק באמצע פה, איכפת לך אם נדבר מאוחר יותר?”. ואז הבחור שהתקשר מגמגם קצת, ואומר שבטח, ושהוא לא התכוון להפריע, ומנתק, ומרגיש ממש לא נעים עם עצמו.

אז אני משתדל להמנע. אני אומנם לא מפחד להגיד לאנשים “אני באמצע משהו” גם אם אני עונה לשיחה בתזמון לא נוח, אבל אני יודע שאחרים לא אומרים את זה בעצמם, אז אני נותן להם הזדמנות. נימוס כזה, אלמנטרי, בלגאנים.

רק מה, לאחרונה הבנתי שאני בין היחידים ביקום שעושים את זה. ועזבו אתכם עכשיו חברים, או משפחה, או אנשים שמרגישים קרובים אליי. במהלך היומיים האחרונים נהנתי בחופש בבית, ועניתי ללא מעט סוקרים ואנשי מכירות וטלמרקטינג ומה לא. כולם פותחים את השיחה באותה דרך. “שלום, הגעתי לרונן?”. אז אני עונה שרונן זה שם המשפחה, ואני ארז בכלל. ואז הם מתנפלים: “שלום ארז, אני נקטרינה ממכון שחצ לסקרים אינטר גלאקטים, אני עורכת סקר על השפעת שלטונו של זורגיאק בגלקסית אלפא סנטורי, ואני מחפשת אנשים בוגרים עם הכנסה ממוצעת ומעלה, תרצה לענות על כמה שאלות?”.

זה ארוך, וזה מעצבן, ולא נעים לקטוע את ההקדמה היפה הזאת באמצע – אפילו אם היא לוקחת עשר דקות תמימות ואני בדיוק באמצע של “דאוס” בטלוויזיה (כן, נו, אמרתי כבר בהתחלה שאני בעניין של ווידויים לאחרונה) ושכחתי לעשות פאוז ביס-מקס. מה כל כך קשה, לסוקרים, להציג את עצמם בקצרה, נניח “היי, אני נקטרינה, אני עושה סקר, יש לך חמש-עשר-מליון דקות פנויות להשתתף?”. זה פשוט, זה קל. זה גם מעורר סימפטיה, הזדהות. סביר להניח שלאנשים יהיה הרבה פחות נעים לענות “לא” על שאלה קצרה, מדוייקת ומנומסת מאשר לנתק בזעם אחרי הפרעה של חמש דקות של דיבור-רציף.

זהו, בעצם. הייתי שמח להגיד שמהימים (והטלפונים) האחרונים לפחות למדתי לא לענות למספרים חסויים שמתקשרים באמצע היום (החוצפנים האלה אפילו לא מתביישים להתקשר בין שתיים לארבע! וזה מעצבן, כי בימי חופש אני משתדל לא לצאת מהמיטה לפני ארבע), אבל יש לי הרגל מגונה להיות סקרן מדי כשמדובר במספרים חסויים, סטייל, “אולי זה מהפנטגון ומתקשרים לבשר שאני סופר גיבור ויש לי כוחות על!” וכדומה, אז אני תמיד עונה, אפילו אם בדיוק עכשיו ניצחו את דוקטור גולד בזאוס, וזה ממש מותח לראות מה יהיה הלאה – ואני תמיד נופל.

לא. אין לי כמה דקות פנויות. תודה ששאלתם.

