חייבים להציל את הכינרת. ואם אפשר, על הדרך, גם את עור הפנים של בר רפאלי, נינט, רננה רז ועוד שלל סלבריטאים – יהיה אפילו יותר טוב. א-הם. כי, וזה ידוע לכולם, אין לנו מים לבזבז.

את הפיסקה הבאה כדאי לקרוא בקול רם וברור ובטון מאיים וקצת מאשים. שנת בצורת, רבותיי! הכינרת מגיעה לקו האדום הסופר-דופר-תחתון, מתחתיו אסור אפילו להסתכל, ואתם, אתם, אזרחים רגילים שלי, ממשיכים להתנהג כתמול שלשום. כאילו, באמת, קצת התחשבות! הכינרת מתייבשת, ואתם ממשיכים להתקלח, לשתות, לשטוף כלים, להרתיח מים בשביל קפה ואני אפילו לא רוצה לחשוב מה אתם עושים עם הצינור הזה כשאתם שוטפים את האוטו.

בגלל שהמצב כל כך גרוע, והעם שלנו כל כך לא מתחשב, החליטו במועצת המים לגייס את מירב סלבריטאי הארץ. אין לנו מים לבזבז, אומרים לנו כל הפסקת פרסומות מפורסמים כמו טייב, רפאלי, רז, רופ ועוד. מנצלים את הכוח המיסטי שקיים רק לסלבריטאים, משל היו בקמפיין שנוצר בפיקוחו של ערוץ הילדים. הרי מה לבר רפאלי, בחורה שהפגינה זלזול מתמשך בחוקי ואזרחי המדינה, ואפילו לא גרה כאן על בסיס קבוע, להטפה הזאת? ולמה שנאמין לדני רופ, שבקושי מצליח לחזות האם מחר ירד או לא ירד גשם, כשהוא מספר לנו שהכינרת עברה את הקו האדום?

לא חשוב. העיקר שהם שם. ושמשתמשים שוב באותו אפקט עור מתקלף שמשתמשים בו כבר למעלה משנה עם רננה רז. כי לא רק מים אין לנו לבזבז, אלא גם תקציב לשלם לגרפיקאי להוציא אפקט אחר באפטר. אבל זה בכלל לא חשוב.

מה שחשוב הוא שהקמפיין המטופש והמיותר הזה, כמו גם הידיעות על כוונת מועצת המים לחלק לכל האזרחים “חסכמים” ביחד עם שעון חול, שחלילה לא נתקלח מעל לארבע דקות ונבזבז מים יקרים, הם בדיוק הסיבה שהגענו למצב היבשושי הזה. הרי במדינה יבשה כמו שלנו, כשהגיעה בעברה יותר מפעם אחת למצבים של ארבע-חמש שנות בצורת רצופות, שהכינרת שלה ידעה עליות ומורדות (אך בעיקר מורדות) היו צריכים כבר מזמן להתעורר ולהפעיל אחד מעשרות האפשרויות לדאוג שגם אחרי בצורת מתמשכת, המצב לא יהיה כל כך קטסטרופלי. אבל האם עשו משהו? לא. פחחחח. עזבו אתכם. מקסימום נפיל את זה על האזרחים, ונגייס כמה סלבריטאים בהתנדבות לקמפיין.

האזרחים לא גרמו למשבר המים, והם לא אלה שצריכים לשלם עליו. הקמת מתקני התפלה, טיהור מי שופכין לשימוש בחקלאות (כמו שחלק מהרשויות המקומיות עושות זה מכבר), הסרת סטטוס “חלקה חקלאית” (ואיתה הקצבת מים מטורפת) מנחלות שנמצאות בישובים שכבר מזמן אבדו זיקה לחקלאות הם דברים שהמדינה הייתה יכולה לעשות כבר מזמן, ולהמנע מהמצב הזה מראש. אמנם אז לרננה רז לא הייתה עבודה, אבל זה כנראה המחיר שצריכים לשלם בשביל כינרת מלאה יותר.

אבל לממשלה זה לא איכפת. וגרוע מכך, כנראה שגם לרשות המים לא איכפת. במקום זה הם ינסו להגביל אותנו לארבע דקות מקלחת, פתרון מאוד דמגוגי, שכנראה כן יחסוך במקצת את בעיית המים, אבל על הדרך גם יגרום לקיץ הקרוב להיות מאוד לא נעים. ואני עוד נוסע באוטובוסים, שבדרך כלל לא ממוזגים. קצת רחמים! תנו לאחיי היהודים להתקלח! או שלפחות, ביחד עם החסכמים ושעוני החול, חלקו גם אטמי אף.

