חברי למשרד, מר אהוד קינן היקר, סובל ממטרד לא קטן: אחת לכמה זמן מתקשרים אליו ממספר לא מוכר, ומנתקים מיד. כשאהוד חוזר למספר המוזר, הוא מקבל תא קולי שמזהה את עצמו כמכירה מיוחדת של פריטי הוצאה לפועל, שאומר “תודה שחזרתם אלינו, אנו עסוקים בפניות קודמות” ומבקש להקיש מספר טלפון, אליו יוכלו לחזור כשיתפנו.

מכיוון שהזמן שלנו יקר, לא הצלחנו להתקשר למספר ולהקיש את מספרי הטלפון של כל בתי הזונות בעיר כמו שרצינו, כדי לגרום לסרסור או שניים להתעצבן על המטרידים הסדרתיים (התוצאה של זה על אחריותו של הסרסור בלבד). נשמח אם תעזרו לנו במשימה המבורכת.

איך מוצאים טלפון של בית זונות? אה, זה פשוט. מחנים את האוטו בדרום תל-אביב לרבע שעה בשעת לילה, והאוטו יהיה מלא בכרטיסי ביקור של זונות. אפשר גם סתם לעיין בעמודי המודעות של הפנאי פלוס או המקומון הקרוב לביתכם, או פשוט לחפש באינטרנט. הייתי מפרסם את המספרים כאן – אבל יש ילדים שגולשים כאן.

לאן מתקשרים כדי לבצע את השידוך? לכאן: 073-2244064 או 072-2454512. מומלץ בחום לבצע את השיחות מהעבודה, כי זה הרבה יותר בטוח ככה, אבל אל תגלו לבוס שזה מה שאמרתי.

תודה על שיתוף הפעולה!

הנה עקרון אחד מני רבים לפיו אני חי: אני לא אוהב להצטלם.

כל מי שמכיר אותי יותר מיומיים מכיר את התופעה. תציבו מצלמה לפניי ותבקשו ממני לחייך, ואדחה אתכם בנימוס. תרבויות עתיקות האמינו שצילום לוכד את הנשמה. האמונות שלי לא כל כך קיצוניות, אבל אני כן מאמין שאני נראה מחריד בכל תמונה שאי פעם אקלע לתוכה, ולכן מעדיף להמנע מהתענוג מראש. כפי ששרה להקה שאני אוהב, תפסיקו לכוון אליי, תתנו לי קצת זמן אולי.

לאי חובבי הפוטוגניות שלהם, כמוני, פייסבוק הוא אחת מההמצאות הכי מעצבנות ופוגעות בפרטיות שקיימות. כל אדם יכול למצוא איזו תמונה שמתישהו הצליחו לתפוס אותי בה, ולסמן אותה, שכולם ידעו. לאחרונה, למשל, עלה לאתר הארור הזה אלבום תמונות ובתוכו לא מעט שלי מלפני כארבע שנים. אין לי שום טענה למי שהעלה את האלבום (ואולי קורא כאן) ותייג אותי – זה אכן אני בתמונות האלה, ואף אחד לא צריך לדעת שיש לי בעיה עם זה. כן יש לי בעיה עם אותו פייסבוק עצמו, שמרשה לעצמו לתייג, למיין ולרכז – בלי לשאול אותי בכלל.

פייסבוק הרי יודע לאותת לי ברגע שמישהו מתייג אותי בתמונה. הוא ישר שולח מייל, “היי ארז, תראה! אתה מתועד! הנה אתה! כנס ננס!”. למה שהמייל הזה לא יהיה בקשת אישור? “תקשיב, ארז, מישהו תייג אותך בתמונה, עשה טובה, אם אתה מעוניין, כנס לתמונה, תראה שזה אתה ותאשר את התיוג”. ככה לא הייתי צריך לבזבז עכשיו דקות ארוכות במעבר על כל התמונות והורדת התיוג המביך (זאת ועוד – אני לא בטוח שאם מישהו יחליט לתייג מחדש האתר ימנע את זה ממנו).

קשה לי עם החשיפה הזאת. אולי חשיפה היא לא מילה מתאימה, זה לא שהתמונות ישר עולות מפייסבוק לעמוד הראשון של ‘ידיעות’. אשנה ניסוח. חסר לי עם חוסר השליטה הזאת. למרות שאני נותן לפזר את שמי ברחבי הרשת, ואפשר למצוא, די בקלות, לא מעט דברים מביכים עליי בגיגול פשוט (תודה לאל על ארז רונן השחקן, שמכסה את הסיפורים המביכים שלי מהתיכון בטריליון איזכורי גוגל סתמיים), אבל תמיד תמונות היו הקו האדום שלי. בחרתי כל תמונה שהעלתי לרשת בפינצטה. פייסבוק לוקח ממני את הכח הזה.

אז במקרה הטוב יראו כל מיני חברים ומכרים תמונות מביכות שלי. לא נורא. במקרה הרע, אם חלילה אמות צעיר, יכנס איזה עיתונאי לעמוד הפייסבוק שלי, ויבחר תמונה לא משקפת. וככה יזכרו אותי. מאיזו תמונה מטופשת בה יש לי קוצים בשיער וחולצה מזעזעת מטיול שעשיתי בצבא עם חברים, או שיער ארוך ולא מסורק וחולצה עוד יותר מזעזעת מהפקת חובבים שהשתתפתי בה לפני שנים. וכל התמונות יהיו מתאימות לזו שבעיתון, כמובן, בכולן אחייך, ובכולן אהיה מוקף חברים וכו’ – רק מה – זה לא יהיה אני, שם בתמונות. זה יהיה זכרון עמום, משהו שלא זכרתי, שלא ידעתי שצילמו. משהו שלא רציתי שיהיה שם. אבל זה מה יש, וזה מה שיהיה שם, וזה מה שיזכרו.

כי הרי את זה זוכרים. לא את עשרות התמונות אצל המשפחה, לא את הזכרון החזותי שנמצא בראש של החברים. מה שבסוף כולם יזכרו כשיחשבו עליי לאחר מותי זה את התמונה שפורסמה בעיתון.

אני לא אוהב להצטלם. אני מוכן לקחת את מי שהמציא את המצלמה, לדחוף לו את הראש לאסלה ולהוריד עליו את המים. עד שזה יקרה, חברים, יש לי רק בקשה אחת בשבילכם: בבקשה, למען הזכרון שלי, למען הדורות הבאים, אל תתייגו אותי בפייסבוק.