(מחר, טפו טפו טפו, פרק חדש של פודקאסט זה לחלשים באתר החדש הקמנו במיוחד בשבילו. שווה לכם, אולי, להעביר אותו לנגן אמפישלוש שלכם ולהאזין בדרך לקלפי. זה ינעים את זמנכם. אולי. אם לא, תמיד אפשר להעביר בחזרה לשירים של בריטני ספירס)

אז כן, אני יודע, לראות הישרדות זה גרוע. זה מעצבן, זה ארוך, זה נמרח כמו מסטיק, זה מלא בפרסומות וזה המיץ של הזבל. ועדיין, אני הרי חובב זבל, אז אני דואג לראות את הגירסה הישראלית הקצת מבזה של הישרדות פעיים בשבוע בערוץ 10. בדרך כלל אני רואה וצוחק, או סתם מעביר מהר כדי לראות מי ניצח את מי, אבל בפרק של היום, אני חייב להודות, הצפייה עשתה לי הרגשה לא טובה בבטן.

1. סיפורה של נוש

ספוילר: מעיין פורטר היא המתמודדת שהודחה היום מהישרדות. מבחינת ליהוק, היא הייתה הנוש של ההפקה – בחורה מתוקה, חמודה, מצחיקה, לאכות אותה. בת 26. ליצנית (!) שמתנדבת (!!) במעונים לאוטיסטים (!!!). אופטימית. מאלו שתמיד מעודדות את השבט שלהן, בשיא המורל, ידיים למעלה, צעקות, יאללה בארו יאללה! בנוסף, היא גם צופיפניקית קלאסית, בעלת ליקוי דיבור (ליפסוס שכזה) שקשה לקבוע אם הוא יותר חמוד או יותר מעצבן, ונטייה להראות כמעט בכל פרסום של הישרדות בבגד ים חושפני.

הכינוי שלה, נוש, נולד בראשה של נעמה כנראה כי היא באמת עושה רושם של אחת כזאת. נוש! איזו נוש! נוווווווווווש! וכדומה.

2. נוש בעולם האמיתי

טיפוסים כאלה, נושים, כולנו מכירים. הם החבר’ה שתמיד מחייכים ושמחים ונחמדים לכולם. פעם שנאתי אותם. ממש ממש. בתיכון, למשל, רציתי לא אחת להעיף להם סטירה. משהו בהתנהגות הזאת, האובר-שמחה ואופטימית, נראתה לי מזוייפת מאוד. או שהם לא באמת כאלה, או שהם פשוט שמים מסיכה על הפנים שמסתירה להם את העולם האמיתי.

לשמחתי, גיליתי שרוב הנושים מאבדים את נושיותם בשלב מסויים בצבא. כך למשל מצאתי את עצמי נהנה (!) בחברתה (!!) של בחורה שבתקופת התיכון רציתי לחנוק במפגש מקרי כמה שנים מאוחר יותר, בו התגלה לי שהיא דווקא בחורה סימפטית ונחמדה מאוד, וכשהיא לא עסוקה בלעשות מורל ולמחוא כפיים בק-צב, אפשר להתייחס אליה כבן אדם של ממש ולא כקריקטורה.

אבל אותה מעיין מהישרדות, היא שמרה על נושיותה לאורך 26 שנות חייה, והביאה אותה פר אקלסלנס לאיי הפנינה. בהתחלה זה היה מצחיק. ראינו והתמוגגנו – איך היא עושה ג’אגלינג עם אננסים (ליצנית או לא ליצנית?), איך היא מעודדת את השבט במשימות, איך היא מתחברת ומתחבבת על עולם.

אבל עם הזמן זה הפך לקצת מעצבן. הנושיות לא הולמת אנשים, כאמור, ופורטר נראתה פחות ופחות כמו בן אדם אמיתי ככל שהזמן עבר. פתאום נזכרתי בשנאה התהומית שלי לכאלה מהתיכון, ושאם הייתי פוגש אותה ברחוב וודאי הייתי מעדיף לעבור לצד השני של הכביש, שלא פתאום תחלק לי שקית הפתעות מלאה בסוכריות שהכינה מבעוד מועד למקרים בהם תיתקל באנשים ברחוב. נוש!

