בשבועות האחרונים אני עוקב בעניין אחרי המאבק של הרוכבים הדו-גלגליים כנגד התייקרות ביטוח החובה שמוחל עליהם. ההתייקרות, שאמורה להכנס לתוקף בעוד מספר שבועות, תעלה את מחיר הביטוח השנתי בכמה מאות, ולעיתים אף למעלה מאלף שקלים. 30 אחוזים העלאה. להמחשת הרעיון: בחור שרוכש קטנוע משומש בנניח, 7,000 שקלים, ישלם יותר ממחצית הסכום בכל שנה על ביטוח.

הגיוני? אולי, אם מתחשבים בשיעור הרוכבים המעורבים בתאונות קטלניות, והעובדה שהביטוח המונהג כיום אינו מכסה למעשה את העלות הריאלית שלו. המשמעות היא שסך כל הכסף שנאסף בביטוח רוכבים אינו מספיק לכסות את החזרי הביטוח המשולמים למבוטחים בפועל. מירב ארלוזורוב מדה מארקר כתבה לפני מספר ימים טור דעה בעד ההתייקרות, וטענה שמדובר במצב של אין ברירה: ביטוח צריך להיות הגיוני כלכלית, ואין סיבה שמשלמי ביטוח אחרים, כמו למשל נהגי המכוניות, יממנו הלכה כמעשה את הביטוח של הרוכבים.

ארלזורוב התייחסה בטור שלה לכך שהמדינה בכל מקרה עוזרת לא מעט לרוכבים בהקלות מס ורישוי. מה שנכון, לרכוש אופנוע זול משמעותית מלרכוש רכב כי המיסוי עליו נמוך יותר, וטסט שנתי לכלי דו גלגלי עולה עשרות שקלים, לעומת מאות ברכב.

מצד שני, ארלוזורוב, כמו רבים אחרים, מתעלמים בצורה גסה מאספקט אחר של הרכיבה על רכב דו גלגלית: העובדה שהיא זולה מאוד, היא כל כוחה. אני רוכב חדש על קטנוע. כל בוקר אני עולה עליו, נוסע בזהירות רבה מרעננה לאוניברסיטת תל-אביב, וחזרה בערב. אני לא עושה את זה בשמחה גדולה. כל מכונית שאני רואה במראה היא אוייב פוטנציאלי, כל רכב שחותך אותי מוריד לי את הלב לתחתונים וכל רמזור אדום אני מתלבט מליון פעם אם לנסות להשתחל בין המכוניות העומדות כדי לעבור אותו, או להשאר בסבלנות במקומי, כמו מכונית מן המניין.

למה אני כן רוכב, אם אני כל כך מפחד? כי אין לי ברירה אחרת. ממשכורת ממוצעת בשוק, אדם בקושי יכול להחזיק גם דירה בשכירות וגם רכב. העלויות גבוהות מדי: שכ”ד גבוה, מחירי האוכל הלא סימפטיים שלא מאפשרים שום גיחה לסופר ללא נזק של כמה עשרות שקלים במקרה הטוב, וכמובן עלויות החזקת הרכב: ביטוח, דלק, טיפולים וכדומה.

מה יכול לעשות סטודנט, שמרוויח על פי רוב הרבה פחות מהממוצע? הוא יכול לנסות להסתדר עם תחבורה ציבורית, אך זה במקרים רבים לא אופצייה הגיונית. מרעננה לאוניברסיטת תל-אביב, למשל, לוקח להגיע באוטובוס כשעה ורבע (!). פי ארבעה, פחות או יותר, ממה שאותו מסלול לוקח ברכב פרטי. נוסיף לזה את העובדה שאי אפשר לדעת מתי האוטובוס המיוחל סוף סוף מגיע, כי לוח הזמנים שלו לא ממש קרוב למציאות, ואת העובדה שלא תמיד אותו קו נמצא כשרוצים לחזור הבייתה בערב ומקבלים כאוס מוחלט. סטודנט עם מערכת שעות תובענית צריך לבלות, נגיד, עשר שעות באוניברסיטה ועוד למעלה משעתיים באוטובוס.

הדו-גלגלי, למעשה, הוא הדרך היחידה בשבילי לברוח מהסיוט הזה. לקבל חופש תנועה אמיתית. להגיע לאוניברסיטה בתנאים שלי, ולחזור הבייתה מבלי לדאוג האם הקו האחרון עבר, והאם עליי ללכת חצי שעה לתחנה בה עובר קו אחר, איטי עוד יותר, שיוביל אותי חזרה הביתה. הדלק זול יחסית, מחיר הכלי, גם אם הוא חדש, הוא בגבול ההגיון. להוסיף ביטוח רצחני, למעשה, מחסל סופית גם את האפשרות הזאת ללא מעט כאלה שבלעדיה – פשוט לא תהיה להם אפשרות הגיונית וסבירה להגיע מנקודה X לנקודה Y בפרק זמן סביר.

