אני לא חושב שיש משהו עצוב באנשים שמתאבדים. קשה לי להתאבל עליהם, או לרחם עליהם. הם בחרו את דרכם האחרונה, ואפילו אם הדרך לאותו שביל אחרון הייתה טראגית ומעוררת רחמים, מעשה נטילת החיים עצמו הוא בחירה מודעת, דרך להתחמק מכל מיני צרות, ועל כן אין לי שום סימפטיה לגביהם. גם לא שנאה, אגב. אני פשוט אטום לזה. בן אדם התאבד? יופי לו, מקווה שטוב לו שם מעבר לחיים, עכשיו תנו לי להמשיך את היום בשקט.
עם זאת, זה יהיה לא נכון להגיד שהתאבדותו של דודו טופז לקראת סוף השבוע השאירה אותי אדיש. אין מה לעשות, דודו הוא דודו, והסיפור שדוד נקלע אליו, או אולי יש לנסח את זה “הסיפור שדודו גרם לכולנו להקלע אליו” היה מדהים בראשוניותו ובקיצוניותו. בדרן-על שהפך לסוג של מאפיונר חסר לב, ששולח בריונים להכות את אנשי התקשורת שדחו אותו, ולא סתם צ’אפחות אלה מכות נמרצות, לפעמים מול ילדים, לפעמים סתם מול כלבים, זה סיפור מטורף. טופז, שאף פעם לא אהב לרדת מהכותרות, הגיע למצב בו הוא לא יכל לשאת את האחריות על מעשיו בעיתוי אירוני: שמו ירד שוב מהכותרות, ופינה מקום לגל מעשי האלימות שפוקד את הארץ. בהתאבדותו, ציווה לנו דודו טופז עוד לפחות כמה ימים של כותרות ראשיות בכיכובו, של סיפורים מרגשים במוספי סוף השבוע (עוד על זה בהמשך) וחשיפות בלעדיות על כך שבתא המעצר שלו לא כיוונו מצלמה לכיוון המקלחת – וחבל, שכן סביר להניח שהיינו מקבלים גם חשיפה בלעדית באחד מערוצי הטלוויזיה – הפרופיל המלא, הלא מצונזר והעירום של טופז ברגעים האחרונים לחייו.
נחזור להתאבדויות.
כשהייתי בכיתה יא’, התאבד מי שהיה אז המורה לספורט שלי. כדי שאנשים שמחפשים את שמו האמיתי בגוגל לא יעלו עליי, אקרא לו נהר ערני. מי שמכיר יעשה את ההיקש לשמו האמיתי לבד. מי שלא יוכל לנחש. בכל מקרה, נהר, בחור חסון ואכזרי, שנודע ברחבי רעננה כמורה לשחייה מהקאנטרי קלאב שנהג לזרוק ילדים קטנים למים כשהם בוכים ומתים מפחד אך מנגד כמי ששכל את בנו במלחמה, נקלע לחובות, וכשהבין שהוא לא יוכל להחזיר אותם מבלי לשעבד את חייו לבנק, הוא לקח רובה ומכונית לשדה, ותקע לעצמו כדור בראש.
זה קרה בחופשת סוכות. אני, באותו זמן, הייתי עסוק בפסטיבל “אייקון”, בו התגלגלתי לתפקיד ניהולי לא ברור כלשהו, מה שגרם לי לבלות שם ימים כלילות. היה נחמד. לאחר שהפסטיבל נגמר, תפסתי אוטובוס הביתה ביחד עם אסף, חבר מרעננה. בדרך היה טלפון. רותם, חברה לספסל הלימודים, הודיעה לי בקול חנוק מדמעות שנהר ערני התאבד. היא לא סיפקה פרטים נוספים, אולי רק את זמן הלוויה. אמרתי לה שאני בהלם, וניתקתי. אסף שאל אם הכל בסדר. שתקתי רגע, ואז אמרתי לו שהמורה שלי לספורט התאבד. שתקנו חמש שניות, ואז התפרצנו בצחוק.
נהר ערני לא היה מורה מוצלח. הוא היה מהדור הישן של המורים לספורט, אלה שלא יודעים חולשה אנושית מהי, וחושבים שתלמידים שלא בכושר ומתלוננים שהם לא יכולים לרוץ 2,000 מטר מבלי לגמור לעצמם את השבוע בכאבי שרירים הם סתם עצלנים שמנסים להתחמק מפעילות גופנית. התאבדות של מורה כזה היא סוג של חלום של כל ציניקן. לא משנה איך הפכתי את זה בראשי, לא הצלחתי למצוא את המקרה עצוב. טראגי קצת, אבל על טראגדיות צוחקים. אז צחקתי.
