יש יתרונות ברורים בלגור בדירה ששייכת למשפחה. שכר הדירה נמוך, בעלי הבית מוכרים והוגנים, ובאופן כללי כנראה שאף אחד לא ירמה לך ויבטיח “דירה מרווחת ושקטה” כשבפועל מדובר במחסן של מטר על מטר באמצע מוסך. לראיה הדירה שלי – נחמדה וחביבה, באזור שקט של רעננה (לא שיש ברעננה אזורים רועשים, אבל שוין). סבתא שלי, עליה השלום, קנתה אותה כהבטחת הכנסה אחרי שסבי נפטר. כשגם סבתא נפרדה מהעולם, ירשו את הדירה אמא שלי ודוד שלי. לפני מספר חודשים התחלתי לגור כאן, ובינתיים הכל כיף ומגניב.

רק מה, לפעמים יש דברים שיכולים לקרות רק בדירות כאלה, משפחתיות, שיכולות להעלות את מפלס העצבים למליון, תוך שתי דקות. חוויה כזו עברתי הרגע. ישבתי מול המחשב בחדר העבודה, והטלפון צלצל.

כבר מוזר. את מספר הטלפון בדירה הזאת יש בדיוק לבחורה אחת שאני מכיר, היא זוגתי (שתחיה! תחיי!), והיא לא נוהגת להתקשר בשעות כאלה, ואם כן, אז לסלולרי. אפילו אמא לא מכירה בעל פה את המספר כאן, שלא לדבר על אף בן אדם אחר. עניתי בחשד, ומהצד השני היה בחור צעיר ונחמד, ששאל אם הגיע למשפחת זילברשטיין – שם המשפחה של סבתי ודודי.

פחות או יותר הבנתי לאן זה הולך. אמרתי שהוא לא הגיע בדיוק לזילברשטיין, אבל שאני מבין מאיפה נובעת הטעות. הוא אמר שהוא מחפש את יפה זילברשטיין, ושאל אם אני מכיר אותה. עניתי שכן. בכל זאת, סבתא שלי. הוא התחיל לספר בקול מתרגש שהוא מדבר מהאגודה למען החייל, ושהוא רק התקשר להודות ליפה, באופן אישי, על כל התמיכה שלה בחיילים בודדים לאורך השנים האחרונות.

הסברתי לו, בקול די רם יש לציין, שזה קצת מוזר. סבתא שלי לא תמכה באף חייל בודד לאחרונה, אלא אם הם פתחו קווי התרמה מעבר לקבר. “היא נפטרה לפני כ-15 שנים”, הסברתי לו, “בפעם הבאה שאתם מנסים לשקר לתורמים פוטנציאליים בפנים, לפחות תבדקו שהרשומות שלכם מעודכנות”, וניתקתי.

לשם הסר ספק: סבתא שלי לא תרמה באופן קבוע לאף חייל בודד. היא גם אף פעם לא גרה כאן.

שתי אפשרויות: הראשונה – מדובר בנוכלות. מישהו מנסה למצוא כאלה שתרמו פעם שקל שתיים לאגודה, להודות להם ולבקש תרומה נוספת. את השם של סבתי הוא מצא בספר הטלפונים, כי הקו של בזק עדיין רשום על שמה. מעצבן, אבל הגיוני.

השניה, והמעצבנת הרבה יותר: זו שיטה של האגודה. הם עוברים על רשומות בזק, מתקשרים ומודים על תרומות כדי ליצור סימפטיה וחיבור, זאת מבלי שאלה אליהם התקשרו באמת היו בקשר כלשהו עם האגודה. אם זו האפשרות הנכונה – לא רק שהיא מרתיחה, היא גם נוגדת את כל ענין הכנות והאינטימיות שדרושה כדי שמישהו יסכים לתרום לארגון: אם אגלה שארגון מסוים שיקר לי בשביל מאה שקלים, אז אולי את המאיה הזאת הוא הצליח לקחת לי, אבל אין סיכוי שאתרום לו שוב בעתיד.

מה אתם חושבים? שמעתם על מקרים נוספים כאלה? אם כן בבקשה הגיבו, ואתקשר לדוברות של האגודה למען החייל כדי לנסות לברר פרטים נוספים.