ארלורוב ותומכים נוספים בהעלאת התעריפים, למעשה אומרים שתחבורה אישית היא עניין לעשירים בלבד. מי שיש לו כסף לאוטו ולכל הנלווה לו, כנראה יוכל גם לבטח אותו. מי שבוחר בדו-גלגלי עושה זאת לעיתים קרובות כי הוא מבין שאין לו אפשרות אחרת. שלא תהיה. מי צריך אותם על הכבישים בכלל?

המצחיק הוא שיש כל כך הרבה דרכים נוספות לדאוג שהביטוח יהיה כלכלי יותר למדינה: העלאת גיל המינימום לרכיבה על דו-גלגלי, אכיפה מוצלחת יותר, חובת ביצוע שיעורי רכיבה מתקדמת כדי לקבל רשיון וכו’. ניתן לקדם חוקים שיעזרו להפחית את הסיכון לרוכבים בעלות לא כל כך גבוהה. אבל למה להתאמץ? תמיד אפשר להעלות את המחיר, לחסל את חופש התנועה לאוכלוסייה ללא אמצעים פיננסיים מספקים. היא גם ככה אוכלוסייה חלשה. שתסבול עוד קצת.

הרוק הישראלי גואש! הנגנים המסורים בלחץ! מסתבר שהבאסיסט של להקת המידנייט פיקוקס, להקת רוקנרול, עבר חוויה לא נעימה בכלל בפסטיבל “אינדינגב” שנערך בסוף השבוע, כאשר צופה נלהב מדי בהופעה של הלהקה הדי פרועה הזאת תפס את גיטרת הבאס שלו, וריסק אותה על האדמה, כאילו היה כוכב הרוק עצמו בשיאה של הופעת רוק כבד.

יש לי כמה מחשבות שרצות בראש על הסיפור המשונה הזה. ראשית, אבל, חשוב לי לציין שכלל לא הייתי נוכח בהופעה הזאת, או בפסטיבל כולו לשם העניין. את הסיפור שמעתי כעדויות ממספר אנשים שכן היו שם. יש מצב שיש פה כמה פרטים לא מדוייקים, לכן אני לא חותם עליהם במאה אחוז, אך עדיין מרשה לעצמי להתייחס לסיפור עצמו בכלליותו. שנית, כדי למנוע חיפושים מיותרים בגוגל שיובילו לפה, אני לא מציין את שמו של הבאסיסט או מקשר לכל מיני מקומות הקשורים לעניין. פשוט לא רוצה פה בלגאן מיותר. תוכלו למצוא את כל הפרטים והקישורים עם חיפושים ממוקדים בגוגל או בפייסבוק.

אז ככה: המידנייט פיקוקס הם להקה שניתן להגדירה כ”פרועה” בלי הגזמות. המוזיקה שלהם חזקה, האימאג’ים שהם מוסיפים לה, כמו רקדנים מחופשים לזומבים, קיצוניים מאוד, והקהל מגיב בהתאם: ההופעות שלהם מלאות בריקודי פוגו סוערים ואלימים. לא כוס התה שלי, אגב – אני לא מת על אלימות מכל סוג, אפילו אם היא בצורה של ריקוד שאמור להניב כיף מסויים (אם כי אף פעם לא הבנתי מה כיף בלחטוף מרפק של מישהו בצלעות. אולי אני מוזר). אולי זה גם משפיע על דעתי. אולי לא.

נמשיך: בשיר האחרון של ההופעה קפץ כהרגלו הבאסיסט מהבמה אל הקהל, כשהגיטרה שלו עדיין עליו. מדובר בריטואל קבוע. הוא עושה זאת כבר הופעות רבות, ללא אבדות לגוף או לגיטרה. הפעם, וכאן יש כמה עדויות סותרות, קרה משהו אחר: יש כאלה שאומרים שבמהלך ריקודיו עם הקהל, רצועת הגיטרה שלו נקרעה וזו נשמטה על הקרקע. יש כאלה שמספרים שבחור אידיוט במיוחד פשוט חטף ממנו את הגיטרה בחוזקה. כך או אחרת – הגיטרה הגיע לידיו של הבחור האידיוט, חלק מהקהל המשולהב, שבשיא האקסטזה הניף אותה באוויר וריסק אותה על הריצפה.

היה בום. ואז היה שקט. הקהל היה המום. גם חברי הלהקה. הגיטרה נשברה יפה, והבאסיסט עלה עם גופתה לבמה, מילמל כמה מילים, וירד ממנה. לפי אחת העדויות, בשלב מסויים הבאסיסט חזר לבמה, אמר משהו כמו “טוב נו, זה כבר טוטאל לוסט, מה יכול להיות…” וריסק אותה עוד מספר פעמים, הפעם על הבמה. אם כבר אז כבר.

