קצת מצחיק, כי בזמן האחרון דווקא יש לי הרבה על מה לכתוב. כל יומיים צץ רעיון לפוסט, רק מה, עדיין לא נתקלתי בזמן שפתאום צץ, בו אני אוכל לכתוב את כל הרעיונות האלה. כל מיני דאגות, סידורים, שינויים מתקרבים ודברים כאלה גורמים לזה. טפו טפו טפו, עוד כשבועיים התקופה המוזרה תעבור, ואחזור לכתוב כאן בתדירות סבירה.

בינתיים, בזמן שאני לא כותב, אני דווקא כן מדבר. בנוסף ל”פודקאסט זה לחלשים” השבועי, התחלנו היום מסורת חדשה גם בערוץ המחשבים של ynet. הטמקאסט הוא פודקאסט טכנולוגי, בו משתתפים ניב ליליאן (עורך הערוץ ומנחה הפודקאסט), אהוד קינן (כתב בערוץ וחברי לפודקאסט זה לחלשים) ואני מדסקסים טכנולוגיה. כעשר דקות לפרק. אפשר להאזין בדפדפן (אם הוא אקספלורר) או להוריד מפ3.

(ובלי קשר לפודקאסט, בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מעדכן יותר ויותר את הטוויטר שלי, בזכות תוכנת אייפון נוחה להפליא, אז אפשר למצוא אותי גם שם)

תארו בעיניכם את מפקד חיל הים. איש אמיץ, עסוק. ימאי. יוצא לקרבות ימיים מרתקים על ספינות נהדרות, עם תותחים ותורן ומפרש. הוא חי את האוקינוס, נושם את הגלים. עולה לתורן, מוציא מהווסט שלו משקף, רואה אי באופק וצועק “יבשהההההה!”. כל החיילים שלו קוראים לו “קפטן”, ואפילו שודדי הים המסוכנים ביותר בעולם פוחדים ממנו. עדיין, הוא מפקד חיל הים של הצבא החזק בעולם. זה לא תואר שהולך ברגל.

עכשיו תארו לכם את המפקד, צ’ייני הנורא, חוזר ממסע כזה בלב ים. הוא עייף וסחרחר, והדבר היחיד שהוא רוצה זה להטביע את יגונו בשיכר במסבאה הקרובה, איפה שהשיכר זול וקר, המלצריות נאות מראה, הקטטות קולניות והמיקום קרוב לנמל (כדי שיהיה אפשר לחזור לספינה במהירות). רק מה, בארץ אין בכלל מסבאות כאלה, לימאים, אז הוא נאלץ ללכת לדבר הכי קרוב לזה מבחינת הזיעה והזילות – מועדון חשפנות.

ואז רואה אותו שם איזה עיתונאי, או סתם איזה משמיץ. והימאי הגיבור מוצא את פרצופו תחת כותרות מביכות, סטייל “מה חיפש הקצין הבכיר במועדון החשפנות?” (איזו שאלה מטופשת. סביר להניח שקצת ציצי). ופתאום קצינות ח”ן לשעבר קוראות להתפטרותו, והציבור זועם, והתקשורת מאשימה, והחלום לעזוב את חיי הים המדכאים האלה, בהם האדמה נראית כמו חלום רחוק ומתעתע והנר בחלון אהובתך עלול להיכבות בכל רגע, החלום הזה, בו הוא עוזב הכל לטובת משרד נוח בלשכת הרמטכ”ל הולך ונעלם. והכל בגלל קצת ציצי.

עכשיו, אתחיל בזה שמועדוני חשפנות זה משהו שבעיני יחסית מגעיל. לא שיש לי בעיה עם בחורות נאות רוקדות חשופות חזה, אבל כן יש לי בעיה עם הזילות, הניצול (המודע או הלא מודע), הסליזיות והמסחריות שבעניין. לא ביקרתי במועדון כזה בימי חיי, וסביר להניח שגם לא אבקר. אין גם ברצוני להגיד שביקורו של האלוף באותו מועדון הוא סיבה להתגאות. ממש לא.

מצד שני, העליהום הזה לא מובן לי. אז הקצין הבכיר ביקר, בזמנו החופשי, על לבוש אזרחי, במסגרת איזה אירוע פרטי של חברים, במועדון חשפנות. מה הסיפור? מה הביג דיל? על זה מפילים אלוף?

במדינה בה הרמטכ”ל המיתולוגי היה בוזז עתיקות, שר האוצר הנהדר גנב (על פי החשד) כספים מניצולי שואה, שר אחר הבריח סמים בתוך סוכריות אם אנד אם (מה אשמות הסוכריות המסכנות?) ועוד אנשי ציבור רבים שכשלו ועסקו בפלילים של ממש – בחרו להעמיד על המזבח דווקא את זה שמעד בצורה אנושית הרבה יותר. מועדון חשפנות. כולה קצת ציצי. רצה להרגע קצת, אחרי יום עבודה מפרך. כאמור – לא משהו להתגאות, אבל בחייאת רבאק, אין כאן שום עניין פלילי, והוא כולה בן-אדם, גם לא מותר.