ולכן, בתור אזרח שומר חוק ומשלם מיסים, כזה שמקווה שהממשלה שלו תעשה פעולות שיתנו לנו לחיות כאן את החיים הכי נורמאליים שאפשר במדינה כזו, אני מכריז כאן שלי דווקא יש מים לבזבז. באמת! אני גר לבדי בדירה שמספיקה לשלושה אנשים לפחות. אין לי מדיח, אין לי מכונת כביסה. המים שאני מבזבז שווים ערך למקלחת אחת עד שתיים ביום, שטיפת כלים קצרה כל יום, לפעמים למלא את קערת המים של החתולה וזהו. לפי החישוב, יש לי בערך כמות של איש וחצי נוספים לבזבז, על חשבון אלה שהיו יכולים לגור כאן אבל לא עושים זאת. מי שרוצה מקלחת ארוכה, או סתם בא לו ללכת מלחמת מים בחג השבועות הקרוב, מוזמן לכאן. אקבל אותו בזרועות וברזים פתוחים.

ומה עם היוזמה השובבה שלי תגרום לנורא מכל להתרחש? מה אם הבזבוז הזה יגרום לכינרת להתייבש, ולמאגרי המים לאזול לגמרי? אז אולי הממשלה שלנו תתעורר. בהתחלה היא תצטרך לייבא מים מחו”ל, הליך יקר ולא נחוץ, וכנראה שאנחנו נצטרך לקנות הרבה בקבוקים של מים מינרליים. וזה יהיה יקר, וזה יהיה לא נעים. אבל זה יהיה זמני. כי אחרי שהמים יגמרו הממשלה תהיה חייבת לייצר כבר פתרון קבוע, כאלה הרי יש מספיק, הם פשוט דורשים עבודה. והרי הרבה יותר קל לפתור את זה באופן זמני ולבקש מאיתנו להפוך את שעון החול לפני שאנחנו נכנסים להתקלח, ככה עד משבר המים הבא.

אח שלי נתקל בצעצועים האלה כשהוא הלך לטייל בעיר החדשה בה הוא גר (קיוטיו, יפן, אם במקרה תהיתם). בהתחלה הוא חשב שזה איזה ליין צעצועים בלעדי ליפן, אבל אז הוא הציץ באינטרנט ומצא את זה גם באתר הבינלאומי של הסברו. שזו, מסתדר, חברת צעצועים.

קיצר, דמיינו את הצעצועים המגניבים לגמרי של הרובוטריקים, שכולנו אהבנו כשהיינו ילדים. היו לנו רובוטים שהפכו למכוניות, רובוטים שהפכו למטוסים, ולברי המזל שביננו היו אפילו כאלה שהפכו לדינוזאורים או חלליות, או אפילו ערים שלמות. טירוף! עכשיו דמיינו את הבובות של ספיידרמן. כאלה עם מלא מפרקי-כיפוף, ושהיה אפשר לדמיין, כששחיקנו איתם בילדות, שאנחנו ספיידרמן שמעופף לו מעל כל הצעצועים הלא שווים האחרים.

עכשיו, דמיינו שצעצוע של רובוטריק וצעצוע של ספיידרמן עשו אהבה מטורפת. זה מה שיצא:

זה ספיידרמן! והוא רובוטריק! שהופך לאופנוע. למתמידים, יש גם וונום שהופך למכונית:

איירון מן שהופך למטוס:

וולברין שהופך לג’יפ 4X4:

ועוד צעצוע מגניב מאוד, מסדרה דומה אבל שונה, דארת’ וויידר שהופך לדת’ סטאר:

כן. עכשיו תקנו לי כאלה. רובם אפילו לא כל כך יקרים!

בקצה רעננה יש דירה, עם שלושה חדרים, והיא שלי, רק שלי, שלי שלי שלי. בעצם, זה לא מדוייק. היא של אמא שלי ואחיה (דוד שלי, בעצם). אבל אני גר בה. רק אני. בעצם, גם זה לא מדוייק. יש כאן גם את פיץ’ החתולה המופתית. אבל חוץ מזה? חופש, עצמאות וכיף גדול. ובלגאן. יאי!