עברו כמה שעות. ההשפעה שהחומרים שמשפיעים על להקות כאלה עברה. הבאסיסט התעורר, והתעצבן. הגיטרה שלו שווה כמות מכובדת של אלפי שקלים. הוא כולה באסיסט בלהקת רוק שנמצאת עמוק בשוליים של המוזיקה בישראל. אולי (וסביר ש-) יש לו עוד עבודה צדדית, אבל כמה הוא כבר יכול להרוויח? גיטרות באס הרי לא גדלות על העצים, וגם לא אלפי השקלים הדרושים כדי לרכוש אותם. התעורר הבאסיסט עם משימה חדשה בחייו: לאתר את האידיוט ששבר לו את הגיטרה, ושמאז “ירד למחתרת”, ולתבוע לו את האמאמאמאמא, כדי שיקנה לו גיטרה חדשה.

איפה עורכים חיפוש כזה בימינו? באינטרנט כמובן. פייסבוק ואתרים נוספים התמלאו בתמונות של הבחור השובר ותיאור קצר של הסיפור, עם בקשה אחת: מזהים את הפוחז? כיתבו לנו מי הוא, ואיך ניתן ליצור איתו קשר.

סיפור מופלא. באמת. ומוזר. וקצת מצחיק, או מתסכל, תלוי מי מסתכל עליו. התחושה הראשונית שלי היא שאכן הבחור ששבר את הבאס צריך לחטוף את העלויות הכספיות עליו. ואז אני נזכר עם מי יש לנו עסק. הרי לא היה מדובר בהופעה של שלמה ארצי מארח את מירי מסיקה.

המידנייט פיקוקס יוצרים מוזיקה מסויימת, שבפירוש תרבותי נפוץ יושב בול עם תדמית האלימות וניפוץ הגיטרות. הלהקה אף מעודדת זאת – הרי זה לא שהבחור קפץ לבמה, חטף את הגיטרה כשכולם הסתכלו לצד השני והטביע אותה באמבטיית חומצה. הוא עשה זאת כשהבאסיסט קפץ לקהל ורקד איתו פוגו – מעין הסכמה למה שמתרחש שם בקהל. הבחור השובר, כנראה באקסטזה מטורפת של רוק/פאנק/וואטבר, שלא לאמר שבטח גם בהשפעה של חומרים כימיים מסויימים (היכולים להיות, אך לא מוגבלים רק לאלכוהול), פשוט שיחק את התפקיד שאותה תרבות בה פועלת הלהקה כאילו הכתיבה לו לבצע.

האם זה פותר אותו מעונש? לא. הוא בחור אידיוט. הוא לקח גיטרה של אלפי שקלים שלא שייכת לו וניפץ אותה על הריצפה. אך האם הבאסיסט המסכן, או גופת הגיטרה המרוטשת, חפים מכל אחריות למקרה? אני בכלל לא בטוח. במקסימום יכל הבאסיסט לקפוץ לקהל כשהגיטרה מונחת על הבמה. אתם יודעים מה, אולי אפילו זה לא, אבל מינימום לבטח את כלי הנגינה הזה, מקור פרנסה יש לזכור.

הסיפור הזה, לדעתי, הרבה יותר מורכב ועמוק ממה שהאינטרנט עשה ממנו. אני יכול בקלות להזהות לצד השחור-לבן, “יש לנו בחור אידיוט ממש שתפס גיטרה חפה מפשע, ניפץ אותה וברח”, אבל לא יכול להתעלם לא מהרקע לסיפור, וגם לא למעשים המידיים של הבאסיסט לאחר המקרה: הוא הרי ניסה לנפץ את הגיטרה שוב. אומנם היא הייתה כבר שבורה, אך זה נותן לגיטימציה מסויימת לפירוש התרבותי של אותו אידיוט חסר אחריות, ורק מוכיח שתנועת הניפוץ הזאת נמצאת גם בלקסיקון התרבותי של הנגן.

איך הסיפור הזה יתפתח? אין לי מושג. אולי הוא אפילו התפתח כבר בימים האחרונים, בהם לא כל כך בדקתי מה קורה איתו. אולי הבחור אותר ושילם. אולי אותר ונתבע. אולי לא אותר כלל. זה בכלל לא חשוב. מה שכן חשוב, הוא שכל המערכה האחרונה בסיפור הזה (או השנייה, לפי חלוקה קלאסית למערכות, כאשר השלישית עדיין לא נכתבה) יכולה להיות הרבה מאוד דברים, אבל דבר אחד היא ממש לא: רוקנרול.