3. נוש וההחלטה המקרית

אז נוש חיה לה, בשבט בארו האימפוטנטי, ומצבה נראה מבטיח. לא היו לה אוייבים, היא הייתה חביבה, היא נראתה טוב בבגד ים ונשארה שמחה וטובת לב. עד שאחד המתמודדים המתוחכמים יותר, אלה שלא מפחדים לשקר ולסכסך כדי להתקדם במשחק, שם אותה כמטרה, והחליט להביא להדחתה על חשבון בחורה אחרת, סימפטית פחות, שהייתה עד אז על כוונת השבט.

אז הבחור הזה, עורך דין במקצועו, אלא מה, התחיל לחרחר ריב, וסיפר לזה שהיא רצתה להדיח את הזאתי, ולזאתי שהיא דיברה מאחוריי גבה על להדיח את ההוא, וכדומה. האי של בארו הזדעזע, כולם שנאו את נוש, שנשארה תמימה ולא ממש הבינה למה הפרצופים שסביבה הופכים לעויינים בכל פעם שהיא מתקרבת לשטח.

בהנחה שהתוכנית משקפת, נניח, את המציאות שהתרחשה באי (אני לא כל כך תמים להאמין שזה ככה, אבל לצורך העניין, נניח שכן), מדהים לראות איך חברי השבט של נוש קנו את השקרים של עורך הדין התחמן. במחי עריכה של 10 דקות הפכה מעיין מליצנית חביבה לאוייבת השבט מספר אחת, גיבורה טראגית שלא מבינה מה חטאה – והכל במקריות, בהחלטה רגעית של אותו עורך דין, מגשר.

מועצת השבט הייתה צריכה לסמל את הניצחון הפרטי שלי על כל אותן נושיות מהתיכון. סוף סוף אחת מהן תקבל את מה שמגיע לה, ותודח!

4. נוש וההרגשה הלא נעימה בבטן

רק מה, מועצת השבט המדוברת הייתה אכזרית במיוחד. נוש ישבה שם בידיעה שמשום מה כל השבט מתעב אותה, ולא כל כך הבינה למה. היא ניסתה לשאול, אבל כולם ענו לה תשובות מתחמקות וחלקיות, שרק בלבלו אותה עוד יותר. הטיחו בה שקרים ושמועות ועלבונות, והיא רק אמרה בנושיות מוחלטת שהיא מתגעגעת לאמא שלה, ושהיא ממש צריכה חיבוק שלה כי היא מרגישה שהמשפחה שהיא מצאה בשבט הפנתה לה גב.

זה המשיך ונהיה גרוע יותר. נוש, תמימה וחמודה, המשיכה להיות מותקפת מכל כיוון. הגדיל לעשות עורך הדין שהתחיל את המסע נגדה כשיצא בהתבטאויות מטורפות כנגדה, שגרמו לה לפרוץ בבכי.

הו זה, זה היה צריך להיות רגע הניצחון שלי. לראות את נפש הנוש נשברת, את מעטה האפיפיות שגורם לנוש לראות הכל בוורוד נשבר, את העולם האמיתי מחלחל פנימה, את חצי הכוס המלאה הופכת לריקה. תמימותה של נוש אכן נשברה, ובדמעות ובכי אמיתי של ממש, היא אמרה שהיא לא מאמינה שאנשים אומרים עליה דברים כאלה, שהיא בחורה טובה והיא לא מבינה מה רוצים ממנה, שאפילו האוטיסטים שטיפה בהם היו עם יותר מודעות רגשית מהחברים העצבניים לשבט.

ואז נשברתי. משהו בנאום שלה, בקול שלה, בתמימות שכאילו נשברה. זה היה כיף לדמיין את זה בתיכון, את האנשים השמחים טועמים קצת מהדכאון והאפרוריות שכל כך איפיינו אותי באותה תקופה (ועדיין, לפעמים), אבל כשזה קרה על המסך, מולי, עכשיו, זה עשה לי רע. נוש הפכה מליצנית-גיבורה לגיבורה-טראגית. סופה במשחק היה מפתיע ומהיר. האי לא יהיה אותו אי לפניה, וכנראה שגם התמימות והשמחה לא יהיו כבעבר. טוב, נו, על מי אני עובד – כנראה שכן, כי לנושיות בדרך כלל יש יכולת הדחקה ממש מוצלחת.