בטקס האזכרה שהתקיים ביום שחזרנו ללימודים, על במה מאולתרת במגרש הספורט של בית הספר, עלה מנהל בית הספר וספד לנהר. הוא אמר עליו כל מיני דברים, וסיים בכך שערני תמיד היה בחור חזק, לקח את גורלו בידיו, וככה גם סיים את חייו. אם לא הייתי שם לא הייתי מאמין שמנהל בתיכון אומר דבר כזה על התאבדות, כאילו זה הדבר החזק לעשות. אבל זה מה שמוות עושה לאנשים שנשארים מאחור – מבלבל אותם, גורם להם לאיבוד שיווי משקל, גורם להם להגיד דברים שהם לא היו אומרים בשגרה.
וכאן אעבור לסמדר שיר. שיר לא התאבדה, חלילה, אבל היא בהחלט כתבה משהו, בעקבות מותו של טופז, שאני מאמין שהיא לא הייתה כותבת בשגרה. במוסף השבת של ידיעות, חשפה שיר על רומן שטופז והיא ניהלו לפני אי אילו שנים. אפילו בעלה לא ידע על הרומן הזה. גם אבנר גדסי, מי שהלחין את המגינה עליה הדביקה שיר את שירה “נפרדנו כך” שכתבה בעקבות הפרידה מטופז, לא ידע.
עצוב? לא ממש. “הרומן האסור”, כפי שהגדירה אותו שיר במאמר שלה, התרחש כשטופז היה בן 25. סמדר שיר, לעומת זאת, הייתה אז בת 14. בפעם הראשונה שנפגשו, כשסמדר ניגשה אליו לבקש חתימה, הוא נתן לה אסימון ופתק “אני נותן לך אסימון, צלצלי אליי בעוד חמש שנים, כשתהיי גדולה”. מכאן לשם, זה התגלגל לרומן.
בין השורות, ניתן להסיק שהיה שם סקס. זה לא נכתב במפורש, אבל נו-באמת. רק ההגדרה, רומן אסור, מסמלת. גם העובדה שכשאימה של שיר גילתה על הרומן היא התקשרה לאביו של טופז, והזהירה אותו שאם זה לא יתרחק מהילדה הקטנה שלו היא תדווח עליו למשטרה. קיצר, ככל הנראה, סקס בוסרי וצעיר עם גירסה צעירה של טופז, רגע לפני שזה הפך לסופרסטאר ועלה על המסלול שגרם לו, בסופו של דבר, לכרוך חבל חשמל של קומקום חשמלי על צווארו, לקשור את צידו השני לברז, ולהשעין את גופו קדימה כדי לנתק את עצמו מהמטרד הזה שנקרא אוויר.
בכל מקרה, 14 ו-25. הנה שני גילאים שלא מתחברים ביחד. אפילו אם סמדר שיר הייתה בוגרת לגילה, והרי אנחנו יודעים שדודו טופז נשאר צעיר לגילו במשך כל הקריירה שלו, מדובר כאן במשהו שנורמאטיבית קשה לנו להבין. סקס עם בחורה כל כך צעירה, כשהפרש הגילאים הוא 11 שנים, לא יכול להתפרש בצורה אחרת מניצול מיני. אפילו אם זה היה בהסכמה, אפילו עם סמדר שיר הייתה בטוחה שהיא בוגרת ומוכנה ויודעת מה היא עושה, אפילו אם היא כבר לא הייתה בתולה – טופז היה צריך לבלום את זה, להמנע מזה.
על זה סמדר לא כתבה במאמר שלה בידיעות. אותה סמדר שיר, שכותבת לא אחת לבני נוער, לא מזהירה את אלה שקוראים את טורה שמעשים כאלה, בגילאים כאלה, הם משהו שעדיף להמנע ממנו, לטובת כל הצדדים המעורבים בסיפור. אולי כי היא לא מוכנה להודות ששיקול הדעת שלה, בגיל 14, לא היה צלול במיוחד. אולי כי לא היה שם סקס בכלל, וסתם קראתי לא נכון בין השורות. או אולי היא פשוט הייתה עצובה ומזועזעת אחרי ההתאבדות של טופז.
כך או כך, ילדים, אם יש מוסר השכל אחד מהמוות הזה (ויש יותר) לפי סמדר שיר, או לפחות לפי הפרשנות שלה לדבריה, הוא קשור לסקס עם קטינים, ולשירים שהלחין גדסי. הו דודו, יו לאקי בסטרד, אם זה היה כל אחד אחר, היו שוטפים אותו במוסריות, באצבעות מאשימות, ואולי אפילו בתואר “אנס”. אבל זה דודו, והוא התאבד, ואיזה עצוב זה יוווווווווווו. אז זהו, שלא. אני לא חושב שיש משהו עצוב באנשים שמתאבדים, ותחושת הקבס שלי רק עולה מהסיפור הזה. מלך הרייטינג אינדיד.