אי שם במרכז תל-אביב, פועל פאב אפלולי בשם רוגטקה. חוץ משם מטופש, הפאב ומנהליו מפעילים מדיניות סלקטיבית בכניסה אליו. לא חדשות בישראל, פאב עם סלקציה, רק מה – ברוגטקה לא עומד שומר אימתני ומונע ממזרחים וערבים להכנס. לא, הם דווקא, ככל הנראה, יתקבלו שם יפה. הבעיה של בעלי המקום היא דווקא עם חיילים במדים.

כך, ב”שש עם עודד בן עמי”, חשף חייל דו”צ, שהביא עימו עדות מצולמת: כשחייל במדים מעז להתקרב לדלת הכניסה לפאב, יתנפלו עליו הבעלים ויאסרו עליו להכנס. אם החייל גם יעז להתווכח איתם, הם יגידו שהאלימות שצה”ל מביא מניעה את האלימות באזור כולו, שהחיילים הם רק עבדים ושהפאב הוא מקום פרטי ולכן יש להם זכות להכניס או לא להכניס את מי שהם רק רוצים. או לא רוצים.

ככה זה. בן עמי הזדעזע. בשיחה עם אחת ממנהלות המקום הוא זכה ל”אין לי מה להגיד לך” לא דיפלונטי וניתוק בפרצוף. לינוי בר גפן, במעבר בן “שש” ל”מה קורה”, המליצה לתבוע את הפאב, שכן לא מדובר במקום פרטי כפי שהם טוענים, ואלא אם כן כל מי שנכנס לפאב צריך להיות חבר רשום – מדובר באפליה לא חוקית, ועליה ניתן לתבוע ואף לנצח במשפט.

בן עמי לא נכנס לפינה הזאת, וסיכם את דבריו ב”אולי עדיף פשוט לא להגיע לשם”. התגובה השפויה, כנראה. אייטם כזה בערוץ 2, אפליה נגד חיילים, וסביר להניח שימיו של הפאב הזה ספורים. כי ככה זה בארץ. כשמסרבים להכניס ערסים, ערבים, חנונים, בחורות לא נאות ומי-יודע-מה זה בסדר. אבל חיילים במדים? זה הגבול. עד כאן. נראה להם מאיפה משתין הדג. וכדומה.

לי דווקא אין בעיה עקרונית עם רוגטקה. סביר להניח שלא אשב שם אף פעם, זאת דווקא לא בגלל סלקצית החיילים, אלא שמהשיחות המוקלטות שהושמעו בערוץ 2, נראה שבעלי המקום הם חבר’ה מעצבנים ופלצנים. אז לא תודה. אבל עדיין. נראה לי שהאייטם הזה נופח קצת מעבר לפרופורציות האמיתיות.

ראשית, הגיוני שבעלי פאב לא ירצו שיהיו בו אנשים במדים. אומנם במקרה הזה בעלי הפאב הפלילו את עצמם וטענו מול המצלמה (הנסתרת) כי הם מסרבים להכניס חיילים כי הם חיילים. מעניין מה היה המקרה אם הם היו מסרבים חיילים פשוט כי יש להם קוד לבוש מסויים, נניח, טפשי ודבילי, אך עדיין – קוד לבוש. רוצים לצאת לבלות? אל תעשו את זה במדי עבודה (מכל סוג), וגם לא בכפכפים וכו’.

אך גם אם זה לא העניין – קשה לי להבין את השנאה הזאת לבעלי פאב כזה, במיוחד אחד שממוקם במרכז תל-אביב, אזור שמבורך בלא מעט פאבים (עד שחולדאי יסיים להגלות אותם לנמל, לפחות). לא מכניסים לפאב אחד? סבבה. אל תחזרו אליו אף פעם, ותכנסו לפאב בדלת ממול. אפילו אם אתם במדים. או אם אתם ערבים. או, חס וחלילה – ערבים.

הרי אם אתם חלק מהאחרונים, אין סיכוי שמישהו יהפוך מאי הכנסתכם למועדון אייטם בערוץ 2, ככה שלא ממש תהיה לכם ברירה אחרת.