אז אחרי שהתקופה המאוד מוזרה ומלחיצה שהייתה לפני מעבר הדירה (וכללה גם פרידה מאחי הגדול, שעזב אותנו ליפן לשנתיים לפחות) הסתיימה, אני מקווה מאוד שאוכל לחזור לכתוב כאן בקצב יחסית סביר. אז אתחיל את התקופה המחודשת של בלוג זה לחלשים, במספר תובנות שקבלתי בימים האחרונים, שהיו עמוסים בארגזים, כבלים, חשמלאים, טכנאים, שיעולים וחתולה מייללת אחת. קבלו אותי, בגירסת הסעיפים!

* אין דבר כזה, מעבר דירה קל. זו פיקציה. ולא איכפת לי מה יאמרו כל הוותיקים במעברים, ששמעו שאני עובר לדירה מרוהטת, ושצריך להעביר רק כמה ארגזים עם דיסקים ומשחקים, פלוס טלוויזיה וכמה קונסולות משחק. תמותו, וותיקים! מעברים קלים לא קיימים. גם המעבר הקל ביותר כולל המון אבק, נקיונות, ארגזים, סדר, בלגאן ומה לא. אז נכון, בטח להתחיל לסחוב גם רהיטים של ממש, או חלילה לארגן התקנות של מטבחים וכאלה, זה עוד יותר מבאס, אבל כמו שכגיליתי – הקושי האמיתי במעברים הוא לא הדברים הגדולים. את הטלוויזיה הגדולה שלי העברתי די בקלות. זה כבד, נכון, ולפעמים צריך לקמבן כדי שהכל יכנס בדלת, אבל זה כבר רק קצת, ואז שמים את זה במקום ונגמר. הארגזים עם אינספור הדברים הקטנים, לעומת זאת, עדיין ממתינים לי ליד החלון הגדול בסלון, מחכים שאסדר אותם.

* ובאותה נשימה – יש לי יותר מדי דברים.

* יש שני סוגים של אנשים שאף אחד אף פעם לא ירצה לראות במפתן ביתם: הסוג הראשון – קצינים של צה”ל, שמגיעים עם הכומתה ביד, ומבשרים בצעד רב על נפילתו של קרוב בקרב. הסוג השני – טכנאים של בזק שמודיעים שהם בדקו, אבל בגלל שיש תשתית גרועה ברחוב אי אפשר לעשות פה אינטרנט במהירות של יותר ממגה וחצי.

* ובאותה נשימה – המעבר מחמישה מגה לשניים וחצי (אני יודע, הוא אמר מגה וחצי, אבל שכנעתי אותו לתת לי עוד מגה אחת, אולי זה יעבוד, וזה עובד) מורגש. אוף.

* בעבר בנו בתים עם תשתית חשמל שמתאימה, פחות או יותר, לשתי מנורות, חצי מכונת כביסה ודוד, בתנאי הוא דוד שמש שלא צורך חשמל. בימים הראשונים כאן החשמל היה כל כך עקשן, עד שכאשר הפקק קפץ כל פעם שניסיתי להדליק את הטלוויזיה. בסוף בא חשמלאי וסידר משהו בארון, ועכשיו זה איכשהו עובד, אבל עדיין – אם רוצים להבטיח שהחשמל לא יחליט להתאבד מדי פעם, צריך להחליף את כל החיוט בתוך הקירות, לכבלי חשמל קצת יותר עבים והרבה יותר תקניים מאלה בהן השתמשו כשבנו את הדירה הזאת לפני כמה עשרות שנים.

* ובאותה נשימה – דוד שמש זה קטע מטורף. יש מים חמים כל הזמן, וזה לא עולה לי שקל חשמל. כיף! עושה טיפה נעים עם העובדה שבישראל אף פעם אין חורף באמת.

* שיעול שיעול שיעול. מה שהתחיל כשפעת של יומיים, עם חום נמוך במיוחד שחלף מזמן, עבר למסכת שיעולים בלתי נגמרת, שגומרת לי כבר את הגרון כבר חודש. עם כל הבלגאנים של המעבר, רק היום היה לי זמן לקפוץ לרופא.

* ובאותה נשימה – למה, כשעושים צילום רנטגן של הראות, שמים כיסוי עופרת כזה על הישבן, אבל לא על ה… אה… המקדימה? סדר העדיפויות של קופת החולים שלי נשגב מבינתי.

טוב. יאללה זהו. מחר יש ליל סדר, מה שבדרך כלל מהווה תירוץ נהדר לכתוב פוסטים מטופשים על כל מיני דברים. עד אז – אני חושב שאוכל לי אגס, שקניתי לגמרי לבד בסופר, וארחוץ לגמרי לבד בכיור במטבח, לגמרי לבד.