5. נוש והקנאה

ובכל זאת, בין אם פורטר תחזור לנושיותה או לא – זה היה כואב לראות. ניצול ציני של תמימות, על ידי עורך דין כמובן, ואחד הרגעים הרגשיים החזקים בעונה בינתיים (שלא הייתה חפה מרגעים אחרים כאלה, אגב). כשנוש סיפרה בכתוביות שהיא מודה לחברי השבט שלה, כי הם עזרו לה להתמודד עם כשלונות, הרגשתי רע, קצת בשבילה אבל בעיקר בשבילי.

אולי בעצם קינאתי בנושיות כל החיים? אולי רציתי גם אני, קצת קצת, להיות מסוגל להסתכל על העולם דרך משקפיים וורודים, לשמוח ולצהול ולהתנדב ולנסות לעשות את העולם מקום ורוד יותר? אולי זה בעצם חבל שאחת כזאת, שהצליחה לשמור על האידיאולוגיה והדרך והשמחה, נופלת?

אולי.

עד שאוריד תוסף לוורדפרס שיאפשר להטמיע כאן נגן, נעשה זאת בדרך הישנה והטובה (או פשוט נפנה אתכם לאהוד, שם כבר יש נגן בו אפשר לשמוע את הפודקאסט מבלי להוריד אותו):

להורדת הקובץ ב-m4a (טוב לאייטיונז) | להורדה ב-mp3 (טוב לכל השאר)

הנה הדברים עליהם דברנו השבוע:

00:00 – פתיחה: מציגים את עידוק, מדברים על האות

01:01 – דברי פתיחה: עידוק על ירושלים, אהודק על התחנה המרכזית החדשה וארז על המיקרו תשלומים שחלבו לו את הויזה.

07:25 – טלוויזיה: תעמולת בחירות בכל מקום. הגשש וספי, ניצן הורביץ מחפש את הצפים, האם אורלב ידביק שפם?, תשדירי חד”ש מההסטוריה16:40 – טלוויזיה 2: ערוץ 10 בשום מקום (הדיון קצת איבד מהרלוונטיות שלו מאז שהקלטנו ביום ראשון, אבל הוא עדיין די מעניין).

27:35 – על מה כתבנו? אהוד וארז לא כתבו על כלום, אבל עידוק כתב על אורן זריף(וגם פה), שהוביל אותנו לשיחה על טלקניזס, פלורסנטים, עיתונות כלכלית, חזאים, יחצ”ניות ועל למה הערבים ינצחו אותנו במלחמה הבאה.

36:30 – ארז נמנם כשגוגל נפל. מה אתם עשיתם?

40:40 – ארז הוציא 1,600 שקלים באופן אימפולסיבי על המשחק Rock Band 2. גם אהוד עשה מעשה דומה לפני מספר שבועות. למה להוציא כל כך הרבה כסף על כלי נגינה מפלסטיק, והאם ה-Wii היא הקונסולה הזולה ביותר?

45:30 – המלצות לסיום: אהוד מתעקש להגיד צדי סופית, עידו פותר את הסכסוך היהודי-ערבי במשחק כדורגל וקטע קריאה וארז חושב שפורטיס משוגע.

48:45 – איפה אפשר למצוא אותנו?

49:13 – לילה טוב! להתראות!

בפעם הבאה נשתדל להתגבר על בעיות המיקרופונים (נראה לי שיש שיפור מהפעם הקודמת), נסגור את הקובץ במונו כדי שלא יהיה לכם פינג פונג באוזניים, ונארח (אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון) את אלון גור-אריה מההיפופוטמים.