הפעם הראשונה שלי בכנסת הייתה לפני כמעט שנה. נשלחתי לסקר דיון בחוק סינון האתרים, בוועדת המדע והטכנולוגיה. הגעתי לירושלים נרגש, קבלתי אישור כניסה למשכן שהדבקתי בגאון על החולצה, הודתי לבחורה עם העגלה שהציעה לי שתיה בוועדה והכנתי אייטם לתפארת.

חוק סינון האתרים, שבינתיים ירד מסדר היום כאשר החליטו לא להחיל עליו דין רציפות (דין רציפות הוא חותמת גומי שחוקים צריכים לעבור כשהכנסת מתחלפת. חוק הסינון, שהתחיל את דרכו בכנסת הקודמת, לא קיבל את החותמת ולכן ירד, בינתיים, מהדאגות שלנו), אמר למעשה שספקיות האינטרנט יסננו את האינטרנט לפי דרישות של וועדה שתוקם לצורך העניין. הרעיון הכללי: אתרים פורנוגרפיים ואלימים במיוחד יחסמו. מי שדווקא כן ירצה לגלוש בהם, יצטרך לבקש מהספקיות שלו לקבל רשת לא מסוננת.

חובבי חופש הביטוי זעקו אז, שהקמת “רשימת סוטים” כזאת, שתהיה אצל כל ספקית, היא לא הגיונית ומפרה את הזכות לפרטיות. הם טענו כי אין שום מניעה לסנן את האינטרנט, אך בשיטת opt-it, שלמעשה אורת שמי שרוצה רשת מסוננת יצטרך לבקש – ולא להיפך. באמצע הדיון, שהיה סוער וכלל לא מעט צעקות, יצא לרגע אחד מחברי הכנסת שיזמו את החוק, ממפלגת ש”ס, מכליו.

“אתם, תגידו תודה שאני מאפשר לכם לקבל אינטרנט לא מסונן!” הוא צעק לכל פעילי הרשת החופשית וזכויות האזרח, “אם תמשיכו לעצבן אותי אני אדאג שגם זה לא יהיה לכם”. הוא התכוון לכך בשיא הרצינות. מפלצת פוליטית, שמבינה את הכח הפוליטי שיש לה, ומבחינתה האזרחים שטרחו להגיע לוועדה כדי להעלות טענות על החוק הם לא יותר ממטרד לא רצוי.

המפלצת הפוליטית הזאת, שבדרך כלל מדברת במילים יפות ובשיא הנחמדות, אבל מדי פעם מתפרצת בעוצמה, הפתיעה אותי. רציתי לקוות שמדובר במעידה חד פעמית, שלא כל הפוליטיקאים ככה, שזה סתם. מאז, כאמור, כבר עברה כשנה, ולמדתי שההתפרצויות האלה אופיניות מאוד לפוליטיקאים שלנו, ששוכחים ששמנו אותם בתפקידם כדי שישרתו אותנו, ולא להיפך.

קחו לדוגמה את חוק המאגר הביומטרי. אם הוא יעבור (ורוב הסיכויים, נכון להיום, שהוא אכן יעבור עד סוף השבוע) וייושם (כאן, למרבה המזל, מדובר בנקודה מסובכת יותר), לא רחוק היום בו נצטרך כולנו לתת את טביעת האצבע שלנו, כמו גם תמונת פנים מפורטת, למשרד הפנים. מהמידע הזה המשרד יוציא לנו תעודת זהות חכמה וקשה לזיוף, אך גם יקים מאגר עם כל הנתונים הביומטריים הנ”ל.

אין לי רצון לפתוח כאן את היתרונות והחסרונות במאגר. לשם הסר ספק, אני מתנגד לו באופן אישי וחושב שהוא יהיה בכייה לדורות, אבל לא על זה אני כותב. אני כותב על הצורה בה החוק הזה מאושר, בסדרה של מחטפים וטריקים פוליטיים מלוכלכים אך כשרים, שמנהל ביד אמן חבר הכנסת מאיר שטרית – גם הוא בחור שנראה, במבט ראשון, נחמד וחביב, אולי אפילו קצת מצחיק – עד שגם ממנו מתפרץ הדיקטטור הקטן.