“מזל טוב!” אמר לי אבנרי, המורה לרכיבה שלי בשבועיים האחרונים, “הטסט הלך מעולה, עברת, יש לך רשיון”. הרשיון המדובר הוא תוספת של איזו ספרה לרשיון הנהיגה הקיים שלי, שתגיד שמותר לי לנהוג גם עם כלים דו גלגליים בעלי נפח מנוע של עד 125 סמ”ק (קטנועים בעגה המקצועית, כך למדתי). מזל טוב! הוצאתי פיסת נייר שיש סיכוי לא רע בכלל שתוכל לגרום לי ללא מעט כאבים, ובטוח תגרום דאגות גדולות כל פעם שאצא מהבית לכביש.

אז למה, בעצם? כנראה כי אין ברירה. אין אלטרנטיבה, כלכלית או הגיונית מבחינת הזמנים שהיא לוקחת, לגרום לארז להגיע מהבית שלו לאוניברסיטת תל-אביב ולהצליח לחיות בשלום עם מערכת השעות שלו. אוטובוסים? הצחקתם את אגד, שמוציאים קו ישיר מרעננה לאוניברסיטה פעם בשעה, שמפסיק לעבוד בשעה לא מאוחרת במיוחד (שלא מסתדרת עם שעת סיום הלימודים הכמעט קבועה שלי – שמונה בערב). פספסתי את הקו האחרון? אפשר ללכת לנמיר, 15 דקות הליכה לא נוראיות בשגרה, אך בלתי נסבלות אחרי יום של 10 שעות, ולתפוס קו לא ישיר בעליל ומאוד מעצבן.

על רכבות מרעננה אין מה לדבר (כי נסיעת אוטובוס לתחנת כפ”ס או הרצליה לוקחת כמו נסיעה לתל-אביב בקווים המקבילים. גאוני). גם לרכוש לעצמי אוטו, לצערי, אני לא יכול. פשוט אין מספיק כסף לכל מה שנלווה לזה – דלק, תחזוקה, מוסך וכו’. העובדה שעזבתי את מקום העבודה שלי כדי להקדיש כמה שיותר זמן ללימודים, ומסמלת שנה נפלאה בה אצטרך להתבסס על החסכונות שלי מהשנים האחרונות (מה שלגמרי אפשרי מבחינתי) עוד יותר פוסלת את הרעיון.

אז מה נשאר? דו-גלגלי. דו”ג. אפילו יש לו שם חמוד בראשי תיבות. המחירים נוחים (אפילו הביטוח, היקר מאוד, הוא סביל בינתיים), הדלק זול, הטיפולים זולים גם הם. גם שיעורי הרכיבה זולים. אין מינימום שיעורים, צריך לעבור טסט “שליטה” מטופש שדורש כמה שמיניות ואיזו בלימת חירום, אבל לא הצגת כישורי רכיבה נבונה בכביש (או בעצם, רכיבה בכביש בכלל. כל הטסט מתרחש במגרש חנייה). במקרה שלי, ארבעה שיעורים ארוכים וטסט אחד – הוצאה כוללת של משהו כמו 1,000 שקל כולל האגרות הזוועתיות למשרד הרישוי – ויש לי רשיון.

כעת יהיה עליי לעלות על הכביש, ברגע שאקבל את הקטנוע (ביום רביעי, מסתבר), ולקוות שכל הסיפורים שקראתי באינטרנט, על “כולם מנסים להרוג את רוכבי הדו”ג והם רק צריכים לדעת להתחמק מהמוות” מוגזמים. לא כי אני חושב שאיני יכול להתחמק מהמוות, פשוט כי… ובכן, זה מפחיד. לאללה. ברמה של לרצות קצת לעשות פיפי במכנסיים.

אבל מה, כשמיכל דלק של קטנוע, שיספק לי שבוע-שבוע וחצי של נסיעות, עולה פחות מכרטיסיה של אוטובוס – שמתכלה תוך יומיים וחצי וגם לא מביאה אותי ישירות הביתה (או יוצאת ישירות מהאוניברסיטה, למעשה), כשהזמן שלי מוגבל מאוד וכשהימים ארוכים מהגלות – צריך פשוט ללמוד להתאפק ולהשאיר את המכנסיים יבשים. מקווה רק שכישורי הזהירות שלי, אותם אני מנסה להפגין גם כשאני נוהג באוטו, יחד עם הקטנוע שבחרתי, שלפי המחקר שעשיתי אמור להיות הבטיחותי ביותר בקטגוריה שלו (והייתי מוכן לשלם על זה עוד כמה אלפי שקלים בשורה התחתונה), יתנו לי לעבור את שלוש השנים הקרובות, עד התואר, עם כל אבריי מחוברים.

אם לא, אני מצפה שכולכם תבואו לבקר אותי בבית החולים (גם אלה שאמרו שלא. אתם יודעים מי אתם!), תביאו לי מתנות שוות, כרטיסי ברכה של “החלמה מהירה” וממתקים לרוב.