תעזבו אותו בשקט כבר. מספיק היה צריך להתפתל ולהתייעץ עם יועצי התקשורת ולמלמל איזו התנצלות, ואיזו “עשיתי טעות”, ולהתפלל חזק חזק שישכחו לו את זה עד הרגע בו שמו יעלה על השולחן, כשיחשבו על מינוי הרמטכ”ל הבא.

או שאולי אנחנו פשוט רוצים את הגיבורים הצבאיים שלנו רובוטיים יותר? אולי ככה נוח לנו יותר להאמין להם, להריע להם כשהם הורגים מאות חפים מפשע ב”מלחמות”? אולי דווקא ניצוץ האנושיות הזה, הבילוי הסליזי והכל כך מובן, פתאום הזכיר לנו שגם הוא כמונו, ושגם אנחנו כמוהו היינו יכולים למצוא את עצמנו קפטנים של ספינה, מוקפים בהחלטות גורליות, מנסים (ואולי אפילו מצליחים) לחיות עם המצפון שלנו ועם הדרישות הבלתי אפשריות של התפקיד? עדיין, מפקד חיל הים של הצבא החזק בעולם. זה לא תואר שהולך ברגל. במינימום לוקח טקסי. למועדון חשפנות.

לפני די הרבה שנים, עסקתי בפעילות גופנית. לא משהו מסודר, לא משהו מטורף, זה לא כלל משקולות ובריכות ומה לא – אבל זה כן כלל טיולי אופניים נהדרים בימי שבת בבוקר.

הייתי לוקח את האופניים ובשלב הראשון חוצה את רעננה, עם כל העלייה המעצבנת והבלתי-נסבלת של רחוב וויצמן, לנקודת המפגש שלנו, ליד הבית של מיכאל, בדרך כפר נחמן – הנקודה בה רעננה נושקת לשדות ולפרדסים של היישובים הסמוכים לה – רשפון, בצרה וכדומה. נסענו בדרכים האלו, החקלאיות, במקביל לפסי הרכבת, צפונה. לפעמים חתכנו מערבה לכיוון שפיים, לחוף הים הדי קסום, זה עם הצוק והבית-קפה המשונה ליד ארסוף. לפעמים המשכנו עד גבול נתניה. לפעמים סתם נסענו, בשבילים שלא הכרנו, כדי לחפש מקומות מגניבים לשים בהם את האופניים בצד, לשכב על הגב, לתת לשרירים הקצת-תפוסים מנוחה, לשתות מים, לצלם קצת, ולקחת את הזמן האיטי הזה, שיש רק בשבת בבוקר, ואת האוויר היחסית צלול שיש רק במקומות שלא צמודים לכבישים מהירים.

באחת מהפעמים האלה מצאנו מזבלה יבשה כזאת, מסתתרת בין העצים, ממש קרוב לרעננה. מעין מקום קסום כזה, בו כל מיני אנשים יודעים שאפשר לזרוק בו שקיות זבל ישנות, שאין כוח או זמן לזרוק כמו שצריך למזבלה אמיתית. רוב הזבל שם היה ישן. כל מיני פגושים של מכוניות, רדיו ישן ומצחיק מפלסטיק, המון ניירות, קופסא ישנה של קצף גילוח, ספר שירי אהבה מצהיב ועוד. נכון, זה קצת מעצבן שמחריבים ככה את הטבע, וזורקים זבל במקומות שאמורים להיות בהם בעיקר עצים, אבל המחזה, המזבלה המאולתרת, היבשה, הזאת – יצאה לגמרי פוטוגנית ומרהיבה.

היום, כשחיכיתי חולה וכואב לאוטובוס שיחזיר אותי מקריית שדה התעופה הביתה, דרך שהכרתי טוב מאוד במקום העבודה הקודם שלו, מצאתי עוד כמויות של זבל פוטוגני (ברמה קצת פחות טובה), מפוזר ליד תחנת האוטובוס. חיילים זורקים בדלי סיגריות, אנשי עסקים זורקים עטיפות של קטשופ, גרגרן כזה או אחר זורק ליבה של תפוח.

משהו בזבל הזה, שמתחיל לאבד את הצבעים האמיתיים שלו, להיות דהוי יותר, להנזק מהשמש, ובמקרים אחרים מנמלים ומזיקים אחרים, גרם לי להוציא את המצלמה מהתיק ולקחת כמה תמונות (כנראה שלא מוצלחות מדי, אבל זה מה יש). וגם לרצות להתקשר לרשות המקומית, או להנהלת שדה התעופה, או למי שלא יהיה אחראי לפיסת הכביש והמדרכה הזאת, ולהפציר בהם לשלוח מנקים.

הערה טכנית: מי שגולש לכאן עם ספארי, הדפדפן המוצלח מבית אפל, והוריד את גירסת הבטא החדשה שלו, וודאי שם לב שהדפדפן לא ממש מסתדר עם העיצוב של הבלוג. העברתי את זה לאחי המוצלח, שהוא גם האחראי הטכני של הבלוג, והוא ינסה לסדר את זה כשיהיה לו זמן (מה שבקצב הזה יכול להיות עוד שנתיים, בעצם). בינתיים אפשר לסבול, או לעבור לפיירפוקס – שם הבלוג עדיין נראה טוב.

דבר נוסף: הפודקאסט החמישי עלה לאוויר. אתם מוזמנים להאזין אם בא לכם.