“אני המחוקק כאן!” “אתם לא תפילו לי את החוק!” “אתם זורעים פחד בציבור!” וכדומה הם משפטים שנשמעים חדשות לבקרים בדיונים הרבים על החוק הביומטרי. שטרית מפנה אותם לקבוצה קטנה של אזרחים שמגיעים לכל ישיבה וישיבה כדי לנסות להשפיע על החוק. בשביל שטרית מדובר בכאב ראש לא קטן. הרי לשם הפרוטוקול הוא מחויב להקשיב לכל הטענות. מצד שני, הוא אמר לא פעם ולא פעמיים שדעתו בנוגע לחוק כבר סגורה, ושהוא לא מתכוון לשנות אותה – ככה שהמתנגדים האלה הם לא יותר מכאלה שמעכבים את ארוחת הצהריים שלה בעוד כמה שעות עם כל החפירות שלהם.

הבעיה עם זה היא לא ששטרית סגור כבר על החוק, אלא היא ששטרית הוא חבר השלטון היחיד שמגיע לדיונים האלה, ובשם כך – המחוקק היחיד שמנסח את החוק. חברי הוועדה האחרים נעדרים מהישיבות, ולא בכדי: לוח הזמנים העמוס של הדיונים האלה, שחופפים על דיונים חשובים אחרים בוועדות, לא איפשרה לחברי הוועדה להגיע אליה – וכך נותר שטרית – יוזם החוק להזכירכם, כשליט יחיד בהצגה מבויימת היטב של דמוקרטיה.

העניין הזה מדאיג, בעיקר כי מדובר בחוק שישפיע על כך אחד ואחד מאזרחי המדינה. בין אם ההשפעה תהיה לעמוד בתור של שעתיים להנפקת תעודת זהות חדשה, ובין אם מדובר בהשלכות הרות גורל יותר עקב קיומו של מאגר הנתונים הזה – מדובר בנושא מספיק רחב וחשוב, שהיה אפשר לצפות שעוד חברי כנסת, שלא לומר שרים, היו משתתפים בהליך החקיקה.

אבל ציפיות, מסתבר, יש רק במיטה (אויש, אני חייב שקל על הבדיחה הזאת). בכנסת יש הרבה משחקים מלוכלכים, פוליטיקאים חסרי סבלנות, דיונים חד צדדיים ועוד דברים כאלה.

בפעם הראשונה שהגעתי לסקר דיון בכנסת, עצרתי לדקה מחוץ למשכן, ובהיתי בו ביראת כבוד. בכל זאת – זו הכנסת! היום, לעומת זאת, אין כבוד ואין נעליים. אני מגיע למשכן, מרכין את ראשי, ממהר לאגף הוועדות וכשהדיון נגמר בורח כמה שיותר מהר, מקווה שיום יבוא והנאיביות השלטונית תחזור אליי, ושאצליח למצוא מונית לתחנה המרכזית.

גם אני, כמו לא מעט מחבריי, הזדעזעתי מהפרסומת החדשה של סלכום, בה נראים חיילים משחקים סטנגה מעבר לחומת ההפרדה, כי הם בסך הכל רוצים קצת יופי טופי אחלה בחלה, וכי על כל דבר ניתן לגשר עם קצת כיף.

אין לי ענין להכנס לאספקטים הפוליטיקים והבטחוניים של הגדר, וגם לא לחפור ביחס בו נוהגים, בדרך כלל, חיילים המשרתים קרוב אליה לאוכלוסיה הפלסטינאית שנמצאת בצד השני. אך גם בלי להכנס לפוליטיקה – הפרסומת גרמה לי לאי נוחות, בעקבות הייצוג הכל כך רדוד, כל כך חד צדדי וכל כך מנותק מהמציאות שסלכום הציגה, תוך כדי הפגנת חוסר רגישות משווע לאזרחים שנפגעו מהחומה.

ראיתי, חשתי באי נוחות, וכעבור יום החלטתי לעשות מעשה: קיטורים בבלוג או בטוויטר זה טוב ויפה, אבל זה כלל לא מזיז לסלכום. אני מניח שאפילו להפך: כל פרסום הוא פרסום טוב, לפחות כאשר מאייתים את השם שלך כמו שצריך בעיתון, ואם הפרסומת גרמה לאנשים לצאת ולכתוב ולחשוב ולהתעצבן – היא עשתה את שלה. מה שכן יזיז לסלכום, אולי, הוא אם אני, כלקוח, אביע את מחאתי בצורה הבוטה ביותר שיש: אתנתק מהחברה.

כאן אציין שברשותי שני קווים סלולרים: אחד במסגרת עבודתי כעיתונאי ב-ynet, ועוד אחד פרטי שמשמש אותי לעיסוקיי הפרטיים. כשדברתי עם נציג השרות (הנחמד, באמת) לא ציינתי ולו פעם אחת שאני עיתונאי, ודברתי איתו רק על הקו הפרטי, עליו אני משלם מכספי.

השיחה שלי עם סלכום, שבסופו של דבר נקלעה למבוי סתום בניסוח של “תן לי לבדוק את זה ולחזור אליך תוך שעה”, היא דוגמה ומופת לחברה שפשוט לא יודעת לעמוד מול לקוחות דעתניים. נציג השירות (הנחמד!) שענה לי נשאר חסר מילים כשהסברתי לו למה אני מעונין להתנתק מהחברה.

“השירות שלכם בסדר גמור,” אמרתי לו בכנות, “אין לי תלונות על טיבו, ואני גם לא חושב שאני משלם יותר מדי” (שקר, אני כן, אבל זה לא קשור), “זה פשוט שהפרסומת שלכם זלזלה באינטילגנציה שלי, ואני לא מעונין לתמוך כלכלית בחברה שבוחרת לפרסם את עצמה בצורה כזו”. כשהנציג מלמל לי את הנוסחים הקבועים, של ‘אני באמת מצטער ואני באמת שמח שאתה לקוח שלנו ואשמח אם תשאר כזה’, עניתי לו שאין כאן שום שמחה.

הבהרתי לו גם שלא מדובר במשהו שהוא יכול לעשות, ושאני יודע שהוא נציג טלפוני, ולא קופירייטר במשרד פרסום, לכן הוויכוח שלי אינו איתו. הסברתי גם שמבחינתי החברה אמרה לי את דבריה שביטלה את דברי הביקורת על הפרסומת, וציינה שוב ושוב כי היא לא רואה בה דבר בעייתי. הנציג שתק לרגע, ואז ביקש ממני להמתין, וכנראה התייעץ עם נציג בכיר, כדי לראות מה ניתן לעשות עם הבקשה המשונה של הלקוח הזה.

בסופו של דבר הנציג חזר אליי, התנצל על ההמתנה, ואמר לי שהוא צריך לבדוק כל מיני דברים, כדי לדעת כמה קנס עליי לשלם על שבירת ההתחייבות. “אחזור אליך תוך שעה”, הוא ענה. נפרדתי ממנו לשלום. כמובן שאף אחד לא טרח לחזור אליי מאז.

מה יקרה בסוף הסיפור הזה? מחר אנסה להתקשר שוב. יש סיכוי סביר שבסופו של דבר אוותר על הניתוק, רק כי מצפה לי, ככל הנראה, קנס של כמה מאות שקלים, שאין לי כרגע יכולת כלכלית לשלם בלב שקט. חבל שחברה שמצליחה לגשר כל כך בקלות בין יהודים לערבים שמעבר לחומה, לא יכולים לגשר בין “שבירת ההתחיבות” ללקוח שלא מרוצה מהפרסומת הדורסנית והפוגענית שהיא פרסמה.

נו אתכם, סלכום, מה הבעיה, תנו לי ללכת בלי קנס. אז תפסידו קצת כסף, לא נורא, העיקר שיהיה יופי טופי אחלה בחלה.